געש תודה רבה על התשובה המפורטת, בן זוגי לא יכל להתאפק וניגש להורים אתמול בערב, הוא שיתף אותם בתסכולים שלנו, הם מבחינתם הכילו והבינו, בכל זאת הרעיון של הפרדת הכוחות לחודשים (ממילא בגיל של נשיכות אין ממש משחק משותף) ,מקווה מאוד שיסתדר הזוג ממש חביב וחבל לי לאבד את הקשר בגלל ריב תינוקות שיחלוף מאוחר יותר. שוב תודה רבה

נכון שזה טבעי בגילאים מסוימים, אבל זה לא אומר שפשוט מאפשרים לילדים להינשך... זאת מסקנה ממש מפוקפקת.
מציעה להסביר לחברים ברוגע ובלי שטיפות, שתהא השקפתם אשר תהא, לגבי הילדים שלכם אתם החלטתם שלא מאפשרים נשיכות שניתן למנוע בהשגחה קרובה או הפרדת כוחות.
ומשם יש כמה פתרונות - או שהמבוגרים ינתבו את הילדים לשחק בנפרד (ממילא בגיל של נשיכות אין ממש משחק משותף), או שהחברים ישגיחו צמוד צמוד כדי לתפוס את הנשיכה לפני שהיא מתרחשת, או שאתם תעשו את זה והם יקחו בחשבון שזה אומר שאתם לפעמים תחסמו או תרחיקו את הילד שלהם. אם הם לא מוכנים לשום דבר, אני הייתי מפסיקה להפגיש בין הילדים לחודש-חודשיים, עד שתקופת הנשיכות תעבור. כדאי שיציעו לו אלטרנטיבות שהוא יכול לנשוך כמובן וזה לפעמים מזרז את העניין.

ילדה נשכנית בגן משחקים, להורים שלה (שהם חברים שלנו) לא כל כך אכפת, הם מתרצים את זה כמשהו טבעי, אני בד"כ לא נלחצת אבל בעלי ממש רותח, הילדה שלנו חזרה עם סימן של ביס ובן זוגי מאיים לשטוף את ההורים של הנשכנית, מחפשת פתרון יצרתי לטפל בבעיה מבלי לפגוע בחברים

קודם כל הייתי שואלת את עצמי האם כל מה שקורה עם הילדה הזאת בגן בא כדי לשאוב אנרגיה ממך ולהסיח את הדעת מעינינים חשובים.
אני חושבת שאם אי אפשר לפתור את זה , צריך להתרחק מזה ולהרחיק את הילדים שלי ממה שנשגב מיכולותי ואני יודעת שאכשל בהגנה עליהם.
וחוץ מזה , זה מה שקוראים לו 'להצביע ברגלים'. הגן שלכם מקום לא בטיחותי - לכו ותחפשו אנשים שיסכימו לשלוח אליו את ילדיהם.תעשו עבודה טובה - נחשוב עליכם.

אני לא מבינה מה זה אומר שהגננות הרימו ידים.האם אין פסיכולוג של העיריה, יועצות , עו"ס?ברור שגננת עם 40 ילדים על הראש לא יכולה לעשות לילדה תהליך טיפולי בעצמה. היא יכולה להפנות ולתמוך בזה .
מסתתר שם סיפור , קרוב לודאי קשה .
אחרי שזה יצא לעיתונים הם לא ידעו איפה לשים את עצמם.

מה עושים במקרה של ילדה ממש אלימה בגן שסובלים ממנה והיא סובלת מהמצב בעצמה, כי היא מוחרמת? הגננות אובדות עצות, ההורים בהכחשה והיא בכלל לא נהניית מסתם לשחק, כל כך טעונה לפעמים... ניסיתי לעורר מודעות אצל אמה והגננת והסתבכתי שחבל על הזמן, אבל אני לא מסוגלת להפסיק לחשוב שבגיל כזה אפשר לעזור!

אני מעריכה ,ויכול להיות שאני טועה ,שהבעיה היא מקיפה .
צריך להכניס שינוי מערכתי.
קראתי בעיתונים על דר' אורלי אינס קינג-פעילה ומקדמת הפרויקטים של 'עיר ללא אלימות'
http://www.mops.gov.il/nr/exeres/8B7F85 ... 2CE1CA.htm
http://www.mops.gov.il/BP/OnTheAgenda/N ... tyProject/
אפילו היתה עליה כתבה באחד העיתונים לאחרונה (איך שראיתי את הכרבולת הסוררת הזאת הייתי חייבת להעיף מבט).
הדוקטורה בעינין של מניעת אלימות בגן , אין עיגול פינות ואין דיבורים חסרי שחר. יש גבולות , גבולות וגבולות.
העינין הוא איך להגיע אליה.אולי דרך פניה של המועצה המקומית ,שגם תפנה לכך משאבים.

התחנה הראשונה במלחמה הזו היא עובדת סוציאלית של המועצה ,ראש המועצה ,נציגות הישוב -לא יודעת באיזה סדר.
תלוי מי נמצא בועד הישוב, אני כבר פגשתי ועדים שרוב הזמן עסוקים בעיניני אגו וכ'-כך שאם זהו המצב, פשוט לדלג עליהם ולא לבזבז זמן יקר.עם כל הכבוד לועדים הנבחרים ,לרשות המקומית יש אחריות לציבור.

להרים טלפון ולקבוע פגישה .
יש כל מני דברים שיכולים לסייע :
סיירת הורים/מדריכי נוער ,סדנאות לכל גיל עם תכנים מתאימים,הסברה ע"י אנשי מקצוע וכ'

מסכימה איתך שאי אפשר להמשיך לשבת בשקט ולעבור לסדר היום.

מה זאת אומרת זה באינסטינקט שלך להחזיר? לילד קטן שנותן לך מכה?
טוב, כנראה שלא הייתי מספיק ברורה, גם לא לעצמי.
חשבתי על זה עוד, דמיינתי מה הייתי בדיוק עושה.
לא הייתי מרביצה חזרה (נראה לי שזה די ברור. זו גם לא תגובה של כח אלא של חולשה).
אבל אני לא הייתי מוכנה להיות קורבן של ילד קטן, בטח שלא לאורך זמן. ואני חושבת שהתגובה שלי היתה משתנה בהתאם לגיל ולמידת האיום שהילד מציב. הייתי מנסה להתרחק, להגיד לו בתקיפות להפסיק. אבל אני בהחלט מסוגלת לראות את עצמי הודפת מישהו מעלי, במיוחד אם זה בא בהפתעה או מאחור (וכאן נכנס האינסטינקט). אני גם עשוייה לתפוס את היד חזק ככה שהוא לא יוכל להמשיך. ברור שאני לא אחבוט בילד בן שנתיים שנתן לי מכה. אבל אם תוקף אותי ילד בן 10 למשל, אני בהחלט עשוייה להרגיש מאויימת פיסית. ואז אני גם אגיב, במינימום האפשרי, אבל אגיב.
איכשהו התרשמתי שהילדים המדוברים גדולים למדי, אבל אולי טעיתי.
לדעתי יש מקרים שבהם תגובה פיסית (זה לא חייב להיות כואב או כועס, אבל פיסי) יכולה להעביר מסר שדיבורים לא מעבירים.
למשל אם ילד שלי מרביץ לילד אחר, אני דבר ראשון ארחיק אותו מהמקום. זו פעולה פיזית. האם היא אלימה? בטח יש אנשים שיטענו שכן. אני חושבת שהזכות של הילד המורבץ לחיות בביטחון גוברת על הזכות של הילד שלי להיות באותו המקום. אני גם חושבת שהמסר יותר ברור מאשר דיבורים.

ואת מעיזה לדבר על אלימות של אחרים??
יש בי אלימות. יש אנשים שאין בהם אלימות בכלל בכלל, רק רכות לא קורבנית. לצערנו, אין הרבה כאלה. אני שואפת להגיע למקום הזה, וגם זו עבודה יומיומית. אני מדברת על אלימות כי הנושא מעסיק אותי גם, ואני כל הזמן במחשבות על איך מתמודדים, מה עושים, איך יוצאים מהמקום של האלימות, איך מגיבים נכון.

יש כאן כמה דברים.
קודם כל ילד, גם אם קטן, שמכה מבוגר אסור בשום פנים ואופן לעבור על זה לסדר היום.
להחזיק לו את היד, לומר בתקיפות : אני לא מוכן שתכה אותי, או משהו בסגנון הזה. אפילו לא צריך להחזיק יד כי הוא קטן ומספיק מבוגר שמדבר בקול ברור ורם כדי לשים גבול בדרך כלל.
בקשר לילדים שמתנפלים, זה איום ונורא. לא ציינתם גיל אבל לדעתי אפשר לאיים במשטרה ואם הם בני פחות מ 11 אז לערב רווחה. כדאי לפני כן להגיד להורים שלהם שזו הכוונה, להגיד בדיוק מה הם עשו ולהגיד שאם תהיה פעם נוספת זו תהיה התגובה.
אני בעד להציב גבולות ברורים ולפעול להגנת ילדיכם. לפעול זה אולי אומר ללוות את הילדים שלא ילכו לבדם בישוב, זה אומר שאם אתם רואי ילד שמתנפל אז להגיב אליו בצורהחריפה, כמובן לא באלימות אבל בשפה מכבדת וברורה. לא חייבים לאיים אבל שיבינו שלילד שלכם יש תמיכה.
איך הילדים האלה מתנהגים בבית הספר?

בגן שעשועים אצלינו בישוב היו שתי אחיות, שהגדולה בשנה מבתי- גילאי גן - היתה נטפלת לבתי ומסיתה ילדים אחרים נגדה, ואחותה הקטנה מבתי בשנתיים היתה מרביצה להרבה ילדים, בזמן שהאמא שלהן יושבת בצד ומשוחחת עם חברותיה.
יום אחד הקטנה עשתה אמבוש לבתי והרביצה לה איך שהיא טיפסה בסולם למעלה. ראיתי אדום מול העיניים, מה עוד שהאם זנקה למקום וצחקה אל בתה ואמרה שלא קרה כלום.
התפרצתי על האמא ואמרתי לה שהילדות שלה מכה ושאין להן אמא ובגלל זה הן מתנהגות ככה. האמא התחרפנה לחלוטין, צעקה והתלהמה. אחרי כשבועיים נתקלתי בהן שוב, והתמונה היתה שונה לחלוטין. האמא היתה עם הקטנה וקשובה לגדולה והתנהגות הילדות היתה רגועה וחברותית.
לא יודעת אם השינוי חל בגלל שהיא הפנימה על אני לעזאזל מדברת או דווקא להוכיח לכולם שאני טועה , מה שחשוב בעיני זה התוצאה - לילדה שלי לא מציקים ומרביצים ועל הדרך שתי ילדות קבלו נוכחות אימהית.

"גם לי קשה" את ממש לא נדחפת
חשוב לי לדון בנושא כמה שיותר כדי למצא פתרון.
למרות שאנחנו דנות בו ביננו לבין עצמנו כמעט מדי יום....

לפלונית
מה זאת אומרת זה באינסטינקט שלך להחזיר? לילד קטן שנותן לך מכה? ואת מעיזה לדבר על אלימות של אחרים??

אני דווקא מכירה את קשה לי באופן אישי. אנחנו שכנות וסובלות מאותה בעיה.. חשוב לי לחזק אותך ולהזכיר שגם אם הדברים נראים חריפים מאוד כשהם נכתבים, המציאות היא כזו לצערנו.
התחושה של התסכול היא מאוד קשה כי רוב ילדי הישוב אינם כאלו, הישוב עצמו מקסים, אבל קבוצה מסוימת של ילדים(ממשפחות בהן ההורים לא לוקחים אחריות, כאמור..) מעכירה את האוירה וגורמת לשאר הילדים להרגיש מאוימים ולעיתים גם לחקות את ההתנהגות האלימה. לגבי אלימות מילולית זה דבר שבשגרה, השפלות , צעקות וכו'..
העצות שלכם מצוינות אבל הן לא אפקטיביות כשמדובר בילדים שאין להם ייראה ממבוגרים... בכל מקרה אני אישית אשמח לשמוע איך מתנהלים הדברים במקום מגוריכם כדי להבין עד כמה הדברים חריגים ולהבין כיצד עלינו לפעול. כל זה רק אם זה לא מפריע לקשה לי שאני נדחפת לה ככה לדף..

ילד עובר ומכה מבוגר כי חזר מתוסכל מהגן או כי המבוגר אמר משהו שלא מצא חן בעינייו.
אני דוקא הייתי מחזירה. זה באינסטינקט שלי.
אני מתערבת בקטעים של הדלי וכאלה כי כאן לדעתי מתחיל החינוך. המצב אצלכם נשמע קיצוני בהרבה. חווינו פעם ילד כזה שהיה מוציא תסכולים סתם, אבל אמא שלו כן תפקדה ברמה מסויימת, ופשוט התחלנו לא לבוא כשהם באים. לשמחתנו זה הסתדר משתי הבחינות: גם אפשר היה להתחמק וגם הוא מתנהג יותר טוב.

מה שכתבת אכן קיצוני מאוד לא בכל מקום זה ככה.
אותי מוציאים מהדעת ילדים שלועגים לאחרים, בגלל סיבה אמיתית או מדומה. "הוא לא יודע להרכיב... הוא שמן... הוא קטן..."
בדרך כלל אלה 2-3 ילדים שלועגים יחד לשלישי. זה יכול להיות קצר וללא המשך, אבל זה קיים.
זה צורם לי במיוחד לאור העובדה שבילדותי לעגו לי לא מעט. ואף אחד לא הגן עלי, לא מהילדים ולא מההורים.
אמרתי לבני בחריפות שבשום פנים ואופן לא יעלה על דעתו להצטרף ללועגים. שזו התנהגות שאיני מוכנה לה.

אני מקווה שברור לך שלא בכל מקום זה ככה. זה לא חייב להיות ככה. אני לא יודעת אם אפשר לשנות תרבות של מקום, אולי כן.
אני בכל מקרה, לא הייתי ממשיכה לגור במקום כזה, אם הייתי יכולה לעבור.

רוקדת ופלונית. תודה על התגובה.
פלונית במקרים כמו שתארת- מריבה על דלי אני בכלל לא מתערבת... המקרים שאני מדברת הם של תקיפה ללא סיבה: ילד הולך לו לתומו בשביל ושלושה ילדים אחרים מתנפלים עליו.. בשביל הכיף. למשל. כך שאני לא יכולה ליפות את המציאות ולהגיד להורים: הבן שלי ושלך רבו... זה פשוט לא נכון.
אני לעומתכן לא דוגלת בשיטה שאומרת שבכל מקרה להמנע מלהחזיר. ראיתי שזה גרם לילדים להיות שעיר לעזאזל. מה שכן אני מחנכת את הבן שלי לנסות לפתור את הבעיה באופן מילולי קודם. אם זה לא עוזר וממשיכים להכות אותו - אז כן. להחזיר. מהנסיון שלי לפעמים זו הדרך היחידה לגרום לצד השני להפסיק אבל מקובל עלי שיש הורים שמחנכים לא להחזיר בכלל. מה שכן לילד שלי ברור בהחלט שהוא לעולם לא מכה בשביל הכיף או כי מישהו אמר לו מילה לא יפה וכו... וגם שהוא לא מכה בשום אופן ילד חלש או קטן ממנו...
ועוד נושא שחורה לי: אני בתור ילדה לא הייתי טלית שכולה תכלת אבל... בפירוש הייתה לי ייראה ממבוגרים.
ילדים כאן לפעמים מוציאים תסכולים גם על מבוגרים: ילד עובר ומכה מבוגר כי חזר מתוסכל מהגן או כי המבוגר אמר משהו שלא מצא חן בעינייו. כמובן שכאן אין מקום להחזיר. איך מתמודדים עם ההורים מתעלמים?
ממש חשוב לי לשמוע איך מתמודדים עם ההורים דווקא ולא עם הילד כי לעניות דעתי הכל מתחיל מהחינוך בבית.

ולגבי
" הבן שלי? מה פתאום? בטח הייתה סיבה, לא יכול להיות שהוא התחיל, אה זה בטח בטעות וכו...."
זה קטע של אשמה וזריקת אשמה. חשוב לדעתי להימנע ממי אשם, אלא לנסות לפתור מצבים כך שכולם מרוצים, בלי קשר לאשמים. למשל (דוגמה אידיוטית) אם שני ילדים רבים על דלי, אפשר לברר אצל מי הוא היה קודם ומי התחיל ומי לקח, אבל זה לא מקדם אותנו. במקום, אפשר להגיד שאנחנו לא חוטפים. הנה תראו, יש כאן דלי נוסף. אולי מישהו רוצה אותו / מעוניין להחליף / רוצה במקום ללכת למלא מים ונבנה ביחד ארמון?
אני חושבת שאם מתמקדים בצדק, שנשען על עקרונות של מי התחיל וכולי, לא יוצאים מזה. תמיד מישהו התחיל קודם. אתמול, לפני שבוע, לפני שנה. זה רק יוצר מירמור. צריך לדאוג שכולם מרוצים כאן ועכשיו.

גם אני בעד פעולה. מאד מסכימה עם מה שרוקדת מציעה.
בחברה שבה אני נמצאת זה ממש לא מקובל לעודד התנהגות אלימה (חיה קצת בבועה) אבל יש הורים שלא מגיבים מספיק לטעמי. (גם אני לפעמים לא מגיבה מספיק לטעמי. )
יש מצבים בעייתיים שבהם אפילו נוח שההורים של הילדים התוקפניים לא נוכחים. זה מאפשר להעביר מסר בצורה יותר חד משמעית ממה שהיית עושה אם הם שם.
כשאני מוצאת את עצמי מעירה לילדים של אחרים אני מקפידה על מסר מכבד, לא מעליב, בטון ענייני. מקפידה אפילו יותר מאשר על ילדי שלי. אני מנסה להתמקד במה כן עושים, להציע דרכי פעולה חלופיות, משחקים אחרים.
אני מודה שלי אישית לפעמים קשה לשוחח עם ההורים האחרים על זה, אפילו שיש להם רצון טוב.
וגם אני מנסה ללמד את הילדים שלי להגן על עצמם בדיבורים, בהתרחקות פיסית, בפנייה למבוגר, בקיצור, בדרכים לא אלימות. אני חושבת שזו מיומנות שתועיל גם בהמשך.

ראשית, אני לא יודעת אם זה מנחם אותך, אבל אנחנו חיים בחברה אלימה. חברה שבה מקובל לחתוך בכביש, מקובל לצפצף למי שמתעכב לנסוע לשניה, מקובל ללמד את הילד להחזיר אם הוא קיבל מכה ואפילו לעיתים מקובל שיחטיף.

בקשר לילדים, יש כל מיני אפשרויות. אישית אני שולחת לחינוך אחר, מחוץ לישוב שלי, מהרבה סיבות אבל בין השאר כי אני מבינה שההתייחסות לאלימות היא אחרת.
לשמחתי יש לי בת ככה שהיא נוטה פחות להיכנס לקטעים האלה, אבל כן שמתי לב לכל מיני דברים ששינו את ההתנהלות בבית.
מאז שהיא קטנה, כמובן אסרתי עליה להרביץ (קרה, אבל היה ברור שאסור, למרות שהיו פעמים שלא שמתי לב מספיק) . יום אחד שמתי לב שלמרות שאני אומרת לה לא להכות, אני בעצם מרשה שיחטיפו לה. אני לא יודעת בן כמה הבור שלך אבל אצלי היא חטפה מבן דוד שלה כלהזמן ואנילא התערבתי כי "יאללה ניתן לה ללמוד" והוא גדול ממנה, חזק ממנה ובן. אז דבר ראשון זה שהחלטתי שאני מעבירה לו מסר חד משמעי שאסור לו להכות אותה. אם אמא שלו לא מתערבת (אחותי אהובתי היקרה לי מאד) אז אני שם למסור את המסר שזה לא בסדר ולא מקובל, גם אם זה להיות לא נעימה אליו, כי קודם כל המסר הוא שאני מגנה על הילדה שלי. מאזהוא גדל וגם היא ודברים השתפרו אבל זה הה צעד אחד שנקטתי.
עוד דבר זה שבגלל שאין לי טלויזיה בבית התעלמתי לגמרי ממה הילדים צופים כשהיינו במקומות אחרים: כאילו לא שייך אלי. ברגע שהחלטתי להתערב החלטתי גם לבדוק מה הם רואים. היום אני יותר מניחה לזה, אבל בהתחלה ז היה מאד ברור שאם זה נראה לי אלים או מפחיד מדי אז אני לא מרשה, גם ערוץ הילדים המזעזע וכאלה. ברור שהכל בהתאם לגיל. היום היא רואה יותר והולכת כשמפחיד לה, אבל היה לי חשוב להעביר מסר יותר מהכל.

עוד דבר זה שאמרתי לה במצבים מסויימים שהיא חייבת לספר לי כדי שאוכל לעזור. היתה ילדה שהציקה לה בסתר בכל פעם שהמבוגרים לא ראו והבת לא היתה מספרתלי , רק בבית אחר כך. העברתי מסר ברור שהיא חייבת לספר לי כי אחרת אני לא אוכל לעזור לה. באותה תקופה השתדלתי להרחיק אותה מהילדה הזו. כשהיא ביקשה ללכת אליה הזכרתי לה את ההצקות.

כל זה נחלת העבר כי ככל שהיא גדלה באמת קשה לשלוט כל כך, אבל מה שאני מנסה לומר הוא שהתערבתי ולא הנחתי לזה. בקשר להורים, אני מציעה לשבת מספר משפחות שזה מפריע להן ולנקוט בדרכי פעולה, יחד. זהלא חייב להיות פניה להורים. זה יכול להיות גם החלטה של תורנות בגן השעשועים (יש ישובים בהם יש תורנות הורים של פטרולים בלילה, כדי למנוע אלימות של נוער, אפשר משהו דומה). זה יכול להיות להעביר לילדים שלכם מסר שההתנהגות הזו לא מקובלת עליכם ולהציע להם להתרחק מאותם ילדים. אפשר לארגן בישוב הרצאה בנושא אלימות אצל ילדים , שמיועדת למבוגרים. אני אומרת לפעול, לא לשבת ולחכות שמשהו יקרה.

טוב. פתחתי דף חדש, פעם ראשונה ורק בגלל שהנושא בוער....בכל אופן הסיפור הוא כך:
אני גרה ביישוב קטן עם אנשים מקסימים ו... ילדים שמתנהלים באופן אלים: אלימות מילולית, אלימות עם חפצים, אלימות של ילדים גדולים שמתנכלים לקטנים, אלימות של מספר ילדים שמתנכלים לילד אחד וכו... זה אולי נשמע יותר גרוע ממה שזה, פשוט יש לי תחושות מאוד קשות לאחרונה... בכל אופן. לאחרונה הבן שלי עמד בסיטואציה שממש איימה עליו - לא רוצה לפרט אבל מזל/נס שלא קרה כמעט כלום.
בכל אופן קבוצת ההורים של הילדים האלימים לא ממש רואה בעיה באלימות שלהם... נשמעים משפטים כמו: "זה נורמלי, ככה ילד צריך לגדול, צריך להחשף להכל גם לאלימות שיתמודד,"
קבוצה אחרת של הורים אלימים חיים בהכחשה:" הבן שלי? מה פתאום? בטח הייתה סיבה, לא יכול להיות שהוא התחיל, אה זה בטח בטעות וכו...."
ויש את ההורים של הילדים שנפגעים ולא יודעים מה לעשות. מצד אחד אנחנו חיים עם אנשים שאנחנו מכבדים ואוהבים מצד שני הם עוצמים עיניים.. ואני חוששת לילדים שלי - ממש כך. חשש של פגיעה רצינית ולא רק מכה קטנה.
מה גם שהבכור שלי שכמעט ונפגע הוא ילד שיודע להחזיר אם מרביצים לו. אבל כאשר יש מספר גדול של ילדים שמתנכלים ללא סיבה.... ובנוסף יש ילדים ביישוב שאינם יודעים לעמוד על שלהם
נראה שהכל סובב סביב אלימות. המשחקים של הבנים וגם של הבנות - משחקי הדמיון הם סובבים סביב מלחמות הרג ומוות
אחהצ הילדים מסתובבים עם נשק - חרבות מעץ חץ וקשת וכו. בהתחלה אפילו אני חשבתי שזה מגניב אבל... כשילד לא מוכן לצאת מהבית בלי כלי הנשק שלו זה כבר מדאיג.
אני לא מפרטת ממש מסיבות מובנות ולכן כשאני קוראת שוב זה אולי נשמע יותר קשה ממה שזה-למרות שגם אני לא יכולה לשים את הקושי על סקאלה: יש ימים שעוברים ללא תקריות ויש ימים שהלב שלי מחסיר פעימה. ושוב אני לא אמא היסטרית.
איך איך איך גורמים לאנשים לפקוח את העיניים? אולי יש למישהו ניסיון דומה שיוכל לספר עליו?
קשה לי...