^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אחותי לא כל כך יודעת מה זאות אומרת להיות אחות טובה ו אני צריך משהי שתלמד אותה

ניסיון, היה דיון על הנושא הזה, הוא פתוח וכל אחד יכול לקרוא.
אין לי כוונה לתמצת אותו לכאן, עם כל הכבוד לחנוכה (-:

אותי הדף מעניין.
יופי. תכתבי בו
לא מחקנו את הדף אלא פתחנו אתר חדש במיוחד לדפים כאלה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

טלי, במה שזה מועיל או מקל שהדף מועבר לאתר הזה?
שהוא לא יופיע במה חדש של האתר הרגיל?
בחיאת ממש לא מבינה את האובססיית עריכות שלכן.
מה זה מפריע שיש דפים שלא משתמשים בהם? הרי הם לא קופצים בשום מקום, יש מספיק מקום מבחינת זיכרון במערכת.
למה הצורך הזה לנסות לשלוט במבנה של האתר?
תאירי את עיני בבקשה (חנוכה וזה...(-:)

ניסיון, הוחלט שדפים שעיקרם שיתוף ותמיכה ולא נוגעים ישירות לנושאים המרכזיים של האתר באופן טבעי יועברו בדרך כלל לכאן.
בהחלט ניתן עדיין למצוא את הדף לפי השם, והדף אכן מעניין רבים וטובים.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לא הבנתי מה הפואנטה של להעביר את הדף לכאן?
עדיין יהיה ניתן למצוא אותו לפי השם?
אותי הדף מעניין.

אם את לא רוצה שום קשר, תתנתקי.
אל תגיבי, אל תתקשרי, אל תלכי להוריך כשהיא מגיעה ותאמרי את המנטרה אני מדחררת את אחותי מחיי, כל יום, עד שתאמיני בזה וזו תהיה המציאות שלך.
את זמנךתשריעי בבנית זוגיות ומשפחה משלך, בחברות קרובות, בשאיפות וחלומות שלך.

זה התעתוע שאני חיה בו שנים, מצד אחד מגלה אכפתיות (רק במילים, לא במעשים) , ומצד שני תוקפת, מאשימה ופוגעת.

היום אין לי עניין בקשר איתה, אנחנו שונות, תפיסות עולם שונות, ערכים שונים, אין שום דבר משותף למעט קשר דם.

מה שחשוב לי זה להשתחרר ממנה, לסלוח לה כדי שאוכל לחיות עם עצמי בשלום ולהמשיך בחיי.

נשמע שכן אכפת לה ממך.
את יכולה לענות שאתהעבר אתמוכנה ורוצה לשחרר, אך יחד עם זאת חשוב לך לקבל כבוד בהווה.
לומר לאיזה התנהגויות שקרו לאחרונה את לא מוכנה שתתנהג אליך ולסיים בנימה חיובית למה את מצפה.
בנוסף להצטער על שדיברת עליה לא בכבוד ליד הילדים שלה ולהבטיח שלהבא תאמרי לה ישירות מה מפריע לך.
לומר שזה לא פשוט וקל לך אך את רוצה לתת צאנס לקשר בריא ובוגר יותר.
מה דעתך?

זאת ההודעה שאחותי שלחה לי לפני יומיים כי היא שמעה מאימא שלי שאני לא מעוניינת לבוא אליהם לחג.

קודם כל רציתי להזמין אותך ואת אימא לחג. אני רוצה להבין מה כל הכעס והשינאה, כמה את יכולה למשוך טינה לאורך שנים על מה ולמה, מה עשיתי לך? את היום בת 40 ואני 55 מה את מתכוונת למשוך עד שאני אגיע לקבר, אני חושבת שזה בושה לאיזה רמה אחיות מגיעות. אני חושבת שהחיים שלך בידיים שלך בלבד ואת מנהלת אותם מגיל 0 ונותנת למחשבות להוביל אותך למקומות חשוכים והמחשבות בסופו של דבר מתגשמות.

מכול הלמידה שלך לא התקדמת. לדעתי את חיה באיזה עולם לא ידוע ומתבצרת בו ולא מוכנה לקחת אחריות ומחפשת רק אשמים.
כל השנים לא העזנו להגיד לך משהו כדי לא לפגוע בך, אבל אני חושבת שתפתחי דף חדש ואוליי פה תתחילי לראות אור ואושר. אי אפשר כל החיים להאשים מידי כמה חודשים , את דואגת להשמיץ אותי בקול לפני הילדים שלי ולפני חברות ולהפוך אותי לשטן ומפלצת. אין לה בעיה עם זה במקום להגיד לעצמך מה קורה ולעשות שינוי.

הלכת לפסיכולוגים והגעת למסקנה שאת טובה יותר. הלכת להתפתחות רוחנית ואמרת לעצמך מה יש לי לעשות, אז כדאי שתבחני את עצמך ובאמת תעשי את השינוי הגדול ואני בטוחה שזה יפעל לטובתך, בסה"כ את בחורה טובה, חכמה ואינטלגנטית אבל חיה בעבר, ומי שמכשיל אותך זה המחשבות הרעות שאת נותנת להם לכוון ולהחליט לך על החיים, יש לאדם גם בחירה.

אין לי כלום נגדך וזה לא יעזור את אחותי, אבל את לא נותנת את האופציה להתחבר אלייך. יש לך שינאה אליי, אני לא חושבת כמוך.

מאחלת לך חג שמח ובעזרת השם תפתחי את השנה כם אנרגיות טובות ובעזרת השם גם המזל יפתח. את לא חייבת להגיב זה בסדר.

מה אני אמורה לעשות עם מכתב כזה? לשתוק? להמשיך הלאה? להציף סוף סוף את הדברים שלא יכולתי להגיד שנים?

אשמח לשמוע תובנות.

חג שמח ושנה טובה

לשחרר ולוותר לגמרי על התלות בתגובה ןההבנה שלה.
לכתוב זה טוב אך לעצמך, לא אליה. לכתוב לעצמך שאינך זקוקה יותר לאישור וההבנה שלה כמה פגעה בך, שאת מחליטה לשחרר אותה באהבה מחייך, כי האנרגיה שלה לא מתאימה לך ולא משרתת אותך יותר.
את שואלת איך לשחרר, זה תהליך.
תקראי את הספר, ברגע שיתרחש שינוי מחשבתי השחרור יקרה מעצמו.
הספר יעזור לך לעבור את הסוויצ הזה.
בעיקר עליך להבין שאת שימרת שנים את המצב הקורבני הזה במשך שנים כבוגרת, כנראה שהיה לך רווח מסוים מכך.
מבינה שקשה לך להבין ולהפנים את זה, אבל לכל דבר שקורה לנו בחיינו הבוגרים יש לנו אחריות. לא סתם השיעור הזה הגיע לדלתך.

אולי כדי שתלמדי להעריך ולאהוב את עצמך מבפנים, להשתחרר מאישורים חיצוניים, אולי כדי שתלמדי לקחת אחריות על האושר שלך בלי להאשים אחרים ואולי סיבה אחרת, רק את מכירה את עצמך ויודעת.
היה לי מקרה דומה ושונה עם חברת ילדות שהיתה שנים כמו אחות בשבילי.
וכל כך נפגעתי ממנה לאורך השנים והחזרתי בשיניים את הקשר, עד שעברתי מה שהייתי צריכה כדי להתגבר עליה ולשחרר אותה.
זה לקח לי שנים. בערך 4-5 שנים.
היום אני נקיה מרגשות של פגיעות אכזבה או געגוע. פשוט מבינה שתפקידה בחיי הסתיים. לטוב ולרע. ואין לי שום בעיה לפעמים להגיב לה בפייסבוק ולאחל יומהולדת שמח פעם בשנה וזהו. בלי ציפיות ובלי שום צורך ממנה. מדהים, הייתי תקועה שם שנים.
מאחלת לך שנה טובה מלאת שחרור מקורבנות ומלא אהבה עצמית.

אולי מה שתוקע אותי זה הצורך שהיא תבין את הנזק שהיא גרמה לי, האם לוותר על זה או לדבר/לכתוב לה על כך לפני שאני משחררת את המקום הקורבני?

_זה יעזור לך בתהליך השחרור מאחותך ומהרגשת הקורבנות.
בגדול, עדיף לדעתי לאמץ גישה לחיים של אחראחת ולא קורבנית._

אני רוצה לעשות שינוי ולהתקדם מהמקום הקורבני, איך אני משחררת את הרגשת הקורבנות? איך אני יכולה להתעלות מעל הפגיעה?

אגב, לא זוכרת אם כתבת, יש לך ילדים ובעל?

אני גרושה, ללא ילדים.

נילי יקרה.
ממש ממליצה לך לקרוא לעומק מהתחלה ועד הסוף את הספר "אהבתך נחוצה לי, האם זו האמת" של ביירון קייטי.
זה יעזור לך בתהליך השחרור מאחותך ומהרגשת הקורבנות.
בגדול, עדיף לדעתי לאמץ גישה לחיים של אחראחת ולא קורבנית.
אני לא מבטלת את הפגיעה שלך מאחותך, רק אומרת שהגיע הזמן להתקדם מהמקום הקורבני הזה, זה לא מקדם אותך.
נסי לראות מה טוב בזה שזה קרה, מה למדת מכך ומה חיזק אותך והפך אותך לאשה שאת היום.

אגב, לא זוכרת אם כתבת, יש לך ילדים ובעל?

היי אושה,

יתכן שאת מאמינה שיש ליחסים עם אחותך עוד תקנה וסיכוי לפתרון הבעיות איתה ולכן את נותנת לזה צ'אנס וממשיכה לחשוב עליה, ברגע שתביני שזה אבוד איתה והיא כבר לא תשתנה זה יעזור לך להשתחרר. את יכולה לסלוח לה בלב וזה מומלץ אבל לא כדאי לך להמשיך לנסות לעשות משהו בפועל ולא כדאי להמשיך את הקשר איתה כי אין הצדקה לכך שתיפגעי ממנה שוב.

אני כל השנים חייתי בבלבול ובתעתוע איתה ולא רציתי להיות זו שפוגעת בה ומנתקת את הקשר איתה אלא אם אני בטוחה שהיא לא מעוניינת בקשר איתי. לאורך כל השנים היא שידרה לי מסרים סותרים ואף פעם לא ידעתי איפה אני עומדת איתה, מצד אחד הייתה יכולה להיות דואגת ונחמדה אליי ופעם ב..הייתה יכולה להזמין אותי למופע כלשהו, ומצד שני שידרה לי עויינות, דחייה, אדישות, חוסר איכפתיות וכו'.

רק בהודעה האחרונה שהיא כתבה לי בפעם הראשונה בחיי, הבנתי איפה אני עומדת איתה, "כבר מעל 30 שנה שאין בינינו קשר" תרדי ממני. זה נפלט לה בשעת כעס, היא דאגה כל השנים להסוות את זה כי חשוב לה להיראות טוב בפני המשפחה וחברים. האמת שאני לא ידעתי שאנחנו לא בקשר מעל 30 שנה, אבל היא ידעה את זה היטב. מה שהזוי שיום אחרי שהיא שלחה לי את ההודעה הקשה היא שלחה לי הודעה נוספת, "מחר יש הופעה של דודו אהרון בקיסריה ויש לי כרטיסים, רוצה לבוא? * אני לא הבנתי, חשבתי שההודעה ממנה הגיעה אליי בטעות , אז שלחתי לה הודעה "האם ההזמנה מופנית אליי?" אז היא כותבת לי "כן, קבלתי כרטיסים חינם". כמובן שסירבתי להזמנה שלה כי לא הייתי מסוגלת לפגוש אותה כי הפצעים עדיין דיממו ממנה.

אני מרגישה הקלה גדולה מאז שהיא הסירה את המסיכה שלה, ואני יודעת בוודאות מה הכוונות שלה כלפיי, אני לא רוצה להיות בקשר איתה. אני עדיין לא יודעת איך אני הולכת להתנהל איתה כי אני אמשיך לפגוש אותה באירועים משפחתיים. מה שכן אני יודעת שאין דרך חזרה, והיחסים שלנו הולכים להשתנות.

ת יכולה לסלוח לה בלב וזה מומלץ אבל לא כדאי לך להמשיך לנסות לעשות משהו בפועל ולא כדאי להמשיך את הקשר איתה כי אין הצדקה לכך שתיפגעי ממנה שוב.

ניסיתי המון זמן לסלוח לה והיה לי קשה, לא הצלחתי. מוזר, יום אחרי ההודעה שהיא כתבה לי קמתי בהרגשה שאני יכולה לסלוח לה.

מהניסיון שלי אנשים נורא נפגעים וכועסים כשאנשים אחרים, גם אם הם קרובי משפחה, מתערבים להם בבעיות שלהם עם הילדים שלהם.

את צודקת! ואני שנים נמנעת מלהתערב בעניינים של אחרים, במקרה הספציפי הזה הילדה פנתה אליי כי הייתה במצוקה וגם האימא פנתה אליי כדי שאפתור לה את הבעיה עם הילדה שלה, בגלל זה הרשיתי לעצמי להגיד לה את מה שאני חושבת.


העצה שלי לאמץ לעצמך את המוטו שמי שלא מתייחס אלייך יפה מי שפגע בך או שאינו רוצה להקשיב לך לא שווה אותך ולא שווה שתבזבזי עליו זמן מחשבות ודיבורים, גם אם הוא קרוב משפחה,

אני מאמצת את זה באהבה.

אלא אם כן היא תבקש ממך יום אחד סליחה ותגיד שהיא מתחרטת ורוצה להשתנות, כל עוד זה לא קורה אין מה להשקיע בה מחשבה וזמן. תשקיעי רק באנשים שמתייחסים אלייך יפה ורוצים אותך.

זה יהיה הגבול שלי, עד אז כמו שכתבת, לא משקיעה בה זמן ומחשבה.

תודה אושה.

מה אני יכולה עוד לעשות כדי להשתחרר ממנה רגשית, נפשית? אשמח לקבל עצות.

הי נילי, אני במצב דומה לשלך גם לי יש אחות גדולה מנוכרת וגם אני הייתי בסיטואציות דומות לאלו שאת מתארת במשפחה, מה שעוזר לי להתשחרר רגשית מאנשים כמוה זה לנסות להתמקד במי ובמה שאני בוחרת שיהיה חשוב לי יותר ממנה. אם יש לך אנשים אחרים היקרים לך כגון בן זוג, ילדים, חברים - אז כל פעם שאת מוצאת את עצמך חושבת על התסבוכת עם אחותך תזכירי לעצמך שהם יותר חשובים ותנסי להתמקד במחשבות בהם לחשוב עליהם הרבה, לחשוב איך את משקיעה ביחסים איתם וזה אמור לבוא על חשבון המחשבות והתלות הרגשית במי שפוגע בך. כלומר להסיט באופן מודע את המחשבות על היחסים עם אחותך למחשבות אליהם. יתכן שאת מאמינה שיש ליחסים עם אחותך עוד תקנה וסיכוי לפתרון הבעיות איתה ולכן את נותנת לזה צ'אנס וממשיכה לחשוב עליה, ברגע שתביני שזה אבוד איתה והיא כבר לא תשתנה זה יעזור לך להשתחרר. את יכולה לסלוח לה בלב וזה מומלץ אבל לא כדאי לך להמשיך לנסות לעשות משהו בפועל ולא כדאי להמשיך את הקשר איתה כי אין הצדקה לכך שתיפגעי ממנה שוב.

בערב ישבנו ודיברנו אני, האימא, הבן שלה, ובעלה על מה שקרה והם אמרו לה שהיא עושה הרבה טעויות והיא חייבת להשתנות, אני אמרתי לה שהילדה מאוד דומה לה ומחקה אותה, ההתנהגות הכוחנית של הילדה היא המראה שלה ואם היא תשתנה גם הילדה תשתנה ואין כולם אשמים והיא בסדר, והאימא לא מסוגלת לשמוע בקורת והבן שלה אומר לה אימא יש דברים שאת בסדר ויש דברים שאת לא בסדר ואל תבטלי את הדברים שאני אומרת לה כי אני צודקת.

מהניסיון שלי אנשים נורא נפגעים וכועסים כשאנשים אחרים, גם אם הם קרובי משפחה, מתערבים להם בבעיות שלהם עם הילדים שלהם. אפילו שנשמע מדברייך שאת צודקת והיא אכן אמא לא טובה כלפי הבת שלה, וגם אם הילדה שלה פנתה אלייך, אתם יכולים להציע עזרה לילדה (לדוגמא, לעזור לה למצוא איש מקצוע עבור טיפול, לעזור לה חומרית או בהקשבה ותמיכה רגשית, כל אחד במשפחה לפי יכולתו) אבל אין תועלת בלנסות להוכיח את האחות, היא מין הסתם מודעת לכך שיש לה בעיות עם הבת שלה, אם היתה רוצה כל כך לשפר את היחסים ולעזור לה היתה כבר מנסה לעשות זאת, לפי מה שאת מתארת היחסים של אחותך עם הבת שלה הם כנראה מקרה אבוד, כנראה שלא אכפת לה מהבת שלה או שהיא לא רוצה שאנשים אחרים יתערבו.
מהניסיון שלי אם אחיינים מבקשים עזרה אז כדאי לתת להם עזרה לפי מה שיכולים אבל לא יוצא שום דבר טוב אם פותחים את הנושא במשפחה המורחבת על ההורים של האחיין או על האחיין עצמו, תמיד צד אחד ירגיש נפגע ויכעס שכולם שופטים אותו. אם קרובי המשפחה לא יכולים לעזור לאחיין אפשר לעזור לו לפנות למישהו מקצועי שייתן לו את העזרה המקצועית והוא כבר ידבר על ההדרכה עם ההורים שלו אם יהיה צורך בהדרכה כזו.

ובחזרה לאחותך - העצה שלי לאמץ לעצמך את המוטו שמי שלא מתייחס אלייך יפה מי שפגע בך או שאינו רוצה להקשיב לך לא שווה אותך ולא שווה שתבזבזי עליו זמן מחשבות ודיבורים, גם אם הוא קרוב משפחה, אלא אם כן היא תבקש ממך יום אחד סליחה ותגיד שהיא מתחרטת ורוצה להשתנות, כל עוד זה לא קורה אין מה להשקיע בה מחשבה וזמן. תשקיעי רק באנשים שמתייחסים אלייך יפה ורוצים אותך.

שלמה ואהובה שלום,

אני שמחה שאת מרגישה יותר טוב.

קשה לדעת דרך שמיעת צד אחד האם את אכן קורבן והיא מכשפה או שהמציאות מורכבת יותר מזה ולשתיכן חלק ביחסים העכורים שהתרקמו.

את צודקת כדי לחוות דעה צריך לשמוע את שני הצדדים ואולי גם לי יש חלק ביחסים העכורים בזה שניסיתי לרצות אותה כל השנים ולא שיחררתי אותה, ברגע שנעשית מודעת הפסקתי.

מה שכן אני יכולה להגיד שהקשיים שלי איתה התחילו בילדות כשיחסי הכוחות בינינו לא היו שווים כי היא גדולה ממני ב-9 שנים והיא שלטה בבית, וההיסטוריה חזרה על עצמה עם הבת שלה באותו גיל, שלא לדבר על הקשיים הגדולים שהתמודדו גם בעלה וילדיה האחרים.

מה שקוראת בין במילים שלך מאוד חזק שאת מאוד קורבנית כלפיה ושזה מאמלל אותך.

אני הייתי קורבן לתיסכולים ולאומללות שלה ואני רוצה לצאת מהעמדה הקורבנית ולא יודעת איך. אשמח אם תסבי את תשומת ליבי היכן את קוראת את הקורבנות שלי איתה?

מה שהכי קשה לי בסיפור הזה זה ההבנה את המחיר היקר ששילמתי בגלל ההתעללות שלה, החיים שלי נהרסו בגלל הפגיעה העצומה שלה בי, איך אני יכולה לקבל ולהשלים עם זה?


לשחרר אותה מחייך רגשית. לשחרר את התלות שלך ברצון לאישור ואהבה ממנה.

איך אני יכולה להשתחרר ממנה רגשית? כי מבחינה פיזית אני כבר הרבה זמן לא שם.

זה לא קורה, היא לא נותנת לך את זה, ויש לה את סיבותיה שלה. זה הזמן לשנות את גישתך ולא את גישתה.

אני יודעת שאני לא יכולה לשנות אף אחד, והדבר היחיד שאני צריכה לשנות זה את הגישה שלי לדברים. אשמח אם תעזרי לי בנושא.

_מפנה אליך את הכדור,
מה את יכולה לעשות בצורה פרקטית שיביא לידי ביטוי את השחרור ממנה?_

כבר הרבה זמן שאני עובדת על להשתחרר ממנה, זה כעין תהליך ספירלי, שהתחיל מהקל לקשה שבו התעוררו הפצעים הישנים שהיא גרמה לי, ואז עבדתי על הרגשות הקשים המודחקים שהתעוררו בי כלפיה הכעס, השינאה, הכאב , הטינה, הסרתי הרבה שכבות של כאב ממנה והתנקיתי מהרבה רגשות קשים שהיו מודחקים בתוכי בעקבות ההתעללות שלה. לאורך כל התקופה עשיתי את העבודה רק עם עצמי והיא לא מודעת לזה בכלל.
רק לאחרונה כשהתחזקתי קצת התחלתי להגיד לה בקטנה מה אני חושבת על ההתנהגות שלה, בחיים לא העזתי לפצות מילה או להגיד לה מה אני חושבת עליה כי פחדתי ממנה, זה היה וטו, אסור לדבר עליה.

אחד הדברים הראשונים שעשיתי כשהתחלתי את התהליך זה להתרחק ממנה ולא להתערב בשום דבר שקשור אליה, שמרתי על קשר שטחי ומנומס. לא הולכת אליה הביתה, כמעט לא מתקשרת. רק כשרואה אותה בבית של האימא מדברת איתה ובקטנה. מה שכן הילדים שלה עדיין פונים אליי כשהם במצוקה.

מה אני יכולה עוד לעשות כדי להשתחרר ממנה רגשית, נפשית? אשמח לקבל עצות.

אני מודה לך.

הי נילי, סליחה על האיחור בתשובה, לא הרגשתי טוב אז לא הייתי פה כמה ימים.
קאשית כל הכבוד שאת שם בשביל האחיינית שלך, נשמע שניא אכן במצוקה נפשית גדולה וכדאי לעזור לה למצוא מטפלת נפשית טובה וקבועה שתלווה אותה וכן לשקול מעבר לדירה עם שותפים ועבודה, אם היא בגירה מעל גיל 18. נשמע שהקרבה לאם הרסנית עבורה ועדיף שתבנה לעצמה חיים בנפרד עם כמה שפחות תלות רגשית וכלכלית.

בקשר אליכן נשמע שיצאת עליה על כל מה שמתסכל ומכאיב לך שנים והיא התגוננה.
קשה לדעת דרך שמיעת צד אחד האם את אכן קורבן והיא מכשפה או שהמציאות מורכבת יותר מזה ולשתיכן חלק ביחסים העכורים שהתרקמו.
בכל מקרה זה לא ממש משנה.

מה שקוראת בין במילים שלך מאוד חזק שאת מאוד קורבנית כלפיה ושזה מאמלל אותך.
הגיע הזמן לעשות לא גו. לשחרר. לשחרר אותה מחייך רגשית. לשחרר את התלות שלך ברצון לאישור ואהבה ממנה.
זה לא קורה, היא לא נותנת לך את זה, ויש לה את סיבותיה שלה. זה הזמן לשנות את גישתך ולא את גישתה.

מפנה אליך את הכדור,
מה את יכולה לעשות בצורה פרקטית שיביא לידי ביטוי את השחרור ממנה?

שלמה ואהובה_יקרה,

את נשמעת בסערת רגשות. אז קודם כל חיבוק

תודה על החיבוק, אני זקוקה לזה כי אני מאוד מבולבלת ונסערת, מנסה לעכל ולהכיל את מה שקרה.

בא לך לפרט קצת יותר על מה היה הריב האחרון, מה בדיוק אמרת לה ומה ענתה לך?

הבת שלה בת 24 התקשרה אליי וביקשה לבוא ולדבר איתי, היא הגיעה אליי במצוקה איומה בגלל אימא שלה, אימא שלה לאורך כל גיל הבגרות דחתה אותה והתעללה בה, לפני שש שנים האימא הייתה בטיפול פסיכולוגי והבינה שהיא עשתה טעויות והיא שינתה את היחס כלפיה, אבל כל תקופה צפים הפצעים הישנים של הילדה שוב ושוב ע"י האימא ואז הכול נדלק. (למרות הטיפול הפסיכולוגי האימא נשארה שתלטנית, ומיניפולטיבית והיא רוצה שכולם יתנהלו עפ"י מה שהיא חושבת רוצה אם כי היום היא שולטת בדרך נעימה לא כבעבר.

הילדה סיפרה לי שהיא לוקחת כדורים פסיכיאטרים והיא במצוקה גדולה, מרגישה בדידות, לבד, שהיא לא רוצה לקום בבוקר, היו רגעים שהיא זעקה שהיא שונאת את האימא שנאת מוות, שהאימא לקחה לה את הנשמה והיא מאחלת לאימא ייסורים קשים. (מי כמוני מבינה אותה כי אני עברתי את זה) הילדה הייתה במצב קשה, הקשבתי לה והצלחתי להרגיע אותה וזה היה לי מאוד קשה כי הילדה אימפולסיבית, היסטרית ועקשנית. יותר מאוחר באותו לילה החליטה שהיא נוסעת לבית מלון להתרחק. ומי שהיה איתה בקשר ביומיים האלה זה אני ואחיה.

בערב ישבנו ודיברנו אני, האימא, הבן שלה, ובעלה על מה שקרה והם אמרו לה שהיא עושה הרבה טעויות והיא חייבת להשתנות, אני אמרתי לה שהילדה מאוד דומה לה ומחקה אותה, ההתנהגות הכוחנית של הילדה היא המראה שלה ואם היא תשתנה גם הילדה תשתנה ואין כולם אשמים והיא בסדר, והאימא לא מסוגלת לשמוע בקורת והבן שלה אומר לה אימא יש דברים שאת בסדר ויש דברים שאת לא בסדר ואל תבטלי את הדברים שאני אומרת לה כי אני צודקת.

יומיים אחרי הרגשתי נפילה חזקה בגלל כל מה שקרה, שיתפתי את אחותי בזה והוספתי שאסור להקל ראש במה שקרה כי מה שקרה חמור, והילדה צריכה טיפול מקצועי אחרת המצב יחמיר.

וביום שבת אחרי שניתחתי את מה שקרה ירד לי האסימון והבנתי שמי שמציתה את האש כל פעם מחדש זו האימא, והרגשתי דחף חזק לכתוב לה את הדברים הבאים:

בעקבות מה שקרה אני רוצה להסב את תשומת ליבך לדפוס ההתנהגות שלך שנמשך לאורך שנים, מי שמציתה את האש בבית זו את, וזה קורה כשמשהו לא מוצא חן בעינייך או כשלא עושים את מה שאת חושבת/רוצה, ואז את שוברת את הכלים, וכשהכול בוער את בורחת, ולא לוקחת אחריות על התוצאות של ההתנהגות שלך, ומתחילה להפעיל את כל הסביבה שלך שיכבו את השריפה שהצתת בעצמך. תסיקי מסקנות. (כל השנים אני הייתי בתפקיד של לכבות את האש שהיא הציתה)

והיא כתבה לי בחזרה:

תודה לך על הכל ואל תתני לי להגיב,לא בעניין הזה ובטח לא בעניין שלך שבכול שיחה את מוציאה אותי מפלצת בפני המשפחה שלי, קצת כבוד אני לא עונה לך. אני מתאפקת לא להגיב אבל הגיע הזמן שתעשי לזה סוף. כל כמה חודשים את נופלת עליי, מספיק אנחנו לא בקשר כבר מעל 30 שנה תרדי ממני, כל אחד ייקח אחריות על החיים שלו.

זה מה שקרה.

אם אכן המסכה ירדה ואת יודעת את האמת, אפילו שהיא מכאיבה נורא, זהו צעד קדימה לעבר הריפוי שלך והשקעת האנרגיות במקום הנכון.

היום עם כל הקושי שחוויתי הרגשתי הקלה גדולה כי התעתוע שחייתי בו שנים נגמר, וההתנהגות שלה כלפיי לאורך כל השנים מסתדרת כמו פאזל עם הוידוי שלה אנחנו כבר מעל 30 שנה לא בקשר (זה נפלט לה בגלל שהיא כעסה עליי) למעשה אני הייתי בקשר איתה היא לא הייתה בקשר איתי והייתי סומא לזה, לאחרונה הציק לי וביקשתי עזרה בדף הזה כדי לפענח את ההתנהגות שלה כלפיי כי הייתי מאוד מבולבלת.

אחותי גדולה ממני ב- 9 שנים מאז הילדות היא עוינת אליי, בתקופת הבגרות היא התעללה בי בגלוי בדיוק כמו בבת שלה, ומאז שהתחתנה ההתנהגות שלה כלפיי מאוד מבלבלת ולכן הייתי בתעתוע כי ע"י אימא, משפחה וחברים מתייחסת ונחמדה אליי, מספרת לכולם כמה היא דואגת לי וכו' (חשוב לה להיראות טוב בפני אחרים) וכשאין אנשים בסביבה אין שום קשר בינינו, למעשה היא יצרה איתי קשר רק כשהייתה צריכה משהו ממני, ומי שרוב הזמן יצרה את הקשר איתה זו אני כי לי היה חשוב להיות ביחסים טובים איתה ולכן ריציתי אותה כל השנים, היה לי צורך באחות טובה. בשנה האחרונה אני עוברת שינוי והפסקתי במכוון להתקשר אליה ואז הקשר נותק לחלוטין וכשאנחנו נפגשות אצל האימא היא מתנהגת כאילו היא החברה הכי טובה שלי, אפילו הגוף שלי שנים אותת לי חוסר שקט, לחץ, חוסר נוחות בקרבתה והתעלמתי מזה.

אחותי היא עם דפוס התנהגות פאסיב אגרסיב, וקראתי מאמרים על זה וקשה להתמודד עם טיפוס כזה כי מצד אחד היא לא עושה כלום ומצד שני אתה יודע שמשהו לא בסדר.

אשמח לשמוע מה דעתך.

תודה

נילי יקרה
את נשמעת בסערת רגשות. אז קודם כל חיבוק

בא לך לפרט קצת יותר על מה היה הריב האחרון, מה בדיוק אמרת לה ומה ענתה לך?
כי מהמשפט הבודד שכתבת אפשר לפרשן ולהבין דברים שונים.

ואם אכן המסכה ירדה ואת יודעת את האמת, אפילו שהיא מכאיבה נורא, זהו צעד קדימה לעבר הריפוי שלך והשקעת האנרגיות במקום הנכון.
או יותר נכון איפה לא להשקיע - באחותך.
מאחלת לך התאוששות מהירה והשקעה באהובייך ואוהבייך במקום בלנסות לרצות את האישה הזו שבמקרה אחותך.

סוף סוף ירדה המסיכה והפנים האמיתיות נחשפו, סוף סוף קיבלתי תשובות ואני יודעת איפה אני עומדת ויודעת מה היו הכוונות האמיתיות שלה כלפיי לאורך 30 שנה.

אחותי רצתה להיראות טוב בפני אנשים ושיחקה אותה למראית עין לאורך שנים האחות הדואגת והמתעניינת בפני המשפחה והחברים, ועשתה לכולם שטיפות מוח "בכוונות הטובות" שלה כלפיי, כשבתכלס היא שנאה אותי "שינאת חינם" ושידרה לי רגשות שליליים, חייתי בתעתוע שנים ולא ידעתי אף פעם איפה אני עומדת איתה כי כשהיא הייתה צריכה אותי הייתה פונה אליי נחמדה ומבקשת ותמיד שיחקה שהכול בסדר ומצד שני התעלמה, הסיתה אנשים נגדי, ריכלה עלי והשחירה אותי והכול מאחורי גבי. בחיים שלי לא שמעתי ממנה ישירות שום טענה או גינוי והיה לה הרבה.

לאחרונה בגלל משבר משפחתי שלה הילדים שלה פנו אליי ובקשו את עזרתי, והיום בפעם הראשונה אני כבר לא פוחדת להגיד לה את האמת אז אמרתי לה בצורה עניינית מה שקרה ושתיקח אחריות על ההתנהגות שלה, והיא שלחה לי הודעה שהיא מתאפקת לא להגיב והיא רוצה שאעשה לזה סוף ו... "מספיק אנחנו לא בקשר כבר מעל ל-30 שנה, תרדי ממני".

אני מוצאת את עצמי מלקה את עצמי שעזרתי ותמכתי ונתתי לה ולמשפחה שלה לאורך השנים ואיך לא ראיתי את הדברים, אני מרגישה מרומה, טיפשה, פגועה, כואבת, הפצעים שלי ממנה צפים עכשיו, אך היא הייתה שחקנית כל כך טובה שהצליחה לשכנע את כולם בכוונות הטובות שלה, גם כשדיברתי עם אנשים מהמשפחה על זה שמשהו ביחסים שלנו לא תקין הם הכחישו הכול ואמרו שאני מדמיינת, והציגו אותה כאחות טובה ודואגת.

תמיד ידעתי שמשהו לא בסדר ביחסים שלנו אבל היא הצליחה לתעתע בי ובסביבה שאף פעם לא ידעתי בוודאות מה הכוונות האמתיות שלה כי הסמוי היה רב על הגלוי.

אשמח לשמוע תובנות.

גם אני שונאת את אחותי

שלמה ואהובה,

את נהדרת! אני מקבלת באהבה את הצעתך ואני בהחלט אשתמש בה בהמשך, תודה לך.

@}

נילי יקרה

מבינה אותך, גם אני התנתקתי לאיזה שבוע מהאתר פה,
הרגשתי שעוברת דברים וצריכה לקחת מרחק.
זה לגמרי לגיטימי.
מתי שתרצי להמשיך לדון בכך אני פה בשבילך

וכמובן שאם את גם רוצה לשתף בקשיים אחרים שעולים לך את לגמרי מוזמנת,
את יכולה לכתוב לי בדף בית שלי.

שלמה ואהובה _דידי היקרות,

אני עוברת ימים קשים, אני רוצה להגיב למה שכתבתן אבל אני לא פנויה רגשית.
אני מעריכה מאוד את הייעוץ וההקשבה שלכן ומודה על שיתוף הפעולה, עזרתן לי מאוד מאוד.

תודה לכן.

נילי יקרה,
מה שאת מספרת שעברת, החרם ועזיבת הבית בגיל צעיר מידי, זה נורא וטראומתי, אלו אירועים שקשה לעכל אותם וממשיכים לכאוב ולחזור ולהטריד גם אחרי שנים.
אם את מרגישה צורך שאת רוצה ויכולה להעלות את הנושא מול אחותך אני חושבת שזה יוכל לעזור. יכול להיות שהיא תקשיב ותצטער ותנסה לשנות ולשפר, ויכול להיות שהיא תאטום את עצמה ותגיב באופן שלילי. באופן כללי אני בעד להעלות נושא כזה ולדבר אם הקשר בכל זאת חשוב לך, כי תגובתה תיתן לך כיוון ומידע על איך כדאי לך להמשיך בקשר איתה, ואמורה להשאיר אותך עם פחות התלבטויות וסימני שאלה. אם היא תגיב בצורה חיובית אז יש מקום לסלוח ולתת צ'אנס ולנסות להתקרב, ואם היא תגיב בצורה שלילית ופוגעת אז לא יהיו לך יותר הרהורי חרטה ולא תתחבטי יותר במחשבות בינך לבין עצמך בשאלה האם זה בסדר להתרחק ממנה. מה שאני עושה אם אני רואה שאני נפגעת וחיי משתבשים כשאני במגע עם מי שאני חשה שהוא אדם מרעיל עבורי, אני בוחרת להתרחק אם אין לי כלים להתמודד ואם אני רואה שאני משלמת מחיר גבוה נפשי, גופני או משפחתי בכל פעם שאני נפגעת מאותו אחד. לדעתי אין מנוס את צריכה קודם כל לשמור ולהגן על עצמך ואם מישהו, אחותך או מישהו אחר, פוגע בך, לדעתי התרחקות אינה פגיעה באחותך אם היא נעשית בגלל הגנה עצמית.
אפשרות נוספת, אם אין לך אנרגיות בשלב זה להציף את הנושא איתה או בגלל סיבות אחרות את לא רוצה ליצור מצב שתאלצי לנתק איתה מגע אם היא תגיב בכעס, אז בינתיים את יכולה להתנהל כמוה, להיות בקשר כדי לצאת ידי חובה, לעזור לה אם היא צריכה עזרה, להיות מנומסת ונחמדה כשאתן נפגשות וזהו, אולי לא כדאי לצפות מהקשר איתה ליותר מזה.
יכול להיות שהיא עשתה מה שעשתה בעבר וממשיכה לעשות ולפגוע כי זה הדבר היחיד שהיא יודעת, אולי ככה היא למדה מהאם או שזה האופי שלה שאין לה אפשרות להיות מודעת לעצמה ולשנות. לדעתי חשוב בעיקר בשבילך לנסות לסלוח על העבר, אבל הסליחה היא בעיקר בלב, בהרגשה, היא לא חייבת להיות מבוצעת בפועל על ידי התקרבות למי שפוגע בך אפילו אם הוא לא מודע לכך שהוא פוגע. כמו שמי שאוהב בעלי חיים ועוזר לבעלי חיים, לא ינסה לעזור לבעל חיים שנמצא במצב טוב שהוא לא צריך עזרה ממנו וגם מנסה לנשוך או לטרוף אותו במקביל. קראתי בספר של לואיז היי ש"כולנו קורבנות של קורבנות", יתכן שגם אחותך קורבן של משהו או מישהו, אולי של התנהגותם של ההורים, אולי של עצמה של האופי שהיא נולדה איתו שהיא לא יכולה לשנות. את יכולה לנסות למצוא הסברים הגיוניים איך לסלוח לה ולחיות עם העבר הקשה בשלום, אבל זה לא מחייב אותך להקריב את עצמך או להתקרב למי שאי אפשר אם ההתקרבות אליו פוגעת ומזיקה

נילי יקרה
אני מודה שמהודעתך האחרונה הבנתי קצת שונה את התמונה שאת מתארת.

_היא הסיתה את כל המשפחה נגדי ועשו עליי חרם כולם כדי לרצות אותה כי היא הייתה הבכורה ומטבע הדברים היא קיבלה את כל הכוח וכל הגיבוי.
לצערי אבא שלי נפטר כשהייתי בגיל הבגרות והיא לקחה את הפיקוד בבית, היא קיבלה גיבוי מלא מהאימא שלא תפקדה והתחילה במסיכת ההתעללות שלה, לאחר שאבא נפטר נאלצתי לעזוב את הבית בגללה, לא היה לי קשר עם המשפחה במשך מס' שנים עד שהיא התחתנה ורק אז חזרתי הביתה. זו הייתה טראומה עבורי שהיו לה השלכות עצומות על חיי._
זה נקרא לי נורא ואיום מה את כותבת. לא הבנתי כך את דבריך עד כה.
אשמח שתרחיבי על זה כדי שאבין את התמונה יותר נכון: מי בדיוק עשה עליך חרם? גם אמא שלך? איך זה התבטא?
מה הכוונה נאלצת לעזוב את הבית, באיזה גיל? מה הכוונה לא היה לך קשר עם המשפחה? איפה גדלת? (כתבת שאביך נפטר בגיל 9 וישר אחר כך עזבת), האם היה לך קשר עם אמא שלך? אם לא מדוע? מה בדיוק היה שם? ובאיזה גיל חזרת הביתה לאחר שהתחתנה? מה עמדת אמא שלך בכל הדבר הזה?
נשמע כמו התעללות עצומה, בעיקר מצד אמך שהיתה אמורה להגן עליך. עליה את לא כועסת? מה היחסים שלכן היום?

ולגבי אחותך, אני באמת מנסה להבין, אם היא כמו שאת מתארת:
נשארה בדיוק אותו הדבר רק שינתה אסטרטגיה,
ואת ממשיכה להרגיש שהיא פוגעת בך ומתעללת בך - מדוע את רוצה קשר איתה ולא מנתקת כל מגע?
האם יש בך צד שכן אוהב אותה? יש דברי םשהיא כן תורמת לך?
את כבר לא ילדה קטנה וחסרת אונים, אם היא כזו מכשפה אולי כדאי לשים איקס גדול ולשחרר. לא להשקיע אנרגיה בלשפר את הקשר, פשוט להבין שהיא עושה לך רע (ורק רע) ולכן לנתק קשר בכלל.

וכשהתרחקתי ממנה גם לא טוב,
מה היה לא טוב כשהתרחקת?
כתבת בעבר שהיא אדישה אליך, אז אם את מתרחקת זה פוגע בה? איך זה בדיוק מסתדר?

ושאלה טכנית - איפה את גרה היום ועם מי? את נשואה? יש לך ילדים? או שאת רה עם אמא שלך?

אני הגעתי להחלטה שאני רוצה להציף איתה את הקשר בינינו , אני לא רוצה יותר צביעות, אני לא רוצה יותר משחקים
מה אני יכולה לעשות כדי לפתור את העניין?
לומר לה בדיוק מה את מרגישה ושמעתה והלאה את בוחרת להתרחק כדי להפסיק את העמדת הפנים הזו.
שאם תרצה להיות איתך בקשר זה מבחינתך רק לאחר שהיא תכיר ברגשותיך (גם אם לא תסכים איתך שהתעללה בך, שלפחות תכבד את זה שאת פגועה מאוד מהקשר שלכן) ותהיה מוכנה לבנות תקשורת מכבדת.
ואז להתנתק, להתרחק. להגיע לאמא שלך רק כשהיא לא נמצאת. לא להכריח את עצמ להיות במחיצתה אם היא גורמת לך לכזו תחושה פיזית ונפשית מתוחה ורעה.

מה שכתבתי לך מהניסיון שלי עם אחותי בכל זאת שונה, כי ביננו יש גם רגעים טובים, שאנחנו צוחקות ומתקשרות טוב.
לא נשמע ממה שאת כותבת שיש משהו טוב בקשר שלכן אז או היום, אז למה בכוח? למה באמת?

שלמה ואהובההיקרה,

_אין בחיים שחור ולבן ובכל מריבה יש שני צדדים שתורמים לה.
מה החלק שלך ביחסים העכורים בינכן? איך את יכולה מהצד שלך לשפר את התקשורת איתה?_

אין לי מושג מה החלק שלי ביחסים העכורים בינינו כי כשריציתי אותה שנים לא היה טוב, וכשהתרחקתי ממנה גם לא טוב, אולי את דידי היקרה תוכלי לעזור לי ולתת לי עצה מה אני יכולה לעשות במצב ההזוי הזה.

אתן לך דוגמה של השבוע האחרון, לא היה לי שום קשר עם אחותי בשבועיים האחרונים ובכלל בכל התקופה האחרונה , ביום ראשון השבוע הייתי חולה והרופא הפנה אותי לבית חולים, בסופו של דבר לא הלכתי לבית חולים ושכבתי בבית כמה ימים, היא הגיעה ביום שלישי לבקר את אימא שלי ואימא שלי סיפרה לה שהייתי חולה. יום למחרת התקשרה בערב לא עניתי לה כי לא הרגשתי שאני רוצה לדבר איתה, יום לאחר מכן שוב התקשרה בערב וגם אז לא עניתי, ואז שלחה לי הודעה "שמעתי שאת חולה, מתקשרת לשאול מה שלומך? היום החזרתי לה הודעה "תודה, אני מרגישה יותר טוב. שבת שלום.

למה אני כותבת את זה, כי לאחותי יש דפוס שרק כשמישהו חולה או מת היא מצליחה להתעלות מעל "הקשר הרע" שיש ביניהם ואז היא מתקשרת ומתעניינת, כנראה מתוך זה שלא יהיה לה על המצפון או לעשות ווי הנה התייחסתי. ואני לא מעוניינת בקשר כזה. היום יש בינינו נתק, אין בינינו שום קשר, אני מרגישה שהיא זרה לי.
אני הגעתי להחלטה שאני רוצה להציף איתה את הקשר בינינו , אני לא רוצה יותר צביעות, אני לא רוצה יותר משחקים ש"הכול בסדר" ושום דבר למעשה "לא בסדר" ואני לא יודעת מה לעשות. אין לי בעיה עם זה שהיא לא אוהבת אותי, לא חייבים לאהוב אבל אני לא יכולה לחיות יותר עם ההעמדת פנים שהיחסים בסדר בינינו כשמתחת לפני השטח בכול גרוע. מה אני יכולה לעשות כדי לפתור את העניין?


ראשית תנסי למקד מה בדיוק את מרגישה במה שאת קוראת לו מתח?

הגוף שלי הוא זה שמגיב, לא רגוע, מתוח, לחוץ, חוסר נוחות, מכווץ, כמו רוצה להתרחק, לברוח, אני מרגישה שיש בינינו קיר, מחסום. ומה שהכי חזק שאחרי כמעט כל מפגש איתה אני יוצאת בתחושה רעה ואני לא מבינה למה, משום שהיא למראית עין לא עושה שום דבר רע בגלוי.

במה למשל את יכולה לפגוע בה לדעתך?

למשל, בזה שאני עכשיו מתרחקת ממנה, אם הייתי יודעת שהיא נקייה ואמיתית איתי לא הייתי רוצה להתרחק ממנה ולפגוע בה.

_שוב - זה לא שחור ולבן, זה לא שאת חייבת לשנוא אותה או לאהוב אותה.
יש גם אמצע.
לאהוב חלק מהדברים שבה, להיות מיודדת איתה מבלי להיות מעורבת רגשית וקרובה מידי אם זה מה שנותן לך את המרחק הנכון כדי לא להשאר קורבן ופגועה._

איך עושים את זה?

אני שולחת ממני.

דידי היקרה,

.מצטערת על העיכוב בתגובה, שבוע אינטנסיבי מאוד. (-:

כל מה שכתבת על אחותי זה למעשה מה שהיא עשתה לי, אני זו שקופחתי והפכתי להיות הכבשה השחורה במשפחה, היא הסיתה את כל המשפחה נגדי ועשו עליי חרם כולם כדי לרצות אותה כי היא הייתה הבכורה ומטבע הדברים היא קיבלה את כל הכוח וכל הגיבוי.
לצערי אבא שלי נפטר כשהייתי בגיל הבגרות והיא לקחה את הפיקוד בבית, היא קיבלה גיבוי מלא מהאימא שלא תפקדה והתחילה במסיכת ההתעללות שלה, לאחר שאבא נפטר נאלצתי לעזוב את הבית בגללה, לא היה לי קשר עם המשפחה במשך מס' שנים עד שהיא התחתנה ורק אז חזרתי הביתה. זו הייתה טראומה עבורי שהיו לה השלכות עצומות על חיי.
אולי לא הסברתי את עצמי נכון, אבא לא בדיוק דחה אותה, אני נולדתי 9 שנים אחריה והייתי ילדה שמחה ואנרגטית, ואבא הרגיש חיבור אליי וחיבב אותי והיא לא אהבה את זה כי היא רצתה בלעדיות.

כשההורים שלי קיפחו את אחותי חשתי צער וחמלה עליה, ניסיתי לעזור לה, ניסיתי לגרום להם לשנות את יחסם אליה, מצפוני הציק לי אם וכאשר קיבלתי יחס מועדף והיא קופחה.

לך יש אמפתיה ואת רגישה ואכפתית, לצערי, זה לא היה המצב עם אחותי, היא הייתה אכזרית כלפיי ושמחה כשהתייחסו אליי רע, ובחיים לא יצאה להגנתי. ולעומת זאת אם הייתה לה בעיה תמיד ניסיתי לעזור לה, למרות היחס הרע שלה כי רציתי והייתי זקוקה לאחותי וחשבתי שאם ארצה אותה אצליח לקבל את האחות שאני זקוקה לה, זה היה לשווא.

השאלה איך היא כבוגרת ולא איך היתה כשהיתה ילדה. אם היא לא ממשיכה עם ההתנהגות השלילית שלה כבוגרת או כן ממשיכה זו השאלה.

היא נשארה בדיוק אותו הדבר רק שינתה אסטרטגיה, בילדות היא התעללה בי בגלוי אלימות נפשית הפחדות, עלבונות, זלזול, קללות, איומים, כינוי גנאי, הייתי נרדפת על ידה, ולאורך כל השנים אפשר להגיד עד היום, התעללה בי בסמוי התעלמות, חוסר התייחסות, התרחקות, ברוגז, הכפשות, ריכולים מאחורי הגב, שפת גוף דוחה כי חשוב לה "להיראות טוב" בעיני אחרים אז בסמוי היא מצליחה גם להיראות טוב וגם להתעלל.
הבעיה שלמראית עין כשנפגשים היא מתייחסת כאילו "הכול בסדר" אבל מתחת לפני השטח אני יודעת ששום דבר "לא בסדר" וזה מה שמתעתע כאן.

דעתי כדאי לך לקחת בחשבון שיתכן שזה לא כך, כלומר, יתכן שהיא בכלל לא מלכלכת עלייך והאנשים האחרים שמספרים לך שהיא כאילו מלכלכת עלייך הם אלו שאינם בסדר, כלפייך וכלפיה,

זה בדוק שהיא משחירה אותי ומלכלכת עליי כי היא עושה את זה גם למשפחה שלה וגם לחברות שלה, היו הרבה מצבים שאנשים שמקורבים לה כשהכירו אותי חיבבו אותי מאוד ואחר כך בלי שום סיבה היו משנים את יחסם אליי ומתנהגים אליי בזלזול, בקורת, שיפוט בלי שאדבר איתם בכלל, היא עשתה את זה גם עם המשפחה המורחבת חלקם היו טעונים עליי בלי שעשיתי דבר, הכול בגלל השטיפות מוח שלה, היא דאגה תמיד להוציא אותי רע.

דידי, מדברייך נראה שאת אישה טובה ואמפתית, שמנסה תמיד לראות את הצד הטוב באדם וזה דבר מקסים וכיף לאחותך שיש לה אחות כמוך.

אני חושבת שבאחותי יש צדדים טובים והיא יכולה להיות טובה לאנשים אחרים, לצערי, אליי לבת שלה ולבעלה, היא הייתה רעה ולא אנושית. לפני כמה שנים אני דחפתי אותה שתלך לטיפול פסיכולוגי בגלל הבעיות שהיו לה עם הילדים שלה וכתוצאה מהטיפול היא שינתה את היחס לילדים היא יותר מתחשבת בהם אם כי היא עדיין מנסה לשלוט ולנהל אותם.

גם לי יש מה לומר בנושא, כשאוכל אגיב.

הי נילי

אני חושבת שדידי מציעה כאן כיוון למחשבה ששווה לך לחשוב עליו.
אין בחיים שחור ולבן ובכל מריבה יש שני צדדים שתורמים לה.
מה החלק שלך ביחסים העכורים בינכן? איך את יכולה מהצד שלך לשפר את התקשורת איתה?

ובקשר למה ששאלת אותי:

"לא הייתה שום התעללות מכוונת מצידי, רק תגובה מהמקום שהייתי בו", האם תוכלי להרחיב?
כל אחד מגיב מהמקום הפגוע או המתגונן שלו או מחסכיו.
אני הרגשתי את החסך של הכרכור של הורי סביבי, כי הם היו עסוקים בלהתעסק בה, הבעיתית, הרגישה, שצריכה יותר תשומת לב וזמן שלהם וזה אני מניחה גרם לי להיות יותר מרירה כלפיה ולאהוב אותה פחות ולהתחרות על תשומת הלב.
יתכן וגם אחותך כפי שדידי כתבה יפה (וגם את ציינת שהיתה מקופחת על ידי אביך) הרגישה את המחסור ביחס ונלחמה עליו בדרך שלה שהיא להלחם בך, המוקד שמסיט ממנה את תשומת הלב.
מעבר לכך, כשילדים, מתנהגים בצורה הישרדותית ואגואיסטית (זה הטבע, לפי שתירבתו אותנו) ותפקידם של ההורים (ושאר הדמויות המשמעותיות עבור הילד) זה לחנך, לתווך וללמד את ההתנהגות החברתית, מה שנקרא סוציאליזציה.
אולי בעצם הוריך לא מילאו תפקידם בצורה מיטבית ולכן הקרע בינך לבין אחותך רק הלך וגדל לאורך השנים.

אני מרגישה מתח בינינו ואני לא יודעת מה לעשות . אני באמת רוצה להיות נינוחה איתה מה עושים?
ראשית תנסי למקד מה בדיוק את מרגישה במה שאת קוראת לו מתח?
המתח נגרם בעיקר מהמחשבות שאת חושבת לגביה ולגבי עצמך לידה.
מה עובר לך בראש?
עם מחשבות ניתן לעבוד, לא להצמד אליהן, להמיר אותן במחשבות מקדמות יותר.
כשאת תבואי נקיה ובלי ציפיות וקורבנות על העבר - לא יהיה מתח, יהיה רק את ההווה.
ואז יהיה ניתן להנות ממנו וממה שכן טוב.

שבו ארגיש שמצד אחד אני שומרת על עצמי ומצד שני אני לא פוגעת בה.
במה למשל את יכולה לפגוע בה לדעתך?

אני עובדת על להתנקות מהרגשות השליליים שיש לי כלפיה כי זה מרעיל ופוגע בי אני רוצה להיות עם רגשות חיוביים כלפיה כדי שלי יהיה טוב.
מצוין.
שוב - זה לא שחור ולבן, זה לא שאת חייבת לשנוא אותה או לאהוב אותה.
יש גם אמצע.
לאהוב חלק מהדברים שבה, להיות מיודדת איתה מבלי להיות מעורבת רגשית וקרובה מידי אם זה מה שנותן לך את המרחק הנכון כדי לא להשאר קורבן ופגועה.

יום נפלא מותק

נילי, את כותבת ש אחותך מלכלכת עלייך מאחורי הגב:
התכוונתי "שפיה וליבה לא שווים" שהיא צבועה אליי. היא מחייכת אליי ונחמדה ומאחורי הגב מוציאה אותי רע ומלכלכת עליי עם אחרים ואני יודעת את זה כי מספרים לי.

לדעתי כדאי לך לקחת בחשבון שיתכן שזה לא כך, כלומר, יתכן שהיא בכלל לא מלכלכת עלייך והאנשים האחרים שמספרים לך שהיא כאילו מלכלכת עלייך הם אלו שאינם בסדר, כלפייך וכלפיה, במיוחד אם הם קרובי משפחה כי הרי את יודעת כבר שאחותך היא הכבשה השחורה של המשפחה, היא השנואה, ומרגע שילד שנוא על הורה אז בדרך כלל רואים שההורה ממשיך את הלכלוך הזה הלאה ומלכלך על הילד השנוא באזני כל המשפחה, החברים והמכרים של המשפחה. יתכן מאוד שהורייך או קרובי משפחתך ממשיכים את היחס השלילי כלפי אחותך בכך שהם מעוותים את דבריה ומנסים לסכסך, מצב מאוד שכיח בקרב משפחות שיש בהן ילד שהוא הביוב, הכבשה השחורה, שממשיכים ללכלך עליו ולעוות עת דבריו ולסכסך בינו לבין אחיו גם כאשר הם כבר אנשים בוגרים, גדולים ועצמאיים.
לדעתי יש סיכוי סביר והגיוני שיתכן מאוד שאחותך ממשיכה להיות גם כיום קורבן של נסיונות סכסוך וקיפוח מצד קרובי משפחתך או מכריכם המשותפים. יתכן שהיא מדברת עלייך דברים טובים דווקא אך ה"נשמות הטובות" של המשפחה ממשיכות לנסות להציב אותה ללא ידיעת שתיכן ובלי שתהיו מודעות לכך, באותו מקום שלילי שניסו להציב אותה בעבר.

נילי אני רוצה לשאול אותך משהו בקשר למה שכתבת, שמצד אחד את רואה את עצמך לגמרי כאחות הטובה והיא לגמרי האחות הרעה, את כותבת:

אני הייתי הקורבן ואני שמחה שהייתי הקורבן ולא המתעלל כי אם זה היה ההפך, לא הייתי יכולה לחיות עם עצמי בשלום כי אני מבינה את ההשלכות של העניין,

ומצד שני כתבת גם ש:

הסיבה לשנאה שלה כלפיי היא משום שהיא קינאה בי בילדות משום שאבא שלי נתן לי תשומת לב ואהבה ואותה הוא דחה.

השאלה שלי היא האם מרגע שהבנת שהסיבה להתנהגות שלה נובעת מכך שאביכן דחה אותה ואהב רק אותך, האם מעולם לא חשת אמפתיה, חמלה או רחמים עליה? האם עשית משהו בילדותך או בבגרותך כדי לשפר את המצב שלה במשפחה?
כאשר הורים מקפחים ילד אחד ואוהבים ומטפחים במקביל ילד אחר, פעמים רבות רואים שנוצר באופן טבעי מצב בו הילד המקופח פגוע מהקיפוח וחוסר האהבה של ההורים, ליבו נשבר ולכן הוא בועט ומוציא את זעמו על יתר המשפחה, על ההורים ובדרך כלל ובעיקר על האח השני, האח שמקבל את האהבה והתמיכה של ההורה.
ההתנהגות הזאת הכועסת והבועטת של האח המקופח בילדותו יש לה הסבר ברור והגיוני, במיוחד כאשר מדובר בילד ולא באדם בוגר, כי ילד פועל מתוך רגש ותחושת בטן ולא מתוך שיקולים הגיוניים קרים ולכן צפוי והגיוני שיוציא את כעסו ויבעט בסביבה הקרובה אם הוא מקופח ולא אהוב.
כשההורים שלי קיפחו את אחותי חשתי צער וחמלה עליה, ניסיתי לעזור לה, ניסיתי לגרום להם לשנות את יחסם אליה, מצפוני הציק לי אם וכאשר קיבלתי יחס מועדף והיא קופחה.
את כותבת שאחותך היא היא האחות הרעה, היא האחות המתעללת, את אומרת שמצפונך נקי, אינו מציק לך, כי את לא התעללת.
האם מצפונך לא הציק ואינו מציק לך גם על כך שקיבלת את היחס המועדף והיא קופחה ולא קיבלה אהבה מעולם ואת ראית זאת מהצד? מה עשית כדי לעזור לה כילדה, כדי לשפר את המצב הקשה שהיה לה במשפחה?

גם לראות מהצד איך פוגעים קשה במישהו זה סוג של שיתוף פעולה עם התעללות. האם את מודעת לכך שיתכן מאוד שאחותך חוותה את התנהגותו של אביכן כהתעללות נפשית קשה לאורך השנים, ויתכן מאוד שאכן שמדובר בהתעללות נפשית מצידו כי לקפח ילד זו פגיעה רגשית קשה מאוד עבור ילד, תשאלי כל אדם שקופח בילדותו מה עבר עליו, אני שמעתי מאנשים שעברו פגיעה דומה עד כמה קשה הפגיעה של קיפוח וחוסר אהבה מצד ההורה ועד כמה קשה להתאושש ולהחלים ממנה.
אם פעלת רבות בילדותך או בבגרותך כדי לשפר את המצב וכדי לשנות את יחסו של אביך לאחותך אכן אני מבינה אותך אך אם לא, תראי מה שאחותך עשתה כילדה זו התנהגות של ילד שעבר התעללות, אפשר להבין ולסלוח. השאלה איך היא כבוגרת ולא איך היתה כשהיתה ילדה. אם היא לא ממשיכה עם ההתנהגות השלילית שלה כבוגרת או כן ממשיכה זו השאלה.

_שלמה ואהובה היקרה,

אני מאוד מעריכה את הכנות והישירות שלך.

_מה שאני מנסה לומר שאני בטוחה שהיא צודקת והיו מתחים וריבים אך לא היה שם שום העללות מכוונת מצידי,
רק תגובה אליה מתוך המקום שהייתי בו, ובל נשכח ששתינו היינו ילדות._

באותה תקופה הייתי נרדפת ע"י אחותי ומה שהיא רצתה זה לפגוע בי ולעשות לי רע, אני זוכרת אפילו את המבטים רווי שנאה והעוינות שלה אליי. הבעיה במצב הזה שיחסי הכוחות בינינו לא היו שווים, לי לא היו סיכוי מראש נגדה כי אני הייתי הקטנה והיא הייתה הבכורה ועל פיה יישק דבר בבית כי ההורים עבדו כל היום.

כתבת "לא הייתה שום התעללות מכוונת מצידי, רק תגובה מהמקום שהייתי בו", האם תוכלי להרחיב? זה יכול לעזור לי להבין אותה.

היא כנראה יותר רגישה, פגיעה, חסרת ביטחון, ילדת סנדביץ קלאסית שהרגישה שאין לה את המקום שלה במשפחה, וזה מובן.

זה בדיוק מה שהרגשתי.

אולי מה שאני אומרת שגם לה וגם לך יש חלק במה שהיה, שלא באשמתכן כמובן, כמו שזה לא ממש באשמתי ובאשמת אחותך שנפגעתן כל כך מאתנו.

אני אהיה כנה אתך, אני הייתי הקורבן ואני שמחה שהייתי הקורבן ולא המתעלל כי אם זה היה ההפך, לא הייתי יכולה לחיות עם עצמי בשלום כי אני מבינה את ההשלכות של העניין, ועדיף לאחותי להמשיך לעצום עיניים ולא להיות מודעת לכאב, לפגיעה ולסבל שהיא גרמה לי ולבת שלה.

רק שצריך להתקדם מהמקום הקורבני הזה, כי זה לא מועיל לה. ואכן היא עושה זאת בשנים האחרונות וכבר פחות מאשימה ומתקרבנת על מה שהיה

את צודקת, גם אני חושבת כך ואני עובדת על זה.

_זה בהחלט עצוב ונורא, אך זה לא אותו דבר.
התעללות בבית ספר לא שוות ערך לקשר סבוך ותחרותי בין אחיות._

לדעתי קשר סבוך ותחרותי בן אחיות יותר קשה וגרוע מאשר התעללות זמנית בבית הספר, כי מחברים בביה"ס את מתנתקת באיזה שהוא שלב, לעומת זאת אחות יחידה זה האדם שאת מצפה שיספק לך תמיכה, בטחון, הגנה ומה שהיא גורמת לך זה כאב, פגיעה וחוסר בטחון, זה מערער לך את כל האמון בחיים כי אם אחותי שאמורה להגן עליי מתנהגת אליי כך אז מה אני יכולה לצפות מאחרים.
מה שהיה הכי קשה בקשר איתה זה שכול השנים בהתנהגות שלה כלפיי היא נגעה לי שוב ושוב בפצעים שהיא יצרה לי אותם בילדות, כל השנים דיממתי ממנה.

הרי אני מניחה שעם אחותך היו גם דברים טובים, היו גם רגעים ששיחקתן ביחד ונהנתם יחד מהמשפחה שלכן.

הלוואי, לצערי אין לי זיכרונות של חוויות נעימות ממנה, לא היה שום קשר בינינו, היא התעלמה ממני כל הילדות, היא לא הכירה בי, לא היה שום ביחד אני זוכרת רק יחס עוין ואכזרי של אדם ששונא אותי.

לגיטימי. לכן אין לי ציפיה שנהיה חברות הכי טובות, אסתפק בקשר מכבד וכזה שקורה בעיקר במרחב המשפחתי המשותף.

היום החזרתי לעצמי את הכוח, ואני כבר לא התלויה והנזקקת ברוך השם באחותי. היא טיפוס פסיבי אגריסיבי חייבת לשלוט בכולם, ומצד שני חשוב לה "להיראות טוב" ולכן היא עושה את הדברים מתחת לפני השטח, אני צריכה לבטל את עצמי בכדי "להסתדר איתה", שנים עשיתי את זה והיום לא מתאים לי. היום אני מובילה את הקשר בינינו ואין לי עניין בסוג הקשר שהיא מסוגלת לתת, מאחר ואנחנו שונות,הפוכות ממש, ערכים שונים, ואנחנו מדברות בשפות שונות אין סיכוי לקשר קרוב איתה, מה שכן אני רוצה זה קשר מכבד ונימוסי בינינו ומה שחשוב שלא יהיה מתוח וטעון.

אתן יכולות לשמור על המרחק הנכון בינכן שיגרום לכן לכבד אחת את השניה ולדבר בנינוחות במפגשים חברתיים. וזהו.

זה מה שאני רוצה אבל לצערי אני מרגישה מתח בינינו ואני לא יודעת מה לעשות . אני באמת רוצה להיות נינוחה איתה מה עושים?

תקבלי את זה שאת יוזמת כי לך זה חשוב. ואם חוסר ההדדיות עושה לך רע יותר מטוב, אז פשוט תשחררי, אל תתקשרי ותזמי קשר בצורה מאולצת. את לא חייבת.

אהבתי, גם אני חושבת כך היום.

למראית עין "הכול בסדר" ומתחת לפני השטח הכול רוחש

התכוונתי "שפיה וליבה לא שווים" שהיא צבועה אליי. היא מחייכת אליי ונחמדה ומאחורי הגב מוציאה אותי רע ומלכלכת עליי עם אחרים ואני יודעת את זה כי מספרים לי.

כשאת במקום של אישה בטוחה, בוגרת שאוהבת את עצמה - איך תבחרי להתייחס לאחותך?

אני עדיין מנסה למצוא את הדרך הנכונה להתייחס לאחותי, זה דרך שונה ממה שאני רגילה לכן אני עדיין מגששת עד שאגיע לדבר הנכון שבו ארגיש שמצד אחד אני שומרת על עצמי ומצד שני אני לא פוגעת בה.
אני מעריכה שאני צריכה ללמוד לקבל אותה כמו שהיא, לא לצפות ממנה לשום דבר, להתעלות מעל הפגיעה ולהגיע לסליחה אמיתית איתה כי אני מאמינה שאחותי "חיה בתוכי, חלק ממני" ואם אני במאבק איתה אני למעשה במאבק בתוכי ואני רוצה לחיות בשלווה ובשלום בתוכי ולכן אני צריכה להגיע לשלום איתה וזה מה שמניע אותי בתהליך הזה. אני עובדת על להתנקות מהרגשות השליליים שיש לי כלפיה כי זה מרעיל ופוגע בי אני רוצה להיות עם רגשות חיוביים כלפיה כדי שלי יהיה טוב.
איך אתייחס אליה? כמו שכתבת אתן יכולות לשמור על המרחק הנכון בינכן שיגרום לכן לכבד אחת את השניה ולדבר בנינוחות במפגשים חברתיים. וזהו.

שבת שלום!

הבעיה היא שאת לא זוכרת שקרו דברים בכלל, רק מי שנפגע זוכר
זה נכון, אך יחד עם זאת, כל אחד תופס את החוויה אחרת.
מה שאני מנסה לומר שאני בטוחה שהיא צודקת והיו מתחים וריבים אך לא היה שם שום העללות מכוונת מצידי,
רק תגובה אליה מתוך המקום שהייתי בו, ובל נשכח ששתינו היינו ילדות.
אם כבר למישהו יש אחריות על מה שקרה זה להורים שלנו שכנראה לא ידעו לתווך ולהתערב כדי ליצור שיח יותר בריא ביננו.
אני בטוחה שריבים דומים היו גם ביני לבין אחי ועובדה שהוא לא זוכר וחווה את זה כהתעללות ופגיעה ששרטה אותו, כי הוא אחר במבנה האישיות שלו.
היא כנראה יותר רגישה, פגיעה, חסרת ביטחון, ילדת סנדביץ קלאסית שהרגישה שאין לה את המקום שלה במשפחה, וזה מובן.
רק שצריך להתקדם מהמקום הקורבני הזה, כי זה לא מועיל לה. ואכן היא עושה זאת בשנים האחרונות וכבר פחות מאשימה ומתקרבנת על מה שהיה (ובאמת לא זכור לי שהיה משהו מיוחד מעבר לריבי אחיות ותחרות, אבל אני לא מבטלת את דבריה ובעבר גם התנצלתי ואמרתי שצר לי שכך היה, אך כעת אנו שתי מבוגרות ויכולות ליצור מערכת יחסים אחרת, במידה והיא תתקדם מהמקום הקורבני הזה שמסרב לשחרר את העשו לי ושתו לי הזה).
אולי מה שאני אומרת שגם לה וגם לך יש חלק במה שהיה, שלא באשמתכן כמובן, כמו שזה לא ממש באשמתי ובאשמת אחותך שנפגעתן כל כך מאתנו.
ובהחלט יש לכן חלק בלקחת אחריות ולסלוח ולהתקדם קדימה, כי זה סתם תוקע אותך.


תכנית בטלוויזיה על התעללות שקרתה בביה"ס
זה בהחלט עצוב ונורא, אך זה לא אותו דבר.
התעללות בבית ספר לא שוות ערך לקשר סבוך ותחרותי בין אחיות.
הרי אני מניחה שעם אחותך היו גם דברים טובים, היו גם רגעים ששיחקתן ביחד ונהנתם יחד מהמשפחה שלכן.


אבל אם הקשר היה רע ברובו, הרגשות הקשים לא נשכחים, הם מודחקים אך קיימים
לגיטימי. לכן אין לי ציפיה שנהיה חברות הכי טובות, אסתפק בקשר מכבד וכזה שקורה בעיקר במרחב המשפחתי המשותף.
את קצת מסתכלת על זה רק מהצד שלך, שהיא הרעה ואת הטובה, שהיא עשתה לך ולכן מגיע לך פיצוי.
זה לא עובד ככה, כיום שתיכן מבוגרות ואם את באמת רוצה לשפר את היחסים שלך איתה עליך ראשית לעבור תהליך עם עצמך,
של סליחה לעצמך ולה על מה שהיה, של לקבל ולהכיר את מה שכן טוב בה, של לשחרר ציפיות ולהפסיק להפגע אם היא לא עומדת בציפיות שלך.
תקבלי באהבה את מה שהיא כן נותנת לך.

כתבת שאת לא יודעת איך להגיב כשהיא פתאום נחמדה ומדברת איתך,
פשוט תדברי איתה באותה צורה, מבלי לצפות שהשיח הקרוב הזה אומר או מגדיר את הקשר בינכם מכאן והלאה,
פשוט קשר נעים של אחיות.
תניחי למשקעים. תתקשרי איתה. ואם היא שוב מתרחקת תבני שזה לא בהכרח אישי, ושזה מה שהיא מסוגלת לתת לך כרגע.
מבינה שזה מאוד מבלבל, אבל זה ככה בעיקר כי את מצפה ליותר ולרצף ועקביות.
תביני שהקשר בינכם מורכב מידי כנראה מכדי שתוכלו כרגע להיות בקשר רציף, עקבי וקרוב.
זה מתאפשר רק לפרקים. וזה גם בסדר.

אם את מרגישה שהיא לא מעוניינת בקשר קרוב מעבר למפגשים אצל ההורים, אז פשוט תשחררי.
את לא צריכה אישור ממנה ולא חייבת להיות בקשר קרוב.
אתן יכולות לשמור על המרחק הנכון בינכן שיגרום לכן לכבד אחת את השניה ולדבר בנינוחות במפגשים חברתיים. וזהו.
אם כן חשוב לך שיהיה יותר מזה (כמו שזה מאוד חשוב לאחותי ולכן כל תקופה מסוימת מנסה להתקרב אלי מעבר לארוחות שייש אצל ההורים)
תקבלי את זה שאת יוזמת כי לך זה חשוב. ואם חוסר ההדדיות עושה לך רע יותר מטוב, אז פשוט תשחררי, אל תתקשרי ותזמי קשר בצורה מאולצת. את לא חייבת.
ועדיין היא תמיד תשאר אחותך, גם אם לא יהיה לכן קשר של אחת על אחת מעבר למפגשים אצל ההורים.
מי אמר שחייב להיות קשר כזה בינכן?
וגם אל תקחי את זה כל כך אישית, היא בטח עסוקה בחייה ובהורות שלה, גם לי זה קורה, שאני כל כך מרוכזת בעצמי שמתרחקת לתקופה מחברות טובות או מהמשפחה.
היופי שזה דינמי ותמיד יכול להשתנות.

למראית עין "הכול בסדר" ומתחת לפני השטח הכול רוחש
מבינה מה שאת אומרת, אבל זו בדיוק הבעיה, שאת כל הזמן מחפשת הגדרות ודיכוטומיות" או שהתקשורת פתוחה ונהדרת או שהיא רוויות ריבים מלחמות ושנאה.
תקבלי את זה שזה לא שחור או לבן, זה לפעמים ככה ולפעמים אחרת. זה דינמי.


_אהבה עצמית ולהתחזק.

זה השיעור הגדול שלי, אני יכולה להגיד לך שבזכות הקשיים שהיא יצרה לי בחיים צמחתי, התפתחתי, והתבגרתי וכל יום אני מתחזקת יותר ויותר, הפכתי להיות אישה בטוחה, ובוגרת יותר וכל הגישה שלי לחיים השתנתה ואני אוהבת את מי שאני היום. והלוואי והייתי יכולה להתחיל את חיי מהנקודה שאני נמצאת בה היום._

זה נהדר, זו כנראה אחת הסיבות שהיא הגיעה לחייך, שתתחזקי, תצמחי ותאהבי את עצמך.
אין דרך להתחיל את החיים עם התובנות שנרכשות על ידי הגיל והניסיון, זו מה שנקרא חוכמת בדיעבד,
אבל גם אין צורך, תהני מהנקודה שאת נמצאת בה היום וממנה תתחילי את השיח בינכן.
כשאת במקום של אישה בטוחה, בוגרת שאוהבת את עצמה - איך תבחרי להתייחס לאחותך?

שלמה ואהובהשלום,

את מקסימה! את עוזרת לי מאוד בדברייך משום שזה גורם לי להבין את אחותי, תודה!

תחרותיות בין אחים היא מבאסת אבל קוראת בהמון מקרים, בטוחה שהלכתי מכות גם עם אח שלי בילדות ובכל זאת הוא ואני לא שומרים שום טינה אחת כלפי השניה ואחותי כן שמרה שנים רבות טינה על דברים שלטענתה קרו ביננו בילדות ואני לא זוכרת שקרו בכלל.

הבעיה היא שאת לא זוכרת שקרו דברים בכלל, רק מי שנפגע זוכר, וזה מה שקרה עם אחותי פעם ניסיתי בקטנה לדבר איתה על הדברים, רק התחלתי לדבר והיא התגוננה וביטלה את הדברים והיא לא יודעת ולא זוכרת בכלל על מה אני מדברת, ואני מאמינה שהיא באמת רואה את הדברים בצורה הזו, ולכן אני אומרת שאין עם מי לדבר. רק מי שנפגע זוכר.

לפני כ-3 שנים הייתה תכנית בטלוויזיה על התעללות שקרתה בביה"ס, הביאו את המתעללים ואת הקורבנות שהיו כבר בשנות ה- 40 לחייהם, המתעללים הופתעו מהתלונות ולא הבינו בכלל במה מדובר ומה רוצים מהם והכי חשוב שהם לא זכרו כלום מזה, ולעומת זאת הקורבנות סיפרו שההתעללות הייתה הרת גורל עבורם, זה שינה אותם מאוד ולהתעללות שהם חוו היו השלכות לאורך כל חייהם הבוגרים פחדים, חרדות, דיכאונות ואפילו אחד מהם סיפר שהוא בחר במקצוע של ג'ודאי רק בגלל המכות שחטף.

לגבי הטינה שאחותך מרגישה, לדעתי, אם מערכת היחסים ביניכן הייתה ברובה טובה, אז הרע היה מתפוגג ונשכח, אבל אם הקשר היה רע ברובו, הרגשות הקשים לא נשכחים, הם מודחקים אך קיימים. .

היום יש לה תקופות שהיא מתפקדת לומדת ויותר עצמאית ויש את תקופות הדאון כמו פעם, אבל זה לא קו אחד כל הזמן.

למרות שבתכלס זה מחזורי, כל כמה שבועות במקסימום היא חוזרת לדפוסי התלות והדיכאון.

אני יכולה לספר לך שרק כשהתחלתי להבריא הבנתי כמה הייתי חולה. גם אני הייתי טיפוס תלותי ועצובה רוב ימי חיי בגלל הפגיעה הקשה של אחותי, והיום אני מבינה למה הפכתי להיות טיפוס כנוע, וותרן, לוזרית, מרצה, ותלותית כי אחותי שלטה בי, כפתה עלייך דברים בכוח, סירסה אותי, דיכאה אותי, שברה את רוחי העדינה כילדה, דיכאה את העצמאות שלי, ביטלה אותי, התעלמה ממני, השפילה אותי וזה מה שיוצא כשפוגעים בך. היום החזרתי לעצמי את הכוח, את העצמאות שלי ואני שמחה יותר. זה הניצחון שלי.

אני הייתי הבכורה ומאוד דומיננטית, גם היום, תמיד אוהבת להיות במרכז תשומת הלב בכל מקום (משפחה, חברים, עבודה).

גם אחותי מאוד דומיננטית במשפחה, ותמיד היא במרכז תשומת הלב, היא רוצה להיות המחליטה הקובעת, במפגשים משפחתיים רוב השיחה מתמקדת סביבה, שומעים רק אותה וכו' ואין לי בעיה עם זה, זה צורך שלה סבבה.

ולפעמים הצורך הזה בהכרה ואהבה גורם לך להרגיש תחרות או צורך להתגונן על ידי תקיפת מישהו אחר.

איך זה התבטא?

תצרי מאזן כוחות אחר בינכן.

למה את מתכוונת?

_עדיף שתדברי רק על איך שאת מרגישה ולא תאשימי אותה.
למשל: אני מרגישה פגועה כשרק אני זו שמתקשרת אליך, זה גורם לי להרגיש שאני עול בשבילך ושאת שונאת אותי.
את אכן שונאת אותי? כועסת עלי? שומרת לי טינה על משהו?_

אני בכלל לא יודעת אם היא מעוניינת בקשר או לא?

אני מאמינה "שההתנהגות היא המסר", ואם היא לא מתעניינת, לא מתקשרת, לא שואלת זה אומר שאין לה עניין או שאני לא בסדר העדיפות שלה, מה שמחזק את העניין זה ההיסטוריה הבעייתית בינינו לאורך השנים.
מה שמבלבל אותי זה המסרים הכפולים מצידה. אתמול הלכתי לבקר את הבן שלה שהוא קרוב אליי מאוד כי הוא עבר תאונה והיא גם באה אליו הביתה וכשהיא ראתה אותי כל תשומת הלב הופנתה אליי והיא התחילה להתעניין בי, לספר ולשתף אותי בעניינים שלה. לכי תביני את זה. מי שלא חווה יחסים עם פסיב אגרסיב לא יכול להבין אותי, זה כל כך מבלבל, מסרים כפולים וסותרים, למראית עין "הכול בסדר" ומתחת לפני השטח הכול רוחש

ודבר אחרון - אני מאוד מאמינה שלא סתם אתן אחיות כמו שלא סתם אני ואחותי אחיות (והרבה פעמים דמיינתי שיש לי אחות שהקשר איתה יהיה הדדי, שתהיה חברה טובה שלי) - זה תיקון.

אני מסכימה איתך מאוד! אני לא בחרתי את אחותי, זה נקבע לי לכן אני מאמינה שלא סתם היא הגיעה לחיים שלי ושיש לזה משמעות.

יש לך מה ללמוד ממנה ולה מה ללמוד ממך.

אני למדתי ממנה בעיקר מה אני לא רוצה להיות, ואני באמת שונה ממנה בתכונות שלי ובערכים שלי, הפוכה ממנה לחלוטין.
אני כן מעריכה את הנחישות שלה להשיג את הרצונות והצרכים שלה. זה שהיא לא מוותרת והולכת עד הסוף עם הדברים, מעריכה את ההישגים שלה.

תנסי ללמוד את השיעור של אהבה עצמית ולהתחזק.

זה השיעור הגדול שלי, אני יכולה להגיד לך שבזכות הקשיים שהיא יצרה לי בחיים צמחתי, התפתחתי, והתבגרתי וכל יום אני מתחזקת יותר ויותר, הפכתי להיות אישה בטוחה, ובוגרת יותר וכל הגישה שלי לחיים השתנתה ואני אוהבת את מי שאני היום. והלוואי והייתי יכולה להתחיל את חיי מהנקודה שאני נמצאת בה היום.

שולחת לך חיבוק גדול.

נילי יקרה

שמחה שאת לוקחת משהו מדברי, יש לי כמה דברים נוספים לומר ביחס למה שכתבת שאולי יעזרו.

הייתי שמחה לפתוח את הדברים מולה אבל אין עם מי לדבר כי היא אף פעם לא טועה, לא אשמה
והלוואי ואחותי הייתה אומרת לי מה היא מרגישה וחושבת עליי היה לי קל יותר.
מה לגבי לקבוע איתה בבית קפה ולשבת לדבר?
גם אם היא אטומה ותמיד צודקת וגאוותנית, לפחות תפרקי מה שעל הלב שלך ותדעי שאת אמרת את שלך.
עדיף שתדברי רק על איך שאת מרגישה ולא תאשימי אותה.
למשל: אני מרגישה פגועה כשרק אני זו שמתקשרת אליך, זה גורם לי להרגיש שאני עול בשבילך ושאת שונאת אותי.
את אכן שונאת אותי? כועסת עלי? שומרת לי טינה על משהו?
אשמח לשמוע אותך.
כאן או שהיא תגיד לך שלא ואת סתם מדמיינת או שתודה שכן ותאמר לך מדוע.
או שתסרב לענות לך ואז תדעי שהיא מתחמקת וכנראה הנושא טעון בשבילה.
שווה לנסות.

אני לא רוצה להיות בסביבה שלא רוצה בי.
את לא חייבת להיות.
את יכולה להיות מנומסת ולדבר איתה בקלילות ושטחיות אצל ההורים וזהו.
לא לנסות להתקרב מעבר לזה ולקבל את זה שאתן לא באותו ראש ולהשקיע את האנרגיות שלך בחברות טובות במקום בה.

ומצד שני היא נעלמת, לא מתקשרת, לא מתעניינת ויכולה לפעול נגדי מאחורי הגב
נעלמת ולא מתעניינת לא חייב להיות בגלל משהו אישי, יכול להיות שהיא פשוט מרוכזת בחייה ובבעיותיה.
זה קורה לי מלא עם חברות טובות, שלא מדברות תקופה כי כל אחת בחייה.
בקשר ללפעול מאחורי גבך זה בהחלט לא לעניין ואם היא עושה משהו שפוגע בך עדיף לומר לה בפרצוף שזה לא מקובל עליך.

היום אני מרגישה מפויסת כלפיה, התחזקתי, אני עצמאית, בטוחה יותר.
נילי זה מצוין, כל הכבוד לך (-:
תמשיכי בקו הזה ותניחי לעבר בעבר.
יש לנו נטיה לקחת איתנו דפוסים שלא משרתים אותנו הלאה, מתוך הרגל.
תצרי מאזן כוחות אחר בינכן.
אני למשל מרגישה שלאחרונה אחותי בהחלט עושה שינוי בעניין.
היום התקשרה, עניתי ולא הרגשתי עול. אפילו שהייתי צריכה לסיים די מהר כי הייתי עם הילדה ובלי בטריה היא הבינה וישר סגרה.
זה גם מכיוון שאני מנסה כמה שיותר להניח לעבר בעבר.
היום יש לה תקופות שהיא מתפקדת לומדת ויותר עצמאית ויש את תקופות הדאון כמו פעם, אבל זה לא קו אחד כל הזמן.
אני לומדת להפריד ולהתייחס אליה בצורה יותר גמישה ופחות מקבעת של ככה היא והיא לעולם לא תשתנה.
למרות שבתכלס זה מחזורי, כל כמה שבועות במקסימום היא חוזרת לדפוסי התלות והדיכאון.

היא התנהגה כלפיי בצורה אכזרית לא אנושית בייחוד בתקופת הבגרות
אני יודעת שזה מאוד פוגע אבל תקופת ההתבגרות היא מאוד מבלבלת וקשה והיא לא אותה אדם שהיתה וגם את לא.
כולנו עשינו טעויות בתקופה הדבילית הזו ובהחלט יכול להיות שהיא עשתה זאת מקנאה וקשיים שלה.
תחרותיות בין אחים היא מבאסת אבל קוראת בהמון מקרים, בטוחה שהלכתי מכות גם עם אח שלי בילדות ובכל זאת הוא ואני לא שומרים שום טינה אחת כלפי השניה ואחותי כן שמרה שנים רבות טינה על דברים שלטענתה קרו ביננו בילדות ואני לא זוכרת שקרו בכלל.
לדעתי תנסי כמה שיותר לשחרר את האחיזה והקורבנות מהעבר, פשוט תתיחסי אליה בהתאם להתנהגות שלה עכשיו, כאשה בוגרת.

שהיא התעללה גם בילדה שלה בדיוק בגילאים האלה כפי שהיא התעללה בי וגם אז בעלה תמך והיה לצידה של הילדה ודחה אותה
נשמע נורא. יפה שהיית שם בשביל האחיינית.


מבחינתה לא היה מקום לשתי אחיות בבית משום שהיא רצתה את כל התשומת לב, הכוח והבלעדיות בשבילה, היא טיפוס שתלטן, כוחני, כפייתי, מיניפולטיבי
חייבת להודות שזה דברים שגם אחותי אמרה עלי ובטוחה שיש בהם הרבה.
אני הייתי הבכורה ומאוד דומיננטית, גם היום, תמיד אוהבת להיות במרכז תשומת הלב בכל מקום (משפחה, חברים, עבודה).
ולפעמים הצורך הזה בהכרה ואהבה גורם לך להרגיש תחרות או צורך להתגונן על ידי תקיפת מישהו אחר.
עם השנים כמובן שלמדתי לאזן את זה אבל עדיין זה קורה, שאני במרכז שיחה משפחתית ואני רואה אותה בצד מקנאה ומחמיצה פנים.
לא פשוט. כל אחת והשריטות והמשקעים שלה.

ודבר אחרון - אני מאוד מאמינה שלא סתם אתן אחיות כמו שלא סתם אני ואחותי אחיות (והרבה פעמים דמיינתי שיש לי אחות שהקשר איתה יהיה הדדי, שתהיה חברה טובה שלי) - זה תיקון.
יש לך מה ללמוד ממנה ולה מה ללמוד ממך.
תנסי ללמוד את השיעור של אהבה עצמית ולהתחזק.
שולחת חיבוק

_שלמה ואהובה היקרה,

ראשית, אני מודה לך ששיתפת אותי בסיפור האישי שלך.

היה לי קצת קשה לקרוא את מה שכתבת משום שזה נגע בי מאוד, אך מצד שני אני שמחה ללמוד עוד נקודת מבט ממך.

כל מה שאת מרגישה לאחותך אני מעריכה שזה מה שאחותי מרגישה כלפיי לפי ההתנהגות שלה לאורך כל השנים, מבחינתה מאז שנולדתי אני מהווה עבורה מטרד, עול, הלב שלה סגור כלפיי כי היא התנהגה כלפיי בצורה אכזרית לא אנושית בייחוד בתקופת הבגרות, אני בטוחה שהיא לא אוהבת ולא סובלת אותי אבל לא מהסיבות שלך.

מאז שאני זוכרת את עצמי ועד שהיא התחתנה היחס שחוויתי ממנה זה יחס עוין ומתעלל במיוחד בתקופת הבגרות, מעבר לזה לא היו בינינו שום יחסים. לאחר שהיא התחתנה היחסים השתנו למראית עין הכול נראה בסדר, הסיבה לשנאה שלה כלפיי היא משום שהיא קינאה בי בילדות משום שאבא שלי נתן לי תשומת לב ואהבה ואותה הוא דחה. ומה שמחזק את זה שהיא התעללה גם בילדה שלה בדיוק בגילאים האלה כפי שהיא התעללה בי וגם אז בעלה תמך והיה לצידה של הילדה ודחה אותה. מבחינתה לא היה מקום לשתי אחיות בבית משום שהיא רצתה את כל התשומת לב, הכוח והבלעדיות בשבילה, היא טיפוס שתלטן, כוחני, כפייתי, מיניפולטיבי, וכו', אני בטוחה שאם הייתי נולדת זכר היא הייתה מקבלת אותי בכיף.

גם לי היו הרבה מצוקות בחיים כתוצאה מההתעללות המילולית והנפשית שלה, אך לא יכולתי מעולם לשתף אותה או להישען עליה כי לא היה עם מי לדבר, היא הייתה מרוכזת רק בעצמה ובצרכים שלה.
ולהפך לאורך כל השנים אני זו שגידלתי את הילדים שלה כי היא עסוקה בעיקר בעצמה ובמאבקים עם בעלה ולא הייתה פנויה לטפל בהם , אני זו שטיפלתי, ותמכתי, וגם הייתי לה תמיד אוזן קשבת למצוקות שלה. . היא הייתה יוצרת בעיות, כאוס עם המשפחה/חברות שלה ואני הייתי צריכה לפתור לה אותם, אני רק במקרים נדירים נעזרתי בה.

בשנה האחרונה התרחקתי ממנה כי עשיתי תהליך שבו התנקיתי מהרבה רגשות קשים שהיו לי כלפיה מהילדות, היה בתוכי המון כעס, כאב, זעם שהיו מודחקים ולא מודעים על כל מה שהיא גרמה לי. היא ממש שברה את רוחי והיו השלכות מאוד קשות להתעללות שלה כלפיי, פיתחתי דפוסים לא פשוטים בגללה. היום אני מרגישה מפויסת כלפיה, התחזקתי, אני עצמאית, בטוחה יותר.

בגלל השינוי שחל בי אני לא יודעת איך אני אמורה להתנהל איתה עכשיו, אני לא רוצה להיות בסביבה שלא רוצה בי.

הבעיה היא שהיא טיפוס פאסיב אגרסיב והיא מתעתעת מאוד, אצלה רב הנסתר על הגלוי, ואני אף פעם לא יודעת בוודאות מה היא מרגישה כלפיי, אני מבולבלת, מצד אחד כשאנחנו נפגשות היא יכולה להיות נחמדה, מתעניינת ואפילו איכפתית בעיקר בדיבורים ומצד שני היא נעלמת, לא מתקשרת, לא מתעניינת ויכולה לפעול נגדי מאחורי הגב. אני גם מרגישה בחברתה חוסר נוחות בגוף, מתח, לחץ. מה זה אומר?

הייתי שמחה לפתוח את הדברים מולה אבל אין עם מי לדבר כי היא אף פעם לא טועה, לא אשמה וכו'.

שלמה ואהובה, את כנה, ישרה, את פתחת את הדברים מול אחותך והלוואי ואחותי הייתה אומרת לי מה היא מרגישה וחושבת עליי היה לי קל יותר.

אם אני יוצרת קשר אז יש קשר ואם אני לא יוצרת קשר היא לא יוזמת איתי שום קשר, לא מתקשרת, לא מתעניינת, לא שואלת, ומה שהזוי כאן שפעם בשבוע כשאנחנו נפגשות אצל האימא באקראי, היא מתנהלת איתי רגיל כאילו היחסים תקינים.
נילי יקרה, מה שאת מתארת מאוד מזכיר לי את הדינמיקה עם אחותי הקטנה ממני בשש שנים.
רק שהיא בנעליך. מבחינתי היא עול. לא עצמאית, תמיד במצוקות וכל העולם חייב לה ולהתגייס לעזור לה. תמיד קשה לה, בדיכאון, ובתכלס לדעתי סובלת מהפרעת אישיות גבולית. עדיין גרה אצל ההורים ותלויה בהם כלכלית.
בילדות כמובן שהייתה ביננו תחרות וריבים. היא זוכרת דברים לא יפים שאמרתי או עשיתי לה, אני זוכרת שהיא היתה הקטנה ששאבה את כל תשומת הלב (השלילית אומנם) של הורי והיתה הכבשה השחורה.
אני מודה שקשה לי לאהוב אותה. יש בה יותר מידי תכונות והתנהגויות שאני סולדת מהם, שיתכן ומפחידות אותי, שאני בזה להם ושסבלנותי נגמרה.
בתקופות שהייתי מרגישה אחריות להרים אותה כל פעם מחדש מהמשברים שלה היא היתה מוצצת לי את הדם.
מתקשרת בלי סוף, כותבת מיליון אס אם אסים, כל הזמן שואלת אותי מה לדעתי עליה לעשות ואחרי שהייתי מייעצת לה היתה שומרת לי טינה ובפרנויה שאני רוצה ברעתה ואני רעה כלפיה. היא פגעה בי לא אחת, כשכתבה בדף שלי באינטרנט תגובות נעצה. סלחתי אך לא שכחתי זאת, היא לא יציבה ותלותית מאוד.
לכן כל פעם שמתקשרת אין לי אנרגיות לדבר איתה, יודעת שהשיחה לעולם לא תסתיים מיוזמתה ואין לי סבלנות לזה יותר.

בשנים האחרונות חל קצת שיפור, לאחר שדיברתי איתה מספר פעמים שהיא תלותית מידי כלפי וכלפי העולם.
היא נעלבת ואני מבינה שזה פוגע בה שאני לא מתקשרת אליה כמעט אף פעם ושאין לנו קשר יותר קרוב.
אבל מצד שני היא יוזמת קשר רק כשהיא צריכה משהו (תמיכה נפשית, עזרה בלימודים, כסף, שאדבר בשבילה עם ההורים וכדומה).
אפילו כשילדתי והיה לי מאוד קשה היא לא התגיסה להגיע ולעזור, בטענה שהיא לא ניידת ואין לה כסף להגיע אלי.
ניחא. לא ממש הפריע לי כי לא ציפיתי ממנה. אבל מה שאני מנסה לומר לך שבחינתי הקשר אף פעם לא היה הדדי, תמיד חד כיווני.
היא הנתמכת ואני התומכת. היא הנתלת ואני ההודפת. היא מקנאה בי ובעבר גם האשימה אותי ואת הורינו ברוב בעיותיה.
ועדיין היא כל הזמן לא מוותרת ושומרת על קשר, מתקשרת, עם השנים למדה לעדן את זה, להתלות פחות.

אבל אני מודה, שזה די סגר לי את הלב כלפיה. היתה תקופה שהרגשתי רגשות אשמה שאני לא אוהבת אותה.
שמרגישה שהיא נטל עלי ועל המשפחה, הכבשה השחורה, בור ללא תחתית של רצון בכסף ותמיכה נפשית.
וכשאנחנו אצל ההורים גם אני מדברת איתה כרגיל ונותנת לה חיבוק ונשיקה ומחמיאה לה וצוחקת איתה.
אבל זה קורה פעם בשבועיים שלושה בארוחת ערב משפחתית, בזה אני יכולה לעמוד.
בקשר אחת על אחת איתה אני נשאבת ומאז שהפכתי לאמא אני לא דופקת חשבון ולא עונה לה כשלא מתאים לי.

מה אני צריכה להבין מהיחס שלה כלפיי? איזה מסקנות אני צריכה להסיק לאור המצב לגבי היחסים בינינו?
אני לא מספיק יודעת על הקשר בינכם, אבל היה חשוב לי להציג לך צד של האחות המתרחקת,
אולי יש בזה משהו דומה לסיבות של אחותך ואולי בכלל לא ומדובר בסיבות אחרות לגמרי.

בגדול, כל אחד נותן מה שהוא יכול במערכת יחסים ולעיתים זה מאוד מאוד מתסכל שרק צד אחד מרגיש שהוא נותן והשני רק שואב ולוקח.
אני מניחה שאם היית מדברת עם אחותי היא היתה מציגה את זה די דומה לאיך שאת מציגה, שאני אגואיסטית ולא איכפת לי ממנה.
מהצד שלי כפי שהבנת זה בדיוק להפך, היא מכלה את כל משאבי ולכן אני חייבת להתרחק ולשמור על האנרגיות שלי.
הייתי מציעה שתפתחי איתה את זה.
אני חושבת שהשיחות על הנושא עם אחותי עזרו לה להבין מדוע אני שומרת על מרחק ממנה.
בטוחה שיש סיבה לכך.
לפעמים גם אין שפה משותפת וכל אחד בחייו וזה גם בסדר.
מזל שיש את המפגשים המשפחתיים שמשמרים סוג של קשר, גם אם הוא לא מה שאת מאחלת לכן, זה עדיף לדעתי מכלום.
אלא אם את ממש פגועה ואז אולי עדיף לקחת מרחק לזמן מה.

לי אישית זה קרה עם חברת ילדות שהחשבתי כאחותי מעל 30 שנה, שכל הזמן פגעה בי ואכזבה אותי וכמוך, כשהפסקתי להתקשר אליה לחו"ל (שם גרה) פתאום גיליתי שאנחנו לא מדברות בכלל.
כי רק אני הייתי מתקשרת. לה הספיקה התקשורת באינטרנט איתי, מבחינתי זה לא היה הקשר האינטימי עם חברה טובה שדמיינתי שיש לנו.
בשנים הראשונות של הנתק זה מאוד כאב ואיכזב עד שבהדרגה התנתקתי ממנה רגשית והבנתי שנתלתי עליה וציפיתי ממנה למה שהיא לא מסוגלת לתת לי.
בסופו של דבר הקשר כרגע נותק, וזה לגמרי בסדר.
אם נחזור לקשר, זה יהיה קשר הרבה יותר שטחי ולא תלותי, כי עברתי פאזה ולמדתי את השיעור.

את צריכה לחשוב מה מתאים לך.
ולזכור שהדברים הפיכים ומכיוון שאתן אחיות עוד תפגשו ככל הנראה בחיים ותעברו הרבה פאזות.

יש לי אחות יחידה שגדולה ממני ב-9 שנים. בילדות היא שנאה אותי והתעללה בי. כשהתבגרנו הקשר בינינו השתפר בעיקר משום שהיא התחתנה ועזבה את הבית. לאורך השנים ריציתי אותה ואת משפחתה והרגשתי מחויבת אליה, אם כי מתחת לפני השטח תמיד היה בינינו מתח. היא שיחקה אותה למראית עין האחות "הטובה הדואגת" כשבתכלס בפועל אני זו שבעיקר עשיתי למענה. כמו כן, לאורך כל השנים אני זו שיזמתי ברובו את הקשר בינינו, אני התקשרתי, התעניינתי והיא בקטנה בעיקר אם היא הייתה צריכה משהו.

לאחרונה החלטתי שאני מפסיקה להתקשר ולהתעניין ומסתבר לי....שהקשר בינינו נותק לחלוטין, שאין בינינו שום קשר, שלמעשה אני זו שיזמתי והובלתי את המערכת היחסים הזו, אם אני יוצרת קשר אז יש קשר ואם אני לא יוצרת קשר היא לא יוזמת איתי שום קשר, לא מתקשרת, לא מתעניינת, לא שואלת, ומה שהזוי כאן שפעם בשבוע כשאנחנו נפגשות אצל האימא באקראי, היא מתנהלת איתי רגיל כאילו היחסים תקינים.

ונגיד אם אני רוצה ליצור איתה קשר עכשיו אחרי נתק בינינו של חודשיים למעט המפגשים אצל האימא, אני מתקשרת אליה והיא נחמדה אליי לפחות למראית עין והכול רגיל.

מה אני צריכה להבין מהיחס שלה כלפיי? איזה מסקנות אני צריכה להסיק לאור המצב לגבי היחסים בינינו?

אני מוטרדת משום שאני לא מצליחה להבין את הקשר הזה.

אשמח לשמוע תובנות מכם.

תודה

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני רק עכשיו הבנתי שההודעה היא מלפני 11 שנים , אני לא יודעת עם תראי את זה או לא (אני אישית לא בטוחה) אבל אני מקווה שאני יעזור למשהו אחר

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לרעות !
כפי שאני הבנתי אני הרבה יותר צעירה ממך , אבל יש לי ידע (לא קראתי את כל התגובות,אינני יודעת איך זה נגמר אבל לא יכולתי להתאפק ופשוט רציתי כבר לרשום לך את דעתי)
יש לי שלושה אחים,ואני מצטערת להגיד לך אבל אני אישית חושבת שאת צריכה את העזרה ולא אחותך , אל תביני אותי לא נכון יש לי בדיוק את אותו התנהגות כמו שלך,אני יודעת שבלי העבר אי אפשר לחיות את ההווה אבל לא מתבססים על העבר ! את לא יודעת מה האחים שלי היו עושים לי ,היו רגעים שפשוט רציתי להיתאבד אבל אני שנאתי אותם על זה ! עשיתי שיחה עם אמא שלי והיא אמרה לי שהבעיה היא בי* בגלל שאני זאת שהייתי צועקת ומאיימת בדיוק כמו שקראתי מה שאת עשית ! את צעקת אלייה בגלל שהיא לא רצתה לדבר עם החבר שלה , יש לה זכות כן את צודקת כולם קנאים בסופו של דבר ,אבל לא צריך להתנפל אלייה ככה !! את פעם חשבת למה לבעלך יש יחסים הרבה יותר טובים עם אחותך משאר את ואחותך ? איך הוא מתייחס אלייה ? אני מציעה לך לחשוב על זה ולשנות את עצמך ! אני לא נהיית נגדך ! אני בסך הכל מנסה לעזור וזה איך שאני רואה הכל מהצד , אני מקווה שתקראי את זה ותנסי לעשות משהו, (((((עוד פעם !! אני לא מנסה להיות נגדך אני מנסה לעזור ליחסים שלכן !! מקווה שהבנת ומקווה ששיניתי משהו...)))

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני חושבת שלמרות כל הקשיים עם אחותך הקטנה את צריכה להתגבר, גם לי יש אחות קטנה ואני בכלל לא מסתדרת איתה בדיוק אתמול חברה באה אליי וישנה אצלי כדי להיות איתי ואחותי הקטנה פשוט לא קיבלה את חברה שלי יפה אבל מה לעשות זו אחות קטנה וצריך לסלוח לה ולאהוב כי זה הדבר שהכי קרוב אליך, אפילו יותר מההורים.

קודם כל התובנות שכתבו פה לרעות וצליל כל כך עמוקות, שנית השיקוף שרעות עושה בדף הזה לנזק שנגרם לה ולאחותה מאופן הגידול שלהן, האחות פיתחה אישיות גבולית ורעות גדלה להיות שונאת וחסרת אמפטיה, נראה שהבת האהובה והבת שגדלה ללא אהבה ניזוקו אותו הדבר מאופן הגידול הזה.

לפלונית האלמונית,מאוד משמח שכתבת שעזרתי.

לפלונית עם האח הגדול יותר,
אני לא מבינה למה את צריכה להפגש עם אנשים שאת לא סובלת על בסיס צפוף כזה.
קבלת שבת אצל ההורים זו גזרה שבאמת קשה לעמוד בה. אני מוצאת שצריך הרבה אומץ לדלל את הביקורים הללו, אבל זה בסדר שבדיוק יש לכם חברים שאתם יכולים לארח רק ביום שישי,או שתצאו לאן שהוא.כשנהיה לי קצת צפוף מדי הקבלות שבת הללו אני מכינה בבית אוכל ממש טעים ומנקה ככה שלא יהיה לי אחר כך כוח רק לפתוח איזה יין מהמקרר .

צריך להיות קצת דיפלומטים,בכל זאת שלא לעורר סתם כעסים.

אין ספק שמשהו מעורר אצלך את הרגשות השלילים.מה זה משנה , הוא יחיה כפי שהוא חי ואת צריכה לחיות את חייך.
אולי את כל הזמן מוטרדת מהאפשרות שאורח החיים שלו יתנגש בך ואז תפגעי.למשל,אתם משפחה שדוגלת בפשטות מרצון, אבל הם שניהם קריריסטים והיות יש כסף הם שופכים אותו על הילדים שלהם וזה עלול לגרום לילדים שלך להרגיש כמו 'עכברי כפר' מוזנחים.

לכן טוב לתפוס מרחק.
לתת להם לעשות מה בראש שלהם,בלי שתצטרכו להתמודד עם זה, כל עוד אתם לא בשלים לכך.אבל יתכן שעם השנים, ועם התהליכים והלמידה שלכם תבשילו כן להתמודד עימם בהצלחה.
לצורך הדגמה ,נמשיך עם הדוגמא שנתתי: כשהילדים שלך ילכו יחפים ועם בגדים מהיד השניה ויראו בנייקי החדשות של בני הדוד חיסרון, כי את זה לא מרשים להם ללכלך..
יכול להיות שגם אף פעם לא ממש תהיו בשלים.
ואז סביר להניח שתפגשו רק בארועים גדולים כמו בת מצוות וחתונות, שלום שלום נשיקות של דודות וזהו.מי אמר שאחים חייבים להיות בקשר קרוב? מי אמר שאת צריכה להיות הדודה המדהימה של האחינים?תהיי מה שאת יכולה להיות.
מי אמר שבני דודים זה הקשר הכי חשוב?


וזה בסדר.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני שונאת את אחותי כי היא תמיד מרביצה מציקה ומעצבת
למשל:אני רואה טליווזיה היא באה חותפת לי את השלט ומעבירה לערוצים שלה
או שאני נוגעת לה בדברים היא באה ומרביצה ומקללת חופשי גם את אימי...

אני סתם לא מחבבת את אח שלי. אין לי שום הסבר הגיוני או ריגשי. שנינו אנשים בוגרים עם ילדים, ועדיין אני לא אוהבת אותו ואת משפחתו החדשה. אני יכולה לקבל שיש אנשים שהם פשוט שונים ואין להן יותר מדי שפה משותפת. אבל למה זה צריך לעורר אצלי רגשות שליליים? אני שומרת על אוירה נעימה ולא מפגינה את מה שמרגישה. יוצא לנו להיפגש הרבה יחסית, בערך פעם בשבוע-שבועיים, בארוחת סוף שבוע אצל ההורים. אני בטוחה שמעורבת בכך קנאה, למרות שבילדות לא קינאתי בכלל, כי בכל דבר תמיד הייתי היותר מוצלחת, וגם הבת המועדפת. כיום יש לי סיבות לקנאה בו, באשתו ובכל המערך והסטטוס המשפחתי (למרות שעל פניו גם לי לא חסר כלום). אבל למה? למה היא עולה הקנאה? למה לחברים אני מסוגלת לפרגן ולאחי לא? למה אני רק שומעת את שמו ואת שם אישתו ומיד עולה לי בבטן תחושה לא נעימה של סלידה ורתיעה? אולי אם לא היינו נפגשים לעיתים קרובות, אז הייתי מרגישה אחרת? חוץ מהפגיעה העצמית שרגשות כאלו גורמים לי, אני חוששת שאשדר אותם גם ליחסי האחים של ילדיי.

אחותי הפסיקה לימיים ואז ישר המשיכה!!!:(
היא ממשיכה להתערב ולהרעיש. בהתחלה באו אלי חברים ושיחקנו בהצגה והיינו חייבים עוד שחקנים וחוץ מאחותי הקטנה לא היו לנו שחקנים זמינים.......
בקיצור ,
היא מתחילה לעלות לי על העצבים ודווקא היום אנחנו הולכים לקולנוע.........
הצילווווווווווווווווווו!!!!!!!

,אילה
מה שאמרת לי עזר מאד ועכשיו הצלחתי לשכנע את ההורים שלי לשכנע אותם שאחיות שלי יראו טלויזיה למטה
תודה רבה!!!

אני רואה שהצורה שבה אני תופסת את המצב אצלכן היא חלקית למדי.
זה לא רק ריבים לגבי הדלקת טלויזיה וחברות ,אני חוששת שמה שאת מעלה כאן זה מצב שבו את חושבת שהמילה שלך בבית בכלל לא נחשבת,לא מאמינים לך ומאשימים אותך .

אני לא יודעת איך בכמה שורות שאני כותבת כאן באינטרנט אני באמת יכולה לעזור לך.
אני שוב מציעה לך לשוחח לבד ובשקט עם ההורים שלך,או אולי אם יש אפשרות, איזו דודה/סבתא/מבוגר שאת סומכת עליו שיבין את דבריך וגם יש לו גישה לדבר עם ההורים שלך.

תודה רבה אילה
אבל תביני הטלויזיה שהיא רואה בה היא חצי מטר מהחדר שלי!!!!!!!
ואבא ואמא לא שומעים כלום וחושבים שאני מדמינת דברים
ובסוף שירי ממציאה סיפור שגורם לאבא ולאמא שלי לחשוב שאני אשמה!! אבל לא עשיתי כלום!

בטח מטריף!
יכול להיות שהסיכום איתה זה שהיא תשמע באוזניות?

דיברת עם ההורים שלכן על המצב?
חשוב שהם ידעו כמה מפריעים לך דברים מסוימים ואם הסיכום שאת מסכמת איתה שווה כקליפת השום-שיתערבו הם בעצמם.
מאוד יכול להיות שאחותך מביעה את הצורך שלה בתשומת לב דרך ההצקות (מטריפות ככל שיהיו )ברווחתך.אבל את לבדך לא יכולה לפתור את העינין הזה .

שתהיה שבת שלום, אילה

אבל,
תביני אני מאד אוהבת לישון וכל בוקר היא מעיר אותי ומגבירה את התוכנית האהובה עליה:"חבורת החצר'' ואני לא יכולה לישון , גם לי יש חיים!!
אני מסבירה לה 1000000000000000000000000000000 פעמים שתפסיק עם זה והיא אומרת כן אוקי ובשבת הבאה היא ממשיכה עם זה כאילו לא קרה לה כלום!!!
זה מטריף אותי!!

ואוו,נשמע שיש לך אחות סופר דופר מאתגרת!!
אם אני הייתי צריכה לסבול ולו שיר גן אחד ביום- הייתי מתחרפנת!

העלית כמה מוקדי בערה:1.שרה לה בבית שירי גן

1. מדברת עם החברות שלך
2. לא די שהיא מדברת עם החברות שלך, היא גם מדליפה מידע שאת היית מעדיפה שישאר חסוי אצל אמכן.
3. דוחפת את האף לעינינך.

אם יש עוד נושאים- כדאי מאוד שתעלי אותם על הכתב.קטנים כגדולים.

גם אם הרשימה הזו חלקית,אני מציעה לך לטפל בדברים .
מאוד קשה לחיות באותו בית עם אדם שעושה דברים כמו מה שכתבת ועוד ישנה איזו ציפיה (ברוב המשפחות שאני מכירה ,לפחות),שאתן תהיו אחיות ,משמעו,תאהבו זו את זו, תגלו התחשבות,מסירות ובקיצור : פוצי ומוצי כל היום.

אני חושבת שגם אם אחותך בגיל גן ,ניתן לנסות להסביר לה שישנן שעות שבהן זימרתה רצויה ושעות שפחות.
בלי לצרוח עליה ובלי לאיים.אפשר שתגידי לה שבשעות הבוקר את חייבת להתרכז באירגונים שלך ולכן דרוש לך שקט, אבל בערב(אולי בשעת המקלחת),ממש לא איכפת לך,במילא את יוצאת עם החברות ושתעשה בבית מה שכיף לה.

יותר קשה לילדה קטנה להמנע מלספר דברים שדווקא השתיקה יפה להם.אני יכולה לספר לך שהילדים שלי יצרו בתמימותם כמה תקריות דיפלומטיות מביכות.
אם את לא רוצה שמשהו יגיע לאוזנים הלא נכונות, פשוט תמנעי מלספר את הדברים כשהיא נמצאת.
אולי תוכלי לספר לאמא שלך שיש כל מני עינינים בוערים (עם ילדים שאת נמצאת איתם)ושאת זקוקה לזמן איתה בפרטיות.אולי אתן יכולות לשוחח בשעות שאחותך ישנה או לשבת בחדר עם דלת סגורה ,לשים לאחותך דיסק עם שירים כך שזה יעסיק אותה בנתיים.אולי תצאו שתיכן לצעידה ותדברו תוך כדי.בקיצור ,המצב הזה מחייב יצירת פיתרונות יצירתיים.

עוד דבר שהייתי מציעה לך זה ,לספר להורים שלכן על התחושה שלך שהיא מתערבת בעיניני החברות שלך.זה מאוד נפוץ לראות אח צעיר ש'מאמץ' את החברים של האח הבוגר,פשוט זה יותר נוח וקל , כי כבר ילדים כאלו נחמדים באים לבקר,אז למה לא לשחק איתם?
מצד שני,חשוב שגם ילד צעיר ימצא לעצמו חברים או ילמד איך להעסיק את עצמו כשלא באים חברים משלו.אבל זו כבר הבעיה של אחותך כנראה ולא שלך.מי שיכול להחליט אם זהו המצב זה היא והוריך וגם הם ימצאו את הפיתרון לעינין.חשוב רק שאת תספרי להם על רגשותיך ולהבהיר להם שהחברות שלך הן החברות שלך ואת זקוקה לזמן בפרטיות לעינינים שלכן.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני לא סובלת את אחותי,כל פעם שאני אומרת לה להפסיק לחרפן לי עים השירים המעצבנים שהיא לומדת בגן,ושהיא מדברת עם החברות שלי ואומרת עליהם כל מה שאני מספרת
על חברות שלי בפרטיות לאמא,ובקיצור מתערבת בכל דבר ודוחפת את האף שלה לכל העניינים הפרטיים שלי.... קשה לי איתה אין לי מה לעשות.
הצילו!!!!!!!!!!!!

ההורים שלנו לצערי לא אנשים מספיק חזקים ומבינים עניין ולכן לכל היותר אפשר יהיה להציע להם לעזור במימון טיפול, הם לא יזמו יותר לדעתי חיפוש פתרון לאור כל כשלונות ניסיונות העבר לטיפול בה.
זה בעייתי, כי כמו שאמרת, כשהם יצאו לפנסיה יהיה להם יותר קשה לתמוך בה.
אני חושבת שאת צריכה לדבר עם עודדה פלד (או פסיכולוג שיקומי אחר, אני פשוט מכירה וסומכת עליה לגמרי) לבד, אפילו טלפונית, לתאור את אחותך במדויק ואז תוכלי לקבל רעיונות נוספים איך לעזור לה או להביא אותה לטיפול. וגם לקבל רעיונות איך הוריך יכולים לעזור לה. (לעזור לאו דווקא מבחינה כלכלית. גם עזרה נפשית מאוד יכולה לקדם אותה).


כרגע אנחנו בודקים אופציה לשלוח אותה לקורס מקצועי ולהתחלק ביננו בתשלום שלו, כדי שידרבן אותה להיות בעשייה, ללמוד, לרכוש מקצוע ובתקווה למצוא עבודה בפחות חרדות כשיש לה כבר תעודה.
רעיון נהדר! תמיד טוב שיש מקצוע. זה בהחלט יכול להעלות לה את תחושת הביטון והערך העצמי, ואולי אפילו להתפרנס.

לגבי ביטוח לאומי היא מתלבטת, בגלל הסטיגמה אני חושבת. אבדוק איתה אם היא צריכה עזרה בהגשת הטפסים.
איזו סטיגמה? היא בוחרת למי לספר על הקיצבה. אין חובת דיווח של הקיצבה בשומקום. אממה, לרוב ביטוח לאומי דורש מכתב מרופא או מאיש בריאות הנפש על נכות. והם לא מקבלים חוות דעת של כל אחד... וזאת סיבה נוספת למה המלצתי לך על עודדה פלד - חוות הדעת שלה מקובלות על ביטוח לאומי.

רוזה לי - תודה על התגובה האמפטית שלך (-:

אתמול הצעתי לה שניפגש שבוע הבא ונעשה משהו כייפי ביחד. היא שמחה.

ההורים שלנו לצערי לא אנשים מספיק חזקים ומבינים עניין ולכן לכל היותר אפשר יהיה להציע להם לעזור במימון טיפול, הם לא יזמו יותר לדעתי חיפוש פתרון לאור כל כשלונות ניסיונות העבר לטיפול בה.

אחי לקח אותה כפרויקט שלו בחודש האחרון ומנסה לעזור לה ולבלות איתה זמן חיובי ביחד.
אני רק דואגת שלא ישאב לזה יותר מידי שלא יעשה לו רע, מעודדת אותו על האיכפתיות שלו כלפיה ומזכירה לו לשמור על עצמו.
אחי השני לא קרוב אליה בכלל ואין לו סבלנות אליה.

כרגע אנחנו בודקים אופציה לשלוח אותה לקורס מקצועי ולהתחלק ביננו בתשלום שלו, כדי שידרבן אותה להיות בעשייה, ללמוד, לרכוש מקצוע ובתקווה למצוא עבודה בפחות חרדות כשיש לה כבר תעודה.

לגבי ביטוח לאומי היא מתלבטת, בגלל הסטיגמה אני חושבת. אבדוק איתה אם היא צריכה עזרה בהגשת הטפסים.

תודה על המיקוד באיך אני בעצם עוזרת לה, אני קולטת פתאום שזה לא שכל הזמן היא צריכה את אותה עזרה,
עד לפני כחודש היא למדה ועבדה לפרקים והיה לה חבר וגם פסיכולוגית לכמה חודשים, כך שפחות או יותר תיפקדה ולא היתה זקוקה לאותה עזרה כמו עכשיו.
עכשיו, אחרי הפרידה, סיום מה שלמדה, התפטרות מהעבודה, הפסקת הטיפול - היא בעצם בלי שום מסגרת תומכת ולא בעשייה ולכן זקוקה מחדש לעזרתנו במציאת הדרך.

יותר מרגיע אותי להסתכל על זה ככה, שיש לעזרה התחלה וסוף ולא להסתכל על זה שבעצם תמיד היא צריכה עזרה, מחשבה שמעיקה ומתסכלת אותי.

תודה רבה (-:

למה רק אני צריכה כל הזמן להתחשב בצרכים שלה? איפה הצרכים שלי בסיפור הזה?
אמא לעתיד,
לא רק את צריכה להתחשב בצרכים שלה. גם ההורים שלכן צריכים (והיא הרי גרה אצלם, לא? אז הם כן מנסים לפחות)
ואם יש עוד אחים - אז מה איתם? הם לא מתחשבים בה?

אני חושבת שאת בכיוון הנכון. אם אני מבינה אותך, את חפשי לה את המטפל\ת הכי טוב שאפשר, תעזרי לה קבל קיצבת נכות אם מגיע לה, ואז תחליטי אם את מסוגלת לעזור לה או שזהו. נגמר בינתיים.
ואת אמיצה בעיניי שאת מנסה לעזור לה.

אמא לעתיד, עודדה פלד מאבחנת מבוגרים וממליצה על המשך הטיפול עם אנשים אחרים. לטפל ממש במבוגרים - היא לא עשתה את זה שנים.

רוזה לי - תודה על הפרטים של עודדה. היא מטפלת גם במבוגרים או רק בילדים? אחותי עוד מעט בת 30.

אהבת עולם - תודה על ההמלצה על DBT, התחלתי לבדוק באינטרנט, אם את יודעת מה בדיוק עושים בטיפול כזה אשמח שתפרטי.
אחותי היתה פשוט אצל כל כך הרבה מטפלים ופסיכולוגים וברחה מכולם, שחשוב לי להציע לה טיפול שבאמת יכול לעזור לה ולגרום לה להישאר בטיפול.

אין לי ספק שהיא סובלת מאוד, העניין שאנחנו לא יודעים איך להתמודד עם זה במשפחה, נראה שכלום לא ממש עוזר לאורך זמן וזה גורם גם לכל אחד מאיתנו (ההורים והאחים) סבל ותסכול וגם המון כעס כלפיה, כי לעיתים קרובות היא מאוד תלותית, מעיקה, כפויית טובה ובלתי נסבלת בהתנהגות שלה.

אנחנו אומנם משפחה אחת אבל כל אחד צריך גם לחיות את החיים שלו ולכל אחד יש אנרגיות ומשאבים מוגבלים.
אני לא יכולה (וגם לא רוצה) לעצור את החיים שלי ורק להתגייס לטיפול בבעיות שלה ואין לי יכולת לתמוך בה כלכלית כאילו היא הבת שלי.
בתקופות שנשאבתי לזה הרגשתי שזה ממש עושה לי רע ולוקח אותי אחורה, וגם שזה ממילא לא עוזר לה והיא רק נעשית יותר ויותר תלותית בי, אז למה לי לשלם כזה מחיר.

לגבי ההתמודדות עם הקושי שלי- אני כל הזמן שואלת את עצמי מה הגבול, כמה להיות מעורבת בסיפור הזה, כמה לשמור על עצמי ולהתרחק.

מה היכולת שלי בכלל לעזור לה? אולי גם מעצם הסיבה שהיא כל כך מקנאה בי אני לא ממש יכולה לעזור.
מצד שני אני אומרת לעצמי שזה תירוץ להשתמש בטיעון הזה, כי זה פותר אותי מההתמודדת עם זה.
כי יחד עם הקנאה אני יודעת כמה שהיא אוהבת ומחזיקה ממני ומצפה ליחס.

אני גם כל הזמן שואלת את עצמי למה זה בעצם בסרט שלי? למה יש לי אחות כזאת? מה השיעור שאני צריכה ללמוד כאן?
איך אפשר לא להיות מתוסכלת מזה שהיא כזו? האם לא מגיע גם לי להיות מתוסכלת מהאכזבה שאין לי אחות יציבה נפשית שיכולה להיות חברה טובה שלי ולעזור גם לי לפעמים?
למה רק אני צריכה כל הזמן להתחשב בצרכים שלה? איפה הצרכים שלי בסיפור הזה?

ואז אני עונה לעצמי שהיא לא אשמה והיא כמו ילדה ואין לה יכולת כנראה עקב הבעיה שלה לראות את צרכי האחר.
מצד שלישי זה מאוד מכעיס אותי מבפנים, שהיא יצאה כזו חלשה ותלותית, מה ששוב גורם להרגשה של רצון רק לברוח ממנה.
גם עקב העובדה שאני בהריון, אני מנסה להיות בסביבה חיובית ותומכת וכל שיחה טלפונית איתה מבאסת אותי ולא מעצימה אותי.

לא יודעת, מסובך.

אולי בימים שאני מרגשיה פיזית טוב, אזמין אותה שנלך לסרט או הרצאה או משהו נחמד כזה, שיויא אותנו מהבית ויגרום לה לשנו תאוירה ופחות לטחון בלי סוף את הסיפורים המדכאים שלה. אולי באמת לעשות איתה דברים וליצור חוויות חיוביות יעזור במקצת.

_לא בטוח שהיא מסוגלת לנהוג אחרת.
אולי, אבל שווה לנסות ולעזור לה, לא?_

ברור. התכוונתי שאין טעם לכעוס עליה. אם אפשר לעזור - אז לעזור. אם לא - אז לא.
אבל קשה להבין מבחוץ את הסבל שעוברים עם דבר כזה, אז לא לשפוט.

לא בטוח שהיא מסוגלת לנהוג אחרת.
אולי, אבל שווה לנסות ולעזור לה, לא?
בכ"ז הן משפחה אחת

דרך אגב, הפרעת אישיות גבולית זה סבל עצום.
את לא חייבת להכיל מעבר למה שאת יכולה, אבל רק שתדעי.
לא בטוח שהיא מסוגלת לנהוג אחרת.

אשמח מאוד לשמוע ממישהו שחווה את זה עם מישהו קרוב, כיצד הוא מתמודד עם הבעיה והאם הוא מצליח לעזור לסובל מההפרעה או מצא עבורו מסגרת טיפולית מתאימה

אני שמעתי על טיפול DBT שנמצא כיחיד שממש עוזר להפרעת אישיות גבולית. תחפשי ברשת.

_מאוד מדאיג אותי מה יקרה בעוד 5-10 שנים שהורי יהיו פנסיונרים ולא יוכלו לתמוך בה כלכלית כמו עכשיו,
איך היא תתמודד וממה תחיה, שלא לדבר על פנסיה, חסכונות וכו'._

האם היא מקבלת קיצבה מביטוח לאומי? אם לא, ייתכן שהיא זכאית. הפרעת אישיות גבולית לא מזכה אוטומטית, אלא אם כן היא תוכיח שהתפקוד שלה ירוד, בעיקר בתחום הפרנסה. זה לא הרבה כסף, אבל זה משהו.

<המחכימון: כולנו משפחה אחת >

עודדה פלד היא ניורו-פסיכולוגית, מומחה לפסיכולוגיה שיקומית ועובדת עם ילדים שנפגעו מוחית או שסובלים מבעיות התפתחויות. יש לה המון (מהזה המון, אוקיינוס) ניסיון, מקצועית ונחמדה.
היא גם מנהלת את המרכז לטיפול אינטגרטיבי בכפר אורנים, וזה האתר של המרכז (יש לד"ר פלד דף שם):
http://www.integrativi.co.il/home/doc.aspx?mCatID=26103
הטלפון שיש לי הוא 08-9262062 (לא בטוחה שזה מעודכן. אם לא - אפשר להשיג אותה דרך המרכז).

הי רוזה לי

אשמח לדעת על עודדה פלד והמרכז שלה, במה בדיוק היא עוסקת והאם יש לה אתר אינטרנט? וגם לקבל את הטלפון.

תודה

אמא לעתיד,
אני לא מכירה את המרכז "אחד על אחד" אישית, אבל שמעתי ממישהי שזה הציל אותה.

בכל מקרה, הייתי מתייעצת עם ד"ר עודדה פלד מהמרכז לטיפול אינטגרטיבי והולכת על מה שיש לה להציע.

אם את רוצה את מספר הטלפון שלה - תכתבי.

הי או רורה

אכן התכוונתי למסגרת טיפולית פתוחה או משולבת בקהילה( ולא סגורה), כפי שהבנתי שמתקיים במרכז "אחד על אחד" בחיפה. אשמח אם מישהו שמע, מכיר, התנסה במקום הזה או במקום אחר בסגנון מאיזור המרכז.

מבינה שהמילה דפוקה צרמה לך, אבל זו המילה שמתארת הכי נכון את מה שאני מרגישה כלפי התסכול ממנה. כמובן שזו לא אשמתה שהיא כזו, למרות שבגישתי אני מאמינה שאדם אחראי על גורלו ועל צורת ההתמודדות שהוא בוחר כדי להתמודד עם בעיותיו.
אפשר כמובן להמיר את המילה הזו ל" מעיקה" - שזו ההרגשה הכי קשה לי, שאני מרגישה חוסר אונים, שמה שאני או בני משפחה אחרים לא עושים בשבילה, זה אף פעם לא מספיק ולא משביעה את רצונה והיא ממשיכה להדרדר ולדכא את כל מי שסביבה באנרגיות השליליות שלה ולבוא בטענה להורים שלי שבגללם היא כמו שהיא.
רק לפעמים היא איכשהוא מוצאת כוחות ומרימה את עצמה לכמה ימים ושוב חוזר חלילה.

אני שוב פונה בבקשה - אשמח מאוד לשמוע ממישהו שחווה את זה עם מישהו קרוב, כיצד הוא מתמודד עם הבעיה והאם הוא מצליח לעזור לסובל מההפרעה או מצא עבורו מסגרת טיפולית מתאימה.

מאוד מדאיג אותי מה יקרה בעוד 5-10 שנים שהורי יהיו פנסיונרים ולא יוכלו לתמוך בה כלכלית כמו עכשיו,

איך היא תתמודד וממה תחיה, שלא לדבר על פנסיה, חסכונות וכו'.

תודה

אדם עם הפרעת אישיות גבולית בדרך כלל לא מאושפז.
מעבר לזה, מסגרת טיפולית סגורה רק מורידה את התפקוד העצמאי של מי שכן מסוגל אליו.
עדיף מסגרת טיפולית פתוחה או בקהילה.
תרופות יעזרו "לייצב" את המצב קצת, רגשית.

היא לא דפוקה.
היא אולי חולה ותלותית אבל אם הייתה לה סוכרת או מחלת לב לא היית קוראת לה: "דפוקה".

את יכולה למחוק אם בא לך, זה פשוט צרם לי.

מעבר לזה, אם את רוצה המלצה על איש מקצוע, את יכולה לפנות אליי בדף הבית.

דף מרתק...
קראתי את כולו בנשימה אחת.
גם לי יש אחות עם בעיות רבות שמופיעות כאן בדף, ולדעתי הלא מקצועית היא אכן סובלת מהפרעת אישיות גבולית.
גם אני מחליפה את כל קשת הרגשות כלפיה, לפרקים מנסה לעזור, לפרקים מתייאשת ומתרחקת וחוזר חלילה.
היא עכשיו שוב בנפילה ולא עושה כלום חוץ מלשאר בבית הורי ולהעיק על כולם.
מצד שני מרחמת עליה וכן מנסה כשמסוגלת, לתת לה יחס ותמיכה.
כשמרגישה ששאבה בי כל טיפת אנרגיה מתרחקת.
אם היה לי את כל הכסף בעולם הייתי מכניסה אותה למסגרת טיפולית תומכת.
הדף גרם לי להרהר בלבטים שלי כלפיה, למרות שאני לא שונאת אותה, פשוט לעיתים ההכלה שלה עושה לי כל כך רע ומעוררת בי כעסים על שהיא כזו, דפוקה וחולה ותלותית.

האם מישהו מכיר טיפול מתאים להפרעת אישיות גבולית?
האם מישהו שמע על המרכז הטיפולי "אחד על אחד" בחיפה?
לפי מה שהבנתי אין לזה טיפול תרופתי (אולי רק יכול לעזור בהפחתת דיכאון וחרדה) אלא בעיקר טיפול התנהגותי, שלפי כל המחקרים אחוזי ההצלחה שלו נמוכים מאוד.

תודה

עומרי, מחקתי את הודעתך כיוון שלא עמדה בכללי דרך ארץ בצ'יק צ'ק . אם יש לך מה להגיד בצורה עניינית ומכבדת את/ה מוזמנ/ת לעשות זאת.

היי רעות,

אצלי במשפחה המצב קצת אחר, אבל דומה.
לא אכנס למשפחתולוגיה שלי, אבל דבר אחד הצלחתי להבין מכלך הסיטואציה שלי שאולי יהיה רלוונטי גם אלייך:

כולנו פגועים. כל הנוגעים בדבר. וכולנו צריכים הרבה אנרגיה ועזרה כדי לצאת מזה.
אבל אני לא מוכנה שהאנרגיה הזאת תהיה האנרגיה שלי. אני צריכה אותה לעצמי. וברגע שאמא שלי (במקרה שלי היא ה'בעייתית') מביאה אותי למקומות שלוקחים ממני את הכוחות והאנרגיה שלי, אני אומרת 'עד כאן. אם את רוצה להמשיך בכיוון הזה, תמשיכי בו לבד, אני הולכת עכשיו ועושה הפרדת כוחות'. ואכן מנתקת מגע לכמה זמן.

אני לא המטפלת של אמא שלי או המשפחה. אני לא מוכנה להכנס למקום הזה, לא חושבת שזה בריא לאף אחד. אמרתי את זה לאמא שלי (ולכולם, בעצם) וההתמודדות היא שלה. לא שלי. מבחינתי, אלו העובדות הנתונות, אלו כללי המשחק. אני יכולה רק להמליץ על מטפלים אחרים.

אני שומרת מאוד בקנאות על המקום הפרטי שלי והיכולת לחמוק אליו בכל רגע נתון, כי אם אגרר למטה עם השאר, אני רק אגרור אותם עוד יותר למטה, כאילו כולנו מחוברים יחד בחבל. לעומת זאת, אם אשמור על עצמי ואהיה בסדר יחסית, אפילו במחיר של חוסר נימוס או אכזריות לעתים (בעלי טוען שאני מאוד לא נחמדה לאמא שלי, ומטיחה לה דברים בפרצוף בצורה שלא הייתי עושה עם מטופלים שלי, למשל, אבל בעיניי אלו דברים שהיא חייבת לשמוע ואין אף אחד אחר שיגיד לה אותם), התוצאה הסופית תהיה שגם השאר ייגררו קצת למעלה איתי. הם יצטרכו להתאים את סטנדרט האומללות שלהם אליי כדי ליצור איתי דיאלוג.
והאמת? בינתיים זה עובד. אני מרגישה יותר טוב, אמא שלי מביעה נכונות ללכת לטיפול, והכי חשוב - נהיה קצת יותר נחמד ללכת לבקר אותם בלי לחשוש שמישהו ייפול עליי ויבכה לי כמה רע לשנינו יחד.

כתבתי הרבה על עצמי, ואני בטוחה שלא הצלחתי להעביר את התמונה במלואה, אולי נשמעת כמו איזה סנובית שיודעת הכל ומאוד מרוצה מעצמה כרגע, אבל מן הסתם היו פרטים שהשמטתי (בעיקר בגלל חוסר יכולת להעביר אותם לכתב) ויש עוד הרבה על מה לעבוד.
זה מה שקרה וקורה אצלי, מקווה שתקחי את מה המתאים ועוזר לך (אם יש כאן משהו כזה). הדבר העיקרי שהתכוונתי להגיד הוא שהטוב של אחרים לא צריך לבוא על חשבון הטוב שלך, ושזה הדבר העיקרי שאת צריכה לדאוג לו. כשאת תהיי בסדר תוכלי למשוך את האחרים למעלה איתך. אי אפשר לדחוף מלמטה.

[מצטערת על החפירה]

רעות, התבגרת ובכל זאת השארת פינה לילדה. לקטר, לשנוא, לכעוס, להתאכזב.
הילדה לא רוצה להשתנות בכלל...

אבל מסקרן אותי, באיזה אופן את רואה את ההתבגרות שלך, משפיעה על היחסים עם אחותך?
או ששם זה גם כמו בדף, נשאר "תקוע" עם רעות הילדה הקטנה, ולא מצליח לגדול...?

ומעל הכל אני חווה אותך פה, לאורך שנות כתיבתך - אישה ילדותית. הילדה הפנימית שלך, זו שכעוסה שאחותה לא משתנה, שאביה ואמה לא שומעים לה

נכון, אני מודה. כל הדף הזה נכתב על ידי הילדה רעות, או אם תרצו, רעות הילדותית.
מאז שהתחיל הדף הזה ועד היום התבגרתי כל כך הרבה, השתניתי וגדלתי, אבל אי אפשר להבחין בגדילה הזאת בכלל כשעוברים על הדף, כאילו החיים שלי התקדמו, ופה הזמן עומד מלכת, במציאות גדלתי, ופה נשארתי ילדה.

הדף הזה מלווה את הגדילה שלי, אפילו שנראה שהכל אצלי נשאר אותו הדבר.
מדהים לראות איך מסיפור אחד באמת יוצאים כלכך הרבה תובנות ושיעורים ושאלות, כמו השאלה הראשונה שמוצבת בראש הדף- האם אחיות אמורות לאהוב אחת את השניה? ומשם הדרך לא רחוקה לשאלה - האם ילדים חייבים לאהוב את ההורים שלהם? או האם הורים חייבים לאהוב את הילדים שלם?

אפשר להגיד שהדף משמש כמעין טיפול קבוצתי בבעיות משפחתיות.....

אני מקווה שהדף ימשיך לעזור לי ולמי שיעזר בו.

הדף הזה מהפנט בשפע תובנותיו

בלי ספק.

מדהים כל פעם מחדש לחזור לפה כדי לקרא את הסיפורים מלאי התובנות, הצמיחה, הקבלה והסליחה שאנשים מביאים לפה.

מדהים לא פחות לראות, מצד שני, עד כמה סיפור הנושא של הדף הזה נשאר בעומדו.

לפעמים, כשאני קוראת פה, אני שואלת את עצמי מה בעצם את, רעות, רוצה ממני. ממני, כקוראת.

אני לא חושבת שאת באמת רוצה ליצור שינוי.

עם התינוקת יש הכל, אני מרימה אותה ומחבקת ואפילו (זה ממש ממש קשה לי להודות) אוהבת.

קשה להודות בזה כי אז מה? אחותך תנצח בתחרות ביניכן? או אולי בעינייך ה"להודות" הוא על זה שאת (לבושתך) אוהבת מישהו שהוא בעינייך נחות ממך? באמת לא הבנתי מה הוא הדבר הבעייתי כל כך באהבת אחיין, ש"ממש ממש" קשה להודות בו.

מה שכן, ותסלחי לי שאני אומרת את זה, אבל לדעתי חבל על כל המילים והכוונות הכל כך יפות שאנשים מניחים פה למרגלותייך.

_קוראת, כתבת מרתק ומרגש.
הדף הזה מהפנט בשפע תובנותיו_

קוראת, כתבת מרתק ומרגש.
הדף הזה מהפנט בשפע תובנותיו.

שלום רעות.
קודם כל מזל טוב להולדת אחייניתך וביתה של אחותך.
יופי שאת תומכת בה. יוצאים ממך דברים טובים. לפעמים יש הזדמנויות בחיים שאפשר לבחור בשבילים אחרים משהכרנו, אולי זו הזדמנות שכזו. לרדת מהעץ...

קראתי את כל הדף הערב. כמה שנים שעפו להן ביעף... וחשבתי להוסיף את דעתי. מקווה שתתרמי.

אולי הדף שלך משך את תשומת ליבי משום שאחיותיי רבו בינהן ולא דיברו כ-8 חודשים. (אין להן את העבר שלכן וגם לא הפרעה זו או אחרת). אך מה שכן, אבא שלי התערב והודיע רשמית שאם הן לא פותרות את זה הוא לא מגיע לעזור עם הנכדים, לא לאירועים, השכיר את שירותיה של יועצת משפחתית... בקיצור היתה לו אמירה.
וזה בדיוק מה שנראה שחסר אצלכם. ההורים אינם תומכים בה, בך ובקשר העתידי בינכם. מעולם לא עשו זאת. זו דרכה החולנית של משפחתך, להשתיק את כל העניין ואחותך לקחה על עצמה את המחלה בדמות הפרעה.

היא אמנם ילדה שמינית במשפחה ולא קיבלה תשומת לב (שעד היום למדה להשיג אותה בדרכים כאלו ואחרות) ואת ילדה שביעית, אך הראשונה למיזוג שהיה כנראה מאד חשוב להורים. אין ספק שה"מעמד" של שתיכן חי עוד היום, גם בתוך המשפחתולוגיה.

דבר שעלה לי מאד חזק מלקרא את הודעותייך. כתבת שמגיל מאד קטן הרגשת אותה, ידעת שמשהו לא בסדר, ניסית בדרכך להתריע ובעיקר הרגשת שאם תרצי תוכלי לשנות אותה, שזה תלוי בך, שתוכלי להציל אותה או לגרום לה להיות אחרת. זה מאד ברור תחושת הכעס שלך עקב זה. את, הילדה הקטנה, רואה את אחותה בזוועותיה, ובטוחה (בטחון ילדותי ומגלומני) שתוכלי לשנות אותה. והנה - לא רק שלא השתנתה אלא אף החריף הענין. ולא רק החריף הענין - ההורים מעלימים עין ולא רוצים לראות את שאת רואה כ"כ בבהירות.
וכך שנים של כעס, מרמור, זעם וכו' שיוצאים על אחותך ש"לא מסכימה" להשתנות.

ומעל הכל אני חווה אותך פה, לאורך שנות כתיבתך - אישה ילדותית. הילדה הפנימית שלך, זו שכעוסה שאחותה לא משתנה, שאביה ואמה לא שומעים לה, שמשתיקים כדי שלא יראו וידעו - היא מכתיבה ומנהלת את מהלך היחסים שלך איתה. האמפטיה שיש בתוכך לא שייכת לילדה הזו. הילדה הזו, כמו כל הילדים - רואים באופן חד צדדי את עצמם.
לאורך כל הכתיבה שלך פה (פרט לזמן הזה שאת תומכת, וגם זה חלקי) הרגשתי כיצד אותה ילדה היא זו שחיה לצד אחותה. את רואה את עצמך בלבד, ומנתחת אותה מנקודת ההסתכלות של הנוחות של אותה ילדה. את לא מפגינה שום יכולת של פנים אחרות שלך ובך, לראות דברים מנקודות מבט אחרות. הבוגרת שבך, האמא שהפכת, החברה שאת לחברותייך - אף אחת מהפנים הללו - את לא מגייסת ליחסים איתה. הרי, אם היא היתה נכה, נאמר ללא רגל, או עיוורת, לא היית כועסת עליה שאינה רואה או אינה יכולה לרוץ. אך כאן, מכיון שהילדה הפנימית שלך מנהלת את העניינים, אינך יכולה לראות אותה בפגיעותה.

לא ראו אותה מאז שנולדה ועד היום. ומה שראית בה בילדותכם, היתה רק ההפרעה שלה. זה לא פשוט לחיות ליד הפרעה, אבל זיכרי, שלראות הפרעה זה עדיין לא לראות את האדם.

ולסיום, אשתף אותך. כשהייתי בת 26 ניתקתי קשר עם אימי. 7 שנים לא ראיתי אותה או דיברתי איתה. היו כמה אירועים משפחתיים אך בפתולוגיה המשפחתית שלנו, אפשר להיות באותו מקום מבלי לדבר. ושנאתי אותה. כ"כ שנאתי אותה עד שרציתי את מותה. לא היה אכפת לי כלום. גרתי מאד קרוב אליה, אבל למרות חיזוריה לא התרציתי. הרגשתי שלמה מאד עם עצמי ועם הנתק הזה.
גם אני גיליתי שהיא אחת מההפרעות האלו שאפשר לתת להן שם. וגיליתי שהיא לוקחת תרופות פסיכיאטריות.
רציתי רחוק רחוק ממנה, וכמה שיותר.
במהלך אותן7 שנים ובסופן המתוק, עברתי שינוי מהותי בתוך עצמי. נסיעה להודו, מדיטציה, הבשלה פנימית וכו'. זה היה תהליכי ומפתיע בעת ובעונה אחת.
חזרתי אחרת. חזרתי מפוייסת. הילדה בתוכי התפייסה עם אימי. לא ציפיתי שתהיה כך או אחרת. הילדה, שנתתי לה מעצמי, ועשיתי איתה איזה שהוא מהלך, כבר לא ניהלה אותי. ומעבר לזה. כנראה שמשהו בתודעה שלי נפתח ויכול היה לראות את הדברים מעבר לעצמי, עצמי, עצמי. כך זכיתי לעוד 6 שנים איתה. אף פעם היא לא היתה ולא תהיה האמא שדימיינתי כל השנים שרציתי. אך זה כבר לא הפריע לי. נהנתי ממה שיש לי ליהנות איתה, וכל השאר לא. כך גם יכולתי לתת ולקבל, וגם לשמור על שפיותי.
ותוך כדי כך המקום המפוייס יכול היה להמשיך להתקיים.

והנה, ילדתי את ילדתי הראשונה לפני 11 חודשים, וכשהיא היתה בת 3 חודשים אימי נפטרה מסרטן.
ליד מיטתה, כשגססה, שאלתי את עצמי אם אני מצטערת על 7 השנים הללו. וידעתי שלא. זו היתה חלק מההתפתחות שלי. אמירה שלי שהיתה צריכה להאמר ולהעשות וזה היה חלק מהתהליך. מה שכן, אני יודעת שללא האמירה הזו, גם לא היתה ההתפייסות הפנימית.

ואת, שיש לך הרבה מחשבות שאת לא אומרת - תשאלי את עצמך: אם זה שווה... את חייבת להגיד וגם במחיר המריבה או ההאשמה שאת לא מבינה וכו'. האמירה היא לא כדי שדברים ישתנו, אלא כדי להגיד אותם. להשתחרר מהם ולשחרר לאויר משהו שאולי אחרים יוכלו לגדול ממנו גם אם זה לא נעים לשמוע.
שתיקה

אלם

שורש האלימות.

רעות, מקווה בשבילך שתמצאי את הדרך לראות את היחסים בינכן מנקודות מבט שונות. שתוכלי לגייס מולה צדדים נוספים שיש בך (למרות שהיא לוחצת בעיקר על כפתור הילדה הכעוסה ופגועה). מאחלת לך לגדול.

ומסבירה לאחותי איך לעשות את זה נכון...

רעות, יש לך הרבה מה ללמוד על עצמך דרך המשפט הזה.
אם את באה לאחותך (ולעולם בכלל) עם גישה כזאת, את רק מזיקה ומפסידה ונתקעת במקום.

רעות - מזל"ט לאחותך ולקטנה!
וגמלך! כן ירבו ימים טובים

ברכות להולדת אחייניתך.
מקווה שהחיבוק, הליטוף והאהבה לתינוקת יחד עם הרכות והעדינות שאת מוצאת בך ימשיכו להיות אפשרות.
את תומכת. וזה הרבה.
רק דבר קטנטן - איך לעשות את זה נכון - משפט שמעורר מחשבה, יש נכון לכל אחד ואחת, אחר, משלו.
ימים טובים של גילויים משפחתיים.

הי רעות
רציתי לומר שגם לי יש קשר מרוחק עם אחותי.
ואין שם אהבה גדולה. אני מרגישה שהיא "אוהבת" אותי כי אני אחותה אבל לא כאדם.
מצבים קיצוניים שונים בחיי המשפחה שלנו מובילים להתנגשויות ביננו, ובשאר הזמן יש שלום קר. (מה שלא גורע כמו במקרה שלך, אהבה גדולה ומלאת חום עם שלושת האחיינים שלי).
אנחנו מאוד מאוד שונות באופיינו ומשם בא גם הקושי להתחבר.
בשנה האחרונה ההורים שלי היו חולים ונזקקו לתמיכה צמודה בבית ובבי"ח (אמא שלי לקתה בסרטן ועברה חצי שנה של טיפולים כימותרפיים, אבא שלי עבר כמה ארועי מוח)
אני סעדתי אותם כל הזמן, גם בגלל שאני גרה קרוב יותר וגם בגלל שקשה לי מאוד לראות את אהוביי סובלים מבלי לעשות משהו. הפסדתי ימי עבודה וכסף והיא, עשתה כשהיה נוח, וכשלא היה נוח אמרה, אני לא יכולה - מה שהשאיר שתי אופציות: או שאני אעשה, או שזה לא יעשה כלל......
בשלב מסויים הגעתי לתובנה, שהיא הסיבה לכתיבה שלי כאן: ברגע קשה מסויים שחשתי תיסכול עז מחוסר הרגישות שלה, שאלתי את עצמי מה הייתי עושה אם היא לא היתה קיימת? ועניתי לעצמי שסביר שהייתי עושה אותו הדבר רק בלי התסכול. ובו ברגע החלטתי שאני מדמיינת כאילו היא לא נמצאת. (אני יודעת שזה נשמע קשה ועצוב, להעלים במחשבה את אחותי, אבל באותו רגע זה היה הדבר הנכון לעשות). זה מאוד עזר לי לתפקד באותה תקופה.
כשהיא יכלה לתת, היא נתנה, ובשאר הזמן, פשוט תימרנתי כאילו אני בת יחידה, מה שממילא הייתי במה שנגע לטיפול וההתנהלות בזמן ההוא.
התקופה ההיא, הלא רחוקה כ"כ, היתה חוויה מעצבת בשבילי. וגם היום אני יודעת שהיא המשפחה שלי, וכנראה לא תהיה מהאנשים הקרובים אליי בעולם.
וכך אני מקבלת אותה. מנסה לנהוג ברוך, להיות אמפטית איפה שאפשר, ואיפה שלא פשוט מנקה עצמי מציפיות.

עם הלידה, כאילו כל האויר יצא מבלון המתיחות שריחף במשפחה, ועל כולם ננסך רוגע והקלה.
הייתה לידה קשה מאוד בשבוע ה41 להריון, לידה שהתחילה ע"י התערבות רפואית של פיטוצין, נמשכה כמעט שלושה ימים והסתיימה בניתוח קייסרי דחוף.
וכך מצאתי את עצמי באה לבקר את אחותי בבית החולים כשהיא מותשת לאחר לידה, ואני עוזרת לה, משקה אותה בזמן שהיא מניקה, עוזרת לה לתמוך בתינוקת כשהיא מניקה, מחזיקה את התינוקת, ומפציצה אותה בתעמולה "באופנית".

מדהים איך תינוקות מצליחים להסיר ממני (ובטח מכולם) את כל הציניות, המגננות, התוקפנות, הכל הכל יורד ממני, אני מצליחה למצוא בי רכות ועדינות.

אני חייבת להיות כנה, ולחדד, הרגשות שלי אל אחותי נותרו קשים, אני לא מצליחה לראות את עצמי למשל נותנת לאחותי חיבוק או ליטוף, או אהבה.
אבל עם התינוקת יש הכל, אני מרימה אותה ומחבקת ואפילו (זה ממש ממש קשה לי להודות) אוהבת.

אל אחותי אני מצליחה להגיע דווקא מכיוון אחר.
בתור הילדה המוזרה במשפחה, אני הסמכות העליונה בעניין גידול תינוקות וילדים באופן טבעי ולפי עקרון הרצף כך שאני מוצאת את עצמי מייעצת ומלמדת, ותומכת, ומסבירה לאחותי איך לעשות את זה נכון...

ימים טובים הגיעו.
כמו בלון המתמלא לו לאיטו באויר, התמלאה לה ביטנה של אחותי במים ותינוקת.
המתיחות במשפחה הלכה וגברה, כל נקודת חולשה אצל מי מבין בני המשפחה איימה להוות נקודת משבר ופיצוץ.

עכשיו מגיע לי מזל טוב.
לפני שבוע נולדה לי אחיינית חדשה, קטנה ומתוקה (וגם אחיין, אבל הוא לא קשור לסיפור).
מייד יבוא המשך...

היי יקירתי
הנה אני כבר 3 שבועות רוצה לכתוב לך בדף הזה אבל המחשבות לא מתגבשות למשהו ורבאלי
ודווקא ביום ההולדת שלך יש לי ההזדמנות והמוזה
אז תסלחי לי אם זה לא במקום או חסר טעם,
אני בכל זאת מנסה...

נראה לי שמעבר לקונפליקט עם אחותך, יש נושא יותר חשוב
נושא של האנרגיה הגברית שאיננה (אין דמות גברית משמעותית ופעילה בחייך)
יש לך מערכת יחסים מפותחת ומגוונת עם אימך, עם אחותך, עם ביתך, עם עצמך.
נראה לי (מהצד) שאת ננעלת על ה"שנאה" לאחותך כדי לא לפתוח את המועקה האמיתית והעמוקה-
היחסים עם אבא שלך, שם נבנה המחסום שלא מאפשר את האנרגיה הגברית.

השיחה שכתבת למעלה, שיחה שבה הוא לחץ ואת שתקת,
שיחה שהתקיימה בכלל רק בגלל שאמך הייתה בחו"ל,
אפשר לראות איך שני הצדדים זועקים לעזרה (ואיך את לוקחת את כעסייך כלפי אבא שלך
והופכת אותם לכעסים על אחותך).
_אבא: כבר כמה זמן יש לי כאב בכתף ובצלעות, מה את יכולה לעשות?
אני: אני צריכה להבין ממה זה נובע. <למישהו אחר הייתי מציעה עיסוי, אבל מאוד מוזר לי לעשות עיסוי לאבא שלי, יש איזו אינטימיות שנוצרת בטיפול>_

הוא איש מבוגר, חולה, פגיע. ועם כל זה הוא לא מהסס לפנות לעזרה דווקא אליך - בטוחה שגם לו זה לא הכי טריויאלי, אך אולי הוא מחפש את האינטימיות איתך?
את שתמיד היית ביתו האהובה והיום את כ"כ רחוקה ממנו, לא הגיע הזמן להתחיל לקבל אותו, להשלים איתו?אולי הגיע הזמן שתתחילי לדבר איתו, לגעת בו. יש לך ילדה, תראי כמה את אוהבת אותה. ודמייני לעצמך כמה הוא אהב אותך, כמה הוא נתן לך, כמה הוא עדיין מצפה לקרבתך. הוא שואל, מעז, מבקש, את בונה חומות, משתדלת לא להפגע. אבל הוא כבר איש מבוגר, ואת גם לא ילדה קטנה. היוצרות מתהפכות, את זו שצריכה לקחת אחריות עליו והוא זה שייכנע.
אני חושבת שההזדמנות שבאה לך ממנו, ההזדמנות לטיפול, לא משהו אינטנסיבי, משהו בקצב שלכם - זאת הדרך בה תמצאי את אהבתו והוא את אהבתך. בטיפול יש לך את הסמכות להוביל, הוא יודע זאת, והוא רוצה שתובילי. תשאלי אותו על הילדות, לא שאלות כלליות, שאלות ספציפיות, משהו שיעזור לך בעבודתך (תשאלי איך אמא שלו הייתה קוראת לו, למשל). תכירי אותו באמת, מאיפה הוא בא, למה הוא מתנהג כמו שהוא מתנהג, תראי שהוא תמיד רצה בטובתך.
נראה לי שחלק גדול מהשנאה לאחותך קשור ביחס "לא שווה" לה ולך, בזה שהיא תמיד יצאה החלשה וזכתה בכל הרחמים - ואת החזקה, זו שתמיד צריכה לוותר ולהבליג. הגישו לך נעליים גדולות ותמיד השתדלת לא לאכזב, אבל אינך צריכה להוכיח עוד לאיש - את יודעת שאת מוכשרת ומדהימה, והנה את גם מתקיימת בזכות עצמך. תגידי לו את זה, תתני לו להציץ לעולמך. תרשי לו להתגאות בך.
אינך זקוקה למטפל/ת מהצד, את היא המטפלת, יש בך מספיק מודעות לשניכם, יש לך את כל הכלים הדרושים. פשוט תקחי את ידו בידך.

תובנות מבית ביירון קייטי יכולות להיות רק לך כשתעשי את העבודה.
יש לה דף עבודה שנקרא "שפוט את האחר", אפשר למצוא אותו באתר שלה לדעתי.
בכל אופן הדבר הראשון שעושים זה רושמים: אני (פה את מוסיפה שונאת כועסת מודאגת או כל מה שמתאים למצבך) את ___ (שם) כי __
ואז את צריכה להיות הכי קטנונית ילדותית ואמיתית שאת יכולה ולרשום את כל הדברים שאת שונאת באחותך (במקרה שלך)
ועל זה לעשות את השאלות וההיפוכים. אבל הכי טוב שתנסי לחפש את הדף המלא כי יש שם עוד דברים שממש עוזרים.
אם את רוצה תתחילי ואני אשתדל לעזור, למרות שאגב אני לא מומחית כזו גדולה...

אני לא חושבת שזה קשור למיומנות בדיפלומטיה. אני חושבת, רעות וצליל שאת נהנית להיות קורבן. בהתחלה היית קורבן ביחס לאחותך, אומנם אותך אהבו והיא הוזנחה, אבל לכל אורך הדף את עוסקת בך ובכעס שלך עליה ובמה שהכעס שלך עושה לך- כלומר כמה את סובלת כמה את קורבנית של האומללות של אחותך ובכלל לא עוסקת באמת במערכת היחסים ביניכן.
אח"כ כשהעליתי את הנקודה המשפחתית - את שוב עסוקה בך ובקורבנות שלך.
לדוגמא גם מול אבא שלך את בעמדה של קורבן. קראתי את השיחה שלכם והיו לך הרבה הזדמנויות לעצור את הידרדרות השיחה. הוא שאל אותך למה את לא יכולה לעזור, יכולת לומר מאה ועשרה דברים בעניין בשביל לצאת מזה (כואב לך הראש, תתייעצי עם עמית כמו שנאמר, את רוצה לחשוב לעומק, לגעת לו לפחות באזור שהוא מצביע עליו - לגעת מותר יו נואו- ועוד) . אני חושבת שבחרת לא להגיב כי את משותקת לידו מחרדה. אני חושבת שלא בוחרים חרדה אבל בוחרים להישאר בה. מרוב שהתרגלת לא להילחם את כבר לא יודעת איך אז את בוחרת במילוט - בשתיקה, ואח"כ מגיע התסריט הידוע מראש - אחותך שמעירה לך ואבא שמחליט שאת לא יודעת. קיבלת את התסריט הנח - את לא נלחמת, לא מקשיבים לך, רומסים אותך, את קורבן וזהו - אפשר להיות רגועים ולהתחיל לנתח את זה. עכשיו כשאת שוב מקבלת אישור לקורבנות שלך את רגועה. רק שמשהו בתוכך אומר לך שזה לא המצב הטבעי לך ולכן את כותבת פה ואת כועסת ומבטאת בשחור את המילים שכן רצית לומר.
ברגע שתאזרי אומץ ותגידי משהו, לא משנה מה, משהו, בהמשך לכל הערה כלפייך - את תתחילי לצאת מזה.את לא חייבת "להיכנס" באבא שלך או לשתול אותו במקום, סתם משהו העיקר לענו, שתצאי מהמצב הזה שבו ככל שאת כועסת - את יותר דוממת.

אבל את יודעת, מעבר לזה, נראה לי שאת נורא אוהבת להתפלסף. את כותבת שאת מחפשת מקום לקטר - זה יופי. אבל עובדה שהדף קיים שנים... מעבר לזה שזה טוב לשחרר קיטור מדי פעם יש רושם שההתפלספות מחליפה את ההתמודדות. את מנתחת את היחסים בינך ובין אחותך שוב ושוב ושוב מכל מיני זוויות, ואני בעוונותיי תרמתי עוד זווית - הזווית המשפחתית. אז יופי שזה פותח את העיניים - אבל אל תצללי לשם. תקחי כעובדה שאת לא משנה את המשפחה שלך עכשיו - וגם לא את עצמך. זה מורכב מדי ואיטי מדי מכדי לחשוב שמשהו ישתנה מניתוח כתיבה בפורום או תגובה כן/ לא לאבא שלך. צעדים קטנים ו ה מ ו ן זמן משנה אינטראקציות.

תקחי צעד צעד. תתמקדי באחותך ההרה. אומרים שמה שעוזר לאנשים לחזק את עצמם - זה דווקא עזרה לאנשים אחרים שסובלים מבעיות דומות לשלהם. למשל אישה שחוותה התעללות מינית - חונכת נערה שעברה התעללות לא מזמן. את ואחותך בותה זירה, כל אחת אכלה את החרא שלה מהמשפחה (תאור מעודן משהו...) תנסי לאט לאט להושיט לה יד, בעיקר סביב ההריון הוילד. תתמקדי במה שאת עושה, לא במה שאת חושבת. את רוצה לכתוב ולקבל הכרה, לקבל מקום לפרוק מחשובת, את יכולה, אבל הרבה יותר, לדעתי, עדיף לך, עם כל היכולת הזו לנתח ולהתפלסף להתמקד בלקבל הכרה ושיתוף בעשייה. אם תתמקדי במה שאת עושה בשביל או עם - ותכתבי את זה (כי יש לך את הצורך לשתף) את תצרי "הלך רוח" של עשייה ופרודקטיביות וזה ישים אותך במקום אחר מהנבירה הזו שלא מובילה אותך לשום מקום - מלבד לעוד אפיק של בריחה מהתמודדות.

בהצלחה.

את יודעת, את צריכה ללמוד לדבר דיפלומטיה. למה הכוונה?

_אבא: כבר כמה זמן יש לי כאב בכתף ובצלעות, מה את יכולה לעשות?
אני: אני צריכה להבין ממה זה נובע. אולי כדאי שאתייעץ עם X שאני מאד מעריכה את דעתו.
אבא: מה זאת אומרת לבדוק? את לא יכולה לעשות משהו?
אני: אני צריכה לברר באיזה שריר בדיוק מדובר. ולהתייעץ איך הכי כדאי לפעול.
אחות: נו למה את לא מציעה לעזור?
אני: את צודקת, אני צריכה לבדוק איך יהיה הכי כדאי. מחר דבר ראשון על הבוקר אתקשר ל X ואתייעץ איתו.

אני מניחה שמפה השיחה תהייה שונה, ודבר ראשון על הבוקר, תדברי עם אמא שלך, תסבירי לה, ותגידי שתשמחי לשלוח אותו לאיקס, שאת כ"כ מעריכה את המקצועיות שלו...

צריך להתאמן בזה, זה כמו להתאמן כדי להיות בכושר...

שוב תודה ל ג'ינ ג'ית שהעלתה את הבעיה לרמה המשפחתית.
ו אינדי אנית אשמח לתובנות/ הכוונות מבית ביירון קייטי.

חוץ מלפרוק, אני יודעת, שכמו שאמרה שרי אריסון, השינוי בתחיל בתוכי.
אני יודעת שאם יש לי קונפליקט עם מישהו, אני לא יכולה לשנות אותו, אני צריכה לשנות משהו בתוכי, ואז זה יסתדר.
אז אני בעצם מבקשת: תמיכה, מקום לפרוק, פרספקטיבה, הכוונה, בוטות ורכות.

הכל הולך.