על ידי בשמת_א* » 26 אוגוסט 2004, 00:33
_ממה בדיוק אני מפחדת, שצריך להשאיר את הכל פתוח, ולא לקבל החלטות...
מה זה המחיר הזה, שאני מפחדת ממנו... כאילו יש משהו טוב ומשהו רע. החלטה נכונה והחלטה לא נכונה... "רעה"..._
פתאום היה לי הבזק הארה מהדברים האלה.
נזכרתי בפחד הזה.
זה היה הפחד שמנע ממני במשך הרבה שנים למצוא את "אהבת חיי" (או, בניסוח פחות מפחיד: את האיש שאני להקים איתו משפחה).
היתה לי מין תחושה כזאת (לקח לי הרבה שנים לתפוס שזה בכלל לא חייב להיות ככה, ואצל הרבה אנשים זה בכלל לא ככה) שיש מין דבר כזה, בן אדם קיים, שהוא זה ש"מתאים לי".
בכלל לא הבנתי, שאין דבר כזה. זה לא מפתח ומנעול של כספת, שמתאימים התאמה מוחלטת ולא משתנים.
מדובר בבני אדם. אין נכון ולא נכון. יש כל מיני בחירות, וכל בחירה מבוססת על משהו בי, אבל הייתי יכולה לבחור בחירות אחרות.
כל כך פחדתי לבחור באחד, לעשות טעות גדולה וגורלית לכל החיים, כל כך פחדתי, כל כך רציתי את הביטחון הזה, שזהו זה, זה "הגבר הנכון", זה מי שמתאים לי, בכל דבר -
שהכנסתי לקטע הזה את כל הפרפקציוניזם שלי, את כל הביקורת והשיפוטיות, את כל הפסילות האפשריות.
כל כך פחדתי "לסגור אפשרויות", כל כך פחדתי מהמחיר (שנראה לי כבד מנשוא) של טעות בבחירת "זה שארצה להתחתן איתו", כל כך פחדתי מהחלטה לא נכונה -
שבמשך שנים התאהבתי אך ורק בכאלה שיכולתי להירגע איתם לפחות בנקודה אחת: הם לא התאימו לי! זה היה בטוח להתאהב בהם, כי הבחירה ידועה מראש: זה - לא. אפשר להירגע. עדיין האפשרויות פתוחות.
איזה שטויות. איזה שטויות! טוב, אני מודה על החיים שהיו לי, על הפסילות שפסלתי, על הדרכים שלא הלכתי בהן, על הכל, על הטוב ועל הרע. כל אלה היו שיעורים. מהכל למדתי. הכל היה סולם לטפס בו עוד ועוד, וגם שיעורים להעריך מהם את מי שבחרתי בו לבסוף - אבל מה כבר היה קורה אילו הייתי מעיזה לטעות?
(טוב, כאן אני מוכרחה כמובן להגיד, שהחתונה שלי היתה בדיוק האומץ לטעות. העזתי להסתכן בטעות! מדי פעם אני עדיין נבהלת מזה, אבל העובדה שהתחתנתי לא מעידה על זה ש"מצאתי את הגבר המושלם שהכי מתאים לי בעולם" - היא מעידה רק על זה שהעזתי להסתכן ולהמר על השותפות הזאת. וחצי מהתעוזה, יותר מחצי, שייך לאומץ שלו, לתעוזה שלו, ולרצון הברזל השקט שלו).
זה לא בא רק מבית הספר, אבל הפחד הזה לטעות, הפחד מלפלס לבד את הדרך שלך, הפער בין מי שאתה לבין מי שמצפים ממך, כל אלה ועוד הם "תפיסות שבי".
איך מנקים אותן?
אולי - הולכים עם אבוקה גדולה, ומאירים ישר בעיניים על כל הפחדים שלנו, פחד אחרי פחד, שוב ושוב ושוב.
עם כל פחד שמתפוגג, השלשלאות מתפוררות קצת.
חיי חירות הם חיים שהפחד לא שולט בהם.
הוא ישנו. הוא אולי תמיד יהיה. אבל מה שחשוב הוא, האם הוא שולט. האם הוא קובע. האם אני מסתכלת לפחד בעיניים ואומרת לו: שלום לך! מה שלומך? תשתה כוס קפה? אתה יודע, אנחנו מכירים מזמן, תשב, תשתה. אני מכירה אותך, אבל אתה יודע, אני הולכת לשם. אני יודעת שאתה דואג לי, אני באמת נזהרת ומפוכחת בזכותך, תודה, אבל אני הולכת לשם. קדימה.
>לא יודעת אם מה שכתבתי נשמע לענין<
_ממה בדיוק אני מפחדת, שצריך להשאיר את הכל פתוח, ולא לקבל החלטות...
מה זה המחיר הזה, שאני מפחדת ממנו... כאילו יש משהו טוב ומשהו רע. החלטה נכונה והחלטה לא נכונה... "רעה"..._
פתאום היה לי הבזק הארה מהדברים האלה.
נזכרתי בפחד הזה.
זה היה הפחד שמנע ממני במשך הרבה שנים למצוא את "אהבת חיי" (או, בניסוח פחות מפחיד: את האיש שאני להקים איתו משפחה).
היתה לי מין תחושה כזאת (לקח לי הרבה שנים לתפוס שזה בכלל לא חייב להיות ככה, ואצל הרבה אנשים זה בכלל לא ככה) שיש מין דבר כזה, בן אדם קיים, שהוא זה ש"מתאים לי".
בכלל לא הבנתי, שאין דבר כזה. זה לא מפתח ומנעול של כספת, שמתאימים התאמה מוחלטת ולא משתנים.
מדובר בבני אדם. אין נכון ולא נכון. יש כל מיני בחירות, וכל בחירה מבוססת על משהו בי, אבל הייתי יכולה לבחור בחירות אחרות.
כל כך פחדתי לבחור באחד, לעשות טעות גדולה וגורלית לכל החיים, כל כך פחדתי, כל כך רציתי את הביטחון הזה, שזהו זה, זה "הגבר הנכון", זה מי שמתאים לי, בכל דבר -
שהכנסתי לקטע הזה את כל הפרפקציוניזם שלי, את כל הביקורת והשיפוטיות, את כל הפסילות האפשריות.
כל כך פחדתי "לסגור אפשרויות", כל כך פחדתי מהמחיר (שנראה לי כבד מנשוא) של טעות בבחירת "זה שארצה להתחתן איתו", כל כך פחדתי מהחלטה לא נכונה -
שבמשך שנים התאהבתי אך ורק בכאלה שיכולתי להירגע איתם לפחות בנקודה אחת: הם לא התאימו לי! זה היה בטוח להתאהב בהם, כי הבחירה ידועה מראש: זה - לא. אפשר להירגע. עדיין האפשרויות פתוחות.
איזה שטויות. איזה שטויות! טוב, אני מודה על החיים שהיו לי, על הפסילות שפסלתי, על הדרכים שלא הלכתי בהן, על הכל, על הטוב ועל הרע. כל אלה היו שיעורים. מהכל למדתי. הכל היה סולם לטפס בו עוד ועוד, וגם שיעורים להעריך מהם את מי שבחרתי בו לבסוף - אבל מה כבר היה קורה אילו הייתי מעיזה [b]לטעות[/b]?
(טוב, כאן אני מוכרחה כמובן להגיד, שהחתונה שלי היתה בדיוק האומץ לטעות. העזתי להסתכן בטעות! מדי פעם אני עדיין נבהלת מזה, אבל העובדה שהתחתנתי לא מעידה על זה ש"מצאתי את הגבר המושלם שהכי מתאים לי בעולם" - היא מעידה רק על זה שהעזתי להסתכן ולהמר על השותפות הזאת. וחצי מהתעוזה, יותר מחצי, שייך לאומץ שלו, לתעוזה שלו, ולרצון הברזל השקט שלו).
זה לא בא רק מבית הספר, אבל הפחד הזה לטעות, הפחד מלפלס לבד את הדרך שלך, הפער בין מי שאתה לבין מי שמצפים ממך, כל אלה ועוד הם "תפיסות שבי".
איך מנקים אותן?
אולי - הולכים עם אבוקה גדולה, ומאירים ישר בעיניים על כל הפחדים שלנו, פחד אחרי פחד, שוב ושוב ושוב.
עם כל פחד שמתפוגג, השלשלאות מתפוררות קצת.
חיי חירות הם חיים שהפחד לא שולט בהם.
הוא ישנו. הוא אולי תמיד יהיה. אבל מה שחשוב הוא, האם הוא שולט. האם הוא קובע. האם אני מסתכלת לפחד בעיניים ואומרת לו: שלום לך! מה שלומך? תשתה כוס קפה? אתה יודע, אנחנו מכירים מזמן, תשב, תשתה. אני מכירה אותך, אבל אתה יודע, אני הולכת לשם. אני יודעת שאתה דואג לי, אני באמת נזהרת ומפוכחת בזכותך, תודה, אבל אני הולכת לשם. קדימה.
>לא יודעת אם מה שכתבתי נשמע לענין<