על ידי פלוני_אלמוני76* » 05 נובמבר 2017, 17:18
+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+
לפני כמה שנים הכרתי מישהי שעשתה רושם בהתחלה של איש נשואה שרק מחפשת ריגושים, וזה התאים לשנינו. היה זה כנראה דחף שנבע ממה שכבר איבדנו במהלך חיי הנישואין. לאחר 14 שנות נישואין והיכרות ארוכה לפני כן, זה אפילו משהו שנראה כמעט אנושי. מערכת היחסים בינינו הייתה לא מעט בתקופה הראשונה שלה, במשך כחמישה חודשים בעיקר מע יחסים של פלירטוטים וטיזינג. אולם, דווקא משום שלא קפצנו האחת על השניה במהרה, אלא, ניהלנו לא מעט שיחות עומק נחשפנו זה לעולמה של זו, וכך העמקנו בינינו את ההיכרות. הקשר קיבל חיזוק כשנכנסה להיכרות העמוקה שלנו גם אינטימיות מטריפה וסוחפת שהלהיטה את היצרים באופן ששנינו לא חווינו לפני כן במע היחסים הקודמות שניהלנו. הפכנו לחברים הטובים ביותר האחד של השניה, וניהלנו שיחות רצופות בבקרים, בערבים בסופי שבוע ובכל זמן אפשרי.
כמובן, שמע היחסים הזו הרעידה את מע היחסים בבתים שלנו. העובדה שהיינו בודדים במע היחסים בבית, וחיפשנו שותף לחיים אם זה לתשוקות, לחלומות, לרגעי העצב והשמחה. להצלחות ולכישלונות, לחלומות ולהגשמה העצמית, ומצאנו את זה את זו, ממלאים את עצמנו בעולמות השונים ובכל זאת, נהנים להיות ביחד היא לטעמי הביטוי הטוב ביותר לאהבה אמיתית - למרות הנישואין והילדים.
כעת, כל אחד ואחת מאיתנו מצוי במקום קצת אחר...אני מגובש מאוד לעזוב את הכל ולחיות ביחד איתה - כי החיים ללא תשוקה חסרי טעם ותפלים. היא לעומת זאת, חוששת מאוד לגרום לנזק לעתיד ילדיה.
זה מובן ומקובל בעיני. זה בסדר. אלו הם החיים.
אז יש גם אהבות שלמרות חיי הנישואין והמשפחה הם גדולות וענקיות ובעיקר אמיתיות.
אין כאן מסקנה גורפת מה כדאי לעשות. להיפרד? להישאר נשוי? יש רק בעיקר ביטוי פומבי שגם מישהו או מישהי מאיתנו החליטה להתחתן לפני כך וכך שנים,
אין זו גזירת גורל או דרך ללא מוצא.
אני לא מדבר על התאהבות, אלא, על חברות ואהבה. יש הבדל בין התאהבות שמפריחה בנו את הרגשות העצומים, לבין אהבה לאדם שמולנו.
[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]
לפני כמה שנים הכרתי מישהי שעשתה רושם בהתחלה של איש נשואה שרק מחפשת ריגושים, וזה התאים לשנינו. היה זה כנראה דחף שנבע ממה שכבר איבדנו במהלך חיי הנישואין. לאחר 14 שנות נישואין והיכרות ארוכה לפני כן, זה אפילו משהו שנראה כמעט אנושי. מערכת היחסים בינינו הייתה לא מעט בתקופה הראשונה שלה, במשך כחמישה חודשים בעיקר מע יחסים של פלירטוטים וטיזינג. אולם, דווקא משום שלא קפצנו האחת על השניה במהרה, אלא, ניהלנו לא מעט שיחות עומק נחשפנו זה לעולמה של זו, וכך העמקנו בינינו את ההיכרות. הקשר קיבל חיזוק כשנכנסה להיכרות העמוקה שלנו גם אינטימיות מטריפה וסוחפת שהלהיטה את היצרים באופן ששנינו לא חווינו לפני כן במע היחסים הקודמות שניהלנו. הפכנו לחברים הטובים ביותר האחד של השניה, וניהלנו שיחות רצופות בבקרים, בערבים בסופי שבוע ובכל זמן אפשרי.
כמובן, שמע היחסים הזו הרעידה את מע היחסים בבתים שלנו. העובדה שהיינו בודדים במע היחסים בבית, וחיפשנו שותף לחיים אם זה לתשוקות, לחלומות, לרגעי העצב והשמחה. להצלחות ולכישלונות, לחלומות ולהגשמה העצמית, ומצאנו את זה את זו, ממלאים את עצמנו בעולמות השונים ובכל זאת, נהנים להיות ביחד היא לטעמי הביטוי הטוב ביותר לאהבה אמיתית - למרות הנישואין והילדים.
כעת, כל אחד ואחת מאיתנו מצוי במקום קצת אחר...אני מגובש מאוד לעזוב את הכל ולחיות ביחד איתה - כי החיים ללא תשוקה חסרי טעם ותפלים. היא לעומת זאת, חוששת מאוד לגרום לנזק לעתיד ילדיה.
זה מובן ומקובל בעיני. זה בסדר. אלו הם החיים.
אז יש גם אהבות שלמרות חיי הנישואין והמשפחה הם גדולות וענקיות ובעיקר אמיתיות.
אין כאן מסקנה גורפת מה כדאי לעשות. להיפרד? להישאר נשוי? יש רק בעיקר ביטוי פומבי שגם מישהו או מישהי מאיתנו החליטה להתחתן לפני כך וכך שנים,
אין זו גזירת גורל או דרך ללא מוצא.
אני לא מדבר על התאהבות, אלא, על חברות ואהבה. יש הבדל בין התאהבות שמפריחה בנו את הרגשות העצומים, לבין אהבה לאדם שמולנו.