על ידי נ_ע_מ_ה* » 02 מאי 2010, 23:01
לא יודעת למה דווקא עכשיו יצא שנכנסתי לדף הזה
משך שנים,שנים רבות ,רבות מאד,רבות מדי, חשתי כמוך. עד ממש לא מזמן כששאלו אותי איך היה לגור בבאר אורה (בקצה הערבה,ליד אילת) הייתי משתמשת בניסוח המדוייק שלך : "חייזרית על הכדור הלא נכון" . ממש במילים האלו.המהות של המילים האלו ליוותה גם אותי משחר ילדותי.
והנה,אני קוראת אותך כאן,כמו קוראת את עצמי,את נפתולי ליבי והלכי נפשי,את מי שהייתי עד לא מזמן ואת מי שעדיין הנני
ובכן,מה השתנה?
וואו,.... כמה הרבה השתנה!
השתנה משום שהייתי זקוקה לשינוי הזה,אפילו לחלקים הפחות נעימים שבו-אלו שהותירו אותי ללא בן זוג אחרי 18 שנים של יחד
צחוק הגורל. איך החיים מביאים אותך דרך חתחתים ארוכה ומפותלת,במהלכה אינך יכול להבחין בדבר מבעד לאפלה
וכמה אבסורד הוא שדווקא בעת שנותרתי לבד,דווקא אז באה הישועה לבדידותי
והישועה הזו לא נפלה לי כנס משמיים . הישועה הזו איננה תלויית מקום פיזי כזה או אחר. ותהה הסביבה תומכת ומפרגנת ככל שתהיה.
הישועה היא פנימית: הישועה היא הכוח הפנימי שנסך בי האל לעשות שינוי מהותי בתפיסה שלי את עצמי, את מי שאני רוצה להיות.
הקץ לבדידותי הגיע משום שקצתי בחיי הבדידות והעמדתי את השיקול החברתי בראש סדרי העדיפויות
אם יש לי עכשיו חברת נפש קרובה ונגישה כמו זו שאת מייחלת לה? לא,עדיין לא בהישג ידי
אבל אני בדרך.
אני נפתחת לעולם,אני מאפשרת לעצמי יותר זמן להיכרות עם הסביבה האנושית במקום מושבי הנוכחי
וראה זה פלא,כמה צפוי: כשידייך פתוחות לקבל-אתה מקבל בדיוק את שאתה זקוק לו
ואני זקוקה.
אז הנה,העולם שלח לי אותך,אחות תאומה שחווה את המציאות מתוך דמיון מפחיד למציאות שלי:
גם אני אמא בחינוך ביתי,עם ארבעה ילדים (ועכשיו גם חד הורית...),
גם לי אין זמן לבזבז על שיחות חסרות תכלית של "הא ודא" בגן השעשועים
גם אני צמאה לחברות נפש עמוקה,כנה,תומכת,מכילה, כזו שאוכל לתת בה אמון ולקבל בחזרה אהבה ושמחת חיים, אופטימיות
גם אני מתרחקת מרכילות ולשון הרע כמו מאש
גם אני רוצה למצוא רגעי חסד בהם תחושת יחד תלווה את שגרת יומי העמוסה,
גם אני מייחלת לחוות תחושת שייכות למישהו/משהו - שותפות גורל, חיבוק קטן על הדרך,מילה טובה,חיזוק פה ושם,כתף לבכות עליה ולהתנחם
ואת יודעת איפה אני מוצאת את כל אלו?
בתוכי,כן..כן...
כשאני מצליחה להוציא מעצמי טוב החוצה-אז הוא מושך אליי טוב
כשאני מצליחה להיות במקום של נזקקות-אני משדרת לעולם שאני פנויה לקבל-ורק אז הוא שולח
לא כל הצרכים מקבלים מענה מאותו מקור, זה ברור
אולי זה בעצם לא ברור
לי זה לא היה ברור.
משך כל שנות זוגיותי, ציפיתי לקבל מענה לכל צרכיי מאותו האחד והיחיד-זה שכבר לא מעוניין יותר להיות מובן מאליו עבורי ,כרס תחת עומס הציפיות שלי אחרי שנים של מאמצים להיות גם החבר וגם החברה וגם וגם וגם-הכל...
אז לא. זה כבר ברור לי היום שזה לא נכון-לא לו ולא לאף אחד כנראה.
רק לאחרונה מתבהרת לי מציאות שבה אני מרגישה שייכת- לא למקום/אדם/קהילה האחת והיחידה,המושלמת, אלא למקום -זה שאני שלמה איתו,זה שבו אני חשה עצמי. (ולא במקרה מכונה אלוהים בשם "המקום")
תמיד כמהתי למצוא אדם כמותי
והרי זה לא ייתכן
כי הרי אני,מעצם היותי אני,שונה ומיוחדת מ"כולם"
לא אמצא מי שיילך בדרכי,משום שזו דרכי האישית,שאני פילסתי בהתאם למה שנכון עבורי
קורה די הרבה שמתלווים אלי לדרך מי שרואים בי איזה "גורו" מוערץ, אבל לא בהם חפצה נפשי. אינני מתיימרת להיות מורת דרך עבור אחרים . אני מורת הדרך שלי עצמי, וזו חתיכת משימה לא פשוטה כלל
בצעירותי,בין הצבא והילדים, הייתי מדריכת טיולים. משך 10 שנים מחיי, הובלתי אנשים בשבילים בטבע, שבילים שאני עצמי התוודעתי אליהם לפעמים לראשונה בחיי,אבל הובלתי אחריי שיירה של מטיילים ללא שום בעיה. הם הלכו אחרי כעדר עוור . לא באלו חפצה נפשי כעת.
טוב לי לפסוע עכשיו בשביל הצדדי,הלא מוכר,עם ילדיי,במסע שלי אל עצמי. זה הטיול הכי מרתק ומהנה שיצאתי אליו בחיי.
לארצות רחוקות שמעבר לים הגעתי,חציתי יבשות ואוקיינוסים,הכרתי תרבויות נכחדות,פגשתי עמים ואנשים,מקומות,אתרים
כלום,כלום מכל אלו לא מתקרב אפילו לטיול האמיתי שלי אל עצמי,בחיק משפחתי (שגם היא הרי מראה של עצמי...)
רק מהמקום של ה "אין", אחרי תהליך אבל על אובדן בן הזוג,חילול קדושת שלמות המשפחה, מהחושך,רק משם יכולתי להבחין בניצוצות האור הקטנים שצצים לאחרונה בחיי
הם לא רבים ולא מציפים אותי באור זוהר כמו בפנטזיה,אבל הם בפירוש ניצוצות אור
ואני מודה על היותן כאלו עבורי
מודה לכל רסיס ,לכל ניצוץ,לכל חברה שמתחברת לעולמי
כבר לא מצפה לכלום
רק מהמקום הזה-הריק,הנקי,הצמא לרוות, הפתוח לקבל, רק משם מצליחה לראות את ניצוצות האור
ומי יודע,אולי עוד נפגש פעם בצד הדרך...
אם תיהיי מספיק צמאה,תמצאי מי שירווה את צמאונך
בהצלחה
נעמה
לא יודעת למה דווקא עכשיו יצא שנכנסתי לדף הזה
משך שנים,שנים רבות ,רבות מאד,רבות מדי, חשתי כמוך. עד ממש לא מזמן כששאלו אותי איך היה לגור בבאר אורה (בקצה הערבה,ליד אילת) הייתי משתמשת בניסוח המדוייק שלך : "חייזרית על הכדור הלא נכון" . ממש במילים האלו.המהות של המילים האלו ליוותה גם אותי משחר ילדותי.
והנה,אני קוראת אותך כאן,כמו קוראת את עצמי,את נפתולי ליבי והלכי נפשי,את מי שהייתי עד לא מזמן ואת מי שעדיין הנני
ובכן,מה השתנה?
וואו,.... כמה הרבה השתנה!
השתנה משום שהייתי זקוקה לשינוי הזה,אפילו לחלקים הפחות נעימים שבו-אלו שהותירו אותי ללא בן זוג אחרי 18 שנים של יחד
צחוק הגורל. איך החיים מביאים אותך דרך חתחתים ארוכה ומפותלת,במהלכה אינך יכול להבחין בדבר מבעד לאפלה
וכמה אבסורד הוא שדווקא בעת שנותרתי לבד,דווקא אז באה הישועה לבדידותי
והישועה הזו לא נפלה לי כנס משמיים . הישועה הזו איננה תלויית מקום פיזי כזה או אחר. ותהה הסביבה תומכת ומפרגנת ככל שתהיה.
הישועה היא פנימית: הישועה היא הכוח הפנימי שנסך בי האל לעשות שינוי מהותי בתפיסה שלי את עצמי, את מי שאני רוצה להיות.
הקץ לבדידותי הגיע משום שקצתי בחיי הבדידות והעמדתי את השיקול החברתי בראש סדרי העדיפויות
אם יש לי עכשיו חברת נפש קרובה ונגישה כמו זו שאת מייחלת לה? לא,עדיין לא בהישג ידי
אבל אני בדרך.
אני נפתחת לעולם,אני מאפשרת לעצמי יותר זמן להיכרות עם הסביבה האנושית במקום מושבי הנוכחי
וראה זה פלא,כמה צפוי: כשידייך פתוחות לקבל-אתה מקבל בדיוק את שאתה זקוק לו
ואני זקוקה.
אז הנה,העולם שלח לי אותך,אחות תאומה שחווה את המציאות מתוך דמיון מפחיד למציאות שלי:
גם אני אמא בחינוך ביתי,עם ארבעה ילדים (ועכשיו גם חד הורית...),
גם לי אין זמן לבזבז על שיחות חסרות תכלית של "הא ודא" בגן השעשועים
גם אני צמאה לחברות נפש עמוקה,כנה,תומכת,מכילה, כזו שאוכל לתת בה אמון ולקבל בחזרה אהבה ושמחת חיים, אופטימיות
גם אני מתרחקת מרכילות ולשון הרע כמו מאש
גם אני רוצה למצוא רגעי חסד בהם תחושת יחד תלווה את שגרת יומי העמוסה,
גם אני מייחלת לחוות תחושת שייכות למישהו/משהו - שותפות גורל, חיבוק קטן על הדרך,מילה טובה,חיזוק פה ושם,כתף לבכות עליה ולהתנחם
ואת יודעת איפה אני מוצאת את כל אלו?
בתוכי,כן..כן...
כשאני מצליחה להוציא מעצמי טוב החוצה-אז הוא מושך אליי טוב
כשאני מצליחה להיות במקום של נזקקות-אני משדרת לעולם שאני פנויה לקבל-ורק אז הוא שולח
לא כל הצרכים מקבלים מענה מאותו מקור, זה ברור
אולי זה בעצם לא ברור
לי זה לא היה ברור.
משך כל שנות זוגיותי, ציפיתי לקבל מענה לכל צרכיי מאותו האחד והיחיד-זה שכבר לא מעוניין יותר להיות מובן מאליו עבורי ,כרס תחת עומס הציפיות שלי אחרי שנים של מאמצים להיות גם החבר וגם החברה וגם וגם וגם-הכל...
אז לא. זה כבר ברור לי היום שזה לא נכון-לא לו ולא לאף אחד כנראה.
רק לאחרונה מתבהרת לי מציאות שבה אני מרגישה שייכת- לא למקום/אדם/קהילה האחת והיחידה,המושלמת, אלא למקום -זה שאני שלמה איתו,זה שבו אני חשה עצמי. (ולא במקרה מכונה אלוהים בשם "המקום")
תמיד כמהתי למצוא אדם כמותי
והרי זה לא ייתכן
כי הרי אני,מעצם היותי אני,שונה ומיוחדת מ"כולם"
לא אמצא מי שיילך בדרכי,משום שזו דרכי האישית,שאני פילסתי בהתאם למה שנכון עבורי
קורה די הרבה שמתלווים אלי לדרך מי שרואים בי איזה "גורו" מוערץ, אבל לא בהם חפצה נפשי. אינני מתיימרת להיות מורת דרך עבור אחרים . אני מורת הדרך שלי עצמי, וזו חתיכת משימה לא פשוטה כלל
בצעירותי,בין הצבא והילדים, הייתי מדריכת טיולים. משך 10 שנים מחיי, הובלתי אנשים בשבילים בטבע, שבילים שאני עצמי התוודעתי אליהם לפעמים לראשונה בחיי,אבל הובלתי אחריי שיירה של מטיילים ללא שום בעיה. הם הלכו אחרי כעדר עוור . לא באלו חפצה נפשי כעת.
טוב לי לפסוע עכשיו בשביל הצדדי,הלא מוכר,עם ילדיי,במסע שלי אל עצמי. זה הטיול הכי מרתק ומהנה שיצאתי אליו בחיי.
לארצות רחוקות שמעבר לים הגעתי,חציתי יבשות ואוקיינוסים,הכרתי תרבויות נכחדות,פגשתי עמים ואנשים,מקומות,אתרים
כלום,כלום מכל אלו לא מתקרב אפילו לטיול האמיתי שלי אל עצמי,בחיק משפחתי (שגם היא הרי מראה של עצמי...)
רק מהמקום של ה "אין", אחרי תהליך אבל על אובדן בן הזוג,חילול קדושת שלמות המשפחה, מהחושך,רק משם יכולתי להבחין בניצוצות האור הקטנים שצצים לאחרונה בחיי
הם לא רבים ולא מציפים אותי באור זוהר כמו בפנטזיה,אבל הם בפירוש ניצוצות אור
ואני מודה על היותן כאלו עבורי
מודה לכל רסיס ,לכל ניצוץ,לכל חברה שמתחברת לעולמי
כבר לא מצפה לכלום
רק מהמקום הזה-הריק,הנקי,הצמא לרוות, הפתוח לקבל, רק משם מצליחה לראות את ניצוצות האור
ומי יודע,אולי עוד נפגש פעם בצד הדרך...
אם תיהיי מספיק צמאה,תמצאי מי שירווה את צמאונך
בהצלחה
נעמה