על ידי לב_שומע* » 17 פברואר 2014, 21:53
לא הגבתי כאן הרבה זמן.
אז קודם כל חשוב לי להגיד, שאמנם לא כתבתי, אבל כן קראתי, ומאוד מאוד היה איכפת לי.
והתרגשתי ושמחתי והצטערתי. רק שלמלים לקח זמן להגיע.
אני תוהה מה מתוך כל מה שרציתי לכתוב עדיין רלבנטי.
חשוב לי להגיד, שכל מה שאני כותבת כאן זה לא כוויכוח עם
כמה ימים בלעדיו, וכבר פתאום היו לי כוחות להתמודד
פשוט, אני זוכרת, את ההומאופתית שטיפלה בי בסימפטום פיזי בלתי נסבל בתקופה שהייתי נשואה.
ההקשבה שלה היתה מופלאה בסוג של חוסר שיפוטיות שלא הכרתי קודם, והתרופה או הרמדי או האיך-שלא-קוראים-לזה שהיא רשמה לי אז חולל פלאים איפה שלרפואה קונבנציונאלית לא היה מה להגיד.
וכל פעם ששאלתי אותה (היה ברור שהרמדי ממוקד במצב הרגשי שלי באותה תקופה, והשינוי שזה יצר היה הפסקה של כאב פיזי בלתי נסבל שמשככי כאבים חזקים של חדר מיון לא הצליחו להפסיק) - בפליאה, בהשתאות - איך זה שאת לא מנסה לשכנע אותי לצאת מהנישואים? (והיה ברור אז ששכנוע לא יעזור לי, כי בשבילי - ביכולת ההבנה שלי באותו שלב - זה לא היה אפשרי, בין היתר בשל מצב בריאותי) התשובה שלה כל פעם מחדש היתה בערך אותו דבר: זה כמו שלאדם יש רגישות לאבק, והוא חי בדירה מלאה אבק באופן מיוחד, אפשר להגיד לו לצאת מהדירה, ואפשר כרגע להקל עליו כשהוא נמצא בתוכה. אני יודעת שזה נשמע כמו דימוי לא הגיוני, אבל זה זכור לי עד היום כאחת החוויות הכי מיטיבות שחוויתי. שמישהו עוזר לי בהתאם לגודל הנוכחי שלי.
(במבט לאחור, נדמה לי שהדבר העיקרי שהיא עשתה בתשובה ההיא, היה לסרב בתוקף להיכנס איתי למעגל ההאשמות העצמיות שלי. לסרב להשתתף כשחקן בריקוד שלי שבו תמיד אני יוצאת אשמה. לתת לי מבט שלא קיימת בתוכו המילה "צריך")
מצד שני, אני חייבת לציין שהבעיות הבריאותיות שהיו מסובכות ולא מובנות התפוגגו סופית רק כשעזבתי את הבית. למרות שהעזרה שקיבלתי קודם עזרה לי מאוד לאסוף כוחות.
כשקראתי את ההודעה הקודמת שלך, הרגשתי בלב מן ריקוד קטן של שמחה:
_אני בוחרת כרגע לא להיפרד, בעיקר בגלל הילדים ולא שזה טוב להם ככה כמו שזה היום, אבל האלטרנטיבה
לא טובה יותר כרגע, כי אני לא חזקה מספיק ואין לי תמיכה מספקת.
אז התוכנית שלי כרגע היא: לסיים את הלימודים ולמצוא עבודה (זה ייקח כשנתיים אם הכל יהיה כצפוי), במקביל אני
מתכננת להרחיב את המעגלים החברתיים שלי, ליצור יותר קשרים בחוץ, לראות בזה ערך, לא להרגיש אשמה על הזמן שזה ייקח
מהילדים- לראות בזה השקעה בעצמי וגם בילדים. לצאת לאיזה חוג באופן קבוע. לנסות להציע לבן הזוג גם לצאת, להנאתו,
כי במצב היום כשהוא נכנס לבית, אני נכנסת למתח איום (את זה לא להגיד, כי הוא לא מסוגל לשמוע שום ביקורת, אפילו לו טיפונת
וזה ישמע לו מאד ביקורתי ואז כמובן שהוא ינקום), אז אם הוא יצא, יהיו פחות שעות שהוא בבית.
לשכנע אותו שאני צריכה עזרה עם הילדים, עזרה חיצונית בתשלום, אולי להוריד הוצאה אחרת ולהשיג את העזרה, אולי לפנות להורים שלי, לבקש כסף?
לחשוב על דברים שבהם אני תלויה בו, כמו שכבר כתבו לי: ההסעות, השמירה על הילדים ולנטרל את התלות, למצוא מקורות אחרים לעזרה.
אני מנסה לסדר לעצמי את הדברים בראש, המטרה העיקרית היא לצמצם את המגע בינינו וגם את התלות.
כך אולי אצליח להתחזק ולחשוב בבהירות יותר_
מעולה, מעולה, מעולה, מעולה!!!!!!! זה בערך מה שעבר לי בלב.
למה מעולה? מה כאן משמח?
כי עשית כאן צעד. כי מיקדת גם את המצב, וגם מה את מתכוונת לעשות בנוגע למצב הזה.
כי הגדרת צעדים שנוגעים בעיקר. בלב העניין
רק משפט אחד צבט לי עמוק, ולא מצאתי לי מלים לגשש ולשאול עליו:
_כי במצב היום כשהוא נכנס לבית, אני נכנסת למתח איום (את זה לא להגיד, כי הוא לא מסוגל לשמוע שום ביקורת, אפילו לו טיפונת
וזה ישמע לו מאד ביקורתי ואז כמובן שהוא ינקום),_
זה הטריד אותי מאוד. כי איך אפשר לשרוד ככה שנתיים??
נזכרתי בדברים שעזרו לי בזמנו, לשרוד את התקופה ההיא עד שאתחזק, דברים שלא היו נראים לי רלבנטיים לך. (למשל - ברגעים בלתי נסבלים, פשוט לצאת החוצה לשעתיים, לא חשוב לאן, להורים, להסתובב ברחוב, העיקר לא להיות בתוך אותו חלל, עד שארגיש מאופסת יותר)
_אני ממש מתקשה לא להיסחף בימים האחרונים,
ממש קשה לי להתנתק ממנו באמת, כי דווקא כשאני מרגישה שאני מצליחה,
הוא נהיה ממש נחמד ומבין את הטעויות שעשה, אפילו שאני לא לוחצת ואז יש לי הרגשה
שהוא באמת מבין ורוצה להשתנות (וזה ממש לא נכון, הוא בעצמו אומר רב הזמן שהוא לא צריך להשתנות
וכל הבעיות הן שלי) ואז אני נפתחת בפניו ואז יש את הפיצוץ הבלתי נמנע, כי אני שוב נותנת לו חומר שיכול
"להיתפס" עליו.
ואז אני שוב שבורה ומרוסקת ויש לו סיפוק ממה שהוא עושה, אבל גם הוא בסופו של דבר סובל._
אז הנה את עונה עכשיו על מה שרציתי לשאול אז.
חשבתי לשאול האם את יודעת למקד מה בו יוצר את המתח (כולו, כל הווייתו, ברור, ובכל זאת...)
והנה את ממקדת את הדינמיקה.
תראי:
_כי דווקא כשאני מרגישה שאני מצליחה,
הוא נהיה ממש נחמד ומבין את הטעויות שעשה, אפילו שאני לא לוחצת ואז יש לי הרגשה
שהוא באמת מבין ורוצה להשתנות (וזה ממש לא נכון, הוא בעצמו אומר רב הזמן שהוא לא צריך להשתנות
וכל הבעיות הן שלי)_
בעיני: מעולה, מעולה, מעולה, מעולה!!!!!!
למה? כי עם אדם מהסוג שאת מתארת, רק עבודה מאוד עמוקה שלך יכולה לחולל תגובה כזו, שפתאום לשבריר של רגע הוא לחצי שנייה קולט את עצמו.
זאת האינדיקציה הכי טובה שאני מכירה, שאת עושה ממש עבודת עומק אמיתית הכי בעולם.
המחיר שאת מתארת? בסדר. את עשית תהליך עמוק ואמיתי, ויש לך אינדיקציה דרך התגובה שלו.
בראש את כבר יודעת שהתגובה שלו היא שברירית ורגעית, מן משענת קנה רצוץ, שאי אפשר להישען עליו. בראש את כבר מזהה מצויין את הדפוסים ואת המעגליות ואת כבר לא צריכה עיניים של אחרים שיראו בשבילך.
מה נשאר? הבטן עדיין לא מזהה אוטומטית. הבטן עדיין עובדת על דפוס של אמון כלפיו.
בסדר, תני לה זמן, לבטן שלך. כשחיים בתוך מערכת כזאת זה כמו לרקוד על רצפה עקומה ולחפש שם שיווי משקל כאילו הבסיס קיים - והוא לא, תני זמן לתחושות שלך, הן יגיעו.
תני חיבוק ענקי לעצמך על עבודת העומק, על האינדיקציה שהיא פועלת, ועל היכולת של הראש לזהות את הדפוס. כל יתר החלקים של עצמך יגיעו בהמשך. אל תדאגי.
_אני חושבת שבשביל להיות אוטיסטית מולו, אני חייבת קשר חלופי משמעותי, קשר של קבלה, אמפתיה,
תמיכה._
נכון, נכון, נכון, נכון. חברה שאפשר לשפוך איתה את הלב, או טיפול בשבילך, טיפול שהוא מקום רק לך, הכי טוב שניהם. פחות משנה בעיני איזה סוג של טיפול בדיוק, ובעיקר שהוא יהיה בדיוק מה שכתבת: קשר חלופי משמעותי, קשר של קבלה, אמפתיה, תמיכה.
_המטפל הזוגי שלנו, אגב, ממש לא עונה על ההגדרה הזאת. נראה לי שאנחנו צריכים לעזוב אותו.
הלוואי שיהיה לי כוח לעזוב אותו מהר ולחפש מישהו אחר._
נכון. לעזוב. בהקדם.
היה לי כל כך הרבה מה לכתוב על ה"מטפל" הזה שפשוט נראה לי עדיף שלא להתחיל...
יש גבול עד כמה מטפל יכול להיות לא רק בינוני מאוד אלא גרוע.
לא צריך לחפש מישהו אחר.
קודם לעזוב את מי שעושה לך רע. אחר כך תחשבי בנחת מה עושה לך טוב.
המטפל הזה עושה הרבה רע.
השבת החלטתי להזמין אורחים (בתור צעד להרחבת המעגלים שלי
תני לעצמך חיבוק ענקי על הצעד.
והמסקנה מאוד מאוד נכונה:
נראה לי שאני צריכה לעשות את זה בלעדיו בתמונה בכלל
לא הגבתי כאן הרבה זמן.
אז קודם כל חשוב לי להגיד, שאמנם לא כתבתי, אבל כן קראתי, ומאוד מאוד היה איכפת לי.
והתרגשתי ושמחתי והצטערתי. רק שלמלים לקח זמן להגיע.
אני תוהה מה מתוך כל מה שרציתי לכתוב עדיין רלבנטי.
חשוב לי להגיד, שכל מה שאני כותבת כאן זה לא כוויכוח עם
[u]כמה ימים בלעדיו, וכבר פתאום היו לי כוחות להתמודד[/u]
פשוט, אני זוכרת, את ההומאופתית שטיפלה בי בסימפטום פיזי בלתי נסבל בתקופה שהייתי נשואה.
ההקשבה שלה היתה מופלאה בסוג של חוסר שיפוטיות שלא הכרתי קודם, והתרופה או הרמדי או האיך-שלא-קוראים-לזה שהיא רשמה לי אז חולל פלאים איפה שלרפואה קונבנציונאלית לא היה מה להגיד.
וכל פעם ששאלתי אותה (היה ברור שהרמדי ממוקד במצב הרגשי שלי באותה תקופה, והשינוי שזה יצר היה הפסקה של כאב פיזי בלתי נסבל שמשככי כאבים חזקים של חדר מיון לא הצליחו להפסיק) - בפליאה, בהשתאות - איך זה שאת לא מנסה לשכנע אותי לצאת מהנישואים? (והיה ברור אז ששכנוע לא יעזור לי, כי בשבילי - ביכולת ההבנה שלי באותו שלב - זה לא היה אפשרי, בין היתר בשל מצב בריאותי) התשובה שלה כל פעם מחדש היתה בערך אותו דבר: זה כמו שלאדם יש רגישות לאבק, והוא חי בדירה מלאה אבק באופן מיוחד, אפשר להגיד לו לצאת מהדירה, ואפשר כרגע להקל עליו כשהוא נמצא בתוכה. אני יודעת שזה נשמע כמו דימוי לא הגיוני, אבל זה זכור לי עד היום כאחת החוויות הכי מיטיבות שחוויתי. שמישהו עוזר לי בהתאם לגודל הנוכחי שלי.
(במבט לאחור, נדמה לי שהדבר העיקרי שהיא עשתה בתשובה ההיא, היה לסרב בתוקף להיכנס איתי למעגל ההאשמות העצמיות שלי. לסרב להשתתף כשחקן בריקוד שלי שבו תמיד אני יוצאת אשמה. לתת לי מבט שלא קיימת בתוכו המילה "צריך")
מצד שני, אני חייבת לציין שהבעיות הבריאותיות שהיו מסובכות ולא מובנות התפוגגו סופית רק כשעזבתי את הבית. למרות שהעזרה שקיבלתי קודם עזרה לי מאוד לאסוף כוחות.
כשקראתי את ההודעה הקודמת שלך, הרגשתי בלב מן ריקוד קטן של שמחה:
_אני בוחרת כרגע לא להיפרד, בעיקר בגלל הילדים ולא שזה טוב להם ככה כמו שזה היום, אבל האלטרנטיבה
לא טובה יותר כרגע, כי אני לא חזקה מספיק ואין לי תמיכה מספקת.
אז התוכנית שלי כרגע היא: לסיים את הלימודים ולמצוא עבודה (זה ייקח כשנתיים אם הכל יהיה כצפוי), במקביל אני
מתכננת להרחיב את המעגלים החברתיים שלי, ליצור יותר קשרים בחוץ, לראות בזה ערך, לא להרגיש אשמה על הזמן שזה ייקח
מהילדים- לראות בזה השקעה בעצמי וגם בילדים. לצאת לאיזה חוג באופן קבוע. לנסות להציע לבן הזוג גם לצאת, להנאתו,
כי במצב היום כשהוא נכנס לבית, אני נכנסת למתח איום (את זה לא להגיד, כי הוא לא מסוגל לשמוע שום ביקורת, אפילו לו טיפונת
וזה ישמע לו מאד ביקורתי ואז כמובן שהוא ינקום), אז אם הוא יצא, יהיו פחות שעות שהוא בבית.
לשכנע אותו שאני צריכה עזרה עם הילדים, עזרה חיצונית בתשלום, אולי להוריד הוצאה אחרת ולהשיג את העזרה, אולי לפנות להורים שלי, לבקש כסף?
לחשוב על דברים שבהם אני תלויה בו, כמו שכבר כתבו לי: ההסעות, השמירה על הילדים ולנטרל את התלות, למצוא מקורות אחרים לעזרה.
אני מנסה לסדר לעצמי את הדברים בראש, המטרה העיקרית היא לצמצם את המגע בינינו וגם את התלות.
כך אולי אצליח להתחזק ולחשוב בבהירות יותר_
מעולה, מעולה, מעולה, מעולה!!!!!!! זה בערך מה שעבר לי בלב.
למה מעולה? מה כאן משמח?
כי עשית כאן צעד. כי מיקדת גם את המצב, וגם מה את מתכוונת לעשות בנוגע למצב הזה.
כי הגדרת צעדים שנוגעים בעיקר. בלב העניין
רק משפט אחד צבט לי עמוק, ולא מצאתי לי מלים לגשש ולשאול עליו:
_כי במצב היום כשהוא נכנס לבית, אני נכנסת למתח איום (את זה לא להגיד, כי הוא לא מסוגל לשמוע שום ביקורת, אפילו לו טיפונת
וזה ישמע לו מאד ביקורתי ואז כמובן שהוא ינקום),_
זה הטריד אותי מאוד. כי איך אפשר לשרוד ככה שנתיים??
נזכרתי בדברים שעזרו לי בזמנו, לשרוד את התקופה ההיא עד שאתחזק, דברים שלא היו נראים לי רלבנטיים לך. (למשל - ברגעים בלתי נסבלים, פשוט לצאת החוצה לשעתיים, לא חשוב לאן, להורים, להסתובב ברחוב, העיקר לא להיות בתוך אותו חלל, עד שארגיש מאופסת יותר)
_אני ממש מתקשה לא להיסחף בימים האחרונים,
ממש קשה לי להתנתק ממנו באמת, כי דווקא כשאני מרגישה שאני מצליחה,
הוא נהיה ממש נחמד ומבין את הטעויות שעשה, אפילו שאני לא לוחצת ואז יש לי הרגשה
שהוא באמת מבין ורוצה להשתנות (וזה ממש לא נכון, הוא בעצמו אומר רב הזמן שהוא לא צריך להשתנות
וכל הבעיות הן שלי) ואז אני נפתחת בפניו ואז יש את הפיצוץ הבלתי נמנע, כי אני שוב נותנת לו חומר שיכול
"להיתפס" עליו.
ואז אני שוב שבורה ומרוסקת ויש לו סיפוק ממה שהוא עושה, אבל גם הוא בסופו של דבר סובל._
אז הנה את עונה עכשיו על מה שרציתי לשאול אז.
חשבתי לשאול האם את יודעת למקד מה בו יוצר את המתח (כולו, כל הווייתו, ברור, ובכל זאת...)
והנה את ממקדת את הדינמיקה.
תראי:
_כי דווקא כשאני מרגישה שאני מצליחה,
הוא נהיה ממש נחמד ומבין את הטעויות שעשה, אפילו שאני לא לוחצת ואז יש לי הרגשה
שהוא באמת מבין ורוצה להשתנות (וזה ממש לא נכון, הוא בעצמו אומר רב הזמן שהוא לא צריך להשתנות
וכל הבעיות הן שלי)_
בעיני: מעולה, מעולה, מעולה, מעולה!!!!!!
למה? כי עם אדם מהסוג שאת מתארת, רק עבודה מאוד עמוקה שלך יכולה לחולל תגובה כזו, שפתאום לשבריר של רגע הוא לחצי שנייה קולט את עצמו.
זאת האינדיקציה הכי טובה שאני מכירה, שאת עושה ממש עבודת עומק אמיתית הכי בעולם.
המחיר שאת מתארת? בסדר. את עשית תהליך עמוק ואמיתי, ויש לך אינדיקציה דרך התגובה שלו.
בראש את כבר יודעת שהתגובה שלו היא שברירית ורגעית, מן משענת קנה רצוץ, שאי אפשר להישען עליו. בראש את כבר מזהה מצויין את הדפוסים ואת המעגליות ואת כבר לא צריכה עיניים של אחרים שיראו בשבילך.
מה נשאר? הבטן עדיין לא מזהה אוטומטית. הבטן עדיין עובדת על דפוס של אמון כלפיו.
בסדר, תני לה זמן, לבטן שלך. כשחיים בתוך מערכת כזאת זה כמו לרקוד על רצפה עקומה ולחפש שם שיווי משקל כאילו הבסיס קיים - והוא לא, תני זמן לתחושות שלך, הן יגיעו.
תני חיבוק ענקי לעצמך על עבודת העומק, על האינדיקציה שהיא פועלת, ועל היכולת של הראש לזהות את הדפוס. כל יתר החלקים של עצמך יגיעו בהמשך. אל תדאגי.
_אני חושבת שבשביל להיות אוטיסטית מולו, אני חייבת קשר חלופי משמעותי, קשר של קבלה, אמפתיה,
תמיכה._
נכון, נכון, נכון, נכון. חברה שאפשר לשפוך איתה את הלב, או טיפול בשבילך, טיפול שהוא מקום רק לך, הכי טוב שניהם. פחות משנה בעיני איזה סוג של טיפול בדיוק, ובעיקר שהוא יהיה בדיוק מה שכתבת: קשר חלופי משמעותי, קשר של קבלה, אמפתיה, תמיכה.
_המטפל הזוגי שלנו, אגב, ממש לא עונה על ההגדרה הזאת. נראה לי שאנחנו צריכים לעזוב אותו.
הלוואי שיהיה לי כוח לעזוב אותו מהר ולחפש מישהו אחר._
נכון. לעזוב. בהקדם.
היה לי כל כך הרבה מה לכתוב על ה"מטפל" הזה שפשוט נראה לי עדיף שלא להתחיל...
יש גבול עד כמה מטפל יכול להיות לא רק בינוני מאוד אלא גרוע.
לא צריך לחפש מישהו אחר.
קודם לעזוב את מי שעושה לך רע. אחר כך תחשבי בנחת מה עושה לך טוב.
המטפל הזה עושה הרבה רע.
[u]השבת החלטתי להזמין אורחים (בתור צעד להרחבת המעגלים שלי[/u]
תני לעצמך חיבוק ענקי על הצעד.
והמסקנה מאוד מאוד נכונה:
[u]נראה לי שאני צריכה לעשות את זה בלעדיו בתמונה בכלל[/u]