על ידי משה_אלבאום* » 20 פברואר 2009, 16:31
לפי מה שאני מצאתי וראיתי, כל ילדי "הטורט החזק" שעבדתי איתם (כשלא שלטו בטיקים, גופם היה מגיב בעוצמות חזקות מאוד) לא התקשו לשלוט בטיקים עד לרמה מסויימת. לרוב היה קשה לראות שיש להם טיקים אלה מדי פעם היה מתפרץ אחד. אצל הילדים האלו, הבעיה הייתה המאמץ הקבוע לשלוט בטיקים. גם כשהטיקים לא נראו בכלל כלפי חוץ, הפולס הנוירולוגי הפנימי התקיים לאורך כל הזמן, והם היו מודעים אליו.
מדבריו של הנער שסבל מזה חזק יותר מכל אחד שראיתי עד היום: "מתמיד חייתי עם זה, זה חלק ממני, אני בכלל לא מודאג מהטיקים והם לא מפריעים לי. אני לא יכול לסבול את מה שזה עושה להוריי. הם לא מבינים בכלל את רמת המאמץ שאני משקיע על מנת שהם ירגישו טוב. לא מספיק שאני סחוט מזה לגמרי, הדאגה והרגשות השליליים שלהם משגעים אותי. קשה לי עם הבושה שלהם. עם חברי אני מסתדר טוב".
נראה שנכון לתחקר את הילדים לעומק, לפני שמנסים ללמד אותם התנהגות כזו או אחרת. יכול להיות שמה שהם רוצים שונה ממה שאנחנו או המשפחה רוצה. במקרה של הנער הזה, לאחר שהסברתי להורים בנוכחותו את מצבו האמיתי של הילד, מה הוא רוצה, מה הוא מרגיש, איך היחס של ההורים משפיע עליו, חלה הטבה ענקית ברמת המתח, ולכן חלה גם ירידה ברמת הטיקים. תיקון הקורדינציה והחושים עזר מאוד, הם תפקדו לא טוב והיו קטליזטור לרמת הקושי בשליטה בטיקים. למרות כל ההטבה, הפולס הנוירולוגי לעולם לא פסק, הוא רק לא נראה כלפי חוץ, והיה פחות מאמץ להשתיקו. זו אכן הטבה, אך לא היה לרגע ספק בליבי שאיני יכול לעזור לו להפסיק את הטיקים, אלה רק את הצורה והביטוי שלהם כלפי חוץ.
לדעתי חשוב להגיע איתם לתקשורת ואמון טובים לפני התשאול הזה, כי לרוב הילדים הללו כל כך רגילים שהם מעמסה רגשית על המשפחה (בושה, אשמה ועוד) שלא יחשפו בקלות את רגשותיהם בנושא.
איני מקבל בכלל שטורט הינה התנהגות נרכשת, לפחות לא במקרים שאני טפלתי. גם במקרה של מטפל בשיטה, בעל ידע וניסיון עצום, שסובל מטיקים מילדות הוא לא הצליח, למרות כל המאמצים. כשהפולס העצבי מגיע, הוא אינו נלחם בו ומאפשר לגופו לנוע כפי שרוצה.
הוא למד שההתמודדות עם הטיק, שוחקת הרבה יותר מהתמודדות עם החברה (כך נראה לי, לפחות לידי הוא לא מנסה להעלים את הטיקים).
לפני מספר שבועות, ישב לידי בקולנוע בוגר עם טיקים בעורפו, פניו וביד ימינו. לקח לי כעשר דקות עד שהצלחתי לא לשים לב. אני יכול להבין את הקושי של משפחות, למרות שאני חושב שהמשפחה היא זו שצריכה לבצע את התהליך העמוק יותר.
עבורי, הקושי העיקרי היה שהרגשתי את כל הפולסים הנוירולוגיים שלו. הייתי חייב לבודד את עצמי במדיטציות על מנת לא לחוש את הפולס בתוך הגוף שלי. מעניין איך זה משפיע על משפחה.
לפי מה שאני מצאתי וראיתי, כל ילדי "הטורט החזק" שעבדתי איתם (כשלא שלטו בטיקים, גופם היה מגיב בעוצמות חזקות מאוד) לא התקשו לשלוט בטיקים עד לרמה מסויימת. לרוב היה קשה לראות שיש להם טיקים אלה מדי פעם היה מתפרץ אחד. אצל הילדים האלו, הבעיה הייתה המאמץ הקבוע לשלוט בטיקים. גם כשהטיקים לא נראו בכלל כלפי חוץ, הפולס הנוירולוגי הפנימי התקיים לאורך כל הזמן, והם היו מודעים אליו.
מדבריו של הנער שסבל מזה חזק יותר מכל אחד שראיתי עד היום: "מתמיד חייתי עם זה, זה חלק ממני, אני בכלל לא מודאג מהטיקים והם לא מפריעים לי. אני לא יכול לסבול את מה שזה עושה להוריי. הם לא מבינים בכלל את רמת המאמץ שאני משקיע על מנת שהם ירגישו טוב. לא מספיק שאני סחוט מזה לגמרי, הדאגה והרגשות השליליים שלהם משגעים אותי. קשה לי עם הבושה שלהם. עם חברי אני מסתדר טוב".
נראה שנכון לתחקר את הילדים לעומק, לפני שמנסים ללמד אותם התנהגות כזו או אחרת. יכול להיות שמה שהם רוצים שונה ממה שאנחנו או המשפחה רוצה. במקרה של הנער הזה, לאחר שהסברתי להורים בנוכחותו את מצבו האמיתי של הילד, מה הוא רוצה, מה הוא מרגיש, איך היחס של ההורים משפיע עליו, חלה הטבה ענקית ברמת המתח, ולכן חלה גם ירידה ברמת הטיקים. תיקון הקורדינציה והחושים עזר מאוד, הם תפקדו לא טוב והיו קטליזטור לרמת הקושי בשליטה בטיקים. למרות כל ההטבה, הפולס הנוירולוגי לעולם לא פסק, הוא רק לא נראה כלפי חוץ, והיה פחות מאמץ להשתיקו. זו אכן הטבה, אך לא היה לרגע ספק בליבי שאיני יכול לעזור לו להפסיק את הטיקים, אלה רק את הצורה והביטוי שלהם כלפי חוץ.
לדעתי חשוב להגיע איתם לתקשורת ואמון טובים לפני התשאול הזה, כי לרוב הילדים הללו כל כך רגילים שהם מעמסה רגשית על המשפחה (בושה, אשמה ועוד) שלא יחשפו בקלות את רגשותיהם בנושא.
איני מקבל בכלל שטורט הינה התנהגות נרכשת, לפחות לא במקרים שאני טפלתי. גם במקרה של מטפל בשיטה, בעל ידע וניסיון עצום, שסובל מטיקים מילדות הוא לא הצליח, למרות כל המאמצים. כשהפולס העצבי מגיע, הוא אינו נלחם בו ומאפשר לגופו לנוע כפי שרוצה.
הוא למד שההתמודדות עם הטיק, שוחקת הרבה יותר מהתמודדות עם החברה (כך נראה לי, לפחות לידי הוא לא מנסה להעלים את הטיקים).
לפני מספר שבועות, ישב לידי בקולנוע בוגר עם טיקים בעורפו, פניו וביד ימינו. לקח לי כעשר דקות עד שהצלחתי לא לשים לב. אני יכול להבין את הקושי של משפחות, למרות שאני חושב שהמשפחה היא זו שצריכה לבצע את התהליך העמוק יותר.
עבורי, הקושי העיקרי היה שהרגשתי את כל הפולסים הנוירולוגיים שלו. הייתי חייב לבודד את עצמי במדיטציות על מנת לא לחוש את הפולס בתוך הגוף שלי. מעניין איך זה משפיע על משפחה.