קודם כל תודה,
יולי קו. מעריכה מאוד.
אבל קראתי את הדף הזה מתחילתו כמה פעמים לפני שהתחלתי לכתוב בו, וחזרתי ורפרפתי וקראתי ואפילו השבוע, שהיה מגעיל במיוחד (אולי יפסלו לי את התואר! בגלל טעויות מנהליות! איזה כיף!).
ודווקא הדברים הספציפיים שהפנית אליהם פחות דיברו אליי, גם בהתחלה וגם עכשיו. היה בהם משהו שהרגיש לי מאוד, ובכן, בהיעדר מילה אחרת, פרקטי.
פרקטיות במחשבה יותר מאשר בפעולות עצמן.
אני מאוד מכבדת כל דרך התמודדות של כל אישה שעברה את החוויה המזוויעה הזאת: לא רק היא אלא גם את מדברת מניסיון, וגם בשמת. וכל אחת מוצאת לה את אופן ההתבוננות וההתמודדות (כולל זו שציינתי שגילתה בטיפול מסוים שהטראומה אצורה לה בגוף למרות שהיא לא תפסה אותה בכלל כעניין גדול).
יכול להיות שכמו בדברים של
כחול וירוק מלפני כמה ימים, וכמו, להבדיל, בסיפור של אמא שלך, דברים פשוט קורים. כלומר: תקופה ממושכת של ״ראש בקיר״ ואז איזו תנודה קטנה לחיוב שמתחילה להניע מערך שלם.
כרגע זה נראה לי כמו קסם.
ממש.
לפני שנים מישהי סיפרה לי סיפור חצי-מצחיק על איך אחותה נרדמה עם עדשות המגע שלה, ובבוקר קמה וצעקה: ״זה נס! תודה אלוהים! חזרה לי הראייה!״ עד שהיא הבינה מה קרה והתעצבה מאוד. בשבילי זה כמובן היה מצחיק-מריר, לא רק כי זה חלום משותף לכל לקויי הראייה באשר הם, אבל גם מפני שמאוד חמלתי עליה. הרגשתי פיזית בבטן את האכזבה שלה. את הנכונות שלה לנס. כי על אף הרציונליות, אולי בכל זאת דווקא לה זה כן יקרה...
כשהלכתי למיון בפעם הראשונה, היה שם רופא מאוד מאוד נחמד ומאוד אנושי. כל-כך אנושי שהוא שלח אותי הביתה לא עם אבחון של הפלה נדחית, אלא עם מכתב שחרור אמביוולנטי לחלוטין ותקווה לנס. עד כדי כך שהוא אמר לי שעל אף שהוא היה רוצה לראות יותר משק הריון בשלב זה, הוא מכיר מקרים כאלה - כולל של אחותו - שהם היום ״ילדה מקסימה בת חמש״.
אל תמהרו להצדיק אותו. אני מבינה. והוא באמת היה מקסים ורגיש, ובאמת היו מקרים מעולם, ובאמת-באמת-באמת...
אבל, כמה שאני כועסת עליו.
עליו אני הכי כועסת מכולם, כולל הרופאה-ילדה האנטיפטית שרבה איתי שבוע אחר כך והכאיבה לי כמו שאף בדיקה לא הכאיבה לי בחיים.
למה?
כי חזרתי הביתה וחיכיתי לנס.
וקמתי למחרת בבוקר עם תחבושת נקייה, והלב שלי פרפר מהתרגשות: אולי בכל זאת..?
ועברתי שבוע נורא של המתנה וציפייה ואכזבה ובדידות איומה, לא מאובחנת, מתייסרת מכאבים, ומבינה בנקוף הימים שדי להשלות את עצמי. זה נגמר.
שבוע שנמשך נצח.
וכל המהות של החיים שלי התפוצצה לי בפנים. כי, כמו שכבר אמרתי פה (ובשמת הסכימה, כבוד), את מפילה כמו שאת חיה.
אז אני כרגע במקום בו אני מחזיקה את עצמי בכוח לא להתפרק. כל יום יש עומס נוסף - בירוקרטי, פיזי, נפשי או כולם ביחד - שנכנס לשק שעל הכתפיים שלי. אני תמיד הולכת קצת כפופה, אבל בחודשים האחרונים (מאז ההפלה, ובמקביל לכך שהפסקתי לעשות יוגה) אני ממש
מרגישה איך הכתפיים שלי ״שוקעות קדימה״ כל הזמן. פיתחתי מין מודעות לזה. ואני מנסה ״לפתוח״ אותן חזרה. ובלילה אני ממש מרגישה איך הן עולות ממש גבוה לסוכך עליי, לקפל אותי בתוך עצמי. ליצור לי איזו קונכיה כזו, שכבת הגנה.
ואני יודעת שמשברים בירוקרטיים דינם להיפתר, רישומים דינם להרשם, זמנים דינם להתקדם וכיוצא בזה. אבל ההחזקה הזו של עצמי היא מלאכת מחשבת מורכבת ומסובכת. אצבע אחת לא במקום והכל קורס.
והסיפור הארוך-ארוך הזה, למה?
כדי להסביר את הצימאון לנקודת האור הקטנצ׳יקית הזו שתעיד על שינוי. לא בסגנון ״יש לך שני ילדים מקסימים ויציבות כלכלית יחסית ולאחרים לא״. על כך אומר: תרמתי במשרד. משהו ניסי קטן, בטווח הרחב-רחב שבין הקליק שמרי פופינס עושה באצבעות כדי לסדר הכל, השבת מאור עיניי עיוורים ועד, נו, לא יודעת מה. משהו קטן שנכנס דרך החלון ומרחיב את הלב רק קצת. קצת זה המון.
קודם כל תודה, [po]יולי קו[/po]. מעריכה מאוד.
אבל קראתי את הדף הזה מתחילתו כמה פעמים לפני שהתחלתי לכתוב בו, וחזרתי ורפרפתי וקראתי ואפילו השבוע, שהיה מגעיל במיוחד (אולי יפסלו לי את התואר! בגלל טעויות מנהליות! איזה כיף!).
ודווקא הדברים הספציפיים שהפנית אליהם פחות דיברו אליי, גם בהתחלה וגם עכשיו. היה בהם משהו שהרגיש לי מאוד, ובכן, בהיעדר מילה אחרת, פרקטי.
פרקטיות במחשבה יותר מאשר בפעולות עצמן.
אני מאוד מכבדת כל דרך התמודדות של כל אישה שעברה את החוויה המזוויעה הזאת: לא רק היא אלא גם את מדברת מניסיון, וגם בשמת. וכל אחת מוצאת לה את אופן ההתבוננות וההתמודדות (כולל זו שציינתי שגילתה בטיפול מסוים שהטראומה אצורה לה בגוף למרות שהיא לא תפסה אותה בכלל כעניין גדול).
יכול להיות שכמו בדברים של [po]כחול וירוק[/po] מלפני כמה ימים, וכמו, להבדיל, בסיפור של אמא שלך, דברים פשוט קורים. כלומר: תקופה ממושכת של ״ראש בקיר״ ואז איזו תנודה קטנה לחיוב שמתחילה להניע מערך שלם.
כרגע זה נראה לי כמו קסם.
ממש.
לפני שנים מישהי סיפרה לי סיפור חצי-מצחיק על איך אחותה נרדמה עם עדשות המגע שלה, ובבוקר קמה וצעקה: ״זה נס! תודה אלוהים! חזרה לי הראייה!״ עד שהיא הבינה מה קרה והתעצבה מאוד. בשבילי זה כמובן היה מצחיק-מריר, לא רק כי זה חלום משותף לכל לקויי הראייה באשר הם, אבל גם מפני שמאוד חמלתי עליה. הרגשתי פיזית בבטן את האכזבה שלה. את הנכונות שלה לנס. כי על אף הרציונליות, אולי בכל זאת דווקא לה זה כן יקרה...
כשהלכתי למיון בפעם הראשונה, היה שם רופא מאוד מאוד נחמד ומאוד אנושי. כל-כך אנושי שהוא שלח אותי הביתה לא עם אבחון של הפלה נדחית, אלא עם מכתב שחרור אמביוולנטי לחלוטין ותקווה לנס. עד כדי כך שהוא אמר לי שעל אף שהוא היה רוצה לראות יותר משק הריון בשלב זה, הוא מכיר מקרים כאלה - כולל של אחותו - שהם היום ״ילדה מקסימה בת חמש״.
אל תמהרו להצדיק אותו. אני מבינה. והוא באמת היה מקסים ורגיש, ובאמת היו מקרים מעולם, ובאמת-באמת-באמת...
אבל, כמה שאני כועסת עליו.
עליו אני הכי כועסת מכולם, כולל הרופאה-ילדה האנטיפטית שרבה איתי שבוע אחר כך והכאיבה לי כמו שאף בדיקה לא הכאיבה לי בחיים.
למה?
כי חזרתי הביתה וחיכיתי לנס.
וקמתי למחרת בבוקר עם תחבושת נקייה, והלב שלי פרפר מהתרגשות: אולי בכל זאת..?
ועברתי שבוע נורא של המתנה וציפייה ואכזבה ובדידות איומה, לא מאובחנת, מתייסרת מכאבים, ומבינה בנקוף הימים שדי להשלות את עצמי. זה נגמר.
שבוע שנמשך נצח.
וכל המהות של החיים שלי התפוצצה לי בפנים. כי, כמו שכבר אמרתי פה (ובשמת הסכימה, כבוד), את מפילה כמו שאת חיה.
אז אני כרגע במקום בו אני מחזיקה את עצמי בכוח לא להתפרק. כל יום יש עומס נוסף - בירוקרטי, פיזי, נפשי או כולם ביחד - שנכנס לשק שעל הכתפיים שלי. אני תמיד הולכת קצת כפופה, אבל בחודשים האחרונים (מאז ההפלה, ובמקביל לכך שהפסקתי לעשות יוגה) אני ממש [b]מרגישה[/b] איך הכתפיים שלי ״שוקעות קדימה״ כל הזמן. פיתחתי מין מודעות לזה. ואני מנסה ״לפתוח״ אותן חזרה. ובלילה אני ממש מרגישה איך הן עולות ממש גבוה לסוכך עליי, לקפל אותי בתוך עצמי. ליצור לי איזו קונכיה כזו, שכבת הגנה.
ואני יודעת שמשברים בירוקרטיים דינם להיפתר, רישומים דינם להרשם, זמנים דינם להתקדם וכיוצא בזה. אבל ההחזקה הזו של עצמי היא מלאכת מחשבת מורכבת ומסובכת. אצבע אחת לא במקום והכל קורס.
והסיפור הארוך-ארוך הזה, למה?
כדי להסביר את הצימאון לנקודת האור הקטנצ׳יקית הזו שתעיד על שינוי. לא בסגנון ״יש לך שני ילדים מקסימים ויציבות כלכלית יחסית ולאחרים לא״. על כך אומר: תרמתי במשרד. משהו ניסי קטן, בטווח הרחב-רחב שבין הקליק שמרי פופינס עושה באצבעות כדי לסדר הכל, השבת מאור עיניי עיוורים ועד, נו, לא יודעת מה. משהו קטן שנכנס דרך החלון ומרחיב את הלב רק קצת. קצת זה המון.