תפישות שבי

שליחת תגובה

זכותנו המלאה להיות מטומטמים - ככל שנחפוץ.
קוד אישור
הזן את הקוד בדיוק כפי שהוא מופיע. כל האותיות הן אותיות גדולות.
סמיילים
|יד1| |תינוק| |בלונים| |אוף| ;-) :-] |U| |נורה| |עוגה| |גזר| |אפרוח| 8-) :'( {@ :-) |L| :-D |H| ((-)) (()) |יש| |רעיון| {} |#| |>| |שקרן| >:( <:) |N| :-0 |תמר| :-S |מתנה| |<| :-( ZZZ :-| |*| :-/ :-P |עץ| |!| |-0 |Y| :-9 V :D :) ;) :( :o :shock: :? 8-) :lol: :x :P :oops: :cry: :evil: :twisted: :roll: :!: :?: :idea: :arrow: :| :mrgreen: :geek: :ugeek:

BBCode פעיל
[img] פעיל
[url] פעיל
סמיילים פעילים

צפיה מקדימה של הנושא
   

הרחב תצוגה צפיה מקדימה של הנושא: תפישות שבי

תפישות שבי

על ידי שקטה_אלמונית* » 04 יולי 2022, 03:19

דיון מעשיר כל כך הרבה עומק ודיוק. תודה רבה |L|

תפישות שבי

על ידי פלוני_אלמונית* » 31 מרץ 2020, 10:47

עבר יותר מעשור והטקסטים עדיין מקסימים ומדוייקים, ממש שמחתי לחזור.

תפישות שבי

על ידי פלוני_אלמונית* » 26 מאי 2016, 15:10

מתנה של דף
מתנה של אתר
תודה

תפישות שבי

על ידי הולכת_והרוח_בפניי* » 07 ינואר 2016, 02:29

סיימתי לקרוא עכשיו. חבל שהדיון לא נמשך... נעצר במקום מעניין.
תמרול ה, את עוד כאן?

תפישות שבי

על ידי תמרול_ה* » 26 אוגוסט 2015, 00:39

תודה לפלוניתית.
הודות לך קראתי שוב את הדף הזה.
הייתי צריכה את זה (-:

תפישות שבי

על ידי פלוניתית* » 25 אוגוסט 2015, 07:31

איזה דף... מקפיצה (:

תפישות שבי

על ידי פלונית_אלמונית* » 01 יולי 2012, 20:35

וזה לא גירד לך??
לא יודעת אם זה קשור בתפיסת שבי, אבל באופן אניסטנקטיבי משהו בקליפה הקוצנית של הקיווי לא עושה חשק לאכול אותה
מה עם קליפת בננה? מלון? תפוז? האם אלה הן גם תפישות שבי?
בכל מקרה...בתאבון (-:

תפישות שבי

על ידי אמת_וצדק* » 01 יולי 2012, 18:54

וואו, ברגע זה השתחררתי מתפישת שבי!
אכלתי קיווי לא מקולף, ככה בשלמותו, בביסים גדולים, מי חשב שזה בכלל אפשר?!

תפישות שבי

על ידי נוסעת_סמויה* » 06 מאי 2009, 09:32

רוצה לשלוח לך גם את אהבתי הרבה, כצידה להתמודדות הזאת.

תפישות שבי

על ידי נוסעת_סמויה* » 06 מאי 2009, 09:30

תמרולה, איך קורה שאת, מהמקום שלך בחיים, צריכה פתאום להילחם על חייך? שווה לברר את התחושות האלה, לתת להן מילים ספציפיות (גם אם לא בבמה הפומבית הזו). כדאי לנסות להבין אילו פצעים ישנים החוויה החדשה מעוררת, כי העוצמות שאת מתארת הן עוצמות של פעם, של הילדוּת, כשהיינו בשיא החולשה והפגיעות שלנו מול העולם.
וגם - אולי בכלל זה שיגעון גדלוּת, לחשוב שאפשר להיות בסביבה פוגענית ולשרוד אותה רק בזכות העבודה הפנימית שלנו? אני אתן דוגמה קיצונית במכוון - נגיד שהיית פוגשת אישה שנקלעה לעבודה בזנות. מבוקר עד ערב היא עוברת התעללות פיזית ונפשית על ידי הלקוחות והסרסורים שלה. היית מעלה על דעתך לשלוח אותה לעשות עבודה פנימית כדי לפתח חוסן מול הנסיבות האלה? ומה אם היא הייתה מרגישה שאין לה שום דרך אחרת להתפרנס?

תפישות שבי

על ידי תמרול_ה* » 06 מאי 2009, 08:14

מעתיקה לכאן משהו שצפריר כתב בדף התנהגות חסרת סובלנות לאנשים חריגים

הניחי את הביטוי האישי. כתבי את מילותייך.
הקשיבי. פשוט הקשיבי, קראי שפתיים, התבונני על האירוע מנקודת המבט המתבוננת. כבי את מכשיר השמיעה. נסי את זה בתוך המפגש.
ואז, הסבירי מה את רואה, לעצמך ולסביבה.
למדי את הסיטואציה מתוך יכולת ההתבוננות שלך.

יש איזה סרט שבו משוחק עיוור שמצליח לזהות מקומות ודברים רק מתוך חדות שמיעתו. זה מאוד אופייני לעיוורים חדות השמיעה, ובמובן הזה חדות האבחנה.
התבונני על האפשרות הזו, לא על מנת להקטין את מי שאת היא, אלא, להביע את מה שבאמת יש לך לומר, בהתייחס אל קבוצמת האנשים הזו.
הרי את מזהה בנקל את בעלי האגו, הכריזמתיים, שלוקחים את הבמה לעצמם, ואת מזהה את עדיני הנפש, ואת המקשיבים, ורואה את כל היחסים הנרקמים באירוע הספציפי.
למדי את תבונת המבט הזה, ומכאן, האמיני לשלם הזה, לא רק שתעלה הבמה האישית בעבורך, אלא ישתוקקו כל כך להקשיב למילותייך, שלא יהיה מצב שבו מכשיר השמיעה ידחה מעלייך את העולם.

זוהי עבודה פנימית. התבוננות על אירועים, אבחון, הפרדות וראיית החסד, התבוננות ברקע הדברים, התבוננות בדינמיקה - דווקא מתוך כך שאין קול



...
הכל להעדפתך ולבחירתך - אם בוחרת להעניש את עצמך על ידי נכותך, כך יהיה, אם בוחרת לקבל את מי שאת, ולתרום למציאות על פני לרתום את המציאות - כך יהיה.
תודה רבה.

<שלם>

לוקחת את זה להתמודדות המצפה לי.
התבוננות ועוד התבוננות וראיית החסד.
התבוננות ועוד התבוננות וראיית החסד.

תפישות שבי

על ידי תמרול_ה* » 05 מאי 2009, 23:22

אתמול הייתי במסיבה מוזרה מאד.
זאת היתה מסיבה שבה חגגו את פרישתו של הבוס של אותם אנשים.
חגגו במובן של שמחה גדולה ותחושת גאולה על כך שהוא עזב.
כמובן שהוא לא היה שם (-:
זה היה איש שעשה טרור.
ממש טרור.
ושם סיפרו על המעשים שלו, ועל הבדיחות שהיו להם מאחורי הגב שלו.
והפחד ממנו.
והיה שיחרור ושמחה שלהם.
הסתיים עידן רשע מסוים, עם פרישתו, מבחינתם.

אני ישבתי שם, והרגשתי מאד מוזר.
מצד אחד מאד הבנתי והזדהיתי איתם, מסיבות שלי, שלא קשורות לבוס שלהם דווקא, אלא לפרישה של אדם אחר, שממנה אני מתחילה להתאושש ואולי מתחילה מעט לנשום.
מצד שני, חשבתי לעצמי, תוך שאני לגמרי מזדהה ומבינה אותם, איך זה יכול לקרות ?
איך קבוצה של אנשים שפויים, מאפשרת למישהו לעשות להם טרור ?
איך יוצרים כזה פחד?
איך מתגוננים מפחד כזה?
מה מאפשר חיסון ועמידות?
ולמה אין לי אותם מספיק.
עלו לי דמעות בעיניים.
יצאתי משם. מאד נסערת.
והיום ציפתה לי התמודדות חדשה,
שלא ציפיתי ולא צפיתי אותה בעוצמה הזאת.
ומבינה שאני צריכה לצאת למלחמה
שזה לא יקרה שוב.
ויש לי ערבוביה של חוסר אמונה ביכולת שלי לעשות את זה ולהישאר בחיים.
לצד התחושה שברור שאני צריכה לעשות משהו, כדי להישאר בחיים.
ענין של חיים ומוות.

תפישות שבי

על ידי תמרול_ה* » 05 אוקטובר 2008, 13:25

האם עמדות שמבוטאות בעוצמה הן מין "פחד מהתנגדות", "נסיון להשתלט", "עייפות מויכוחים בנושא", או "בהירות רבה שהעוצמה בהן היא רק בעיני המסתכל"?והאם יש בהן תפישת שבי?
שהרי... "דברי חכמים בנחת נשמעים..."
מהרהרת...

תפישות שבי

על ידי אמת_וצדק* » 22 אפריל 2008, 02:37

עכשיו נכנסתי לדף הזה בפעם הראשונה. הייתי סקרנית לדעת מה המשמעות של "תפישות שבי", כי לאחרונה התחילה להתגלגל אצלי מחשבה על כל מיני דעות ואמירות שלי שנובעות מהיותי שבוייה בקונספטים חיצוניים לי, ותהיתי איך קוראים לתופעה הזו, וקפץ לי לראש הביטוי "תפישות שבי", שידעתי ששמעתי אותו קודם אבל לא היה לי מושג איפה ומה הוא אומר, וחשבתי כמה הביטוי הזה מתאים לדבר הזה שאני חושבת עליו.
אז... באמת מתאים!

תפישות שבי

על ידי תמרול_ה* » 06 אפריל 2008, 23:00

מה עושים כאשר חלק מהשיקולים נובעים מפחד?
החלטות לגבי מה שעושים.
פשרות שעושים.
שנובעות מפחד, בחלקו מדברים חיצוניים לי בחלקו מדברים פנימיים.

תפישות שבי

על ידי מי_מה* » 13 ינואר 2008, 22:22

תמשיכי לכתוב, תמרולה. המחשבות שלך מרתקות

תפישות שבי

על ידי נוסעת_סמויה* » 13 ינואר 2008, 21:43

תמשיכי לכתוב, תמרולה. המחשבות שלך מרתקות.

תפישות שבי

על ידי תמרול_ה* » 11 ינואר 2008, 08:57

אני קולטת שלא כותבים כאן...
תוהה אם קוראים... אשמח מאד אם הדיון כאן יחזור לחיים!

תפישות שבי

על ידי תמרול_ה* » 11 ינואר 2008, 00:03

מוצאת את עצמי כבר זמן רב עוסקת במחשבות מעשיות של "כאשר יענוהו כן ירבה וכן יפרוץ"...,
אפרופו תפישות שבי.
מגלה שיש בכך רווח כפול.
מצד אחד יש התרסה כנגד השבי הכפוי (שיש לו אינסוף צורות של דיכוי)
ומצד שני, יש "ירבה ויפרוץ", יש עשיה קדחתנית שמובילה אותך לאן שהוא, אי אפשר שלא.
כוחה של העשיה כנגד "השבי".
דווקא בלב המאפליה, דווקא כשהכל מאד מאד קשה, דווקא אז להרבות בעשיה.
מתברר שזה מעצים.

תפישות שבי

על ידי תמרול_ה* » 03 דצמבר 2007, 04:38

מחשבות על התקרנפות, השתבללות, תהליכים של התכלאות (כניסה הולכת ומעמיקה לכלא...).
יכולת לספוג דברים שלא חשבת שאפשר לספוג.

כמו, להבדיל אלף אלפי הבדלות מהתהליך שקרה ליודנראט בגיטו ביאליסטוק, למשל, שבהתחלה הם נתנו רשימות של העולם התחתון, ואח"כ של הזקנים והחולים, ואח"כ של אלה שלא יכולים לעבוד, וכולי.
ומנגד עמדו אנשי המחתרת שאמרו שזה מין תהליך כזה שבו אתה נותן אצבע, ואת כל כף היד, ואח"כ את היד ואת היד השניה ובסוף את נפשך... וצריך מיד למרוד. לא להכנס לתהליך הזה.
ומנגד, החיים בגיטו, בתקופת ה"עבודה למען הצלה", החיים בתקופה של מין "תקוה" שאולי ישרדו, שאז היתה "איכות חיים" בגיטו, היה אוכל, היה תיאטרון ותרבות, והגיטו הזה שרד שנתיים יותר מכל גיטו אחר בסביבה.
ועוד אנשים יכלו להינצל כך.
אז מה נכון ומה לא נכון כאן?

תפישות שבי כאלה, שנכנסים לתוך מבוך ומנסים לשרוד בתוכו, או לערער על עצם המבוכיות הזאת.

האם במידה רבה החיים שלנו הם לא נסיון להבין את המבוכיות של המציאות סביבנו ו"להסתדר איתה" באופן הנעים ביותר?
האם אין דיאלוג כל הזמן בינינו למציאות סביבנו?
איך רואים מתי זה מתחיל להיות הרסני? אם בכלל? מתי ויתורים הם גורליים... על מה אפשר ומה אי אפשר לוותר?
מתי ואיך יש חופש בכל ההתנהלות הזאת, ומתי זו אשליה?

תפישות שבי

על ידי תמרול_ה* » 08 יוני 2005, 12:38

מעניין הנושא של תפישות שבי בהקשר של מקום עבודה.
מרגישה מאז ומתמיד שכאשר אני מגיעה למקום עבודה, מהר מאד אני מטמיעה את הדפוסים שיש במקום הזה, ומקבלת אותם אל עצמי, בלי הרבה שאלות ובלי להשאיר לעצמי מקום של חופש. והופכת להיות מוציאה לפועל של אותן אמונות ואותם ערכים.
לצד זה, אני מרגישה תמיד קצת אאוטסיידרית.
קולטת לפתע שיש כאן שעבוד.
מנסה לזכור את הטריה זאת, שהגיעה, חפה מפשע, עם "אמונות" ו"ערכים" מסוימים, שנשכחו בחלקם.
מרגישה שאיני בביטוי עצמי מלא שלי בחופש, במקום העבודה.
למה אין כאן ביטוי מלא של עצמי מתוך חופש?
מה כאן כולא, כובל, מגביל?
"מה יחשבו" - האם הקול הזה עובד כאן שעות נוספות?
ושוב, הויתור, זה לא בידינו. מה יחשבו.
_מתחילה להבחין שהפחד הזה, הכרוך בתפישות השבי, קשור לפחד לאבד שליטה.
כאילו הדברים תלויים בנו, בדרך שבה אנחנו חושבים שצריך לעשות, והדרך שבה הדברים צריכים להיות, כי אחרת... וכאן פתאום יש פתח כזה.. ושם אין שליטה._
אההם.
מעורר מחשבה.
שליטה, חוסר שליטה, מה בידינו, מה מפחיד.

תפישות שבי

על ידי אורה_גבריאלי* » 17 אפריל 2005, 07:37

לסמוך - לשאוף - לסמוך - לשאוף - לא לדעת - לסמוך - לא לדעת - לסמוך - לשאוף - להריח פרח - לסמוך - לחבק ילדה - לא לדעת - לסמוך..........
@}

תפישות שבי

על ידי אורה_גבריאלי* » 12 אפריל 2005, 10:12

זה מזכיר לי כל כך משהו שאני מרגישה לפעמים -

חוט אריאדנה

יש חוט, בלתי נראה כמעט,
שמוביל החוצה מהכלא, מהמבוך.

כשאנחנו ביאוש, בפניקה או בחוסר אמונה
איננו יכולים לחוש את החוט הדקיק הזה

אבל החוט שם
ואם אנחנו מצליחים להרגע ולסמוך לסמוך לסמוך
ידינו המגששות מוצאות אותו
או אולי הוא מוצא אותנו
ופשוט מתרחש.

בכל אופן,
במקום שבו כל הכלים שלנו כושלים
וכל הידע שצברנו חסר תועלת
וכל חכמת החיים שלנו משולה לאבק
הוא מורה לנו את הדרך החוצה

לסמוך - לשאוף - לסמוך - לשאוף - לסמוך - לשאוף

תפישות שבי

על ידי תמרול_ה* » 11 אפריל 2005, 09:48

בשבוע שעבר הרגשתי את הכלא שלי באופן מאד מוחשי.
הייתי במפגש בקורס לפיתוח מנהיגות לאנשים עם מוגבלויות. היו שם לקויי ראיה, אנשים בכסאות גלגלים ולקויי שמיעה, אשה נמוכה אחת, דיסלקטי אחד וכדומה.
היתה לנו סדנת outdoor training, ובמהלכה נתנו לנו משימה:
כיסינו את העיניים בכיסוי, כך שלא ראינו כלום, והיינו צריכים לגשש דרכנו במבוך חבלים עד ליעד.
אני לא ראיתי ולא ממש שמעתי, רק פה ושם.
מצאתי כל מני דרכים לסמן לי איפה כבר הייתי, כדי שלא אחזור לשם,
והמשכתי לחפש ולגשש... ולבסוף, אחת מלקויות הראיה הצילה אותי... אחרי שהייתי תקועה זמן רב במבוך.
אחר כך, הראו לי שהייתי המון זמן במקום אחד קטן ולא פרצתי דרך ממנו...
הסימנים שעשיתי במידה מסוימת אפילו תקעו אותי... כי היו מקומות שחשבתי שהם דרך ללא מוצא, אבל לאחר מעשה ראיתי שהיה שם מוצא...
למרות שהמדריכים מאד התפעלו מהם...
שאלה אותי אחת המנחות - למה לא פניתי לעזרה בקול?
הייתי ממש המומה. למה באמת?
כי הייתי בתוך דממה אל-קולית.
לא חשבתי על זה בכלל.
כלאתי את עצמי.
(חלק מהתובנות בקורס זה כמה קשה לנו לבקש עזרה, כמה הורגלנו להתמודד לבדנו)
איזה תחושה מוזרה ומדהימה לגלות את זה. בכיתי המון ובכיתי ובכיתי.
מקוה שעכשיו אראה יותר את המקומות בהם אני כולאת את עצמי.
מרגישה שתחושת הכלא בחיים שלי מאד חזקה עכשיו.
מנסה לתפוס קצה חוט שאיתו הולכים ומוצאים את הדרך החוצה. זאת החויה לה אני נוכחת עכשיו.
מנסה לא להיות ביקורתית על עצמי ופשוט לתת לעצמי להיות עם זה.

תפישות שבי

על ידי תמרול_ה* » 08 פברואר 2005, 10:00

תפישות שבי ושחרור.
מרגישה שהרבה פעמים הליכה דווקא אל הפחד הכי גדול, פתאם משחררת.
מהרהרת כאן איך זה מתקשר ל תפישות שבי.
למה, כאשר אנחנו שבויים בפחד ממשהו, הליכה אל הפחד, משחררת ממנו? אפילו אם זה באופן זמני.
אולי זה מרחיב קצת את הגבולות של "התא" שאני רגילה להיות בו. שהרי, לשבור את הקירות זה ממש מפחיד... כשזה מגיע בזמן שאפשר לחיות עם זה, כנראה, זה קורה.

תפישות שבי

על ידי תמרול_ה* » 24 נובמבר 2004, 15:06

מתחילה להבחין שהפחד הזה, הכרוך בתפישות השבי, קשור לפחד לאבד שליטה.
כאילו הדברים תלויים בנו, בדרך שבה אנחנו חושבים שצריך לעשות, והדרך שבה הדברים צריכים להיות, כי אחרת... וכאן פתאום יש פתח כזה.. ושם אין שליטה.
אז מה עושים עם ה"אין שליטה הזה", מה אפשר לענות לו, כשהוא קופץ לו, השד הזה של השליטה החסרה?
איך לנסות להיות, במקום סלע כזה, שקובע מה יהיה, וקובע "מסמרות", איך להיות משהו לא נוקשה, "זורם", ויחד עם זה להיות נוכחת... לא רוצה עדיין להיעלם...רוצה שישמעו אותי, רוצה "להשפיע"...

תפישות שבי

על ידי אורה_גבריאלי* » 09 ספטמבר 2004, 15:55

כל כך הרבה פעמים כבר ראיתי שמה שחורדתי ממנו (או מה שחוששתי ממנו) הפחיד רק כל עוד נמנעתי ממנו. ברגע שאפשרתי לדברים לקרות פתאום לא הבנתי מה היה פה מפחיד בכלל. בדרך כלל הדרך נראית מבהילה כל עוד מנסים לראות את ההמשך שלה - מה מעבר לפיתול? - שדים, שודדים, שלדים, מפולות שלגים, מפולות שלדים, מפולות שדים (טוב שתיתי כוס יין בצהריים)... כשמסתכלים על הקטע הקטן של הדרך שקורה כרגע ופשוט חווים אותו - הכל בסדר. פחות או יותר. והמדרון האין סופי נחלק לצעדים צעדים. הנה פרח. הנה אבן. הנה עלה. והנה פתאום עברנו הר. ונוף נפתח. ומרחב...

תפישות שבי

על ידי תמרול_ה* » 06 ספטמבר 2004, 15:36

בינתיים לא מרגישה כיף...
מרגישה חורדת.. אין מילה כזאת, אבל כך אני מרגישה...
מעבדת הרבה דברים שואלת את עצמי הרבה שאלות.
מרגישה לבד עם כל זה, פתאם.
כמו שאמרתי, חורדת...

>חורדת על משקל מודדת<

תפישות שבי

על ידי ליאורה_נ* » 04 ספטמבר 2004, 22:15

או יותר נכון, האם ביטחון כלכלי לי וילדים אינו פרס?

תפישות שבי

על ידי ליאורה_נ* » 03 ספטמבר 2004, 15:39

איזה כיף לכם. בעיקר לתמרול ה.

ד"א, בטוח שאני אפילו לא אקבל פרס בסוף על התנהגות טובה?

תפישות שבי

על ידי שכנה_של_זורבה* » 31 אוגוסט 2004, 21:22

אני מחפשת את השינוי ומתה מפחד
אנחנו חיים במרכז -בית במשכנתא, מינוס מטורף, עסק שרק בנינו לפני שנתיים
ובא לי לשנות לחשוב מחדש.
משהו בפנים מרגיש צפון, הירוק והעצים. במדבר אני מאוד לבד
לאן לצפון?
לפרדס חנה
למחירים המטורפים של זכרון
לטבעון
לגליל
האם נמצא פרנסה בצפון
אלוהים נתן לנו שיניים- שנינו מעצבים גרפיים
האם אפשר למצוא בתחום הזה פרנסה בצפון
האם לעבור למקום שעוברת בו רכבת שנוכל להמשיך להגיע לסטודיו בת"א
האם זה הגיוני לעבור לטבעון ואחד מאתנו יסע כל יום לת"א
הפחדים בעיקר של פרנסה מעקבים את ההחלטות
ויש שתי בנות מדהימות אחת יוצרת, אחת מפרקת
שצריכות מרחבים עם אחלה חברים, עם קהילה תומכת.
למי שיש חזוקים ורעיונות אשמח מאוד לשמוע
יש יותר מדי פניות וכוונים בצומת שלנו
מתחיל להתחדד כוון טבעון, אמצע המדינה
עדיין אפשר לא לוותר על הסטודיו
לקבל פיסת שמיים,עץ,אנשים
אני יודעת שצריך לנסוע לטבעון לבדוק, לנשום
אבל אולי אתם מכירים כמה זורבות בטבעון?
וסתם מי יכול לספר לי על החיים בטבעון וסביבתה.

תפישות שבי

על ידי תמרול_ה* » 31 אוגוסט 2004, 20:36

בדיוק הודיעו לי היום שאני ברשימת המפוטרים בעבודתי, בשל הותק שלי. לא מדהים?
יצאתי לחופשי, ולא בטוחה מה עדיף לי...
ממש מתאים לדף סיפורים קוסמיים !!

>תמרולה יודעת שזה חיצוני בלבד... כדי שיצא מזה חופש, שינוי מדרגה פנימי ממתין שם להתרחש.. ובכל זאת.. מדהים, האין זאת?<

תפישות שבי

על ידי תמרול_ה* » 30 אוגוסט 2004, 13:42

אני מרגישה בימים האחרונים כמו חיה כלואה, שנושמת נשימות קצרות כאלה.
צריכה לדעת שאני יכולה לשאוג
שאני יכולה לצחוק צחוק ע נ ק י
שאני יכולה ללכת לרוץ לקפוץ
שאני יכולה לעשות כל מה שאני רוצה
שאני יכולה לחיות
שמותר לי לחיות!!
שלא מתים מזה.. ואולי כן!!
שמתים בגדול ולא מוות קטן של כל רגע של חיים לא מלאים ולא בעוצמה
של חיים בצל ושל לעשות חשבון, ושל עקימות כזאת כמו עץ שלא קיבל אור או מים.

כמו חיה כלואה שמתחילה להריח את הריח של החופש,שם בחוץ, ולא בטוחה מה עדיף לה.

תפישות שבי

על ידי לילה_טוב* » 30 אוגוסט 2004, 10:57

כתבת מאוד יפה, תמרולה.

תפישות שבי

על ידי ב_דחילו* » 29 אוגוסט 2004, 16:48

הוויה זו או חוויה זו אינה נוגדת את האנושיות אלא מקיימת אותה.

צפריר, כוונתי שגם החרות וגם השבי אנושיים. אם אני מחפשת הסכמה ואישור לדרך לא סלולה וראדיקלית, למשל, אני חווה שבי בדרכי החרות שלי. אם אני מקשיבה לקולי הפנימי בדרך המקובלת והסלולה אני חווה חרות בשבי.
הרבה פעמים אני חווה חרות ושבי, למשל באהבה. בהתחלה, האהבה היא רק חרות, חבור ושחרור. אחר כך יש כביכול סתירה, חוזרים ל'מימדינו' הנפרדים ולפעמים קצת לוחץ לנו, דורכים לנו על הרגלים, אנחנו יחד-לבד. ואז מגיעה עבודת החיים, עבודת האהבה. להיות ביחד, וכל אחד שלם. לאהוב בשלמות. לקבל את האחר ואת עצמנו.
ב'עבודה' הזו החוויה היא לא תמיד המורה. אני יכולה לחוות שבי, במקום שאני בחרות. בעיקר עם הילדים. אני מטפלת, קשובה, מכילה וזו המהות שלי, החרות שלי. החוויה היא לפעמים גם של שבי.

נראה שיש כאן נסיון לשבות את החירות לתוך מושג כזה או אחר
יכול להיות.

תפישות שבי

על ידי תמרול_ה* » 28 אוגוסט 2004, 20:16

הדברים נכתבו ללא הגהה ועריכה, בזמן קצר ולחוץ, ואחרי שקראתי לא משוכנעת שצריך לשלוח לאתר.. אבל שולחת...
אתמול חזרתי מכמה ימים בכנרת וראיתי כל מה שהתהווה כאן. ועדיין מנסה לראות מה כל זה... עלתה בי מחשבה על תפישות השבי והילדים. איזה מין ילדות אני רוצה לאפשר להן לחוות. האם "חופש" אינו תפישת שבי בפני עצמו? (חופש בכל מחיר..) וכאן מה שאמר צפריר מתחיל לסייע לי להבהיר את הדברים. חופש כהוויה, שאינה משתמשת בכפיה.
צפריר הזכיר גם חירות שיכולה להתקיים בכלא. חירות של הרוח שיכולה להתקיים לכאורה בלי תלות בתנאים הסביבתיים. ואני מנסה לחשוב מי אלה האנשים שהחירות שלהם הפציעה והבקיעה לה דווקא בנסיבות חיים לא במיוחד "חירותיות". מקום שהרוח נשארה חופשית ואולי הפכה להיות אפילו חופשית יותר. התחושה שאני מקבלת זה שבמצב שנוצרה התנתקות מכל הדברים האהובים, שאליהם אנו קשורים, attached, נוצרה אפשרות לחירות של הרוח. חירות עולה גם כהתרסה מסוימת למציאות שאינה מתקבלת על דעת אותו אדם, באופנים אחרים. שאז הוא נזקק למחשבתו העצמאית להתמודד עם הדברים, כשהוא רואה שהמצב כפי ש"כולם" רואים אותו לא קביל עבורו. ואז הצורך להיות חלק מ"כולם" נשבר. אולי באיזו עמדה מוסרית או אחרת. וזה משחרר אותו מכבלי ה"צריכים".
אלה מקרים של חירות מתוך שבר מסוים.
גם מנהיגים רוחניים רבים עוברים תהליכי שבר לפני שהם מקבלים את כוחותיהם. הדבר דומה לתהליכי החניכה של השאמאנים. כאילו יש תהליכים של אלכימיה, של שינויי חומר ורוח, זיקוק וטיהור.
מצד שני, אני חשה בעוצמה רבה שמצבי איום, פחד, חשש, חרדה, מצבים "קשים" שאינם קיצוניים, מקשים עלי להשתחרר, להרגע, להתרפות, ולאפשר לעצמי פשוט להיות נוכחת. נדרש מאמץ מודע לראות את הדברים, לקבל את קיומם, ולעשות זאת בשוויון נפש מסוים. אני חשה שמה שמחבר אותי לתחושת החופש זה מצד אחד באמת הרבה עבודה אישית, ומצד שני דווקא השהות עם אנשים שעבורם החופש אפשרי, פותחים את האפשרות הזאת עבורי. המשך יבוא.

תפישות שבי

על ידי קלא_אילן* » 28 אוגוסט 2004, 10:49

תודה על הפרח. לא הבנתי, אבל אם זה פרח משוררים זה נעים כפלים

לא פרח משוררים, זה פשוט פרח ממני.

ולקלא גם (שהרי אף הוא חתול...)

סוף סוף הצלחתי להפוך לחתול בעזרת תבניות תווים שחורים. כל חלומותי התגשמו!

תפישות שבי

על ידי צפריר_שפרון* » 28 אוגוסט 2004, 06:16

בדחילו,
חיי חירות הם ערך נשגב, אבל אני מחבקת את האנושיות שיש בנו. אני לא שואפת לא 'לפול' בשבי, אני שואפת להביט לו בעינים ולחיות איתו. ולחייך מה שיותר בדרך.
חירות היא לא ערך נשגב, עמדה או דעה - חירות היא חוויה או אם תרצי הוויה.
הוויה זו או חוויה זו אינה נוגדת את האנושיות אלא מקיימת אותה.
השבי אינו עניין של תפישה, השבי אף הוא חוויה, התפישות שעולות בעקבות החוויה הזו עשויות להקרא תפישות שבי.

שוב, תפישת השבי העולה בעיקר היא זו שמצדיקה כפיה. שנמצאת הכפיה מוצדקת כי....
החירות לעומת זאת היא אותה הוויה אשר עשויה להתהוות גם בשבי.

'צטערת, קשה לי להבין את הליניאריות שאומרת: 'אני בשבי כי גדלו אותי ככה, ואני בדרך לחירות, בעקבות ילדי'.
אינך בדרך לחירות בעקבות ילדייך כל עוד אינך יכולה לראות את חווית החירות שלהם. ואת לא בשבי אם את חווה את החירות למרות ואף על פי שגדלת בתוך עולם שבוי.

שוב, נראה שיש כאן נסיון לשבות את החירות לתוך מושג כזה או אחר - הרוח אינה נתנת לשליטה (מה כן?).

תפישות שבי

על ידי ב_דחילו* » 28 אוגוסט 2004, 01:49

תודה על הפרח. לא הבנתי, אבל אם זה פרח משוררים זה נעים כפלים

לאה גולדברג / למדני

למדני אלוהי ברך והתפלל
על סוד עלה קמל
על נגה פרי בשל
על החירות הזאת
לראות, לחוש, לנשום
לדעת, לייחל, להיכשל

למד את שפתותי ברכה ושיר הלל
בהתחדש זמנך עם בוקר ועם ליל
לבל יהיה יומי היום כתמול שלשום
לבל יהיה עלי יומי הרגל


אמן @}

תפישות שבי

על ידי עוברת_אורח* » 28 אוגוסט 2004, 01:07

רק בהורים שצועקים אצלנו בראש, אותם צריך להשתיק.
אני לא יודעת אם להשתיק, אבל לבטח:
  • לזהות שזה ההורים שצועקים (כלומר - זה קול חיצוני)
  • לבדוק אם מה שהם צועקים מתאים לי כאן ועכשיו (נניח "את האחות הבכורה!" - איזה משמעות יש לציווי הנ"ל כשאחיך הקטן בן 28?)
  • אם לא מתאים, לומר: "לא תודה, אני לא מעוניינת" (בקול שבו עונים לאלה שמנסים למכור לך ביטוח למשכנתא בטלפון)
  • במקרה הצורך, לומר גם להורים האמיתיים: "לא תודה, אני לא מעוניינת" (לדוגמאות - נא לבקש מבשמת לספר שוב את הסיפור על אמא שלה והשטיח)
ולחתולה - {@
ולקלא גם (שהרי אף הוא חתול...)

תפישות שבי

על ידי קלא_אילן* » 28 אוגוסט 2004, 00:33

יש לי ספר ליד המיטה שהכותרת שלו היא 'מה שחשבתי צל הוא אני האמיתי' (מקווה שלא טועה בציטוט). אני רואה בשבי ובהחלצות ממנו משהו יומיומי. 'צטערת, קשה לי להבין את הליניאריות שאומרת: 'אני בשבי כי גדלו אותי ככה, ואני בדרך לחירות, בעקבות ילדי'. חיי חירות הם ערך נשגב, אבל אני מחבקת את האנושיות שיש בנו. אני לא שואפת לא 'לפול' בשבי, אני שואפת להביט לו בעינים ולחיות איתו. ולחייך מה שיותר בדרך.

טוב, פשוט קחי פרח. @}

אם בא לך, אני אשמח לשמוע על חווית החירות שלך.

הממ... מיאו?

תפישות שבי

על ידי ב_דחילו* » 27 אוגוסט 2004, 22:16

יש לי ספר ליד המיטה שהכותרת שלו היא 'מה שחשבתי צל הוא אני האמיתי' (מקווה שלא טועה בציטוט). אני רואה בשבי ובהחלצות ממנו משהו יומיומי. 'צטערת, קשה לי להבין את הליניאריות שאומרת: 'אני בשבי כי גדלו אותי ככה, ואני בדרך לחירות, בעקבות ילדי'. חיי חירות הם ערך נשגב, אבל אני מחבקת את האנושיות שיש בנו. אני לא שואפת לא 'לפול' בשבי, אני שואפת להביט לו בעינים ולחיות איתו. ולחייך מה שיותר בדרך.

תארו לכם את רסקולניקוב בלי תפישת שבי. סיפור מאוד משעמם.

תפישות שבי

על ידי צפריר_שפרון* » 27 אוגוסט 2004, 22:10

רחל,
כמובן שאין מדובר בהתפרצות לסלון בית ההורים ביום שישי בערב כשאת מנופפת יבידייך ומטיחה בהם - לכו לכל הרוחות.
אבל, בדמיונך, או בעיני רוחך, או בעולמך הפנימי את פשוט יכולה לשלוח את אותם דברים שנמצאים מאיימים עלייך או משפיעים עלייך השפעה שלילית, לעזאזל. בין אלה, לעתים עשויים להיות גם ההורים.

יש להבין שרגשות כעס והתפלצות ממהורים נדרשים לביטוי. ברגיל הפש מסתפקת באותו ביטוי בחלומות, שבחלום משחררת את אלה.
העלאת הכעס והזעם למודעות ולשעות הערות עשויה להניב תועלת, זה בירור בפני עצמו.

תפישות שבי

על ידי רחל_ה* » 27 אוגוסט 2004, 21:35

צפריר,
כאשר עולה כעס - לשלוח אותם לכל הרוחות יהיה בירור מצוין.
כבר קראתי את דבריך אלה בדף אחר.
האם תהיה מוכן להבהיר את כוונתך באופן יותר מוחשי? מה,האם להגיד "לכו לעזעזאל " יפתור את הבעיה? או שאתה מתכוון למשהו קצת יותר מורכב?

תפישות שבי

על ידי שרון_ג* » 27 אוגוסט 2004, 21:20

אני כבר מזמן זנחתי את ה'קונספציה' של "מסגרת תחילה" כשאני מרכיבה פאזל עם הילדים
אני שנים ארוכות בכלל לא הכרתי את שיטת המסגרת. לפני כשלוש שנים ראיתי אותה אצל אמא אחרת והתלהבתי - נראה לי כל כך הגיוני ונוח.
חשבתי לעצמי שאני טמבלית שלא עליתי על זה לבד (והייתי מרכיבה פאזלים ענקיים בצעירותי), אבל מה שאתם כותבים כאן ממש מעודד אותי. סוף סוף מצאתי את המקום בו אני לא בשבי...

תפישות שבי

על ידי יעל_צ* » 27 אוגוסט 2004, 21:06

במשחק הפשוט הזה למדתי שלא 'צריך' להתחיל דוקא מהמסגרת, וגם שלא 'צריך' להרכיב בשיטתיות מהקצה הזה לקצה. שגית, זה כל כך נכון. אני כבר מזמן זנחתי את ה'קונספציה' של "מסגרת תחילה" כשאני מרכיבה פאזל עם הילדים (הקטים עכשיו בני 4.5). למדתי להבין שכמרכיבים למשל פאזל של "שלגיה ושבעת הגמדים" אז קודם מחפשים חלקים עם הפנים והגוף של שלגיה והגמדים, אחר כך מחפשים עוד פרטים בולטים בפאזל, ולאט לאט הכל מתחבר יחד.
פה ושם אני מנסה להגניב רעיונות כמו "פינה" ו"חלקים עם צד ישר", אבל די מתעלמים ממני....
בייחוד מאז שהתחלתי לקרוא באתר אני תופסת את עצמי הרבה פעמים עם המחשבה "ככה עושים" ואז עוצרת רגע ושואלת את עצמי "באמת ככה עושים? למה?"

תפישות שבי

על ידי שגית_רי* » 27 אוגוסט 2004, 18:39

ועוד יותר מרתק ללמוד את זה מהילדים הפרטיים שלנו. הם המורים באמת.

נכון מאד.
אבל גם הם צריכים תלמיד שרוצה ויודע איך להקשיב.
היום הרכבנו פאזל ביחד, הבן שלי ואני וסתם, במשחק הפשוט הזה למדתי שלא 'צריך' להתחיל דוקא מהמסגרת, וגם שלא 'צריך' להרכיב בשיטיתיות מהקצה הזה לקצה הזה וגם שאם חלק אחד קצת מקומט ולא מוצא חן אז בכלל לא חייבים אותו!!
הוא עוד חופשי (והלוואי שישאר כזה תמיד...) ואני, בעזרת הדף הזה למשל, לומדת איך לללמוד ממנו ואיך לזהות תפישות שבי.

תפישות שבי

על ידי עירית_לוי » 27 אוגוסט 2004, 18:03

קלא אילן,
תודה.
נתת לי נקודה מעניינת למחשבה (הולכת לעשות תצפית על החתול של השכנים. (-; סתם סתם...).
אם בא לך, אני אשמח לשמוע על חווית החירות שלך.

בשמת א,
גמני חושבת שכתבת לעניין.
וגם תודה על מה שכתבת - היה מעניין לקרוא.
מסכימה איתך מאוד לגבי דרך ההתמודדות עם פחד. יצא לי כבר בחיי לעבור ככה אי אלו 'קירות' מפחידים.

שבת שלום |עוגה|

תפישות שבי

על ידי צפריר_שפרון* » 26 אוגוסט 2004, 19:46

ואין מה להלחם בהורים האמיתיים, רק בהורים שצועקים אצלנו בראש, אותם צריך להשתיק.
על פני להלחם או להשתיק - לברר. כאשר עולה כעס - לשלוח אותם לכל הרוחות יהיה בירור מצוין.

תפישות שבי

על ידי חתולה_על_גג_פח_לוהט* » 26 אוגוסט 2004, 18:32

אני קוראת את הדף הזה ומנהנהת במרץ, כל כך נכון וכל כך עצוב כמה אנחנו שבויים, וכמה ארוכה וקשה הדרך להשתחרר. רציתי להוסיף לפתגם של עוברת (אני מקווה שכבר גריינו אותו, אם לא אני תיכך) שלא רק שלא מחלקים פרסים בסוף למי שהיה בסדר אלא שכל הפרסים נמצאים בדרך ונורא חבל לפספס אותם בגלל שהתרכזנו בסוף הדרך. עוברת, בהצלחה ! את כבר עושה את זה (()).

ועוד כמה דברים קטנים מהדרך הארוכה והקשה הזאת, אני לא חושבת שמדובר באנשים עצמם שגורמים לנו להקשבה פנימית או לאוטומט, אלא באינטארקציה שאנחנו מהווים 50% ממנה. זה לא אומר שאנחנו לא צריכים להשתדל להיות כמה שיותר בחברת אנשים שתומכים בגדילה שלנו וכמה שפחות עם אנשים שלא תומכים בה, אלא ששיפוט של האנשים האלא לא במקום. דרך אגב, האינדיקציה הטובה ביותר לכך שהתקדמת היא כאשר אתה מסוגל לעמוד בפני אנשים שלחצו על הכפתורים ה"נכונים" והם כבר לא מזיזים לך.

הדרך של הדורות הקודמים שקידשה תכלית וחיצוניות (שני דברים שאין ביניהם קשר בהכרח, והראשון טוב והשני רע), היתה לה סיבה, וגם לתנועה הכלל עולמית ההפוכה יש סיבה, ככה העולם מתקדם, בגלים, כמו אור, אנחנו דור המדבר, כבר הרבה דורות. הטעות היחידה שיכולה להיות לנו היא המחשבה שאנחנו אמורים לחיות במדבר ואין לאן להגיע, כי יש ! ובעזרת השם כולנו נגיע לארץ הטובה. (ולפעמים נורא משחרר, עד כמה שזה ישמע מגוחך, לצאת קצת מעצמנו ולא לקחת אישית כל מה שקורה לנו)

ודבר אחרון, לכל התפישות האלה שהתקבעו היתה סיבה אצלנו, רווח בשבילנו, אחרת הן לא היו נתפשות, שני ילדים יכולים לגדול באותו בית עם אותו חינוך נוקשה, אחד יקח כל מה שאומרים לו ללב והשני (סליחה על הצרפתית שלי) "יזרוק זין", אם נדמה לנו שבלי מקצוע שמכניס הרבה כסף אין לנו ערך, זה בגלל שאנחנו מעריכים כסף, רוצים כסף, אם זה לא היה חשוב לנו, ההורים שלנו יכלו לדקלם לנו יומם וליל שצריך להרוויח כסף ואנחנו היינו חיים מהפה ליד. אם נדמה לנו שבלי מקצוע, בלי תואר אין לנו ערך, זה בגלל שאנחנו רוצים כבוד, לא בגלל אף הורה, או במילים אחרות בגלל דימוי ההורה אצלנו, ואין מה להלחם בהורים האמיתיים, רק בהורים שצועקים אצלנו בראש, אותם צריך להשתיק.

תפישות שבי

על ידי ש_מים_וארץ* » 26 אוגוסט 2004, 12:22

אני מכירה אותך, אבל אתה יודע, אני הולכת לשם. אני יודעת שאתה דואג לי, אני באמת נזהרת ומפוכחת בזכותך, תודה, אבל אני הולכת לשם. קדימה.

הזכיר לי סצינה יפה מתוך סיפרו של לי קרול "השיבה הביתה" בה הוא מתאר מפגש מוחשי עם יצור ירקרק ומבחיל פחד.

תפישות שבי

על ידי לילה_טוב* » 26 אוגוסט 2004, 11:45

בשמת - מאוד לעניין.

תפישות שבי

על ידי אנונימי » 26 אוגוסט 2004, 09:52

תפישת שבי היא הכונכיה שמגינה עלינו ולא כל כך קל להיפרד ממנה מבחינה כירורגית...
אבל הכונכיה הזאת היא לא אני.
אני היא הרכות שבפנים, זו שנעה עם הגלים של הים, שנחה לה בתוך כונכיתה, אם הפנינה...
עם הידיעה הזאת, עכשיו, אני חופשי
ללא סימני קריאה

תפישות שבי

על ידי בשמת_א* » 26 אוגוסט 2004, 00:33

_ממה בדיוק אני מפחדת, שצריך להשאיר את הכל פתוח, ולא לקבל החלטות...
מה זה המחיר הזה, שאני מפחדת ממנו... כאילו יש משהו טוב ומשהו רע. החלטה נכונה והחלטה לא נכונה... "רעה"..._
פתאום היה לי הבזק הארה מהדברים האלה.
נזכרתי בפחד הזה.

זה היה הפחד שמנע ממני במשך הרבה שנים למצוא את "אהבת חיי" (או, בניסוח פחות מפחיד: את האיש שאני להקים איתו משפחה).
היתה לי מין תחושה כזאת (לקח לי הרבה שנים לתפוס שזה בכלל לא חייב להיות ככה, ואצל הרבה אנשים זה בכלל לא ככה) שיש מין דבר כזה, בן אדם קיים, שהוא זה ש"מתאים לי".
בכלל לא הבנתי, שאין דבר כזה. זה לא מפתח ומנעול של כספת, שמתאימים התאמה מוחלטת ולא משתנים.

מדובר בבני אדם. אין נכון ולא נכון. יש כל מיני בחירות, וכל בחירה מבוססת על משהו בי, אבל הייתי יכולה לבחור בחירות אחרות.
כל כך פחדתי לבחור באחד, לעשות טעות גדולה וגורלית לכל החיים, כל כך פחדתי, כל כך רציתי את הביטחון הזה, שזהו זה, זה "הגבר הנכון", זה מי שמתאים לי, בכל דבר -
שהכנסתי לקטע הזה את כל הפרפקציוניזם שלי, את כל הביקורת והשיפוטיות, את כל הפסילות האפשריות.
כל כך פחדתי "לסגור אפשרויות", כל כך פחדתי מהמחיר (שנראה לי כבד מנשוא) של טעות בבחירת "זה שארצה להתחתן איתו", כל כך פחדתי מהחלטה לא נכונה -
שבמשך שנים התאהבתי אך ורק בכאלה שיכולתי להירגע איתם לפחות בנקודה אחת: הם לא התאימו לי! זה היה בטוח להתאהב בהם, כי הבחירה ידועה מראש: זה - לא. אפשר להירגע. עדיין האפשרויות פתוחות.

איזה שטויות. איזה שטויות! טוב, אני מודה על החיים שהיו לי, על הפסילות שפסלתי, על הדרכים שלא הלכתי בהן, על הכל, על הטוב ועל הרע. כל אלה היו שיעורים. מהכל למדתי. הכל היה סולם לטפס בו עוד ועוד, וגם שיעורים להעריך מהם את מי שבחרתי בו לבסוף - אבל מה כבר היה קורה אילו הייתי מעיזה לטעות?
(טוב, כאן אני מוכרחה כמובן להגיד, שהחתונה שלי היתה בדיוק האומץ לטעות. העזתי להסתכן בטעות! מדי פעם אני עדיין נבהלת מזה, אבל העובדה שהתחתנתי לא מעידה על זה ש"מצאתי את הגבר המושלם שהכי מתאים לי בעולם" - היא מעידה רק על זה שהעזתי להסתכן ולהמר על השותפות הזאת. וחצי מהתעוזה, יותר מחצי, שייך לאומץ שלו, לתעוזה שלו, ולרצון הברזל השקט שלו).

זה לא בא רק מבית הספר, אבל הפחד הזה לטעות, הפחד מלפלס לבד את הדרך שלך, הפער בין מי שאתה לבין מי שמצפים ממך, כל אלה ועוד הם "תפיסות שבי".
איך מנקים אותן?
אולי - הולכים עם אבוקה גדולה, ומאירים ישר בעיניים על כל הפחדים שלנו, פחד אחרי פחד, שוב ושוב ושוב.
עם כל פחד שמתפוגג, השלשלאות מתפוררות קצת.
חיי חירות הם חיים שהפחד לא שולט בהם.
הוא ישנו. הוא אולי תמיד יהיה. אבל מה שחשוב הוא, האם הוא שולט. האם הוא קובע. האם אני מסתכלת לפחד בעיניים ואומרת לו: שלום לך! מה שלומך? תשתה כוס קפה? אתה יודע, אנחנו מכירים מזמן, תשב, תשתה. אני מכירה אותך, אבל אתה יודע, אני הולכת לשם. אני יודעת שאתה דואג לי, אני באמת נזהרת ומפוכחת בזכותך, תודה, אבל אני הולכת לשם. קדימה.

>לא יודעת אם מה שכתבתי נשמע לענין<

תפישות שבי

על ידי שרה_ק* » 25 אוגוסט 2004, 22:03

יש תפיסת שבי נוספת שמונעת מהנשים לא לחסן או ללדת בבית בעצמן כי אם לא יחסנו הרי הילדים ימותו, ואם ילדו בבית לבד הרי התינוק והיולדת ימותו

תפישות שבי

על ידי ב_דחילו* » 25 אוגוסט 2004, 21:34

אורנה, נהנית מאוד לקרוא את דבריך. ציינת את הוריך ואת ילדיך ומשפחתך ונשארה לי תחושה שאת כל אלה את מאפשרת ולכן כל כך מענין למצוא את השבי והשחרור ממנו בך. אינך חושבת שאת, שגדלת בשבי, אם אני מבינה נכון את הבחנתו של קלא, מהווה דוגמא לרוח האדם שמפלסת לה דרך לצד, עם ונגד הזרם? 'ואתה תמשול בו'. השבי טבוע בנו והשחרור או האחריות מוטלת עלינו בכל רגע ורגע.

תפישות שבי

על ידי קלא_אילן* » 25 אוגוסט 2004, 20:00

עירית לוי,

אני מנסה להצביע על ההבדל בין "דפוס מחשבה" כשלעצמו ו"דפוס מחשבה של שבי".

חתול, חופשי מאין כמוהו, מגיב בתבניות והוא בכל זאת חופשי. שימוש בתבניות לא מעיד על שבי.

אבל כאשר כל החברה גדלה בשבי, נראה שרוב דפוסי המחשבה הוא תפישת שבי. אנחנו עוד לא יודעים בכלל איך נראות מחשבות של מי שגדל חופשי, והוריו גדלו חופשיים, והורי-הוריו גדלו חופשיים.

בקיצור - תפישות שבי הן דפוסי מחשבה אבל דפוסי מחשבה הם לא תפישות שבי.

תפישות שבי

על ידי צפריר_שפרון* » 25 אוגוסט 2004, 01:23

בגלל זה כל כך מרתק לגלות קצת מדרך המחשבה הזאת, קצת בעזרת ספרות אנתרופולוגית, וקצת יותר דרך אנשים שגדלו בין השבי לחופש – כמו אורסולה לה-גווין או טום בראון ("דרכו של גשש").

ועוד יותר מרתק ללמוד את זה מהילדים הפרטיים שלנו. הם המורים באמת.

כשקלא מדבר על החירות או השבי כדעה, הרי שהוא מדבר מתוך חווית החירות. שגם חירות וגם שבי אינם דעה או עמדה אלא חוויה או הלך רוח.
אז, גם בכלוב עשוי האדם להיות חופשי, וגם בחופשה חלומית עשוי האדם לחוש שבוי.

תפישות השבי נמצאות ראשית ניתנות למסגור או שניתן לשבות אותן. שבויות בתוך עצמן נמצאות תפישות השבי מנסות לשבות את החירות.
אבל את החירות אי אפשר לשבות, אי אפשר לשלוט בחירות, אין לאף אחד שליטה ברוח.

לכן, כל נסיון להגדיר תפישות שבי או חירות באופן תיאורי או מילולי, לעולם לא יעניקו מה שמבט אחד של ילד חופשי בחיוך ביתי מזכיר לנו, את אותה הרגשה של חירות, שכולנו חווינו בילדותינו, מי לרגע ומי לאורך שנים.

התבוננות בילדינו ובעצמנו כילדים - תהא דרך מצוינת ללמוד את תפישת החירות שלנו.

תפישות שבי

על ידי אורנה_שפרון* » 25 אוגוסט 2004, 00:35

תודה, תודה לכל המעודדות.

<אורנה מסמיקה >

אורנה, מה את עשית עם תחושת ההורות הפגומה? האם ממשיכים ללכת איתה? לקבל אותה כאנושית?
אשאל את השאלה מחדש: מה את עושה עם תחושת ההורות הפגומה?
זאת שאלה שתמיד נשאלת בהווה, כי תמיד יש עוד משהו לתקן. אבל אני חושבת שיש הבדל משמעותי בין התחושה שיש עוד מה לתקן, מתוך זה שאני לגמרי גרועה, או שאני די בסדר ולמרות זאת יש עוד מה לתקן.

אני לא בדיוק יודעת מה הביא אותי למקום בו אני נמצאת.
אבל בודאי שזה מורכב מכמה וכמה סיבות.
אז ראשית אזכיר את ההורים שלי (ובפרט את אמא כי לאמא יש לדעתי תפקיד מכריע בעניין זה), שבאופן שאני לא ממש יודעת להסביר נתנו לי תחושה בסיסית שאני רצויה פה בעולם. ולא שיש לי הורים מושלמים, אבל משהו בבסיס הקיום שלהם וההורות שלהם נכון בעיני.
ואחריהם ישנם כמובן הילדים - אני יכולה להצביע על כך ששנות האמהות שלי והניסיון המצטבר מהן נותנות לי הרגשת ביטחון ושלמות. זאת לא מנוחה על זרי הדפנה - כי אם עוד לא גיליתם את זה, זה אף פעם לא נגמר ותמיד תמיד תמיד יש עוד משהו, גם שהם גדולים. אבל אני כבר יודעת מנסיון שהימים עוברים, ושום דבר הוא לא לנצח וכמעט כל דבר אפשר לתקן. וגם אם אני פגומה, כשאתקן את עצמי ממילא התיקון ישפיע גם על ילדי. (הרבה פעמים זה "בדיליי", אנחנו מרגישים שאנחנו כבר נמצאים במקום חדש, אבל הילדים עוד משקפים לנו את המקום הקודם בו היינו, וזה מתסכל. אבל באיזשהו שלב הקו מתיישר.)

ואולי הדבר החשוב מהכל הוא ההבנה שאני יכולה לסמוך על הילדים - גם אני טועה הם יפנו לכך את תשומת ליבי בדרך כלשהי.

ועוד דבר - הודיה. ההודיה על מה שיש (ולכולנו פה יש ילדים נפלאים שיש להודות עליהם) מרגיעה ומפנה את תשומת הלב לטוב.

שאלות אין סופיות באמת יוצרות אולי חוסר בטחון אבל לאו דווקא במובן השלילי,

אני חושבת שהקשבה והתבוננות בילדינו זה לא לשאול שאלות. זהו מצב שבו התוכן התודעתי מושתק, ולכן לא יכולות להשאל שאלות. התשובות מגיעות לרוב גם מבלי שנשאלת כל שאלה.
אני עדיין חושבת שמצב של "חיפוש" מתמיד הוא יציר תפישות השבי (וכתבתי על כך בגליון האחרון של באופן) והלמידה הממשית שלנו - גם זו הקשורה בהורות שלנו - מתרחשת מאיליה אם אנחנו נשארים "פתוחים".
הדעות שלנו לעומת זאת הם בית כלא יעיל ביותר. כי במקרים רבים אנחנו מחזיקים בדעות ממש ממש נכונות, הן אפילו מבוססות על מחקרים, או ששמענו אותם מאנשים ממש חכמים, ובכל זאת ברגע מסויים לאנשים המסויימים האלה שהם אנחנו וילדינו - הדעות הללו לא מתאימות. ואז הן פועלות עלינו כמו סוהרות.

ואני לא יכולה להתעלם מעניין נוסף אחד - עבודה אישית. כל אחד בדרכו. אני באופן אישי משתמשת בתמציות פרחים, אבל כמובן שיש עוד הרבה דרכים טובות.
ולא שתמיד אני עושה את העבודה מרצוני החופשי. לפעמים רק כשמצמידים אותי (לא משנה מי, אני בעצמי, הילדים או צפריר) לקיר עם אקדח, אני מועילה בטובי לעשות משהו פעוט למען עצמי, וכמובן אני יכולה לדבר שעות על זה שזה חשוב לי ולכל בני משפחתי באותה המידה.

ושוב תודה.

תפישות שבי

על ידי עוברת_אורח* » 25 אוגוסט 2004, 00:31

מסכימה מאד בעניין הקשר לפחד. אני חושבת שחלק מתפישות השבי שלנו הוא שאם נתנהג באופן שונה, יקרה לנו משהו רע.
זה מתחיל מ"אם לא תלבשי סוודר תתקררי" (שנגיד שממנו השתחררנו) ומגיע לדברים כמו "אם לא תלמדי לא תהיה לך עבודה ולא יהיה לך ממה לחיות", "אם לא תתחתני לפני גיל 30 תישארי לבד כל החיים", "אם תתני לילד להתנהג ככה הוא יהיה מפונק ולא יתן לך לחיות".
ברובד הסמוי יותר יש מסרים כמו: "אם לא תתנהגי כמו שאנחנו מצפים ממך, לא נאהב אותך" ו"אם תנסי לחשוב אחרת, לא תהיי מקובלת ותושמי ללעג" ו"את לא יודעת כלום, תקשיבי לנו" וכו'.
עכשיו, בגילי המתקדם, אני צריכה להעמיד את כל זה בספק, אבל ההתניות נמצאות ברובד מאד צעיר, מאד לא רציונלי, מאד מאמין לכל מה שאומרים ההורים והמבוגרים האחרים, מאד שואף לרצות.
ואז מתחילים הפחדים הלא רציונליים (אבל שיש להם תחפושת מאד רציונלית) כמו: איך אני יכולה להרשות לעצמי לעזוב את העבודה ולעסוק במשהו כל כך לא פרקטי? איך אני יכולה לא לעשות את כל מה שמצפים ממני (ושעושה לי רע)? איך אני יכולה להיות כל כך אנוכית? כל כך עצלנית? אולי אני טועה בכל? אולי הילדים באמת יהיו בלתי נסבלים? אולי כל העולם בעצם צודק? מה אני בכלל מבינה? אולי בסוף יקרה לי משהו רע, איזה עונש שיאזן את כל הטוב שיש?
בשנה האחרונה הבנתי שלא מספיק להבין שהפחדים לא רציונליים, אלא שחייבים גם לענות להם. לנסח את התשובה ולומר אותה לעצמנו, כדי שהמסר שלהם יתנגש במסר אחר, שיהווה לו משקל נגד. צריך לומר: "אני לא חייבת לעשות שום דבר שאני לא רוצה", "זה החיים שלי, ואני אחיה אותם רק פעם אחת, לכן מוטב שאחיה אותם כפי שאני רוצה" והחביב עלי מכולם (שכבר ציטטתי פעמים רבות בעבר): "בסוף לא מחלקים פרסים למי שהתנהג יפה".
ולא רק מסרים ברמה התיאורטית, אלא גם פרקטית (זאת אומרת שנוגעים לדבר הספציפי שממנו פוחדים או לגביו מרגישים אשמים כרגע).
עם הזמן משתכנעים, אבל זה הרבה זמן (אחרי הכל לתפישות השבי היו הרבה שנים להשתרש בתוכנו).

תפישות שבי

על ידי יונת_שרון* » 25 אוגוסט 2004, 00:29

אנחנו עוד לא יודעים בכלל איך נראות מחשבות של מי שגדל חופשי, והוריו גדלו חופשיים, והורי-הוריו גדלו חופשיים.
בגלל זה כל כך מרתק לגלות קצת מדרך המחשבה הזאת, קצת בעזרת ספרות אנתרופולוגית, וקצת יותר דרך אנשים שגדלו בין השבי לחופש -- כמו אורסולה לה-גווין או טום בראון ("דרכו של גשש").

תפישות שבי

על ידי תמרול_ה* » 24 אוגוסט 2004, 23:56

עוברת אורח, אמא של ליהי, מרגישה שביטאתן גם את התחושות שלי... שמחשבות שבי הן המחשבות והדעות של מי שגדל בשבי... והתהליך של להתחיל להבחין אותן, ולראות היכן הן משתרגות בתוך הנשמה, נתפס אצלי כנסיון להגדיל את מרחב הבחירה.

יחד עם זאת, אני חשה שנלווית לכך מעין "מנטליות שבי", לפיה קשה להעלות אפשרויות בחירה לבחור מתוכן, שהן מחוץ לעולם השבי. כמו אותו פיל הקשור לעמוד, שמרחב האפשרויות שיעלה הינו מצומצם יותר, ולא יחרוג מהנחות היסוד לפיהן גדל. במקרה של מנטליות שבי כזו קשה יהיה למי שמתוכנת למכלאה, למחלבה וכל המסלול לחשוב על אפשרויות חורגות ממנטליות המסלול.

מקסימום יהיה מעבר למסלול אחר, באותה מתכונת... רגשות האשמה פועלים בדרך דומה, עמדות על מותר ואסור, ומקובל, פועלות באופן דומה. הקולות האלה ממשיכים לדבר בפנים ולעורר ספיקות.

לפעמים נתקלים בדיעות ואמירות שעושות הבדל. בשבילי משפט מסוג זה היה משפט שיונת אמרה, בתיאור הקריירה שלה, לפיו אנשים, וגם היא, בחרו ללמוד משהו, למשל באוניברסיטה, לפי שיקולים על מה שפותח את מקסימום האפשרויות בהמשך. ואז כל שנות הלימוד הן לא בחירה אלא הליכה על קו פרשת המים של מירב האפשרויות הפתוחות. זאת, במקום פשוט לעשות את מה שהם רוצים. זה לא ציטוט ואני מראש מתנצלת בפני יונת על אי הדיוק.
בחירות לפי שיקולים של לפתוח מקסימום אפשרויות מול בחירות בעלות ערך ואולי גם מחיר. זה מחזיר אותי לאורנה. שוב לשאלת הפחד והאומץ. אני מרגישה שיש כאן משהו מאד חזק שנוגע לפחד.
ממה בדיוק אני מפחדת, שצריך להשאיר את הכל פתוח, ולא לקבל החלטות...
מה זה המחיר הזה, שאני מפחדת ממנו... כאילו יש משהו טוב ומשהו רע. החלטה נכונה והחלטה לא נכונה... "רעה"...
מה מפחיד ב"לתת לילדים את מה שהם רוצים כאשר הם זקוקים לו".
ממה מפחדים אם נעשה משהו שונה מהמקובל.
מה מפחיד בכך שדברים נעשים לא כמו שאני חושבת ש"צריך להיות".
מה סוף העולם שיש מאחורי הפחד הזה?
איך בדיוק הפחד הזה נקשר לתפישות שבי?

תפישות שבי

על ידי בשמת_א* » 24 אוגוסט 2004, 21:34

אורנה, עוד, עוד!

תפישות שבי

על ידי עירית_לוי » 24 אוגוסט 2004, 21:20

קלא אילן
כתבת -
אני חושב שהמונח תפישות שבי משומש כאן למושג אחר. תפישות שבי במקורו שומש לדפוסי מחשבה של אלה שגדלו בשבי, ואילו כאן הוא משומש כ"דפוס מחשבה" או כ"דעה".
לא בטוחה.
אני אפרט קצת ותגיד לי מה דעתך.

אני חושבת שדעות מקובעות, דפוסי מחשבה מגבילים אמונות נחרצות - יש הרבה יותר לאנשים ש גדלו בשבי.

אדם, או ילד שגדל בשבי לומד ומאולף לתת תשובות מסויימות.
למשל - מערכת החינוך הקונבנציונלית מאלפת ילדים לתת את התשובות ה"נכונות", לקרוא חומר נתון, לשנן אותו, לקבל אותו כ"נכון", כ-ה-דעה. חינוך כזה מקלקל את הנטייה הטבעית של כל אדם לא מאולף לשאול שאלות, לבחון, לחקור, להסתקרן.

במסגרות כאלה (בשבי) למורים יש תפישות שבי מסויימות, להורים יש תפישות שבי מסויימות, וכולם שואפים להקנות אותן לילדים. לעצב אותם, לחנך אותם, להכניס אותם לתבניות (=לשבי). לאדם מאולף יש דעות, דפוסי מחשבה, אמונות, פרדיגמות, וכו' שירש ממחנכיו.

תבניות המחשבה האלה הן "שקופות" עבורו, כלומר, הוא לא יודע שהוא שבוי, שזה בסה"כ תבנית מחשבה אחת אפשרית מיני רבות, ולא מחשבה חופשית ועצמאית שלו שנעשתה מתוך בחירה. חינוך חופשי (unschooling) מאפשר ומעודד לחשוב באופן עצמאי מתוך חירות, ולא "לחשוב" את הדעות הרגילות והמקובלות.

מקווה שהצלחתי להבהיר את כוונתי.
אשמח לשמוע את דעתך.

תפישות שבי

על ידי עוברת_אורח* » 24 אוגוסט 2004, 20:07

תפישות שבי במקורו שומש לדפוסי מחשבה של אלה שגדלו בשבי.
אבל כאשר כל החברה גדלה בשבי, נראה שרוב דפוסי המחשבה הוא תפישת שבי. אנחנו עוד לא יודעים בכלל איך נראות מחשבות של מי שגדל חופשי, והוריו גדלו חופשיים, והורי-הוריו גדלו חופשיים.

תפישות שבי

על ידי דגנית_ב* » 24 אוגוסט 2004, 18:14

כן. סימני השאלה הם התהליך וכשאני נעצרת שם - מתחיל שינוי.
חוויתי את זה (כמו אורנה ואני לא בחינוך ביתי כך שאני ממש בשבי ולא רק בתפישותי;-) ) עם הילדים: משהו לא עובד, אי נוחות מעורפלת, והפרשנות הישנה לא עוזרת אלא מקלקלת.
מתבוננת, מקשיבה, שותקת גם שפי מתפוצץ. בעיקר לא שופטת את עצמי. משתיקה את הוויכוחים הפנימיים.
קורה לפעמים משהו טוב. לפעמים אני מדמיינת אותנו ממבט של ציפור או לווין בחלל
(יותר עדיף). כמה קטנים ומתוקים. או ממרחק של 20 שנה קדימה - כמה הרגע הזה בר חלוף. ומחשבה כזו מרגיעה אותי, אני במנוחה ומנוחה ממחשבות טורדניות
מפנה מקום לתשובות חדשות.
אני לחצנית. מה כל כך מלחיץ ? מיהו השד שבבקבוק? מה יהיה.. מה נעשה.. מה יגידו..
וגירוש שדים כולל הטפות, תלונות, כעס, איומים וכו.
אני עובדת על עצמי להחליף תחנה ברדיו הזה. באמת ובתמים לחפש תדר אחר.
אני לא שואלת את עצמי עכשיו - מתי תעברו לחינוך ביתי? (טוב, ליפמים) אלא איזה מין חינוך יש אצלנו עכשיו? מה טוב להם בו, מה לא?

(התחלתי ולכן גם )אסיים בתובנה חדשה - שנותי הראשונות כאם היו בחו"ל. רחוק מהחיבוק החם וההדוק של משפחה וחברים קרובים. למרות הכאב שהייה בכך, אני מסוגלת היום לראות שחסכתי הרבה התערבויות.

<דגנית מדליקה אש כדי להאיר ומפזרת עשן שבעצם מסתיר..>

תפישות שבי

על ידי לילה_טוב* » 24 אוגוסט 2004, 17:57

וואו, אורנה. מצטרפת להתפעלות ולתודות.

תפישות שבי

על ידי נועה_בר* » 24 אוגוסט 2004, 14:56

תמרול ה
האם נכון לתת תמיד מה שהילד זקוק לו באותו רגע, כאשר זה מתאפשר?
כאשר זה מתאפשר?
אם זה אפשרי אז למה בעצם לא לתת, איפה תפישת השבי? אולי לא הבנתי את השאלה?

ומשהו בהתייחס לדבריה של אורנה:
אותן שאלות אין סופיות, מעידות לעיתים קרובות על חוסר ביטחון, וקשה לממש חיי חירות בתוך תחושה של פחד וחוסר ביטחון.
שאלות אין סופיות באמת יוצרות אולי חוסר בטחון אבל לאו דווקא במובן השלילי, אם אני מקשיבה ללא פרשנות אז לא תמיד יש בי את "הבטחון" שאדע למה היא זקוקה, אלא אני נמצאת ברגע הנתון איתה, ומשם באה התשובה, או לא. מה שחשוב זה שאני איתה.
אם אני פוחדת מאי הידיעה ואז קופצת לה דעה או שיפוט זה כבר משהו אחר, כאן כאילו אני לא יכולה "לסבול" את חוסר הבטחון.


מצטרפת לשאלה של תמרול ה

אורנה, מה את עשית עם תחושת ההורות הפגומה? האם ממשיכים ללכת איתה? לקבל אותה כאנושית?

תפישות שבי

על ידי קלא_אילן* » 24 אוגוסט 2004, 14:15

יש לי תפיסת שבי לגבי תפיסות שבי.

אני חושב שהמונח תפישות שבי משומש כאן למושג אחר. תפישות שבי במקורו שומש לדפוסי מחשבה של אלה שגדלו בשבי, ואילו כאן הוא משומש כ"דפוס מחשבה" או כ"דעה".

חשוב להגדיר הבדלים במשמעויות כשמתדיינים.

תפישות שבי

על ידי תמרול_ה* » 24 אוגוסט 2004, 11:41

אורנה...
מצטרפת למבקשים עוד...
הדברים שלך הם כמו מרפא.
פותחים נתיבים, ערוצים,

ככל שנוכל להשאר יותר במצב הזה, ללא פרשנות שעולה לרוב מתוך חוסר ביטחון, תחושת אשמה ותחושת כשלון על ההורות הפגומה שלנו - נוכל ללמוד מה באמת חסר לה, איזה צורך היא מבטאת, ומכאן נוכל לבדוק האם יש באפשרותינו להיענות לה. לא כי היא כזאת או כזאת, אלא כי זה מה שהיא זקוקה לו עכשיו.

אורנה, מה את עשית עם תחושת ההורות הפגומה? האם ממשיכים ללכת איתה? לקבל אותה כאנושית?

ושאלה, שאני מרגישה שהיא טעונת תפישות שבי. האם נכון לתת תמיד מה שהילד זקוק לו באותו רגע, כאשר זה מתאפשר?

<תמרולה מתחילה להפנים שהפחד הוא אולי מנהל מאד אפקטיבי, אבל לא ידידותי לבני אדם >

תפישות שבי

על ידי ש_מים_וארץ* » 24 אוגוסט 2004, 10:38

יצא ארוך....ומעודד לכל אורכו.

תודה אורנה@}

<חבל שהיא גרה רחוק כל-כך>

תפישות שבי

על ידי נועה_בר* » 24 אוגוסט 2004, 10:23

אורנה, עוד... עוד... (לא מספיק ארוך ;-) )
מעניין ומרתק לקרוא אותך, תודה על כל מה שאת כותבת.‎@}

תפישות שבי

על ידי אורנה_שפרון* » 24 אוגוסט 2004, 10:15

למעשה הפחד הוא אחד הגורמים העיקריים לכך שאנחנו בוחרים בחיי שבי. כביכול יש בבחירת השבי כדי להבטיח דבר כלשהו. למעשה כולנו יודעים שלא כך הוא. אם נדבר על הבחירה בחינוך ביתי - כולנו יודעים שהעובדה שילדינו ילכו לבית הספר לא מבטיחה כלום. שהרי גם מבית הספר יוצאים אנשים מאוזנים ולא מאוזנים, עובדים ומובטלים, בריאים וחולים, מסופקים ואובדי דרך. (מובן כי גם הבחירה בחינוך הביתי לא מבטיחה כלום, למקרה שיש למשהו ספק בכך - שהרי גידול ילדינו איננו מדע מדוייק)

אם כך, אותן שאלות אין סופיות, מעידות לעיתים קרובות על חוסר ביטחון, וקשה לממש חיי חירות בתוך תחושה של פחד וחוסר ביטחון.

הפרשנויות שאנחנו נותנים לכל מצב והתנהגות ילדינו, עשויות אף הן לעלות מתוך תפישות השבי שלנו.
כשאנחנו מקשיבים "באמת" אנחנו לא זקוקים לפרשנויות. ביתי בוכה עכשיו, מתוסכלת. לא בגלל שהיא "מפונקת" או "בודקת גבולות" וכו'. היא פשוט בוכה ומתוסכלת. ככל שנוכל להשאר יותר במצב הזה, ללא פרשנות שעולה לרוב מתוך חוסר ביטחון, תחושת אשמה ותחושת כשלון על ההורות הפגומה שלנו - נוכל ללמוד מה באמת חסר לה, איזה צורך היא מבטאת, ומכאן נוכל לבדוק האם יש באפשרותינו להיענות לה. לא כי היא כזאת או כזאת, אלא כי זה מה שהיא זקוקה לו עכשיו.

זה קל להגיד. בפועל ילדינו לוחצים לנו בדיוק על הכפתורים שיעלו את התחשות הקשות, והן יובילו אותנו לדבוק בישן ובמוכר, ומכאן הדרך לבחירה "בשבי" היא קצרה.
ואם אחזור לדוגמא של חינוך ביתי (שמיבחינתי, זה המהלך בחיי שמאפשר לי להשיל רבים מה"צַריכים" שקיימים, ולא בכוונה זה כתוב בלשון הווה), הרי שרבים המקרים בהם יעלה קושי כלשהו שנוגע בנקודה רגישה שלנו, שגם אם לא ממש במעשה, יחזיר את ילדינו למסגרת חינוכית.

אתן דוגמא: ישנם ילדים שהם לא יוזמים מטיבעם. ימיהם עשויים לעבור עליהם בהתבוננות במעשי אחרים. הם אינם אוהבים לשחק לבד, הם לא ממש מבטאים יצירתיות. ניתן לתאר אותם כילדים סבילים יותר. (כמובן שזוהי ה"פרשנות" שלנו להתנהגותם, בפועל אין לנו שום אפשרות לדעת באמת מה מתרחש בקרבם, מה הם לומדים ואיך ההתנהגות שלהם משרתת אותם) המצב הזה נוגע בפחד עמוק שלנו, אולי משום שבאמת אנחנו כאלה, ולא איפשרו לנו להיות מי שאנחנו, אולי משום שהנורמות מהללות את הילדים האקטיביים ושופטות לחומרה את הילדים הסבילים יותר, ואולי משום שאנחנו בכלל לא כאלה וקשה לנו מאד להזדהות אם מצב כזה. בכל מקרה מפגש עם ילד כזה עשוי להעלות בנו פחדים, שמא החינוך שלנו אינו טוב מספיק, שמא הסביבה שלו לא מכילה מספיק גירויים ועוד כהנא וכהנא פגמים אפשריים בחיי ילדינו.
במצב כזה קל יהיה לשלוח את הילד לגן, או לבית-הספר. שם לא נפגוש באישיות היחודית שלו, שם לא יאפשרו לה ביטוי, אלא ינתבו אותו למסלול "הנכון", וכבמטה קסם - "הבעיה" של הילד תיעלם כלא היתה.

בעוד שאם אותו ילד ימשיך להיות בבית "ניאלץ" להפגש אם הקושי הזה שלנו יומיום.
אבל זאת גם האפשרות היחידה שיש לנו לבדוק באופן עמוק יותר מה נכון ומה לא, מה מתאים ומה לא, ומה נחוץ ומה לא.

וכך בעזרת מי מילדי למדתי שיכולת ההתבוננות של ילדים מסויימים שאני פירשתי כפסיביות, מאפשרת להם לימוד מעמיק של בני אדם בסביבתם - וכאשר באה חוכמה זו לידי ביטוי (בדבריהם למשל), היא מפליאה בעומק , בדיוק ובבגרות.

וואו, יצא ארוך.

תפישות שבי

על ידי עירית_לוי » 24 אוגוסט 2004, 09:07

תמרול ה, הנה דוגמא חיה לתשובה שכתבתי אתמול -

יש לי תפיסת שבי לגבי תפיסות שבי.
מסתבר. :-)
כי את הדברים שכתבתי שלשום, כתבתי עם סימן קריאה.
הדברים ש לילה טוב כתבה כאן גרמו לי לעצור ולחשוב שוב על מה שכתבתי. כרגע בינתיים אני עם סימן שאלה.

תפישות שבי

על ידי לילה_טוב* » 24 אוגוסט 2004, 01:11

אני חושבת שבכל סיטואציה בה אנו שוהים זמן מה, באופן אוטומטי אנחנו מפסיקים לשאול שאלות לגביה
זהו שלא. בדיוק לפני כמה ימים קיטרתי עם אמא חינוך ביתי אחרת על העניין הזה שאנחנו לא מגיעות לעולם לאיזושהי מנוחה ונחלה וכל הזמן ממשיכות לשאול שאלות. מעצם העשייה של משהו כל כך שונה וחריג, עומדים כל הזמן מול שאלות ו..צריך להשיב עליהן. גם, ובעיקר, בפני עצמך.
נכון שאני משתדלת להקיף את עצמי באנשים שחושבים בדומה לי, לפחות בחלק מהדברים, וזה גם פועל יוצא מכך שאנחנו זקוקים לחברה וטוב לנו במיוחד בחברת אנשים שאורח חייהם דומה לשלנו (עדיין אנחנו שונים לחלוטין בהמון עניינים אחרים וכל אחד בא ממקום אחר לגמרי), אבל אי אפשר שלא להיפגש בבני משפחה, מכרים, קרובים, שכנים וכו' על כל צעד ושעל.
וזה לא רק העניין של הסביבה. אני חושבת שעצם העשייה של משהו שהוא לגמרי חדש לך, שאין לך שום ניסיון בו וגם לא לרוב האנשים סביבך, שכמו שאמרה פעם ציפור דרור , אתה מפלס את הדרך אליו במצ'טות פשוט כי זו דרך חדשה ולא מוכרת, לא מאפשרת לך ממש להיכנס לאיזה תלם נינוח, כי פשוט... ג'ונגל מסביב ולא שדה חרוש.
והבחירה הכל כך לא מקובלת הזו והכל כך מאתגרת הזו, שזקוקה לכל כך הרבה תמיכה וחיזוקים כדי שתוכל להתקיים, לא מאפשרת לנוח על זרי הדפנה. כל הזמן צריך לקיים אותה ולחזק אותה ולתחזק אותה. לפעמים זה אפילו מתיש. ברגעים הקשים, האופציה שמנגד נראית כל כך חמימה ובטוחה. שהרי (ציטוט שני להיום מ"תנינה מציצה בצלחות של אחרים" של נורית זרחי) "כולם יודעים שמה שכולם רוצים זה הדבר שהכי בטוח לרצות".
לפעמים ממש הייתי רוצה קצת רגיעה ונינוחות. קצת תחושת ביטחון כזו, שזו הדרך שאני הולכת בה וזהו. וגם אם נתקלים במיני מכשולים, לא עוברים לדרך אחרת רק כי היא שם, אלא ממשיכים בדרכנו. השאלות התמידיות האלה הן גם מאוד מחלישות ומערערות. וקשה להמשיך לאורך זמן בלי החלטה. בלי ידיעה שלא מערערים עליה בכל רגע, שזה מה שאני עושה. ועל הקשיים אני אתגבר במסגרת מה שאני עושה. ולא אחפש מסגרת אחרת.
נהר שליט כתבה על זה מאוד יפה ב התנסות בחינוך ביתי.

תפישות שבי

על ידי עירית_לוי » 23 אוגוסט 2004, 14:35

רציתי לשאול איך את מצליחה ליצור ולחולל מחדש את סימני השאלה, את החופש מתפישות שבי חדשות. מה עוזר לך לשמור על תחושת החופש?
  • לתפישות שבי יש כלמיני נורות אזהרה: סימני קריאה הם נורת אזהרה, דעות נחרצות ומשפטים כמו "ככה זה". אז אני שמה לב אליהן.
  • קריאה של חומרים רלוונטיים פותחת לי כיווני מחשבה. גם חומרים ש'מעצבנים' אותי.
  • דיאלוג עם אנשים נוספים מאפשר יצירת סימני שאלה. למשל באתר הזה אבל לא רק.
הנטייה הטבעית שלי היא להקיף את עצמי באנשים דומים לי מבחינת תפישות העולם כי ככה זה הכי נוח. הבעיה היא שקהילה הומוגנית מחזקת תפישות שבי כי כולם חושבים אותו דבר, כולם הגיעו לאיזושהי ידיעה.
  • עוד משהו שעוזר זה לא לעשות את תפישות השבי 'לא בסדר'. להבין שככה אנחנו מעוצבים כבני אדם, אבל יש לנו גם דרך אחרת אם נבחר.
אגב, בסוגריים, לדעתי לפעמים תפישות השבי, או הפרדיגמות כן משרתות אותנו. אני לא חושבת שתמיד הן עושות לנו שירות גרוע. לא סתם הנפש האנושית מעוצבת ככה. הבעיה מתחילה כשהן מגבילות אותנו ופוגעות באיכות חיינו.
  • כתבת איפשהו שאת נמצאת בתהליך של אימון אישי. שיטת האימון האישי היא מבנה נהדר ומרחב נפלא ליצור סימני שאלה כל הזמן.

תפישות שבי

על ידי פלוני_אלמונית* » 23 אוגוסט 2004, 12:44

ל קלא אילן, וואוו.
איזה יופי.
תיכף התחלתי לחייך ולצחוק על עצמי.
זה כמו קסם כזה.
תודה על הרגע הזה של חופש!

ל דגנית ב,
לא בטוחה שהבנתי אותך. אשמח אם תוכלי להבהיר. האם את מתכוונת שתוצאה הפוכה תהיה בשבילך סימן של שינוי אמיתי, אבל את מבינה שזה לא כך, אלא תהליכי? זאת אומרת שבעצם לשים סימני שאלה זה התהליך? ואיך זה מוביל למשהו נעים יותר עם הבנות? אני מרגישה שיש פה משהו שפספסתי ולא רוצה לפספס. מאד רוצה להבין למה התכוונת.

ל עירית לוי, תודה על דברייך. רציתי לשאול איך את מצליחה ליצור ולחולל מחדש את סימני השאלה, את החופש מתפישות שבי חדשות. מה עוזר לך לשמור על תחושת החופש?

ל אם פי 3, כן זו התחושה בדיוק לגבי תפיסות השבי (כמו הפיל...). אמונות ישנות שמחזיקות אותנו קשורים למקומות לא רלוונטיים... ובנוסף, קיים הפחד. הפחד באמת נתפס אצלי כמו הכלא הכי גדול.
מאד מתחברת למה שאמרה אורנה על הצורך להאמין.
אורנה, אשמח אם תוכלי לספר קצת (אולי עם דוגמאות שתאפשרנה להמחיש), על איך ההקשבה לילדים מובילה הרחק מהשבי.
איזו מין הקשבה זו?
אני מרגישה שההקשבה שלי אל הבנות שלי קשורה מאד לפרשנויות שאני נותנת להתנהגויות שלהן.
אני יכולה להקשיב אליהן כ"מפונקות" או כ"בודקות גבולות" או כ"מבטאות את עצמן במלואן" או כ"כועסות" או כ"צריכות תשומת לב" וכדומה. חשוב היה לי לפרט למעלה דווקא הקשבות שאני לא "אוהבת" מעין "הקשבות שבי"...
כיום אני מנסה יותר ויותר למצוא את עצמי מקשיבה בלי מסננות כאלה.. מוצאת את עצמי יותר ויותר מקשיבה אל דברים בגופו של ענין. הקשבה חומלת, (מכילה?).
אגב, בדף סיפורים קוסמיים נתתי דוגמא להקשבה "מעצימה" שחוללה פלא. ומצד שני יש לי בעיה עם זה, כי זה נראה לי במידה מסויימת מאולץ ואולי גם מניפולטיבי להקשיב כך.
ובעצם השאלה היא, איך פותחים את תודעת ההקשבה? אל מה בדיוק מקשיבים?

<תמרולה מאושרת שיש פה דיון כזה. מודה מעומק הלב לכל מי שכותב פה. תודה. תודה >

תפישות שבי

על ידי דגנית_ב* » 23 אוגוסט 2004, 10:42

תמרול ה: יופי של דף!
אני רוצה לחזור לדוגמא של צחצוח שיניים.
אני, למשל, רוצה ששינוי יהיה כזה שהוא בדיוק ההיפך: מ-שחור ל-לבן, מ-כן ל-לא. מ-בית סוהר ל-אנרכיה. כך אדע שהוא אותנטי,סופי ובטוח.
אבל יוצא שהשינוי הוא בתהליך. במעבר מאוטומט לידני. מילדות לבגרות, מהזנב לראש או מהראש לבטן (וכיוצא באלו מטאפורות בגרוש) . השינוי הוא בהצבת סימן השאלה.

יכול להיות שאם תתעמקי בנושא צחצוח שיניים למשל, תגיעי למסקנה שזה מאד מאד חשוב. אולי תמצאי נימוקים אחרים או דרך אחרת להגיד או להדגים אבל התוצאה הנראית לעיין עשוייה להיות זהה.
השינוי הפנימי בך, בילדים, ביחסים בינכם ועוד - יכול להיות משמעותי, יציב וגם נעים.

תפישות שבי

על ידי אורנה_שפרון* » 22 אוגוסט 2004, 23:52

עוד אחת מתפישות השבי היא שהחרות האולטימטיבית היא לנדוד עם הקרקס. ושם, אלה שאלו הם חייהם לא נמצאים "בשבי"?

החרות נמצאת בכל מקום. גם בשגרת החיים. חיפוש מתמיד אחר תשובות, גירויים, ריגושים, עניין וכו' גם הוא סוג של שבי.

אולי ההיפך מתפישת שבי זו האמונה.
האמונה בעצמינו, במה שקורה לנו, האמונה בטוב האפשרי, האמונה באיכות של כל רגע ורגע. האמונה בילדינו שיכולים להוביל אותנו בדרכי החירות, שהרי הם חופשיים עד שאנחנו מטילים עליהם את סורגי השבי.

בשבילי הילדים הם מורים גדולים לחיים של חירות. ההקשבה להם והגדילה אתם מובילות אותי יותר ויותר אל מחוץ לשבי. חירות היא לא מה שאנו נוהגים לקרוא "חופש". חופש הוא מבית הכלא, מבית הספר.....
החיים "בחירות" יכולים להראות מבחוץ בדיוק כמו חיי שבי. האיכות הפנימית שלהם שונה לגמרי - ההכרח הופך לבחירה, הפחד לאמונה, וכדברי בובר שהוא משחרר גדול בעבורי: "ניגודה של הכפייה לא חירות היא אלא היתקשרות"
("בסוד שיח" - לא קל לקריאה אך מומלץ עד מאד)

תפישות שבי

על ידי אם_פי_3* » 22 אוגוסט 2004, 23:07

תפישת שבי בתחום קצת אחר (אבל מתאים לאתר (-; ). לא יכולתי שלא לחשוב על הדף הזה בזמן הקריאה, אפילו שהנושא שונה.

תפישות שבי

על ידי קלא_אילן* » 22 אוגוסט 2004, 22:03

שוחקת בפני עצמה

אבן שוחקת בפניה.
שוחקת, מצחקקת, ובסוף -
חלוק אשר מקפץ על פני המים.
מפני עצמה אל פני המים, בת שחוק מטיילת.

תפישות שבי

על ידי עירית_לוי » 22 אוגוסט 2004, 20:26

אני מסכימה איתך.
אני חושבת שבכל סיטואציה בה אנו שוהים זמן מה, באופן אוטומטי אנחנו מפסיקים לשאול שאלות לגביה. טוב, לפחות רובנו.
הגענו לאיזושהי ידיעה שככה זה נכון. והידיעה שזה נכון נותנת לנו ביטחון.
כשאנחנו נכנסים לשגרה מתחיל אצלינו דפוס חשיבה של "ככה זה".
ואם נלכדנו ב"ככה זה", בחשיבה תבניתית, בפרדיגמה כלשהי - אנחנו שבויים.

נראה לי שהדרך היא לא להפסיק לשאול שאלות, לא להפסיק לחשוב.
על עצמי אני רואה שזה משהו שנדרש ליצור ולחולל. הוא לא קורה לבד.
כי התהליך האוטומטי הוא להישאר בצל הבטוח של הידיעה.

התחושה שלי היא שחסרה ספונטיות מסוימת. לטעמי... מרגישה שהייתי רוצה לחיות בצורה נוודית קצת, לחקור מה זה קרקס, לחיות במחנה חפירות ארכיאולוגי, לחיות באופן הרפתקני במידת מה.
זו יכולה להיות יש אחת הדרכים לא ליפול לחשיבה תבניתית, לא להפסיק לשאול לשאלות ולחשוב. מניחה שה'איך' הוא כבר עניין של טעם אישי...

תפישות שבי

על ידי תמרול_ה* » 22 אוגוסט 2004, 13:49

גם כשהדף הזה בהפסקות אני מהרהרת הרבה בתפישות השבי שלי ושל האנשים סביבי. מתחילה להיות לי שאלה על תפישות שבי בחינוך הביתי. האם אין מעבר מסט של תפישות שבי בחינוך "הרגיל" לסט אחר בחינוך הביתי? השאלה עולה לי דווקא מתוך דפים שמתארים איך נראה יום בחינוך הביתי. התחושה הראשונית שלי למקרא תיאורי unschooling (שהרבה יותר מדברים אל לבי מאשר homeschooling) היא שלמרות שיש כביכול חופש עצום, הוא נכנס לשגרתיות שאולי קצת מתישה, שוחקת בפני עצמה. אשמח לקבל תשובות על זה...
התחושה שלי היא שחסרה ספונטיות מסוימת. לטעמי... מרגישה שהייתי רוצה לחיות בצורה נוודית קצת, לחקור מה זה קרקס, לחיות במחנה חפירות ארכיאולוגי, לחיות באופן הרפתקני במידת מה. זה לא בא במקום זמן להרהור, לחשיבה, או פשוט ל"להיות". זה בנוסף.

תפישות שבי

על ידי בשמת_א* » 08 אוגוסט 2004, 15:55

_אני זוכרת שכתבת מתישהו שצריך לבדוק מה הרגש שמאחורי הכעס.
במקום אחר כתבת על מדיטציה כמשהו שעוזר.
יש לך עוד הפניות? טיפים? רעיונות?_

תסתכלי בדפים שעוסקים בכעס, יש שם המון חומר והפניות וטיפים ותובנות (מה נעשה עם הכעס הזה ועוד דפים).
על הרגש שמאחורי הכעס ועוד תובנות כתבתי בדף תחזוקת בעל .
על איך הפסקתי לכעוס סיפרתי בדף לשמור על רוח האתר .
ועוד חומר יש ב- החרדה משתקת או משתיקה .
אני מקווה שזה עוזר לך.
חשבתי בלילה על מה ששאלת אותי, ובאמת ראיתי שאני כבר בכלל לא כועסת על דברים שפעם הייתי כועסת עליהם.
וזה דווקא קשור לתפיסות שבי: הכעס הוא הכעס של הקורבן. הכעס הוא האזעקה שמזכירה לך שאת קורבן. שפגעו בך. הבעיה היא שהשבי הזה כבר בעיקר בראש שלנו. אין סורגים אמיתיים. אנחנו כבר מבוגרים. ועדיין אנחנו מפחדים לזוז, כי מרוב שנים מעצבות בכלא, אנחנו מתנהגים כאילו אנחנו כבולים בשלשלאות כשבעצם הכל פתוח.
להיפך, זה מפחיד אותנו.
התרגלנו לחמימות ולמרחב הצר של הכלא. וכמו הקופיפים חסוכי האם של ניסוי הרלו , אנחנו מבועתים מהחופש. יושבים על רצפת הכלוב הפרוץ לכל רוח, מתכרבלים ולא זזים.

תפישות שבי

על ידי תבשיל_קדרה* » 08 אוגוסט 2004, 07:35

רגע.
היום, כשרוצים לומר "זה כמו ב 1984", צריך לומר "מטריקס"?

> מתאימה את עצמה <

תפישות שבי

על ידי יונת_שרון* » 08 אוגוסט 2004, 03:06

איך שכחתי את המטריקס. אל"ף-בי"ת של תפיסת שבי. בשמת, את מוזמנת לראות אצלנו.

תפישות שבי

על ידי עוברת_אורח* » 07 אוגוסט 2004, 23:57

אני באמת מוצאת את עצמי כועסת לעיתים קרובות מאד ועל מיליון אנשים ונושאים .
אני זוכרת שכתבת מתישהו שצריך לבדוק מה הרגש שמאחורי הכעס.
במקום אחר כתבת על מדיטציה כמשהו שעוזר.
יש לך עוד הפניות? טיפים? רעיונות?

תפישות שבי

על ידי בשמת_א* » 07 אוגוסט 2004, 23:42

שרון, באמת הגיע הזמן שאראה את מטריקס הזה...
עוברת,
שלב שנראה שאת עברת זה-לא-מכבר
אני עוברת... עוברת... (-; D-: בלשון הווה. אם כי, מי שקורא את חיסונים מבחירה בטח לא בטוח כל כך (-; (טוב, אני לא באמת כועסת שם, למרות הטון... קצת כעסתי למקרא הכתבה, בגלל הצורה המוטה biased שבה הוצג העניין, כשלדעתי בכלל המסקנות אינן בהכרח אלה של הממסד)

תפישות שבי

על ידי עוברת_אורח* » 07 אוגוסט 2004, 23:37

בשמת - אכן שתינו.
אני עדיין בשלב בו אני מנסה להבין מה נעשה עם הכעס הזה, שלב שנראה שאת עברת זה-לא-מכבר (באמת עברת, נכון? זה לא שאת מדחיקה את העצבים מאחורי מסכה חיובית ונימוסית ויום אחד הכל יתפרץ החוצה...)

חזרה למעלה