על ידי אנונימי » 17 ינואר 2009, 20:28
אני קורא את מה שכותבים פה ולא יודע מה לחשוב, יש כול כך הרבה מחשבות שאין מאיפה להתחיל.
כבר מהיום שידעתי שהולכים להתקיף את עזה מלוות אותי תחושות חזקות מאוד
כעס, תסכול, עצב ,החמצה, חוסר עונים, מתנגשים עם רגשות של סיפוק ושימחה.
פעם אני בחיים ה"נורמאליים" שלי ופעם אני חוזר לחדשות, למלחמה.
חברים, אחים, חניכים ומקרים רבים יש לי במלחמה, ורק אני תקועה פה בשיגרה, אחרי שנים שאני מחכה לכך, עכשיו אני לא יכול להיות שם.
טוב לא משנה זה לא מעניין.....
טליה אני מצטרף לכול מה שאמרו כאן, גם אני חושב שלא רק באת מלחמה אנו מתגייסים לעזרה, מתן בסתר, תרומות, ואפילו חיוך פשוט ישנם כול הזמן, אני חושב שזה גם קשור לכך שאנחנו מדינה קטנה, כולם מכירים את כולם, זה תורם לאיחוד החברתי במדינה.
לפני כמה ימים נתקעתי בפקק כשעתיים בגלל תאונה קשה, לפני עמד אוטובוס עם ילדים ערבים בני 14-15 ממוקבליה כדי שלא יהיה משעמם התחלתי לדבר איתם, מכיוון שיש שמשה, בסימנים ובכתיבה על גבי נייר, הם כתבו עם הרבה שגיאות, אך מכיוון שיצא לי להיות הרבה בחברת ערבים אני יודע לתקן את השגיאות שלהם.
דיברנו על כול מיני אה ודה בדיחות וצחוקים, אח"כ הם שאלו אותי עם אני בעד עזה, אמרתי להם שאני לא בעד אף אחד, למרות שזה לא נכון, כדי לא להרוס
הם שאלו אותי אם אני טוב או רע, ועוד דברים על הממלחמה, לא אמרתי להם את האמת, הייתי די נטראלי, אך מהרגע שהנושא עלה הייתה בי תחושה של החמצה, פספוס ועצב, לא ממש ברור, כשחשבתי על זה קצט, ידעתי שזה בגלל הידיעה שילדים אלו יגדלו ויהפכו להיות ...... כמו ההורים שלהם, ואולי פעם ניפגש פנים אל פנים בנסיבות פחות משמחות.
זאת תחושה שאני מכיר מזמן, הקרע בין אופטימיות לחיים משותפים, על כך שניתן לשנות את הילדים, לבין הידיעה ש"הקם להורגך השקם להורגו"
בקרב, כדי לשרוד אסור להפעיל רגשות, זה יכול להוביל למצב של להרוג ילד, בדיוק את אותו אחד שלפני רגע נתת לו סוכריה.
חבל אבל זאת המציאות , בנתיים.
נקווה לימים טובים יותר תהיו חזקים ותעזרו הרבה.
שבועה טוב.
אני קורא את מה שכותבים פה ולא יודע מה לחשוב, יש כול כך הרבה מחשבות שאין מאיפה להתחיל.
כבר מהיום שידעתי שהולכים להתקיף את עזה מלוות אותי תחושות חזקות מאוד
כעס, תסכול, עצב ,החמצה, חוסר עונים, מתנגשים עם רגשות של סיפוק ושימחה.
פעם אני בחיים ה"נורמאליים" שלי ופעם אני חוזר לחדשות, למלחמה.
חברים, אחים, חניכים ומקרים רבים יש לי במלחמה, ורק אני תקועה פה בשיגרה, אחרי שנים שאני מחכה לכך, עכשיו אני לא יכול להיות שם.
טוב לא משנה זה לא מעניין.....
[b]טליה[/b] אני מצטרף לכול מה שאמרו כאן, גם אני חושב שלא רק באת מלחמה אנו מתגייסים לעזרה, מתן בסתר, תרומות, ואפילו חיוך פשוט ישנם כול הזמן, אני חושב שזה גם קשור לכך שאנחנו מדינה קטנה, כולם מכירים את כולם, זה תורם לאיחוד החברתי במדינה.
לפני כמה ימים נתקעתי בפקק כשעתיים בגלל תאונה קשה, לפני עמד אוטובוס עם ילדים ערבים בני 14-15 ממוקבליה כדי שלא יהיה משעמם התחלתי לדבר איתם, מכיוון שיש שמשה, בסימנים ובכתיבה על גבי נייר, הם כתבו עם הרבה שגיאות, אך מכיוון שיצא לי להיות הרבה בחברת ערבים אני יודע לתקן את השגיאות שלהם.
דיברנו על כול מיני אה ודה בדיחות וצחוקים, אח"כ הם שאלו אותי עם אני בעד עזה, אמרתי להם שאני לא בעד אף אחד, למרות שזה לא נכון, כדי לא להרוס
הם שאלו אותי אם אני טוב או רע, ועוד דברים על הממלחמה, לא אמרתי להם את האמת, הייתי די נטראלי, אך מהרגע שהנושא עלה הייתה בי תחושה של החמצה, פספוס ועצב, לא ממש ברור, כשחשבתי על זה קצט, ידעתי שזה בגלל הידיעה שילדים אלו יגדלו ויהפכו להיות ...... כמו ההורים שלהם, ואולי פעם ניפגש פנים אל פנים בנסיבות פחות משמחות.
זאת תחושה שאני מכיר מזמן, הקרע בין אופטימיות לחיים משותפים, על כך שניתן לשנות את הילדים, לבין הידיעה ש"הקם להורגך השקם להורגו"
בקרב, כדי לשרוד אסור להפעיל רגשות, זה יכול להוביל למצב של להרוג ילד, בדיוק את אותו אחד שלפני רגע נתת לו סוכריה.
חבל אבל זאת המציאות , בנתיים.
נקווה לימים טובים יותר תהיו חזקים ותעזרו הרבה.
שבועה טוב.