עוד מעט תשעה באב. במקרה נתקלתי בטרסט המעניין מאוד הזה:
על מה בעצם חרבה ירושלים
ממליצה מאוד לקרוא. הייתי שמחה לדרוש בנושא ביחד איתכן.
כולם יודעים לדקלם שעל קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים. אבל המציאות קצת יותר מסובכת מזה, אפילו בעיני כותבי הגמרא, שרשמו " על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים. על תרנגול ותרנגולת חרב הר המלך. על יצול עגלה חרבה ביתר." בקטע שהמשפט הראשון ממנו הוצאת מהקשרו.
פרשנות נחמדה על איך
ועשקו גבר וביתו ואיש ונחלתו גם כן לדעתי כדאי לקרוא.
אהבתי מאוד את מה שנכתב בקישור הראשון, מבט מעניין על הסיבות לחורבן. מה שנשאר איתי מהקטע הוא פחות ההסבר על חורבן בית המקדש, למרות שהוא מעניין, אלא ההשלכה של זה על החברה שלנו עכשיו. למה, מכל הסיבות וההסברים המרובים לחורבן בית שני, דווקא קמצא ובר קמצא נטבעו בזיכרון הקולקטיבי? למה דווקא שנאת החינם? מה זה אומר עלינו, על התרבות שלנו?
הרי הגמרא מציגה סיפור מורכב ובכלל לא פשטני. מארג שלם של סיבות, שרק מהלך פרשני מצד הקוראת הוא זה שיגדיר אחת מהם בתור
ה{{}}סיבה. אני, למשל, ייחדתי את התגובה הלא פרופורציאנלית. זו הייתה הארה של ממש בשבילי כשחני כתבה (אם אני זוכרת נכון, בדף
לדבר פשוט שפה זוגית ) לשים לב לתגובה שלי לצרימה, כי לפעמים התגובה שלי לצרימה צורמת יותר מהצרימה עצמה. כך גם התגובות של היהודים לרומאים שהפרו את המנהגים שלהם, צורמות בהרבה בהתנלהות של הרומאים.
מישהי אחרת יכלה לייחד את העדר המנהיגות, המנהיג שמשותק ומונע כל פעולה. או את העדר הרילאיזם, השגייה באשליות ופעולה מתוך "אידיאלים טהורים" והתעלמות מהתוצאות הנוראות שיש לאידיאלים האלו במציאות.
אז למה מכל זה, מה שיש בזיכרון הקולקטיבי זה שנאת החינם?
אצלי זה מתקשר לתנועת הניו אייג', עם הדגש שי בה על התפתחות אישית ואהבה וחיוביות. והצד השלילי שלה, של התנגדות לביקורתיות. בתנועת הניו אייג' אין "הוכח תוכיח את עמיתך".
לדעתי אלו שני ביטויים לאותה מהות. והמהות הזו - יש בה משהו נוצרי. אצל הנוצרים, האמונה היא העיקר. בניגוד ליהדות עם המצוות שלה, נוצרים צריכים לאהוב את האל בלבבם, וזהו. כך הן גם קריאות השבר על "שנאת החינם". עכשיו, פלגנות ו"שנאת חינם" בהחלט מזיקים. אבל, מה זה הציווי הנוצרי הזה, לאהוב? מה עם קצת פרקטיקה. הנה, נרשם: ". אמר רבי יוסי שלש מאות אלפים שולפי חרב עלו להר המלך והרגו בהם שלשה ימים ושלוש לילות. ובאותו צד חתונות ומסיבות ולא ידעו אלו מאלו."
לא שנאה ערטילאית, אלא שנאה, או ליתר דיוק אדישות, כמעשה. בשכנים שלכם טובחים, ואתם לא עושים כלום, ואפילו לא יודעים על זה? זה דוגמא פרקטית לאיך נראית שנאה. ובהעדר, היא מבהירה איך נראית לא שנאה, או אפילו אהבה. לדעת שאנשים בצרה, וללכת לעזור להם...
מזכיר לי מאמר ציני ומשעשע באנגלית על "קסם הכוונות", שזה הכישוף בו אי הכוונה להזיק מעלימה באורח פלא כל נזק שהאדם שלא התכוון גרם... כמ הפעמים ראיתי "לא התכוונתי" בתור תגובה לפגיעה? זה התגוננות, הצדקה. כאילו העדר כוונה רעה הופך את המעשה הפוגע לבסדר. זה גם גורר עצימת עיניים לתוצאות שליליות של מעשים, כי יש איזו אווירה חברתית שאי ידיעה מצדיקה את הפוגע. ובעוד שזה נכון חלקית, לדעתי יש פה הגזמה פרועה ויציאה מאיזון.
אני עד היום זוכרת איך כשהייתי ילדה קטנה בתחילת היסודי, המורה אמר הש"העיקר הכוונה", ואמא בבית אמרה על זה שאם מישהו הרג מישהו בתאונת דרכים בטעות, הכוונה היא לא העיקר. העיקר שהאדם מת.
לדעתי, הדגש על "שנאת החינם" הוא חלק מהזרם שמרחף לו באוויר, וחסר לו קרקוע, יסוד האדמה. זה מתחבר גם לרבי זכריה בן אבקולס שהתנגד לכל פתרון פרקטי בשמם של שיקולים תיאורטיים, אווריריים.
אז מה אני מסיקה מהסיפורים על חורבן בית המקדש, לקחים לימינו-אנו?
שלפעמים, תגובה לא פרופורציאונלית לצרימה גרועה משמעותית מהצרימה עצמה.
ושכדאי לאזן בין יסוד האוויר ויסוד האדמה. יש יותר מידי דגש בחברה של ימינו על כוונות ורגשות, ומעט מידי על המציאות הפיזית.
זו הפרשנות שלי למה שנכתב בגמרא על חורבן בית המקדש. ועם מישהי רוצה לדרוש על הנושא, אשמח לשמוע את מילות החוכמה שלה @}
עוד מעט תשעה באב. במקרה נתקלתי בטרסט המעניין מאוד הזה: [url=http://mida.org.il/2016/08/14/%D7%A2%D7%9C-%D7%9E%D7%94-%D7%91%D7%A2%D7%A6%D7%9D-%D7%97%D7%A8%D7%91%D7%94-%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A9%D7%9C%D7%99%D7%9D/]על מה בעצם חרבה ירושלים[/url]
ממליצה מאוד לקרוא. הייתי שמחה לדרוש בנושא ביחד איתכן.
כולם יודעים לדקלם שעל קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים. אבל המציאות קצת יותר מסובכת מזה, אפילו בעיני כותבי הגמרא, שרשמו " על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים. על תרנגול ותרנגולת חרב הר המלך. על יצול עגלה חרבה ביתר." בקטע שהמשפט הראשון ממנו הוצאת מהקשרו.
פרשנות נחמדה על איך [url=http://www.daat.ac.il/daat/sifrut/agadot/kos-2.htm]ועשקו גבר וביתו ואיש ונחלתו[/url] גם כן לדעתי כדאי לקרוא.
אהבתי מאוד את מה שנכתב בקישור הראשון, מבט מעניין על הסיבות לחורבן. מה שנשאר איתי מהקטע הוא פחות ההסבר על חורבן בית המקדש, למרות שהוא מעניין, אלא ההשלכה של זה על החברה שלנו עכשיו. למה, מכל הסיבות וההסברים המרובים לחורבן בית שני, דווקא קמצא ובר קמצא נטבעו בזיכרון הקולקטיבי? למה דווקא שנאת החינם? מה זה אומר עלינו, על התרבות שלנו?
הרי הגמרא מציגה סיפור מורכב ובכלל לא פשטני. מארג שלם של סיבות, שרק מהלך פרשני מצד הקוראת הוא זה שיגדיר אחת מהם בתור [b]ה[/b]{{}}סיבה. אני, למשל, ייחדתי את התגובה הלא פרופורציאנלית. זו הייתה הארה של ממש בשבילי כשחני כתבה (אם אני זוכרת נכון, בדף [po]לדבר פשוט שפה זוגית[/po] ) לשים לב לתגובה שלי לצרימה, כי לפעמים התגובה שלי לצרימה צורמת יותר מהצרימה עצמה. כך גם התגובות של היהודים לרומאים שהפרו את המנהגים שלהם, צורמות בהרבה בהתנלהות של הרומאים.
מישהי אחרת יכלה לייחד את העדר המנהיגות, המנהיג שמשותק ומונע כל פעולה. או את העדר הרילאיזם, השגייה באשליות ופעולה מתוך "אידיאלים טהורים" והתעלמות מהתוצאות הנוראות שיש לאידיאלים האלו במציאות.
אז למה מכל זה, מה שיש בזיכרון הקולקטיבי זה שנאת החינם?
אצלי זה מתקשר לתנועת הניו אייג', עם הדגש שי בה על התפתחות אישית ואהבה וחיוביות. והצד השלילי שלה, של התנגדות לביקורתיות. בתנועת הניו אייג' אין "הוכח תוכיח את עמיתך".
לדעתי אלו שני ביטויים לאותה מהות. והמהות הזו - יש בה משהו נוצרי. אצל הנוצרים, האמונה היא העיקר. בניגוד ליהדות עם המצוות שלה, נוצרים צריכים לאהוב את האל בלבבם, וזהו. כך הן גם קריאות השבר על "שנאת החינם". עכשיו, פלגנות ו"שנאת חינם" בהחלט מזיקים. אבל, מה זה הציווי הנוצרי הזה, לאהוב? מה עם קצת פרקטיקה. הנה, נרשם: ". אמר רבי יוסי שלש מאות אלפים שולפי חרב עלו להר המלך והרגו בהם שלשה ימים ושלוש לילות. ובאותו צד חתונות ומסיבות ולא ידעו אלו מאלו."
לא שנאה ערטילאית, אלא שנאה, או ליתר דיוק אדישות, כמעשה. בשכנים שלכם טובחים, ואתם לא עושים כלום, ואפילו לא יודעים על זה? זה דוגמא פרקטית לאיך נראית שנאה. ובהעדר, היא מבהירה איך נראית לא שנאה, או אפילו אהבה. לדעת שאנשים בצרה, וללכת לעזור להם...
מזכיר לי מאמר ציני ומשעשע באנגלית על "קסם הכוונות", שזה הכישוף בו אי הכוונה להזיק מעלימה באורח פלא כל נזק שהאדם שלא התכוון גרם... כמ הפעמים ראיתי "לא התכוונתי" בתור תגובה לפגיעה? זה התגוננות, הצדקה. כאילו העדר כוונה רעה הופך את המעשה הפוגע לבסדר. זה גם גורר עצימת עיניים לתוצאות שליליות של מעשים, כי יש איזו אווירה חברתית שאי ידיעה מצדיקה את הפוגע. ובעוד שזה נכון חלקית, לדעתי יש פה הגזמה פרועה ויציאה מאיזון.
אני עד היום זוכרת איך כשהייתי ילדה קטנה בתחילת היסודי, המורה אמר הש"העיקר הכוונה", ואמא בבית אמרה על זה שאם מישהו הרג מישהו בתאונת דרכים בטעות, הכוונה היא לא העיקר. העיקר שהאדם מת.
לדעתי, הדגש על "שנאת החינם" הוא חלק מהזרם שמרחף לו באוויר, וחסר לו קרקוע, יסוד האדמה. זה מתחבר גם לרבי זכריה בן אבקולס שהתנגד לכל פתרון פרקטי בשמם של שיקולים תיאורטיים, אווריריים.
אז מה אני מסיקה מהסיפורים על חורבן בית המקדש, לקחים לימינו-אנו?
שלפעמים, תגובה לא פרופורציאונלית לצרימה גרועה משמעותית מהצרימה עצמה.
ושכדאי לאזן בין יסוד האוויר ויסוד האדמה. יש יותר מידי דגש בחברה של ימינו על כוונות ורגשות, ומעט מידי על המציאות הפיזית.
זו הפרשנות שלי למה שנכתב בגמרא על חורבן בית המקדש. ועם מישהי רוצה לדרוש על הנושא, אשמח לשמוע את מילות החוכמה שלה @}