על ידי ניצן_אמ* » 16 מאי 2006, 21:10
רואה גם רואה יקרה, הרשי לי לחדד כמה דברים שהיססתי אם לכתוב אותם קודם, ועכשיו עודדת אותי בתגובה שלך
את יכולה למחוק, לתקן אותי או להגיד לי לסתום אם אני עוברת כל גבול...
ראשית, אני לא מתכוונת ל"תודה רבה" במובן הפשוט של הבעת ההכרה שניתנה עזרה, כי העזרה פה לא ניתנת במובנה הפשוט והטהור. אני מתכוונת לנתינת התודה כ"החזר תשלום" על הנתינה ובכך חתימת הטרנזאקציה בין שני הצדדים. בבחינת: "תודה רבה, אנחנו מעריכים את זה, מעכשיו מה שנתתם לנו מרצונכם שלנו הוא באופן מלא, והא לכם תודה מלאה ושלמה בתמורה ושלום על ישראל." אין צורך לומר את זה במילים בוטות, אבל אולי כדאי להתכוון לזה. התודה שלך יש לה ערך, היא לא אקט נימוסין שמביע את אפסותך לעומת אף אחד כי אם הבעה של הערכתך.
שנית, כתבת שאביך אומר
הילדים מזלזלים ומשאירים את האופניים זרוקות בחוץ.
ואני שמעתי "הלא, בעקיפין, גם האופניים האלה הם שלי. כי אלמלא הבאתי אותך לעולם, 'שילמתי לך' על הבית, נתתי לך כל מה שנתתי לך, לא יכולת לרכוש אותם. אז אל תזלזלי באופניים שלי, ואל תתני לילדייך לזלזל באופניים שלי." ואם אני צודקת באבחנה שלי, אז את חייבת לראות את עומק הבעלות שההורים שלך חשים על חייך, ביתך, חפצייך, בן זוגך (שיתלה מדפים כבר!), ואפילו ילדייך.
באיזשהו מקום, זה נורא אפייני להורים מהדור של הורינו (בהנחה שהם מאותו הדור;-)). ולא אכחד, גם להוריי יש הרבה "יציאות" בסגנון הזה. אבל אני לא מרגישה חייבת חזרה ויש לי הרגשה שאת כן. אם המשפט שכתבתי למעלה נכון רק בעיניו של אביך, אז הוא לא אמור להגיע אלייך בכלל. אבל אם גם את, בסתר ליבך, מרגישה שהאופניים האלה קצת שלו, אז פה המקום שעליו צריך לעבוד. כי אין לזה סוף. אין תוית מחיר, את לא יכולה להגיד "אוקיי, בתמורה לעזרה זו וזו, האופניים, פינת הכביסה והמטבח הם של אבא ועליהם מותר לו להעיר, וכל השאר שלי ובבעלותי ואותו השגתי בזיעת אפיי ושם אני לא נותנת לביקורת לגעת בי." במקום, מגיעים למצב הזה שבו
הכל קצת שלהם.
אני לא בטוחה שאני מובנת. כשקראתי את
הילדים מזלזלים ומשאירים את האופניים זרוקות בחוץ ישר חשבתי על התגובה הפנימית שלי לו הייתי במצב דומה: "מעניין,
אני עבדתי בשביל האופניים האלה, לא אתה,
נתתי אותם בלב שלם, והם היום שייכים לילדים. מצידי שיזרקו אותם לשלולית, העיקר שייהנו. בשביל זה נתתי." מחשבה שכמובן מלווה בחיוך אל אבא ואמירה גאה "נכון שהנכדים שלך הם ילדים חופשיים ומשוחררים?" ועוד מחשבונת על זה שהם לא עבדים של חפצים...
שלישית, אני בכלל לא רואה סתירה בין הדברים שבשמת אמרה לבין הדברים שאני אמרתי, להיפך. אני פשוט חושבת שחשוב שבאמת תשתחררי מאשמה ומתחושת חבות כלפי הורייך כדי שתוכלי ליישם את ההצעות הנבונות, כדי שהן לא תשארנה עבורך ברמת הטכניקה. גם אני לא זוכרת שאמרתי "וככה אני מחליטה לנהל את החיים שלי." וגם לי זה נשמע מעט תוקפני ולא פרודוקטיבי.
רביעית, אני לא מכירה את הבת של נחמה, אבל היא נשמעת לי או סופרמן, או פיקציה, או על סמי מרץ ובוודאי שלא הייתי רואה בה דוגמא או מודל. השאיפה הזו של ההורים שהכל יהיה מושלם כמו בז'ורנל
תמיד ובכל דקה, שהכל יהיה במקום, שהאוכל יהיה טעים, בלי רעש ובלי בלגאן, שהילדים יהיו חפופים, מנומסים ומסורקים עם שביל בצד, מה אומר לך? אני עז הרים בלגית אם הם הצליחו בזה בעצמם. ואם הצלחת להפנים אותם עד כדי כך, יהיה קשה מאד שלא להעביר את הדרישות האלה לילדים בהמשך.
לבסוף, אני מקווה שהדברים הבאים לא יישמעו לך לא מכבדים את אמי, כי זה ממש לא בא משם, אבל גם אמא שלי מבשלת שעות על שעות בכל יום שישי על אף היותה קרייריסטית-על בשאר השבוע, מכינה לנו ולאחיי אוכל לקחת הביתה וכו'. אני אומרת לה מדי שבוע תודה מלאת הערכה מכל הלב.
לפעמים אני אפילו מרגישה שאני קצת עושה ג'סטה בזה שאני לוקחת, כי לא קריטי לי האוכל הזה, לא ביקשתי אותו, והיא באמת רוצה להעניק, ואם לא ניקח, הכל ייזרק.
אני בוודאי לא מרגישה אח"כ שאני חייבת לה משהו על זה. אם הייתי מרגישה שמצפים ממני להחזיר, הייתי מפסיקה לקחת. חד וחלק.
ואת, איך את מרגישה כשאת לוקחת סירים וקניות?
ועוד שאלה אחרונה.. כשאת רוכשת משהו עבור ילדייך, האם גם את מצפה מהם לשמור עליו רק מכיוון שהוא בעצם קצת שלך?
[po]רואה גם רואה[/po] יקרה, הרשי לי לחדד כמה דברים שהיססתי אם לכתוב אותם קודם, ועכשיו עודדת אותי בתגובה שלך :-) את יכולה למחוק, לתקן אותי או להגיד לי לסתום אם אני עוברת כל גבול... :-)
ראשית, אני לא מתכוונת ל"תודה רבה" במובן הפשוט של הבעת ההכרה שניתנה עזרה, כי העזרה פה לא ניתנת במובנה הפשוט והטהור. אני מתכוונת לנתינת התודה כ"החזר תשלום" על הנתינה ובכך חתימת הטרנזאקציה בין שני הצדדים. בבחינת: "תודה רבה, אנחנו מעריכים את זה, מעכשיו מה שנתתם לנו מרצונכם שלנו הוא באופן מלא, והא לכם תודה מלאה ושלמה בתמורה ושלום על ישראל." אין צורך לומר את זה במילים בוטות, אבל אולי כדאי להתכוון לזה. התודה שלך יש לה ערך, היא לא אקט נימוסין שמביע את אפסותך לעומת אף אחד כי אם הבעה של הערכתך.
שנית, כתבת שאביך אומר [u]הילדים מזלזלים ומשאירים את האופניים זרוקות בחוץ[/u].
ואני שמעתי "הלא, בעקיפין, גם האופניים האלה הם שלי. כי אלמלא הבאתי אותך לעולם, 'שילמתי לך' על הבית, נתתי לך כל מה שנתתי לך, לא יכולת לרכוש אותם. אז אל תזלזלי באופניים שלי, ואל תתני לילדייך לזלזל באופניים שלי." ואם אני צודקת באבחנה שלי, אז את חייבת לראות את עומק הבעלות שההורים שלך חשים על חייך, ביתך, חפצייך, בן זוגך (שיתלה מדפים כבר!), ואפילו ילדייך.
באיזשהו מקום, זה נורא אפייני להורים מהדור של הורינו (בהנחה שהם מאותו הדור;-)). ולא אכחד, גם להוריי יש הרבה "יציאות" בסגנון הזה. אבל אני לא מרגישה חייבת חזרה ויש לי הרגשה שאת כן. אם המשפט שכתבתי למעלה נכון רק בעיניו של אביך, אז הוא לא אמור להגיע אלייך בכלל. אבל אם גם את, בסתר ליבך, מרגישה שהאופניים האלה קצת שלו, אז פה המקום שעליו צריך לעבוד. כי אין לזה סוף. אין תוית מחיר, את לא יכולה להגיד "אוקיי, בתמורה לעזרה זו וזו, האופניים, פינת הכביסה והמטבח הם של אבא ועליהם מותר לו להעיר, וכל השאר שלי ובבעלותי ואותו השגתי בזיעת אפיי ושם אני לא נותנת לביקורת לגעת בי." במקום, מגיעים למצב הזה שבו [b]הכל[/b] קצת שלהם.
אני לא בטוחה שאני מובנת. כשקראתי את [u]הילדים מזלזלים ומשאירים את האופניים זרוקות בחוץ[/u] ישר חשבתי על התגובה הפנימית שלי לו הייתי במצב דומה: "מעניין, [b]אני[/b] עבדתי בשביל האופניים האלה, לא אתה, [b]נתתי[/b] אותם בלב שלם, והם היום שייכים לילדים. מצידי שיזרקו אותם לשלולית, העיקר שייהנו. בשביל זה נתתי." מחשבה שכמובן מלווה בחיוך אל אבא ואמירה גאה "נכון שהנכדים שלך הם ילדים חופשיים ומשוחררים?" ועוד מחשבונת על זה שהם לא עבדים של חפצים...
שלישית, אני בכלל לא רואה סתירה בין הדברים שבשמת אמרה לבין הדברים שאני אמרתי, להיפך. אני פשוט חושבת שחשוב שבאמת תשתחררי מאשמה ומתחושת חבות כלפי הורייך כדי שתוכלי ליישם את ההצעות הנבונות, כדי שהן לא תשארנה עבורך ברמת הטכניקה. גם אני לא זוכרת שאמרתי "וככה אני מחליטה לנהל את החיים שלי." וגם לי זה נשמע מעט תוקפני ולא פרודוקטיבי.
רביעית, אני לא מכירה את הבת של נחמה, אבל היא נשמעת לי או סופרמן, או פיקציה, או על סמי מרץ ובוודאי שלא הייתי רואה בה דוגמא או מודל. השאיפה הזו של ההורים שהכל יהיה מושלם כמו בז'ורנל [b]תמיד[/b] ובכל דקה, שהכל יהיה במקום, שהאוכל יהיה טעים, בלי רעש ובלי בלגאן, שהילדים יהיו חפופים, מנומסים ומסורקים עם שביל בצד, מה אומר לך? אני עז הרים בלגית אם הם הצליחו בזה בעצמם. ואם הצלחת להפנים אותם עד כדי כך, יהיה קשה מאד שלא להעביר את הדרישות האלה לילדים בהמשך.
לבסוף, אני מקווה שהדברים הבאים לא יישמעו לך לא מכבדים את אמי, כי זה ממש לא בא משם, אבל גם אמא שלי מבשלת שעות על שעות בכל יום שישי על אף היותה קרייריסטית-על בשאר השבוע, מכינה לנו ולאחיי אוכל לקחת הביתה וכו'. אני אומרת לה מדי שבוע תודה מלאת הערכה מכל הלב.
לפעמים אני אפילו מרגישה שאני קצת עושה ג'סטה בזה שאני לוקחת, כי לא קריטי לי האוכל הזה, לא ביקשתי אותו, והיא באמת רוצה להעניק, ואם לא ניקח, הכל ייזרק.
אני בוודאי לא מרגישה אח"כ שאני חייבת לה משהו על זה. אם הייתי מרגישה שמצפים ממני להחזיר, הייתי מפסיקה לקחת. חד וחלק.
ואת, איך את מרגישה כשאת לוקחת סירים וקניות?
ועוד שאלה אחרונה.. כשאת רוכשת משהו עבור ילדייך, האם גם את מצפה מהם לשמור עליו רק מכיוון שהוא בעצם קצת שלך?