אושר, אינו מתנת חינם. כדי להיות מאושרת, צריך לשלם מחיר.
האם את מודעת למחיר?
למשל, תצטרכי לוותר על זה שלא ציפית לשלישי. לוותר על המשבר בזוגיות. להבין שלא הוא גרם לך להיות מובטלת. והכי קשה אולי זה חיים ליד בעל שמסרב להתחבר אליך ומראה לך בדלת אמותיך שאפשר גם אחרת.
האם את מוכנה לוותר על אי האושר כדי להיות מאושרת?

אפשר להציע? אימון אישי.
מאוד עוזר לצאת ממצבים תקועים ולהבין במהירות יחסית הרבה דברים.

היי,
כבר דקות ארוכות שאני נמצאת בדף הזה, מחפשת תשובות, חיזוקים, קצת אור בימים החשוכים שעוברים עליי.
כבר שנים שאני חיה בתחושת פיספוס כי אני לא מצליחה לענות על השאלות הכביכול פשוטות של "מה את רוצה לעשות בחיים האלו?", אני עוד רגע בת 38 ולא מוצאת תשובות.
אני נשואה+ 2 ועוד אחד בדרך שלא ציפיתי לו, מובטלת בעקבות נסיבות אישיות ומשבר בזוגיות והכל מרגיש סוגר עליי. בשום תחום לא זורם.
אציין שלהיות לצד בעל שיודע בדיוק מה עושה לו טוב והוא גם טוב בו ומצליח (חמסה חמסה), זה מלחיץ ושובר עוד יותר.
אני בצומת דרכים מטורפת מבלי להכיר את השבילים בה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

השנים חולפות ואותן השאלות ממשיכות להטריד את הנפש. כבר 2019 ואני מניחה שחלקכם מרגישים באותו המצב. מאין חוסר משמעות וחוסר ודאות לגבי מה הייתם רוצים להיות או לשנות. אני קוראת את הדף כבר מעל לשעתיים, נהנת מכל רגע, מרגישה עטופה בחברים, כותבת לי הערות, רשמים, וטיפים לשינוי ולהתחלה חדשה. כפי שכבר אמרתם- הצעד השני נראה קל יחסית, אך לבחור את הכיוון זו הבחירה הקשה באמת. אהבתי את ההכוונה להתבוננות סביבתית, מרגיש קל יותר מהתבוננות אישית, שאותה ניסיתי כל כך הרבה פעמים, וכשלתי... אני מאמינה, כמו שכתבתם, שלחינוך יש השפעה רבה, גם אני גדלתי וחונכתי לרצות אחרים, פחות חונכתי לבחור ולהאמין שאני אדם בעל רצונות שראויים לכיבוד ומימוש. תודה לכם אחיי היקרים על השיתוף והכנות. מקווה למצוא את הדרך...

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מידי פעם אני לוקחת דף ועט וכותבת כותרת: אני רוצה. מתחת לכותרת המילים מגיעות- זה יכול להיות "ללמוד קולנוע/ספרות/מחשבים..." וזה יכול להיות "לשיר כל יום", "לרקוד", "לאכול שוקולד", "לצאת לטיול עם הכלבה" וכו... ואז אפשר לקרוא את מה שכתבנו והחיוך עולה באופן אוטומטי. אולי לא גילינו תשובה לשאלה הספציפית שביקשנו עליה תשובה באותו הרגע. התשובה הזאת תגיע ברגע שניתן לגיטימציה לרצונות שלנו להיות לנו מול העיניים כשהם חופשיים משיפוטיות וביקורת ומביאים שמחה. אם נשאל ילד או ילדה מה הם רוצים כרגע, הם ידעו לענות. אנחנו גם יכולות/ים

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הגעתי כמו רובכם בעקבות השאלה המהותית.
לא סתם אין תשובה מוחלטת, לדעתי, אלו החיים, הכישרון להפיק את המירב מאי הודאות, מהשינויים, מהסערות
להצליח להיאחז בעוד ועוד דברים קטנים אך משמעותיים.

עוד ארוחה טובה, עוד חיוך של ילד, עוד קפה עם חברה/בירה עם חבר וכו
החיים זה אוסף רגעים ענק, במקום לנסות לפצח את האוסף יש להתרכז ברגעים

בהצלחה לכולכם
חיבוק

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

דיון שהתחיל מ2004 ונמשך עד 2018..זה בהחלט וואו

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

היי
סהכ אתם אנשים מדבימים ואני שמח שהגעתי לפה
הגעתי לשלב בחיי שבת זוגתי מצאה את ייעודה אלרי הרבה ואני למרות היותי נכון להיום בסטטוס מאוד טוב יחסית ל10 שנים האחרונות אני די מצליח במה שאני עושה גם אני לא בטוח בזה עדיין מצליח ומרוויח טוב מאוד ןהכל מעולה אבל התפתחה מודעות למצב שבו בת זוגתי התקדמה בפנימיות שלה ומצאה את עצמה ואני נשארתי תקוע חסר כיוון וחסר החלטיות ורצונות שעושים לי טוב
מה עושים?

אני הולכת לרכוש אופניים! אי אפשר להמשיך עם הרגשת הפספוס הזה יותר
|Y||Y|
לגמרי!

איך אדע אם זה הדבר הנכון לעשות ואתמיד
כשתקני - תגלי...

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ואני בסה"כ מתלבטת (כבר שנה) אם לרכוש אופניים או לא לרכוש אופניים, ואיך אדע אם זה הדבר הנכון לעשות ואתמיד
תוסיפו על כך את רצון עז לכלב מזה שנתיים.
וכך הגעתי לדף המדהים הזה שנוגע בי גם לגבי שינוי מקצועי הדורש שינוי דחוף.
לקחתי מפה כל מיני תובנות ומשימות שהומלצו, ואיישם אותם.
אני מהמתבוננים המתמידים (כפי שהמליץ צפריר), ואכן עוזר להתבונן, , אבל אחד הדברים החשובים הוא, גם לממש את העבודה עצמית ותוצאות ההתבוננות. לא להישאר תקועים שם כשהסקתם מסקנות לעשייה.
אם הרצון קיים בך הרבה זמן, ממש אותו, הרבה אנרגיה מתבזבזת על כך שאינך עושה זאת לרבות הרגשת פספוס. אם הצלחת במעשיך אשריך, ואם לא הצלחת אז לפחות ניסית וחסכת המשך בזבוז אנרגיות על מחשבות.
מה אחרים יאמרו אם התמדת או לא, זה ממש ממש ממש לא משנה. הרי הם לא חיים את חייך, אלא את/אתה, ויש דברים שאת/אתם חייבים לעצמכם ולא לאחרים.

אני הולכת לרכוש אופניים! אי אפשר להמשיך עם הרגשת הפספוס הזה יותר
תודה לכם!

_בנוסף, לאחרונה החלטתי שאני הולכת על התחום שרוצה לעסוק בו- עברתי שבועיים של אופוריה
ואז ירידה למצב של חוסר חשק מוחלט מכל עשייה לכיוון הזה. לא יודעת למה! אולי מהלם על כל הצעדים שצריך להעישות בשביל להגיע לאן שרוצה להגיע._
אני חושבת שהסברת יפה מאוד למה
כי כל דבר גדול דורש הרבה השקעה. כשירדת מהאופוריה, היית אמורה לעבור להילוך שונה, הילוך של תהליך איטי וארוך טווח (כי שום דבר משמעותי לא נבנה ביום אחד), ובמקום להגיד "איזה כיף! בואי נתחיל בתהליך של צעד-אחרי-צעד ונראה לאן זה יוביל אותי" - נבהלת ונסוגת.

בא לך לכתוב מה התחום הזה?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תבורכו!
באמת דף שווה
שמחה מאוד ומודה להשם שהגעתי אליו..

ל'תוהה' שכתבה לפני שנתיים, אנחנו באותו הגיל, ולגמרי מבינה מה את אומרת,
טובה בהרבה תחומים, ובטוחה שבכל תחום אצליח לחלוטין.
דבר שגורם לי לבלבול.
חושבת שהגעתי למסקנה מה אני הכי רוצה לעשות
אבל מתעורר בי פחד ללכת עליו
א- בגלל ששנים חלמתי על כך- בלי לקחת את זה ברצינות מאחר והסביבה דיברה על מקצועות נחשבים ובטוחים יותר-
ואל מול החלומות המציאות מחווירה
ב- בגלל החשיבות של המקצוע בעיני יש דווקא פחד מחוסר הצלחה וכישלון- ואז החלום הטוב יגנז..
ג- חוסר בכלים בסיסיים שלתחום זה צריך שנים רבות של התמסרות ועוד מעט ואני בת 27.

בנוסף, לאחרונה החלטתי שאני הולכת על התחום שרוצה לעסוק בו- עברתי שבועיים של אופוריה
ואז ירידה למצב של חוסר חשק מוחלט מכל עשייה לכיוון הזה. לא יודעת למה! אולי מהלם על כל הצעדים שצריך להעישות בשביל להגיע לאן שרוצה להגיע.

הגעתי לכמה מסקנות מדף זה- לא כתבתי לפי סדר
1- צריך להתחיל בצעד אחד קטן ולהמשיך משם.
2- מתוך הניסיון לומדים ולכן המנעות מהתנסות סופה שלא תוביל לכלום! לזכור שתמיד אפשר לנסות ואם לא אוהבים לשנות!
גם אם שינויים מאתגרים וכו, לבטוח שיש בנו את כל היכולות להתמודד עם שינויים!
3- בתהליך החיפוש לשאול את עצמי שאלות כגון "האם אני מוכנה באמת לחפש את הייעוד שלי והאם אני מוכנה להתחייב לעשות טוב לעצמי"!
4- תוספת שלי- לבטוח בקב"ה ובהכוונה שלו!
5- להתמקד בטוב שיש לך עכשיו בחיים, ולא לצאת לבדיקות מתוך תחושה של רע- חבל! לכולנו יש הרבה דברים טובים בתוכינו ומסביבנו.

תכלס
אני חושבת שאתחיל לנוע לכיוון פעולות - אתחיל בצעדים קטנים וטעימות מדברים מגוונים בתחום ששמעניין אותי

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

עדיין רלוונטי...

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

עדיין רלוונטי...

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

היי,
הגעתי לאתר הזה במקרה בדיוק כמו על מונית שרשם לפני.
אני בבלבול ותהייה הרבה זמן במה לעסוק כי אני מרגישה שכל תחום כמעט שאשים את ידי אני אדע איך לבצע אותו על הטוב ביותר .
וזה אומר שעבדתי בכל התחומים הבאים תוך סיפוק מהמעסיקים על עבודתי כגון;
הנהלת חשבונות, מזכירות, בנק, סוכנות נסיעות, גן ילדים וכ'ואבל תמיד בסוף אני עוזבת ואין לי תחושת סיפוק בכלל.
אני לא רוצה מצד 1 לבית חלק מהמערבולת הזו של העולם המערבי "להיות הייטקיסט מוצלח " וכדו' .
אני רוצה להיות אני וגם אם אעבוד בעבודה פשוטה לאהוב את עצמי עם זה למרות שזה לא הווואו שמצפים שאהיה קרייריסטית וכד'.
מצד שני אני כן אוהבת להיות במקום של בוס לדוג' , להוביל אנשים , לפתח ,להפתח, ליצור וכ'ו.
ואני ממש ממש למערבולת.אני שולחת קורות חיים להרבה סוגי עבודה אבל הלב שלי לא רגוע כי זה לא באמת מה שיספק וישמח אותי .
מה עושיםםםםםםםםםםםם???
ומה שהכי מתסכל זה שכל עבודה שאעבוד אדע לעשות אז.. מצד 1 יתרון מצד 2 בלבול מטורף שמוביל לחוסר מעש.
ואני רק בת 25 החיים לפני ואני צריכה להחליט .
התחושה היא שאין לי מושג בהחלטות!!!
או שפשוט עדיין לא מצאתי את שאהבה נפשי..

מה עושים???

מיכאל כתבת יפה,
עזרת לי!

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שלום,
כתבתי בגוגל את המילה "מה אני רוצה" .. והגעתי לדף הזה..
כל כך הרבה יש לאמר..אולי לאט לאט..
אני לא ילד בן עשרים ..אני כבר מעל חמישים.. והימים.. נעשים יותר ויותר קשים.. (:
אני מבין שהשמות כאן (חלקם אולי..) בדויים..ולכן, במקום להשתמש בכינוי פלוני או אלמוני החלטתי לכתוב כינוי אחר..
אחר כך חשבתי לעצמי , אולי יש לזה משמעות סמלית... אולי אני באמת על מונית, במקום לנסוע בקו אוטובוס רגיל.. אולי אני נהנה מנסיעות קצרות ומהירות.. אבל משלם את המחיר..
אני בנאדם אופטימי ושמח בכללי ..אבל העובדה שהיום, בגילי , (+ 2 בוגרים, לפני פרידה, ) אני מגיע למצב שבו אני ניגש לגוגל ורושם "מה אני רוצה".. אומרת ש..לא, לא פשוט לי..
לפחות דבר אחד הבנתי שאני רוצה : לדעת מה אני רוצה.
מסתבר שאין לזה גיל ..לבלבול

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אז מה אני אוהב לעשות בחיים? השאלה שרוב האנשים בעולם עונים עליה בתשובה הנצחית: "לא יודע", למה? "לא יודע", אבל מה אתה אוהב לעשות בשעות הפנאי? שואלים אותי ואני אומר: "לא יודע" בכעס של תעזבו אותי בשקט.
אז איך באמת מוצאים מה אנחנו באמת אוהבים לעשות?

מניסיון חיי הלא כ"כ ארוכים, שגם אני חיפשתי בהם מה אני הכי אוהב לעשות (וכנראה שמצאתי מה אני אוהב לעשות), הגעתי לכמה עצות מאוד שמישות שיעזרו לכולם.

1. התבוננות: ונסביר...

א. התבוננות שלך- יש את מעט האנשים שיודעים ובטוחים מה הם רוצים לעשות בחיים, כאלה שמיום שיצאו מהבטן של אמא שלהם היה כתוב להם על המצח מה הם רוצים ואף אחד לא יזיז אתם מזה. והשאלה היא: איך הם עשו את זה? תשובה- התבוננו מה הם אוהבים לעשות ומה כיף להם לעשות ובמה הם הכי טובים.
הרבה מכם יחשבו לעצמם "אבל אני לא יודע במה אני הכי טוב"- לגיטימי! גם אני חשבתי כך, ובגלל זה יש את ההתבוננות השניה...
ב. התבוננות של הסביבה- מהם הפידבקים שאתה מקבל מהסביבה? איך אחרים מגדירים אותך? מה החברים או החברות חושבים שאתה מסוגל? מה המורה, המרצה, סתם אדם שדיברת איתו ברחוב אומר עליך? סתם לדוגמא אני עבדתי בחברת שמירה, לא אהבתי את זה בכלל אבל אני אהבתי לקחת דברים ברצינות ואני פניתי לכל אחד בשאלה קצרה של מהקורה?או מה נשמע? כדי לבדוק מי הוא ומה הוא רוצה. ובאה מישהי ופשוט אמרה לי שיש לי גישה טובה לאנשים ושאני מאוד נחמד, ואני חושב שזה לא בגלל שפניתי בשאלה אלא בדרך הפניה שלי, שעשיתי את זה בנימוס ובטון חברי. אז בפעם הבאה שמישו זורק לכם הערה תרשמו את זה בפנקס של החיים (אם אין לכם אז כדאי שיהיה, כזה שאתם כותבים בו במה אתם טובים ומה השאיפות שלכם).

1. ניסוי וטעיה- כן פשוט תנסו ואולי תקלעו בול. אחרי שהשתחררתי מהצבא עברתי בחודש אחד 4 (!!!!!!) עבודות כן, כן. לא פחות. את כולם לא אהבתי. אבל התנסתי. התנסתי בפעם הראשונה בראיון עבודה גם כשלא היה לי בדיוק מה להציע בלי ניסיון, והתנסתי בעבודה במפעלים, מכירות, שמירה, חקלאות.... מה לא. רק כדי לדעת מה אני באמת אוהב...
2. לתת לזה זמן להבשיל- סבלנות. בסוף זה יבוא וגם תגלו כל מיני דברים קטנים שאתם אוהבים לעשות... אהבתי לדוגמא את מה שעשתה אחת הכותבות, זה ממש משך את עיני, לעשות קופסא קטנה, ובתוכה להכניס כל מיני דברים, עיתונים ושאר ירקות שאני רוצה לעשות. ופשוט לעשות אותם- לא כולם חייבים להיות מקצוע, אפשר גם תחביב.

והנה עוד כמה דברים שכתבתי לעצמי (לא להכל יש לי תשובה... גם אני בדרך הבירור)

• לפעמים יש לנו דחפים חיצוניים לנו או שאינם בשליטתנושמונעים מאיתנולדעת מה אנחנו באמת רוצים כמו: תאוות, קשיי פרנסה, לחץ, זמן, משפחה, לחץ חברתי, מחויבות לאחר וכד'
• הרבה אנשים מרגישים תחושת פיספוס ושהם "תקועים" עכשיו עם כל מיני דברים שהם חייבים לעשות כמו: גידול ילדים, פרנסה, משק בית וכד'
• הרבה אנשים מפחדים לעשות את הצעד הראשון, את השני - הם יכולים ללמד את כולם איך עושים...
• אם אתה לא אוהב את המקום שאתה נמצא בו ולא מרגיש בו נוח תן לזה עוד צ'אנס ואם זה לא עוזר פשוט תתפטר גם אם זה עצוב לאחרים (זאת רק המלצה שלי, אתם תעשו מה בראש שלכם)
• צריך לבדוק מה הם הדברים שממלאים אותי, מה הם הדברים שפתאום שכשאני עושה אותם או אפילו מדבר או חושב עליהם, זה ממלא אותי מן חום פנימי כזה, שלוה, שמחה ואושר, ביטחון עצמי שאני יכול לעשות ולהצליח בלי לדפוק חשבון לאף אחד וגם אם יגידו לי שאני טועה. אז גיליתי מה אני רוצה.

תודה שקראתם ושיהיה לכולנו בהצלחה

איך יודעים שעושים את הדבר הנכון?
סיימתי תואר בהצטיינות ובהנאה רבה.
הוא נגמר ולא בא לי להתעסק בו.
השאלה היא אם ללכת ללמוד רפואה או ללכת ללמוד משחק שזה מה שמושך אותי באמת.
שניהם
אני בת 28 ואני פשוט מרישה כמו בת 23
לא שלמה עם כלום
לא מרוצה מכלום
לא טוב לי
איך אני יכולה להתחיל למצוא את האני הפנימי שאני נאבקת על לחיות כמו שאני רוצה ולא לחזור להורים
איך לרצות את יקים שממנים אותי ולא להתחיל ללמוד רפואה וללכת למשחק
ואיך להבין מה אני רוצה יותר
יש לי כל כך הרבה קצוות לא פתרים וזה משליך על הכל
אני לא שלמה עם כלום כי לא טוב לי איפה שאני
הפסיכולוג אמר שזה טבעי
אבל אני ככה, ואני מתחרפנת
לא מוצאת זוגיות כי זה לא מתאים ואני כבר שכחתי מה עושה לי טוב ומעדיפה תמיד להתעסק באתגר של לכהוש את מי שלא הכי רוצה אותי
להתעסק בכל דבר אחר חוץ מהקריירה שאולי הייתי רוצה לעצמי אם זה בללמוד למבחן של הרפואה ובמקום זה לעשות הכל חוץ מזה ולחפש אודישנים
ואם זה בלא ללכת לאודישנים כי זנ לא מתאים למי שאני היום
אני מבולבלת
נכון שזה טבעי
אבל זה כבר לא טבעי כשזה פוגע

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני בת 65 גידלתי ילדים ויש לי נכדים והיום אני עובדת ויש לי המון זמן פנוי ואני מרגישה שלא עושה מה שאני באמת אוהבת אני לא מאושרת, ועדיין שואלת את עצמי מה אני אוהבת לעשות ומה שמפתיע זה כשאני נושמת ומתבוננת בתוכי אני מגלה שמחה קטנה שבאה והולכת הייתי רוצה להשאר בשמחה הזאת כל הזמן איך עושים זאת?
הבדידות קשה מאוד ומנסה לחיות את חיי עם עיסוקים אשר יתנו לי אושר הנאה אפילו התנדבות פעם בשבוע עם ילדים חולים שזקוקים לשמחת חיים ליד מלטפת ואוהבת לחיוך ממלא את הלב אין לי מושג לאן לפנות מישהו צריך לתזז אותי ממקומי הבטוח ולתת לי שינוי שימלא את נפשי באהבה לעשייה מהנה משמחת את האחר מרימה את המורל

יש, ככה אני רוצה להאמין, מקומות עבודה שבהם אפשר לעסוק במשהו מעניין יותר וגם לעבוד עם אנשים שיותר נעים לי איתם
הי אשכוליה, מה שלומך?
ספרי קצת מה איתך והאם נשארת בעבודה?
משפט שגם אני מזכירה לעצמי, למרות שלא רע לי כבר בעבודה, עדיין יודעת שזה לא היעוד שלי, רק שלב בדרך לשנה-שנתיים הקרובות, עד שאוכל להתחיל תואר שני טיפולי שיאפשר לי לעבוד עם אנשים ולטפל בהם.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אולי יש אנשים שפשוט יצליחו בכול מה שיעשו ויש כאלה שלא לא רוצה להכזב אבל אולי שהשלים עם זה יהיה לנו יותר קל בהצלחה לכולם מקווה שאני טועה

היו לי כמה תובנות בימים האחרונים:
כשקשה לי וכבד לי ואני מקוששת דברים להודות עליהם, זה סימן ברור לזה שעוברת עלי תקופה שדורשת התמודדות וקשב. שאני בתוך הקושי ולכןקשה לי להסתכל על דברים אובייקטיבית, אני בתוך הערפל. אני חושבת שהעיקר הוא לשנות את הדיסקט בראש (נדוש, ובכל זאת) ולהסתכל על הדברים בצורה שלא תייאש. כן, העבודה שלי, בצורה האובייקטיבית ביותר, היא לא מקום טוב להיות בו. עם כל הכבוד לצורך לא לברוח מאתגרים אלא להתמודד איתם, אין טעם להמשיך ולאכול קש במקום שרע בו. יש, ככה אני רוצה להאמין, מקומות עבודה שבהם אפשר לעסוק במשהו מעניין יותר וגם לעבוד עם אנשים שיותר נעים לי איתם. וגם- אני צריכה לדבר יותר עם אנשים שעשו שינוי, עם אנשים שהשגרה שלהם לא כוללת 9 שעות עבודה ביום ובכל זאת יש להם מה לאכול ומה ללבוש. אני צריכה להאמין שעומד לבתהגיע הזמן לשינוי, שכנראה לא כולו יהיה קל, וצריך יהיה להתמיד ולראות את התמונה המלאה גם ברגעים הלא קלים כדי לא לכעוס על עצמי שהעזתי ונטשתי קן חמים, כדי להתקדם. צריך להתמקד במה יקרה אם אצליח ואגיע ולא בכל תסריטי הכשלון האפשריים. להפסיק לחשב כל אפשרות שהיא בגדר אפשרות בלבד 5 צעדים קדימה. לשנות משהו בכל יום כדי להימנע מקבעונות, הרגלים ולופים מחשבתיים. גם אם זה רק לשנות את סדר הדברים שאני עושה בבוקר. לא להתבייש לבקש עזרה כדי לצאת ממקומות מחניקים ולא טובים, זו יהירות מיותרת לחשוב שאני יכולה הכל לבד.
אשמח לשמוע סיפורים אופטימיים.

יונת - גם אני לא בגלל זה אני מבינה שחייב לבוא שינוי. האמת הברורה היא שאני מפחדת נורא - לצאת ממקום ומתוואי עבודה בטוח וחמים ולהתחיל לחפש את עצמי בעולם הגדול. אבל העולם גדול ויפה, ויש בו נופים ואנשים מעניינים והמחשבה על זה לא נותנת לי מנוח. ולפעמים אני מתמלאת הערכה עצמית ונזכרת בכל אלו שסיפרו לי עד כמה אני מוכשרת (למה אני עדיין בונה את ההערכה העצמית שלי לפי מה שאחרים אומרים? שאלה מצויינת) ולפעמים אני שומעת את כל נביאי הזעם שאומרים ש"השוק קשה עכשיו" ו"להיות עצמאי זה לעבוד נון סטופ" וקבלת רגליים קרות. ובינתיים לא זזה לשום מקום, רק מסתובבת סביב עצמי.
אני גם חושבת שההגדרה שלי לגבי "חיים מושלמים" היא ממש ברת השגה: להיות הבעלים של הזמן של עצמי, להיות מסוגלת להקדיש לילד שלי 3-4 שעות ביום בממוצע, שיהיה לי זמן לנוח ולבלות עם משפחה וחברים, לעסוק במשהו שפותח לי את הלב ויוצר שינוי מהותי סביבי, לאכול אוכל בריא ומזין (אני אשמח לגדל אותו, אבל אם אי אפשר - אז לפחות שתהא ידי משגת לקנות אותו), וגם להשתכר סכומים שיאפשרו קורת גג, אוכל ועוד כמה דברים בסיסיים. לא צריכה "קריירה" ולא צריכה רכב ממותג, או מותגים בכלל. צריכה אנשים טובים סביבי.
בינתיים, אני לא שם.

למ, שחזרתי את הדף.

אלמונית, אני לא רואה למה זה טוב גם לסבול בעבודה וגם לא להספיק להיות עם המשפחה. אני מסכימה שלא תמיד כדאי לרדוף אחרי החיים המושלמים, אבל זה לא אומר שלא צריך לשפר את המצב כשהוא באמת רע.

תודה לפעמים אני תוהה אם הקשב הזה לעצי הוא לא "מקור הצרות", כלומר האם הוא לא מהווה מגבר לתחושות השלילות ויוצר איזשהו אפקט של דרמה, של סבל. אני רואה אנשים אחרים, שגם עובדים מול מנהלים קשים (אגב, לדעתי זה פחות עניין של התנהגות "קשה",אלא יותר מבט שונה של שנינו על הדברים, שיוצרת פערי ציפיות, חוסר הבנות וכיוצא באלו. ה"קשיות" שלו באה לידי ביטוי בגסות הרוח שבה הוא בוחר לבטא את זה) ומבחינתם זה לא כזה אישיו. גם לא העובדה שהילדים מקבלים סוג של חינוך "תעשייתי" (מונח שראיתי כאן בפורום היכנשהו ואהבתי) וגם דברים נוספים שאצלי יוצרים מגוון שלם של תחושות לא נעימות בצורה של כאבי הזדהות או דומיהם. אולי הליכה בתלם חרוש מתוך תחושת נימול בקשב העצמי היא בעצם האופציה היותר נוחה לחיות...

רציתי להפנות אותך לדף בו הרגשתי משהו דומה למה שאת מתארת אבל הוא נעלם.. נגררת אחר החיים קראו לדף ההוא, נדמה לי..
בקיצור הייתי שם. כל כך מבינה מה שאת כותבת.

מתרשמת שאת מאד קשובה לעצמך וכשהרגע יגיע, הוא יגיע.
תתעודדי גם מכך שהרגשות החזקים שאת חווה מקדמים אותך. לא היית רוצה להיות "רדומה" ולהמשיך מכח האנרציה לראות את הילדים שעה ביום בלי להרגיש שמשהו מפריע (כפי שעושים רבים רבים)

בינתיים תנסי להקל על עצמך, נשמע שיש לך שפע עיסוקים, אולי אפשר להוריד משהו בלי שינויים דרמטיים בחיים..

וד"א העצה של יונת שרון היא פחות או יותר מה שעשיתי בסוף (ירדתי (או עליתי..) למשרה מאד חלקית וגמישה) והסכימו. אבל זה רק אחרי שמבפנים הייתי מאד מאד שלמה עם הצעד, וממש לא פחדתי שיענו לי "לא".

רעיון: ללכת לבוס הלא נחמד ופשוט להגיד לו שאת חייבת להתחיל לצאת הביתה בשעה 15:30 (או כל שעה אחרת) ואת מקווה שזה יסתדר, אבל אם לא -- את מצטערת ומקווה שהוא יצליח למלא את מקומך בקלות וביעילות, ושתשמחי לעזור בהכשרת המחליף שלך.
גם אם הוא יבחר להיפרד ממך, ויחסוך לך את הלבטים -- זה יהיה בטוב, ואולי אפילו עם המלצה למקום העבודה הבא.

ובכלל - אם המציאות כפי שאנחנו רואים אותה היא רק מראה של עולמנו הפנימי, מה זה אומר עלי? איפה התיקון שלי? הייתי רוצה לראות אילו דברים אצלי חסרים ודורשים התמודדות ותיקון כדי לעשות עבודה מהותית ולהתמקד בהם ולא בסימפטום שהם יוצרים בכל פעם מחדש, אבל איך מגיעים אליהם בעצם? איך מגלים רובד עמוק יותר מעבר לידיעה שאין לי תחושה של אדמה איתנה מתחת לרגליי (אני לא בטוחה שהסיבה משנה כאן - אולי כי אני מרגישה שהדוגמא שההורים שלי היוו בשבילי לא מספיקה עבורי כדי להבין איך להתנהל בחיי, אולי כי הם היו עולים חדשים שנלחמו על הישרדות כלכלית והחשש המתמיד הזה בצירוף ההיעדר הבולט שלהם מחיי רוב הזמן הוא שעשה את שלו, ואולי העובדה שאני מרגישה ש"אין לי רשת בטחון כלכלית" כדי להתנסות בכל דבר ששווה לבחון אותו).

עוד יום שבו העבודה עם הבוס גרמה לי לחזור הביתה ולפצוח בחיפושים למקום עבודה אלטרנטיבי. עוד יום של לבוא הביתה ולראות את הילד פחות משעה עד שאני משכיבה אותו לישון. השגרה הזו של בית-עבודה -להשכיב את הילד- לנשנש משהו ולישון לא נחמדה לי.
מרוב מחשבות לא רואים את היער. אני מסתכלת על האנשים סביבי, וכולם נראים לי עייפים, עצובים, רצים לאנשהו מבלי לרצות להגיע לשם.
האם המציאות באמת כופה עלינו מבחר מצומצם ביותר של בחירה? כלומר, האם העובדה שנולדתי למצב המחייב אותי לעבוד לפרנסתי בהכרח אומר שאני צריכה להגיד תודה שיש בכלל עבודה, לספר לעצמי שככה זה במקומות עבודה - בוס שעושה פחות או יותר מה שבא לו ופוליטיקה משרדית בקנה מידה כזה או אחר, להגיד תודה על הצרות שאין ולהמשיך "לסחוב" בשקט? לספר לעצמי שככה זה ב"חיים האמיתיים"? שגם אותנו בעצם ההורים לא גידלו, אלא מישהו אחר בזמן שהם היו עסוקים בעבודה? להגיד תודה ולו על השעה ביום שאני רואה אותו כי יש הורים שמאפסנים את הילד בגן עד 7?
או שאולי הפחד מעכב מלפרוש כנפיים ולהעז למצוא את העיסוק שאוכל גם להנות ממנו? אולי אני באמת רק חוששת לנטוש את החוף המוגן של עבודה שכירה בסוג של הייטק? אולי הייתי יכולה להיות מורה טובה ליוגה? לגדל עזים וירקות? לטפל באנשים?
האם לעזוב את העבודה ולהתחיל מסע חיפוש אחרי התשובות זה עניין של אומץ, או של אחריות כלפי המשפחה שלי?
אני מרגישה את הצורך למצוא מנטור, קהילה ש"תאמץ" אותי, לחסות בצל כנפיו של מישהו - ואני לא יודעת אם קיים מישהו כזה בשבילי. לא רוצה להרגיש ככה מחשש שאני לא לוקחת על עצמי אחריות.
האם אני בורחת מהתמודדות כשאני לא רוצה להישאר מקום העבודה הנוכחי? הרי בכל מקום עבודה תהיה בעיה או קושי מסויים. מצד שני - ספציפית לגבי מקום העבודה הנוכחי הזהירו אותי מראש שמדובר במנהל לא קל שאנשים עוזבים יחסית מהר: לפעמים חודשיים שלושה, ואלו שמנסים "לסחוב" נשארים שנתיים, לפעמים שלוש. אבל עובדה שיש כאלו שנשארים פרק זמן כזה. לפעמים אני מרגישה שההתנהלות שלי מול המנהל היא מאוד בוחנת - מצד אחד להציב גבולות להתנהגות שלא מקובלת עלי לחלוטין, מצד שני יש בי משהו שבוחן אותו לחפש את הקש שישבור את גב הגמל ויביא אותי למצב של "החלטתי שאני לא מעוניינת להמשיך לעבוד איתך, בגלל כך וכך". ובעצם, אני הרי לא צריכה סיבות או תירוצים. אולי רק בשביל לתת לעצמי תירוץ - כי בן זוגי הציע לי להתפטר כבר לפני חודש.
אני יודעת שקיימת בי היכולת להיות אדם מאושר וכשאני במצב הזה אני מקרינה על כל הסביבה שלי, אני זו שמושיטה יד לאנשים שנמצאים למטה ומעבירה להם את האנרגיות לקום. האנרגיות האלו לא נחסרות ממני, הן שופעות וטוב לי עם זה - אני מרגישה קורנת ויציבה. הצחוק שלי הופך להיות צלול וחזק. אבל אני לא שם ואני לא רואה נתיב. לא נעימה לי תחושת חוסר התקווה לשנות את המצב. זה מוביל אותי לאפס מעשה ולאפטיות, עד המצב הלא נעים הבא עם המנהל שנותן לי עוד דחיפה לחפש משהו אחר, אולי יצוץ פתרון. מרגישה שאני שוקעת לתוך שגרת העבודה ומתחילה להיסחף בזרם חסר כיוון.
משתדלת להציב לעצמי פרופורציות. לחשוב על אנשים שמתמודדים עם דברים ששמים את ההתלבטויות והקשיים שלי בכיס הקטן. לחזור ולבטא 15 תודות על מה שיש לי. לנסות ולדמיין את התקופה הזו במבט אחורה - הנה היתה לי תקופה של כך וכך חודשים שעבדתי במקום שבו לא היה לי טוב, ובכלל החיים שלי היו שונים ממה שהייתי רוצה, ואז זה השתנה בגלל סיבה כזו או אחרת (כי מצאתי עבודה שבה מאתגרים אותי ונעים לי להגיע אליה, כי החלטתי לחתוך לכיוון עיסוק אחר והצלחתי למצוא את עצמי בו וגם להתפרנס, כי החלטתי על חינוך ביתי וקפצתי למים האלו, כל אופציה אחרת שלא עולה בדעתי כרגע). וזו הייתה תקופה לא נעימה, אבל בסך הכל היא אפשרה לי לשמור את הראש מעל המים מבחינה כלכלית עד שהחלטתי על נתיב אחר ומצאתי פתרון אחר, אז כשאני מסתכלת על זה רטרואקטיבית - זה לא נורא. אני מניחה שעצם ההעלאה בדמיון את האופן בו התקופה הזו יכולה להיות מוגבלת היא זו שעוזרת להכניס את חוסר שביעות הרצון שלי ממנה לפרופורציות.
קראתי היכנשהו באתר את דבריה של מישהי שכותבת שהדרך לעשות דברים "בכוח" היא לא נכונה. כשמתכווננים נכון (בוחרים נכון? חושבים נכון?) הדברים והתהליכים זורמים בצורה חלקה יותר. וזה לחלוטין משקף את המציאת שלי שבה רוב הדברים נעשים במאמץ, בראש בקיר, מתוך חישוק שיניים ו"עוד קצת, עוד מאמץ, תכף זה נגמר". התואר, העבודות, הרצון לגדל ירקות ולארגן קומפוסטר. הכל בכוח, במאמץ.

אופציה כן, לגיטימית היא יכולה להיות באחת משתי אפשרויות - אם אמצא משהו חלופי, או שאחליט שאני פשוט לא יכולה יותר. בינתיים אני לא זה ולא זה...

חשבתי שמבחינתך זו אופציה לגיטימית להפסיק את העבודה הזו. ככה שאת יכולה לבוא לשיחה כזו בלי חשש שיפטרו אותך, אלא עם הכרה שהקשר עם מקום העבודה אינו חתונה קתולית.

בגדול - אפשרי. אני לא בטוחה שזה יוביל למשהו היות והתחלתי כאן לא מזמן, וכשהעליתי את האפשרות לעבודה מהבית או גמישות כלשהי זה נפסל על הסף. צריך רק לחשוב איך להגיד את זה כדי שזה לא יוביל לפיטורים...

לשיחה עם הבוס, קודם כל. יכול להיות שזה יהיה פשוט משאת חוששת. ואם לא -- תהיי באותו המקום כמו עכשיו.

ניסיתי, לא יכולה להגיד שהלך בצורה מדהימה. העבודה סוחפת לתוך שגרה שקשה להתנתק ממנה וללכת הצידה כדי להתאפס, ובבית אין רגע דל. מה שעוד יותר גרוע הוא שנראה שיש לי רצון נפרד לכל אחת משעות היממה: בבוקר אני מרגישה שאני נקרעת מהילד, במיוחד אם הוא מתרפק עלי ויושב עלי מחובק, אחר כך אני מגיעה עם המון אנרגיות לעבודה (אני תמיד כזו, נכנסת למשרד ב120 קמ"ש ומנסה לתקתק עניינים), אחרי הצהריים אני עייפה לחלוטין ומחפשת איך לסחוב עד סוף היום וכשאני מגיעה הביתה אני מרגישה כמה התגעגעתי לילד, כמה העבודה גוזלת ממני מבחינת הכוחות והזמן ועד כמה היא לא מעניינת מבחינתי.
ניסיתי לנתח את השאיפות שלי מבחינת אלימינציה, כדי להבין מה הכי חשוב לי כרגע.כלומר:
אם, נניח, אני אמצא עבודה שתגזול ממני אותה כמות של זמן, אבל בשכר שלדעתי יהיה סביר יותר - האם אהיה מרוצה?
אם אמצא עבודה שארגיש בה משמעותית יותר (באותו תחום שלא ממש מעניין אותי), שארגיש בה אתגר רב יותר, או נניח עם אנשים שיותר כיף לי לעבוד איתם, שתגזול ממני אותה כמות זמן ונניח באותו הכסף - האם אהיה מרוצה?
אם אמצא עבודה שמאפשרת לי לבלות בה פחות שעות (נניח גמישות, עבודה מהבית או אפשרות לפחות ממשרה מלאה), האם אז ארגיש מרוצה יותר?

נראה לי שהאפשרויות מסודרות סדר עולה של שביעות רצון. כלומר, אם אמצא עבודה שעדיין תתיש אותי אבל תכניס יותר כסף לחשבון הבנק - עדיין יהיה לי קשה בפנים, בגלל שהילד גדל בלעדי מבחינתי. אם מדובר באפשרות שבה אני מרגישה שאני מתפתחת מבחינה מקצועית ומעניין לי ונחמד לי בעבודה - עדיין קשה לי מהמחשבה שלא אבלה כמות זמן מספיקה מבחינתי עם הילד, אבל לפחות יש איזה תירוצון שיחזיק אותי. האפשרות השלישית, לדעתי ועד כמה שנראה לי היא הכי נחמדה מבחינתי. אולי משהו שיאפשר לי להיות עם הילד שעתיים פעמיים בשבוע, להגיע למשרד מאוחר יותר, או לצאת מוקדם יותר או אופציה אחרת, בשילוב עם האפשרות שבן זוגי יעשה את אותו הדבר. נראה לי שאפילו לא יהיה לי אכפת לשלב חו"ל, רק שארגיש שיש לי יותר זמן מהחצי שעה לפני השינה של הילד והחצי שעה בבוקר+שישי שבת.

לא בטוחה לאן התובנה הזו מקדמת אותי.

אז אולי תנסי, במודע ובמכוון, לבהות בלי לחשוב.

אני מניחה שאני יכולה לגנוב דקות של בהייה. בערב לפני השינה, בבוקר בדרך לעבודה (זה בסדר, אני נוסעת באוטובוס), בהפסקת קפה בעבודה... אבל אני מניחה שהבהייה עלולה להפוך לפלונטר מחשבתי לחוץ של "רע לי אז למה אין לי את האומץ לקום ולשנות משהו"

הזכרת פרמקלצ׳ר, עבודה עם ילדים, אנשים שמחים, לימודים, יוגה, זמן לבהות בשקט.
האם יש משהו מהדברים האלה שתוכלי לעשות גם בלי להקדיש לזה משרה מלאה?

(באופן אישי, הייתי מתחילה מהזמן לבהות בשקט. מתי את יכולה לארגן לך זמן כזה? וכשאת מצליחה לארגן זמן, האם את מצליחה לבהות בשקט?)

אני באמת מנסה לאמץ את הגישה הזו, היא נראית לי מאוד בריאה. הבעיה היא שאני לא מצליחה כל כך.. מיד עולה לי רשימת "מחירים" בראש: אם עוברים למקום אחר יש עלויות מעבר, וצריך לארוז, לפרוק, למצוא גן לילד ולקנות את הרהיטים שחסרים (של בעלי הדירה) ואם אני אעזוב את העודה הזו ולא אמצא משהו אחר? תאורטית, ברמת המאקרו, החיים גדולים ויפים ויש לנו שנים בהם אפשר להספיק הרבה דברים שמרחיבים את הלב: ללמוד ולעבוד בתחומים שונים (אולי הוראה, פרמקלצ'ר, להיות דולה, ללמוד וללמד יוגה, להתנדב עם נוער בסיכון, להקים או לעבוד בחווה, לנהל פרוייקטים מאתגרים וגדולים וכו' וכו') וסביר להניח שתהליך הלמידה והשינוי לקראת כל אחד מהם דורש משאבים, וכשלונות כחלק מהלמידה. ברמת המאקרו, אנחנו גם זוג שיודע להסתפק יחסית במועט - בתקופה האחרונה ההוצאות מסתכמות בדיור, חשבונות, גן לילד, תחבורה ואוכל - ואנחנו בסדר עם זה. כלומר, סביר להניח שגם אם יהיו תקופות של ירידה בהכנסות, אנחנו יודעים לאמץ רמת חיים שדורשת הכנסות די מינימליות (אגב, שמתי לב שהכמיהה שלי לקנות לעצמי חפץ כזה או אחר מופיעה בתקופות של חסך רגשי ונפשי בולט). אבל ברמת המיקרו, חוסר הוודאות לגבי איך בדיוק אני הולכת להכניס כסף הביתה די משתקת אותי.
קראתי עכשיו דף שנקרא "איך להיות מאושרת" ולקחתי משם הרבה תובנות די ברורות: אני רחוקה מהמשפחה שלי (המצומצמת והלא תומכת ברובה, אבל גם מזה אני רחוקה) ומהחברה הטובה. הבידוד הזה יוצר תחושת בדידות וריק נוראיים, שמגבירים את החסכים האחרים. אני יחסית פרפקציוניסטית (למרות שאני משתדלת שלא להיות) - לא אחת שתיקח את המיקרופון בערב קריוקי, וחבל. אני גם ביקורתית כלפי אחרים: מבחינתי מי שעשה תואר ראשון אוניברסיטאי ועובד בעבודה מכניסה הוא "מוצלח" יותר לעומת אנשים שעוסקים בריפוי, לימוד, חינוך. האבסורד הוא שאלו התחומים שאני הייתי רוצה לעסוק בהם, אבל לא מוכנה "לשחרר את חגורת ההצלה" בדמות "עבודה מסודרת". משום מה גם כל כך קשה לי להפסיק להשוות את עצמי לאחרים, בכל דבר: מי עשה איזה תואר, באיזה גיל הפך להורה, מה תחום העיסוק, מבחינתי אפילו להשוות אם הלידה הייתה עם אפידורל או בלי. וההשוואה הזו מיותרת לי וחורה לי, ועדיין - היא שם...
איך לומדים לשחרר? לעשות קרחת, לשיר קריוקי, להעז ללכת לבריכה גם אם לא גילחתי רגליים? לאפשר לעצמי להסתובב, לגשש לטעות, גם אם יש לי מחוייבויות כלפי אחרים?

את יודעת, מותר לטעות. לפעמים כשנמצאים בתוך עומס רגשי ובלגן בראש, קשה לחשוב על זה. אבל בעצם, ההחלטות אינן נחרצות וסופיות. עושים שינוי בחיים, ורואים איך זה. טוב לנו עם זה, ממשיכים. גילינו שזה לא זה, משנים שוב. נראה לי שכאשר מסתכלים על זה כך, זה קצת פחות מפחיד, קצת פחות דרסטי. מה את אומרת?

חשבתי על זה עוד קצת. אני די בטוחה שתחושת המחנק והדטרמיניסטיות נובעות מהעובדה שאני תמיד אחראית מדי ולא מאפשרת לעצמי לעשות דברים שאין מאחוריהם רציונל. לעשות אותם ורק אחר כך לחפש את הדרך להטמיע את השינוי ככה שישתלב בשגרה. למשל, לפני כמה שנים התאהבתי ברמת הגולן. טיילנו באיזור די הרבה והרגשתי שמאוד הייתי רוצה להישאר שם. כמובן שלא נשארתי, משיקולים פרקטיים: קשה ל צוא עבודה באיזור, יש לי עבודה במקום אחר, המשפחה תהיה רחוקה. זו דוגמא די טיפוסית לאופן שבו אני פשוט מתעלמת מדברים שקוסמים לי כדי להישאר "בצד הבטוח". אני חושבת שמה שגורם לי אושר הוא שילוב של כמה דברים: להימצא בחברת אנשים פשוטים ושמחים (כמו למשל חבורה עם גיטרות מסביב למדורה), דיאלוג עם ילדים, תחושת חופש- שיש לי את האפשרות לבחור ולשנות דברים בחיים שלי, זמן לעצמי - להקדיש זמן ללמוד תחומים מעניינים, לתרגל יוגה בלי לחץ, סתם לבהות, להנות מכוס קפה ארוכה בבוקר בלי לחשב את הדקות עד שצריך לרוץ החוצה. אני חושבת שאם הייתי בטוחה בעובדה שאני יכולה לשנות את החיים שלי כרצוני (למשל להחליף תחום עיסוק או מגורים) ועדיין יהיה בסדר- כלומר יש לי מספיק כישורים ויכולות כדי להסתדר בכל מצב חדש מבחינת האילוצים שהחיים מחייבים הייתי יותר שקטה עם עצמי

אני די מבינה את הכוונה בדברייך, למרות שלא הגדרתי את הדברים קודם באותו אופן. בהחלט ניתן להגיד שמה שמניע אותי הוא החשש שהמקום אליו מובילה אותי הדרך בה אני הולכת לא רצוי לי, וגם המקום הספציפי בו אני נמצאת כרגע. מנגד, אני מאמינה שיש לי כישורים ויכולות שלפחות פוטנציאלית יכולים להביא אותי למקום שלם ושמח יותר. למרות שרציונאלית הייתי רוצה להגיד שאני לוקחת על עצמי א. האחריות על הנפש שלי ועל האושר שלי, האמירה הזו מפחידה אותי. אולי בגלל שכרגע אני נמנעת מלעשות שינויים תחת ההנחה שיש לי אחריות גם כלפי הסובבים אותי ויש נסיבות שצריך להתחשב בהן (כמו למשל שיש לי אמא שהיא לא בקו הבריאות ולכן אני לא בטוחה שארצה לנקוט בצעדים שכרוכים במעבר למקום מרוחק ממנה, או העובדה שאם אני שוקלת מעבר דירה זה צריך להיות לסביבה שיש בה ילדים כדי שלבן שלי תהיה קבוצה של בני גילו). חוץ מזה המצב מאוד אמוציונאלי מבחינתי, בצורה שהיא אולי לא כל כך פרופורציונאלית לחומרת המצב. כל פעם שאני מתחילה להתעמק בנושא הנטייה היא לעצבות, חוסר אונים, סוג של רחמים עצמיים ורצון לבכות.
חלק מהעניין הוא כל כך דיכאתי בעצמי את המקום שמחליט על סמך מה שאני רוצה לטובת החלטות מתוך שיקולי גדאיות ורציונאל שאני באמת מתקשה להיזכר איך יודעים שרוצים משהו. לצורך העניין, אני חושבת שאני רוצה לעסוק בפרמקלצ'ר או למשל לעבוד עם ילדים בכיוון של ליווי התפתחותי. אני גם חושבת שאני רוצה להעביר את הבן שלי לחינוך ביתי. אבל הפחד נוכח העובדה ששכדי לבדוק את האמיתות של הרצונות הללו אני אצטרך לסכן את כל מה שיש לי, פשוט משאירה אותי במקום. מצד אחד אני לא יודעת אם הפתרון הוא שינוי הדרגתי כי למציאות יש נטייה להקשות על שינויים מסטטוס קוו. קיים ולשאוב חזרה לשגרה בטוחה, מצד שני אין לי אומץ לשרוף גשרים. למשל, אם הייתי מתפטרת מהעבודה שלי, אולי הייתי חייבת להשקיע את כל. מרצי בלחפש עבודה חלופית טובה יותר מתוך החשש שאם לא אמצא "הגשר מאחורי שרוף". מצד שני, אני זוכרת את הקושי הנפשי שבחיפוש עבודה ויחסית את מעט האופציות שהיו כשחיפשתי, ופשוט אין לי אומץ...

את יודעת איזה דברים את כן אוהבת לעשות? או חושדת שאולי תאהבי? למשל, אם כסף וזמן לא היו מגבילים אותך?
יש אולי דרך להתחיל להתנסות בהם?

אפשרות שניה היא "לגדל ביצים" ולהתפטר - ולחפש משהו מבאס פחות...

הייתי משתמשת בשני כוחות פנימיים שיש בך על מנת להניע את השינוי הזה שאת רוצה.
כוח אחד הוא הכמיהה להפסיק לשלם את המחירים שאת משלמת היום, וכוח שני הוא הכמיהה למצוא את היעוד המדוייק לך. את שניהם אפשר לטפח ולחזק.
ככל שהם יטופחו ויחוזקו, ה"ביצים" שאת רוצה יגדלו מעצמן ולא תצטרכי לנסות לעשות את זה בכוח .

לגבי הכמיהה להפסיק לשלם את המחירים, זה משהו שנראה שהולך ומתחזק בך מעצמו: את מדברת על סביבת עבודה שיש בה ריקנות ואין בה הנאה, על תחושה של החמצה, על חשש למצוא את עצמך בעוד כמה שנים כבויה, עצובה, מותשת, עייפה, חולה ועם חסכים רגשיים גדולים.

אחת הדרכים לחזק את זה עוד יותר היא לטפח הסכמה להפסיק לשלם את המחירים.
ברובד הרציונלי שלך ההסכמה הזאת כבר קיימת בצורה משמעותית, זה ברור לגמרי מתוך הדברים שאת כותבת . הייתי מטפחת אותה עכשיו ברובד הפנימי הרגשי. במקום שאולי קצת מפחד לעשות את השינוי ורוצה להעז יותר.

אפשר לעשות זאת באמצעות שאלות של הסכמה כמו אלה, ולחזור אליהן שוב ושוב. החזרתיות חשובה. ברור שהשכל יענה עליהן מיד ב"כן". דבר טוב שיקרה הוא שבמקביל לזה שהראש יענה, הלב יעשה מולן דיאלוג פנימי לא מילולי אבל חשוב ויעיל.
הנה כמה שאלות לדוגמא שאת יכולה להשתמש בהן (או באחרות דומות שתנסחי לך):

• האם אני מסכימה לקחת על עצמי לדאוג שלא אמצא את עצמי בעתיד במצב בו אני רואה את האנשים סביבי?
• האם אני מסכימה להפסיק לעשות לעצמי את העוול היומיומי הזה?
• האם אני מסכימה לדאוג לנפש שלי?

לגבי הכמיהה למצוא את היעוד המדוייק לך, גם שם הייתי מטפחת הסכמה שאולי מתעכבת קצת מתוך פחדים.
אפשר להתחיל מלבדוק את הדברים הבאים:

• האם אני מסכימה למצוא את היעוד המדוייק שלי?
• מה מפחיד אותי בלעשות זאת?
• מה יידרש ממני לשם כך?

אחרי שיעלו תשובות מה"שכל" ומהבטן, אפשר יהיה להמשיך לגלות מה עוד יש מתחתן. בירור כזה מייצר לאט את ההסכמה.

תראי אם זה כיוון שאת מתחברת אליו.
אם כן, אוכל לנסות לעזור לך כאן עם זה בשמחה.

צעד קטן זו אפשרות אחת, למצוא מישהו שיעזור פה זה בהחלט יכולה להיות התחלה טובה. אפשרות שניה היא "לגדל ביצים" ולהתפטר - ולחפש משהו מבאס פחות...

אני תמיד יודעת מה אני רוצה - שוקולד

לעשות צעד ראשון, קטן, קל,

מי יכול לעזור לך בזה?

אה... מתחיל בבי"ת ונגמר ב _א? (-:

צוויל

אוקיי, אז בעצם מה שאת מחפשת זה צעד. את לא באמת במצב לעשות קפיצה, את צריכה לעשות צעד ראשון, קטן, קל, שיאפשר לך לראות טוב יותר את המשך הדרך.

מה יכול להיות צעד כזה?
מה יכול לעזור לך לראות יותר טוב את הדרך?
מי יכול לעזור לך בזה?

תודה עוברת אורח, אין שם משהו מתאים כרגע. יונת - גם פה אני קצת חסרה, אולי בגלל מעט שנים (יחסית) בשוק העבודה, אולי בגלל שלא הקדשתי מספיק מאמצים כדי לאגור את הדרוש. בכל אופן, חלק מהעניין הוא הרגשת התקיעות - אני מנסה להתחיל לגדל ירקות לבד וזה תקוע (צריך לארגן ארגזים ושתילים וכו' - בלי אוטו זה סיפור). אני מנסה למצוא קשרים עם אנשים רלוונטיים כדי לשמוע על השינוי שהם עשו, בין אם זה חינוך ביתי, או עיסוק בפרמקלצ'ר או הקמת חווה - וגם זה כמעט ולא זז, היות ובשעות העבודה לא פשוט לעשות את הטלפונים הללו. שישי שבת מוקדשים מן הסתם לבישולים-נקיונות-משפחה. הרעיונות שיש לי כרגע הם לחפש חווה שתקלוט זוג+ילד, בתנאי מגורים במקום (אני מאמינה שבית של 50-60 מ"ר יוכל לסדר אותנו יופי, עם תנאים בסיסיים של חשמל ומים זורמים), ואני אוכל לעבוד במקום תמורת משכורת מינימלית (בת 30 כמעט, עם זוג ידיים וראש טוב, אני מניחה שזה יכול לחפות על חוסר נסיון?) - והבנזוג להמשיך במקום העבודה שלו, או מה שנוח לו. אפשרות שניה- לנסות לשכנע את מקום העבודה לתת לי כמה שעות שבועיות (או פשוט לקחת אותן בתקווה שלא ישימו לב) ולהגיע לחווה כלשהי להתנדב, לראות את זה מבפנים. אני פשוט צריכה להרגיש שמשהו זז אצלי, ולא יודעת איך ובאיזה כיוון.
תאורטית, מבחינת הכנסות - אני יכולה לנסות ולבחור מספר כיוונים: שיעורים פרטיים, צילום אירועים, כתיבת עבודות אקדמיות. רק שגם עבור כל אלו דרושות "אנרגיות התנעה" ומאמצים לא קטנים...

לא קורות חיים את צריכה, אלא קשרים המלצות.

הייתי בכיף עוברת לעבודה ספורדית - אבל קשה לי להאמין שקו"ח שלי משדרים מספיק ניסיון בתחום...

מבחינת כסף, אין הרבה דברים שמתחרים בהייטק.

הרבה אנשים מאמינים שבהייטק חייבים לעבוד מצאת החמה עד צאת הנשמה, אבל ראיתי שמי שחשוב לו לעבוד משרה חלקית (בשביל ילדים או לימודים או יזמות) -- בדרך כלל מאפשרים לו. רוב החברות מעדיפות לשמור עובדים טובים, אפילו אם הם לא עובדים משרה מלאה.

חוץ מזה, אפשר לעשות פרוייקטים מהבית. זו הכנסה פחות קבועה, ולא כולם מצליחים להשיג פרוייקטים בקלות, אבל נראה לי ששווה לנסות.

אני מקווה שהגעתי לדף הנכון. זה מרגיש כמו לשלוח מכתב בבקבוק זכוכית בתקווה שיראו אותו זוג העיניים הנכונות.
אוף, זה לא קל לי.
אני מחפשת את הנתיב שלי כבר כמה שנים. מנסה להגדיר את הייעוד שאליו אני רוצה להגיע ולא כל כך מצליחה להתניע תהליך משמעותי.
נתחיל מהסוף - אני אמא, בצורה שטלטלה את עולמי. לפני הבן שלי ילדים היו עם מנוזל, מעצבן ומקטר, ואחרי הולדתו הם הפכו לפלא, קסם, נושא מרתק (ומקטר, כמובן). אני עובדת בהיי-טק, עם משכורת לא מדהימה יחסית לתחום והעיסוק הזה לא מעניין אותי בכלל. ב-כ-ל-ל. אחרי שהשקעתי הרבה כוחות וכסף בתואר ראשון אוניברסיטאי בהנדסה ומצאתי עבודה ניסיתי לשכנע את עצמי שאני נהנית מהעניין, שזה נחמד להתעסק בטכנולוגיה ולפתח משהו חדש, אבל זה בעצם לא. זה פשוט לא מעניין אותי. האקדמיה גרמה לי לרצות לברוח כמה שיותר רחוק ממנה, והמחשבה על הגעה לאותו משרד כל יום מתסכלת אותי במיוחד. מבחינתי, היתרון היחיד של העבודה (למעט המשכורת) הוא היכולת ללבוש את רוב הארון שלי (מה שהיה קצת קשה בחופשת הלידה כשחרשתי בעיקר על הג'ינסים). אני לא מרגישה שהפונקציה שלי בעבודה מעניינת או משמעותית (וחבל, כי במידה רבה זה נובע מצורת הניהול של הבוס, נוסח "תעשי מה שאומרים לך ואל תפתחי את הראש יותר מדי"). אבל המקור העיקרי לתחושת התסכול הוא ההרגשה שהחיים עוברים בסך, בזמן שאי מבלה את רוב יומי בלהתקדם לקראת המשכורת הבאה. משכורת זה אמנם חשוב, אפילו חשוב מאוד - משלמים איתה שכ"ד וקונים אוכל, אבל המחיר של לעסוק בדברים שלחלוטין לא תורמים לאושר האישי שלי במשך מרבית שעות הערות שלי בשביל זה - מרגישה לי מאוד כבד. אני גם מרגישה באופן מאוד מובהק את הסינטטיות שבחיי המשרד - העובדה שמתכנסים בו על בסיס יומי אנשים עייפים למדי וחסרי שעות שינה, שבנסיבות אחרות לא היו בוחרים לבלות את כל השעות הללו במחיצת האחרים ומכלים את מרצם וכישורי החשיבה שלהם בצורך לרצות את הבוס. אין לי כוונה לבקר התנהגות כזו, אלא שהמלאכותיות שבסיטואציות שנוצרות עקב כך מאוד צורמת לי.
מה כן מעניין? זו שאלה מורכבת - היות ואני בעצם יכולה רק לשער מה מעניין אותי. אני מניחה שמעניינת אותי עבודה חקלאית, או עבודה עם ילדים או שילוב של שניהם - אבל בעצם, אני עלולה להשקיע מאמצים כדי להגיע למצב הזה ולגלות שגם הוא משעמם אותי אחרי תקופה, לא? בכל אופן, אני יוצאת מההנחה הזו כי שמתי לב שיש לי צורך בפרקי זמן שמאפשרים לי התבוננות על עצמי ועל הסביבה שלי במהלך היום, כדי לא "להיכנס לאוטומט".
מעבר לכך, קשה לי המחשבה שמישהו אחר מגדל עבורי את הילד. גם מבלי להכניס לראש שלי שאלות נוסח "איך הגננת באמת מתייחסת אליו" שיכולות להפוך לי את הבטן - באופן הכי בסיסי, אני רואה אותו שעה-שעתיים ביום. באופן כזה, הגננת בעצם הופכת לדמות משמעותית הרבה יותר באורח החיים שלו, וזה חורה לי. מצד שני, היה לי מאוד קשה להיות איתו שנה בבית - הייתי מותשת ברמה שלפעמים לא היה לי כוח להחליף לו חיתול בבוקר והייתי מצפה בקוצר רוח שבן זוגי יחזור הביתה. אני חושבת שהפתרון האופטימלי הוא להיות עם הילד בחוץ ובחברת אנשים אחרים - אבל לא ברור לי איך לעשות את זה.
אני מניחה שהחשש הכי בסיסי לנסות כיוונים אחרים נובע מכושר ההשתכרות. למרות שעברתי את השלב בחיים בו יש לי צורך קיומי הוצאות כספים משמעותיות (על בגדי מותגים, בשמים וטיפוח, חופשות, והוצאות נוספות שפעם נראו לי הכרחיות), עדיין יהיה מאוד קשה לרדת ברמת ההכנסה, בעיקר בגלל העלות של הגן הפרטי וקצת חובות קודמים. וכמובן - אם "אחתוך" לתחום עיסוק אחר, יהיה לי קשה מאוד עד בלתי אפשרי לחזור להיי-טק.
אני מסתכלת על אנשים מסביב ורואה אנשים כבויים, עייפים, חולים. לחלק ניכר מהם יש צורך כפייתי להוציא כסף באופן קבוע כדי "לפצות" את עצמם על העובדה שהם נאלצים לבלות שעות ארוכות בעיסוק שלא לרוחם. התסכול הזה מתבטא גם ביחסים שלהם עם בני המשפחה, שלפעמים מהווים חצי זרים גמורים עבורם, וגם ביחס שלהם לשאר האנשים הסובבים אותם. אני לא רוצה להסתכל אחורה על החיים שלי בגיל 50 ולהבין שבדיוק ככה הם נראים.

הדרי, רציתי להגיד ממש תודה על מה שכתבת.

קודם כל שהגבת ושיתפת אותי חזרה. בנוסף לזה, היה לי נעים לשמוע מישהו שכל כך עומד במקום דומה לשלי.
זה יצר אצלי הרגשה חמה ונעימה בבטן, שהתפשטה בכל האזור. זה באמת גרם לי להרגיש שאני לא לבד.

אני מסכימה גם אם מה שאמרת, שיש יופי בלא לדעת.
אני מרגישה שאני כמו ילדה קטנה שעדיין חיה בתמימות, וצריכה לבדוק ולחקור הכול.
לא מספיק לי לעבור ליד, אני צריכה למשש, להריח, לבדוק מה זה אומר והאם זה יפה, האם זה רע, האם זה טוב, מה אני חושבת על זה. אני צריכה לשים את היד ולהכבות כי זה חם.
יש בזה משהו קסום. כי עבורי כל רגע בחיים הוא פליאה וסקרנות.

פשוט לפעמים זה קשה לי, כי אני מרגישה אשמה. שאני מאכזבת את הסביבה שלי, או שאני לא מספיק בסדר, או שאולי זה הסיבה שהבחור ההוא לא מצא בי עניין לזוגיות, כי אני באמת ילדה עדיין.

אנסה לזכור כמו שאת אומרת, קודם כל שאני לא לבד, ודבר שני, שיכול להיות שזה עם הרבה יתרונות שה"חברה" שמצפה ליעילות לא רואה או תחווה לעולם.

בנוגע לצורך בזוגיות - אני מזדהה גם עם זה. אבל אני חושבת שבאמת צריך לזכור, שהמקור לכל התחושות שלך כלפי עצמך, מגיעות ממך.
כשמישהו נוגע בך, הוא לא יוצר אצלך מחשבות של להיות נחשק. המחשבות הן שלך. הוא רק הטריגר החיצוני שמעלה אותן.
אני חושבת שלהיות אדם שלם זה לחוות את עצמך כך, בלי הזדקקות לאנשים חיצוניים. להיות נחשק, אהוב או יפה, רק מעצם היותך כזה.

קל לדבר חח, אבל שיהיה לך מלא בהצלחה ותודה!

הי,
סתם עילעתי ומצאתי את הדף המקסים הזה, עם כל השאלות שכל כך מדברות.
יש לי תרגיל מעולם הסיפור המרפא, שיכול לנסות לתת לנו למצוא את המהות האמתית שלנו, את מה הגורל הועיד לנו להיות בעולם הזה, ואז לנסות להיות שם, ולמצוא את המקום בתוכינו שבו אנו חשים חיים באמת, אמיתיים, שמחים ומוארים, נכונים עם עצמינו, ומסופקים עם הווייתינו.
אני מתלבטת אם לכתוב את זה כאן כי זה יוצא נורא כללי ואני לא רוצה להטעות אף אחד.
אז אולי באמת אם מישהו רוצה לנסות, אפשר לדבר איתי בדף של הסיפור המרפא.
הרבה ברכות וכל טוב,
מציפורי.

הרבה ממה שאת כותבת נשמע לי מוכר, אני חווה סטואציות חברתיות וקשרים עם אנשים הרבה פעמים כמין צורך לרצות אותם, להיות מה שהם רוצים שאהיה.
אני לא יודעת מה "הפתרון" רק להגיד לך שאת לא כ"כ לבד, שאני מבינה ומכירה את מה שסיפרת, וגם להגיד שלי קצת עזר להסתכל ולהבין שזה מתחיל ממני, שאני רוצה לרצות אחרים בגלל משהו שחסר לי בעצמי
וגם להתחיל לאהוב את עצמי, בעיקר כי אני בתקופת לבד, בלי מערכת יחסים, בערך בגיל שלך (קצת יותר מבוגרת, לא מאוד בהרבה) ולכולם יש זוגיות יציבה, או מישהו מתחלף וגיליתי שלפעמים דווקא כשאין מערכות יחסים כאלו קשה לי לזכור שיש מה לאהוב בי, בלי שמישהו יזכיר לי את זה.
הרבה פעמים קשה לי נורא להחליט, בדברים קטנים כמו מה אני רוצה לאכול או עד כמה אני רעבה עכשיו, זה מרגיש לי כאילו אני "משחקת בלהיות גדולה" ואחרים ממש יודעים, אבל אני לא בטוחה שהידיעה הזאת טובה באמת, הרבה פעמים אני נתקלת באנשים מאוד בטוחים ו"סגורים על עצמם" שמדברים באמיתות והצהרות מאוד בוטחות וחדות, וכמה שזה יפה, חסר להם את ההתלבטויות, הספקות והניסיונות, כשאתה כל הזמן יודע מה נכון ומה צריך ואיך, אתה לא מנסה וגם לא מקשיב לסביבה ולאחרים ולעוד קולות בעצמך, כי אתה יודע את התשובה כל הזמן. לפעמים ההתלבטות וחוסר היכולת להחליט זו הזדמנות שלי לדבר עם עצמי, לראות מה עולה ומה יש ולמה יש התלבטות בכלל.
אני יכולה להגיד לך על עצמי שגיליתי שאני איטית יחסית, יש לי את הזמן שלי להחליט ולהתלבט בדרך, לעשות דברים ולנסות דברים. לפעמים יש תחושה שהחברה והסביבה מצפה ליעילות, למהירות ולכיוון ברור, זה לא תמיד עובר ככה, לא תמיד עובר קו אחד מוחלט בין שתי נקודות, לא תמיד צריך ללכת בדרך הכי מהירה וקצרה ויעילה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הי.
אני לא יודעת באילו גילאים האנשים פה, נראה לי שאני אבל ילדה לעומתכם (23).
אולי מצד מסוים זה אמור לעודד אותי - כי אולי במידה מסוימת אני מקדימה את זמני, ואולי אמצא פיתרון ל"בעיה" הזאת מהר יותר.

אני מרגישה שבילדותי מעולם לא בחרתי בשביל עצמי. תמיד נעשו בחירות בשבילי.
ועכשיו שכאילו אני אמורה לבחור, פשוט אין לי מושג איך לעשות את זה.
אני תמיד נשארת על האפור, בין האפשרויות, מבלי לבחור משהו וללכת בו עד הסוף, גם אם אני מתחילה ללכת אני חוזרת אחורה. אני לא רוצה להחליט, כדי לא להרוס את כל האפשרויות הקיימות.
כי כאילו כשיש את כל האפשרויות כאופציה, זה יותר טוב מאשר לבחור באפשרות אחת שאולי היא לא נכונה. שהאחריות בידיים שלי.

אני מרגישה שזו מן דרישה חברתית כזאת, שאדם בימינו צריך לדעת מה הוא רוצה, לדעת להחליט, להיות שאפתן, לשאוף קדימה ולהגשים את עצמו.
אני רואה את כולם סביבי, ומרגיש לי שכולם יודעים ולא מתלבטים ויכולים להגיד "בא לי לאכול פיצה", "אני רוצה לעבור לתפקיד XY". ואני כלום. ואני מרגישה שאני רק מעמידה פנים שאני אדם מבוגר שיודע מה הוא רוצה מהחיים שלו, כשבדוגרי אני שום דבר מזה.
ואני בוחנת את עצמי כל הזמן, כדי להבין כדי לדעת. אני לא בטוחה שהאינסופיות הזאת באמת עושה טוב. אני מרגישה שאני רק הולכת יותר לאיבוד.

היה לי יזיז עכשיו. הוא היה יקר לליבי בטירוף. הכרנו לפני ארבע חודשים, והרגשתי שזה חבר נפש אמיתי שאפשר לדבר איתו. חשבתי שזה יהיה טוב, במיוחד כשלא בא לי עכשיו מערכת יחסים.
לא רוצה להכנס לדיון של זה טוב או רע, כי זה לא רלוונטי.
מה שהרג אותי, הוא, שזו דווקא מערכת היחסים בה אמורה להיות אפס מחויבות. חופש אמיתי. וזה גם משהו שרציתי לעבוד עליו, מקום שבו אוכל לתרגל את להיות בשליטה, להביע את הרצון שלי, לא להתכופף לרצון של מישהו אחר.
ככה הוא פעל. עושה מה שעושה ברגע שבא לו. אני מקנא לחלוטין ביכולת שלו לדעת מה הוא רוצה לעשות, בפשטות ובלי לשים על אף אחד.
אבל אני שוב, נסחפת בחוסר שליטה, גם על הדברים הכי קטנים המשכתי ולא אמרתי את הקול האמיתי שלי, לא אמרתי, ורק המשכתי באינסופיות הזאת של לרצות אותו ולהיות כבולה, במליון רגעים קטנים שאני לא מסכימה איתם, שלא היה אני, שלא רציתי לבצע אותם (גם דברים גופניים, אבל גם במחוות קטנות, גם בצורת דיבור, גם הדרך להיות בה)
שוב ושוב מכופפת את הראש שלי. אולי כדי לגרום לו לאהוב אותי, אני לא בטוחה. הוא בכל מקרה אף פעם לא רצה.
אתמול אמרתי שאני רוצה להפסיק. כבר לא אהבתי אותו כי הייתי מספיק מתוסכלת מהדיכוי הארוך הזה. אפילו קצת שונאת אותו שלא באשמתו. קצת מבואסת.

זאת הסיבה שאני לא רוצה להיות במערכת יחסים כרגע. כי אני נהיית כלי לריצוי הבנאדם שמולי.
ואפילו ביזיזות הזאת, לא הצלחתי להיות אמיתית, עד הסוף.

ואני חושבת, ככה יהיו החיים כל הזמן? מרוץ אינסופי של לרצות אנשים? אני עייפה מזה. באמת. וכשיהיו לי ילדים? כמה נורא זה יהיה אז.
זהו. מחפשת דרך להבין מה אני רוצה, ולבצע בגאווה, לא להפוך את עצמי לבלתי נראית. להיות אני.

לעזוב את הבית?
שלום לך @}

לא פשוט להגיד דבר כזה.
העניין הוא, שכמה שאנחנו מקדשות את השאלה "מה אני רוצה", ואני מסכימה שהשאלה הזו היא כלי אדיר - לפעמים אנחנו מסתבכות. כי התשובה מגיעה ממקום חלקי שלנו. יש איזה חלק בנו שרוצה לעזוב את הבית. ואנחנו מתבלבלות ומזדהות איתו. ואז זה הופך ל אני רוצה לעזוב במקום חלק בי רוצה לעזוב.
ומה שצריך הוא (לא פשוט לעשות את זה לבד) הוא לשמוע ולתת מקום לחלק שרוצה לעזוב.
ואז דברים מתבהרים

מה אם מה שאני באמת רוצה - או לפוכך נדמה לי
זה ......

• נושמת עמוק -

לעזוב את הבית?

זה בגלל קשיים בגידול הילדים וקושי בהתמודדות עם החיים
הבעל דווקא חמוד

אני , אישית, כנראה לא מתאימה לתפקיד פה

מי אמר שלכל בנאדם יש יעוד? אני חושבת שכל אדם יכול לעשות כמה וכמה דברים שונים ולהיות מאושר. מבחינתי, אם אני עושה משהו שבאמת מועיל, אני מאושרת. בכל תחום. החל מנקיון הבית, ועד לימוד פילוסופיה. האם זוהי אקסיומה מדעית שלכל אדם יעוד אחד משלו? עסקתי בניהול עסק, בתרגום, במכירות, בגידול ילדיי.... כתבתי שירים, ציירתי ציורים, נתתי יעוץ אישי, יעוץ עסקי.... עשיתי הנהלת חשבונות, ניקיתי את הבית, עזרתי לתלמידים מתקשים, רקדתי, התעמלתי, הפצתי בין חבריי שיטת תזונה שהאמנתי בה, בישלתי למשפחתי, טיילתי, קראתי ספרים, צפיתי בסרטים, הייתי קופירייטרית, עסקתי בהשמת כוח אדם, ארגנתי משחקי חברה לידידים, תייקתי מסמכים, הייתי פקידת קבלה. נהניתי מכל אלה. ההנאה נובעת מכך שאתה מייצר משהו שמועיל לך ולאחרים.

בעיניי: להפסיק לחפש את ההנאה והיעוד ודווקא להיות מונע מהרצון להעניק ולייצר את מה שבאמת נדרש. את התוצר שבאמת יועיל לאלה שמסביב. ויש כל כך הרבה דברים כאלה! להפסיק להסתכל פנימה על עצמך ולהתחיל להסתכל החוצה.

ההנאה תגיע אוטומטית.

גם אני לא מצליחה לגלות מה יעודי ,ואולי יעודי הוא לגדל את הילדים ולצאת לחוגים.

אני לא מנחשת מה הוא התחום שמתאים לך, אני חושבת שמה שמענין זה מה את חשה כשאת עוזבת קורס או חוג.
וחוץ מזה , מה גילך, כיצד את מתפרנסת ,מה המצב המשפחתי שלך?
אולי מתאים לך לכתוב על זה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

האמת שקראתי יותר מפעמיים את כל מה שכתבתם כאן....ועדין אין לי מושג מה אני אוהבת או רוצה לעשות או רוצה ללמוד,
אין לי מושג מה יעשה אותי מאושרת , אני כבר 12 שנה מתחילה ללמוד משהו מסוים מבינה שהוא לא בשבילי ופשוט עוזבת באמצע.
אין מוסד לימודי שלא ניסיתי להתחיל ללמוד בו, או הלכתי לפגישת יעוץ ,
כל כמה חודשים עולה לי איזה רעיון חדש ללימודים שמתגלה כאכזבה, אז הפסקתי לנסות,
ניסיתי גם חוגים לא מחייבים וגם קורסים קצרים, אבל גם אותם זנחתי .
אני חושבת שיש אנשים כמוני שפשוט לא יודעים, אני כבר בשלב שאני מנסה להשלים עם מה שאני ,אולי יש אנשים כמוני שזה היעוד שלהם הוא לעולם לא לדעת

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לשאול את עצמי מה הם ההרגשה שהרגשתי בסיטואציה הזאת ואז למה ? הרגשתי ככה תתן לי תמונה מאד ''קטלנית '' למה אני רוצה ולגבי איך להתרחק ממה ומי שנותן לי הרגשה שלילית או חיובית
הכי חשוב זה לקחת את הדברים בפשטות לילה טוב

אני חושבת שהנושא של "לדעת מה אני רוצה", מאוד קשור לדרך בה גידלו אותנו הדמויות המשמעותיות בחיינו
לנסות להיזכר מה היה החלום שלנו, כשהיינו קטנים, להיות כשנהיה גדולים, עשוי להיות קצה חוט לשאלה איך מגלים מה רוצים.
לשאול את עצמינו במה אנחנו טובים ועושה לנו נעים, בלי להתייחס לפרנסה או קריירה. זה יכול להיות מתמטיקה, זה יכול להיות כתיבה, זה יכול להיות קיפול כביסה יסודי.
לעשות מעשה אחד, קטן, אמיץ, שנוגד את כל ההרגלים והפחדים והשיגרה ולבדוק איך זה מרגיש.
לכתוב לאחרים טיפים בטון בוטח כשאין לך מושג מהחיים של עצמך (-;

תודה לכל המגיבים. אני באמת מעריך את האכפתיות.
אין לי תשובות עדיין אבל אני בתהליך עם עצמי, ומנסה להתמקד בטוב, כפי שהוצע כאן.
בהצלחה גם לכם.

_אני מרגיש שכל "תחומי העיסוק" שהתרבות שלנו, המערבית, מציעה
הם סתמיים, ריקים, ואינם מתחברים למהות האנושית שלי, למי שאני באמת, לרגישות שלי
ולאופן שבו הייתי רוצה לבטא את עצמי ואת האהבה שלי בעולם._
אולי תחשוב בכיוון של טבע - דברים שטבעי לאדם להתעסק איתם - לגדל ירקות, לטייל, ללקט... מדבר אליך?

כפיר שלום
אנחנו חיים בתרבות שמדכאת אותנו.
כל תורות החיים מדברות על שמחה כמקור אנרגיה לצמיחה רוחנית ולכן התרבות שלנו עסוקה בדיכוי השמחה.

אתה צודק שגם אם תחליף עבודה לא בהכרח תבוא משם הישועה. זה ממש כמו שאומרים לנו שאם נעבור מבית של 3 חדרים ל 4 חדרים או שנחליף אוטו מ 1600 סמק ל 2000 סמק או לחליפין נתקדם בעבודה יהיה לנו טוב יותר - זה לא נכון.

הפתרון הוא בפנים...

אתה לא בהכרח צריך להחליף עבודה. תנסה לחפש שמחה במה שכבר יש לך. יש לך אישה (שאני מניח שאתה אוהב אותה) יש לכם התנסות של הריון ולידה בדרך (שיהיה במזל טוב), יש בספריות מאות ואלפי ספרים של אנשים שהתלבטו במשך ההיסטוריה בשאלות טובות ומצאו את התשובה.

הצעות מעשיות:
שמע הרבה מוזיקה שנעימה לך
תתנתק מחדשות ותוכניות טלוויזיה שמבזבזות זמן (ריאלטי אירוח) אפשר לראות תוכניות טבע או תוכניות שמלמדות
תעמיק את הזוגיות שלך. דברו הרבה, שתפו הרבה
אל תהייה בקשר עם אנשים שמעכירים את מצב הרוח שלך (כל אלו שמדברים על זה שהעולם "חרא").
חפש את הטוב - הוא בתוכך. לא בשום מקום אחר

בהצלחה

_אני מרגיש שכל "תחומי העיסוק" שהתרבות שלנו, המערבית, מציעה
הם סתמיים, ריקים, ואינם מתחברים למהות האנושית שלי, למי שאני באמת, לרגישות שלי
ולאופן שבו הייתי רוצה לבטא את עצמי ואת האהבה שלי בעולם_
אולי אתה צריך לחפש משהו שעשו כבר לפני המון זמן למשל רעיית צאן או חקלאות
דברים שהם מרוחקים מהתרבות המערבית העכשיוות

הי כפיר,
כמובן, כמו רבים וטובים, מאוד מאוד מבינה ומזדהה.

דווקא נדמה לי שההכרח שלך להביא כסף הביתה יש בו מן היתרון.
יכול להיות שזה יזרז את השיעור שלך.
אתה רוצה ללמוד את השיעור הזה?
אתה מבין שהמקום בו אתה נמצא עכשיו הוא לא קשור לפגעי העולם המערבי או פגעיך אלא קשור רק לעובדה שאתה צריך ללמוד או לגדול עכשיו ולגדול זה כואב?

אני מדברת הכול מהבנה אישית עכשווית לגבי מצבי הנוכחי.
לא מתיימרת, רק משתפת.

ואוו ,ממש קשה, מבינה אותך לגמרי (אולי בגלל שאני במצב מאוד מאוד דומה בחיים :-\ )
איזשהו שינוי חייבים לעשות,אולי צריך למצוא משהו שיתן משמעות לחיים ומתוך זה ללכת לעבוד, משהו שייתן כוחות ,ישמח, ימלא ... אבל מה? אני אמשיך לחשוב...

אני אפילו לא יודע אם זה המקום הנכון לכתוב את מה שיש לי לומר. להתייעץ.
עצוב לי. אני בן 32, נשוי טרי, ילדה בדרך. וממש קשה לי עם עצמי, אני לא מצליח
לזהות את מה שאני באמת רוצה. אני עובד בעבודה סתמית וחסרת כל משמעות
עבורי ואני עושה את זה בשביל פרנסה. אני מחפש עבודה בתחום שאפילו הוא
לא באמת מעניין אותי. תכל'ס, לא מצאתי עדיין עד היום תחום שמעניין אותי ושמביא
לי סיפוק אמיתי. אני מרגיש שכל "תחומי העיסוק" שהתרבות שלנו, המערבית, מציעה
הם סתמיים, ריקים, ואינם מתחברים למהות האנושית שלי, למי שאני באמת, לרגישות שלי
ולאופן שבו הייתי רוצה לבטא את עצמי ואת האהבה שלי בעולם. אפילו החיפוש שלי אחר
תחום מגעיל אותי, בגלל שאני מחפש בתוך מצאי מגעיל. ואני לא יודע מה לעשות. אני קולט
שאני חייב להכניס כסף הביתה, ואני לא רוצה לעשות את מה שמתאפשר לי לעשות כדי
להתפרנס, ואני במלכוד. אפילו לא הייתי רוצה להכנס לדיון עם עצמי לגבי תחומי עיסוק
אטרקטיביים יותר עבורי, ושאר ירקות מעולם האימון האישי. רע לי. אני לא יודע מה לעשות.

אני מרגישה שנדרשת גם עבודת בסיס שתאפשר לחוש את "אני ראוי/ה להיות מאושר/ת".
זה בדיוק זה, ואולי נכון יותר לגבי "אני ראויה להשקיע גם בעצמי (ולא רק בילדי)".

יש לי עוד שיטה איך לגלות. והנה המרגיעון שיצא לי "המציאות היא החלום האולטימטיבי" כל כך מתאים עכשיו.

יום אחד (לפני שלוש שנים בערך) היתה אצלי חברה ודיברנו על סדר בבית, סיפרתי לה שיש לי קופסה שבה אני גוזרת ושומרת כל מני דברים מהעיתון, זו קופסה זמנית לחלוטין. אני שומרת בה מודעות קטנות על לימודים/קורסים שהייתי רוצה להצטרף אליהם באופן תיאורטי אבל אין לי זמן לזה כרגע.
ואני זוכרת שהמודעה הקטנה ביותר ששמרתי שם היתה "לימודי קדרות" ואמרתי לה אז "למה שלא נלמד קדרות?? פעם בבוא הזמן?" עם הזמן הקופסא נעלמה. אבדה. נשכחה.

והנה בחודשים האחרונים החלטתי שאני רוצה ללמוד משהו, להתנתק לפעם בשבוע מהבית ולעשות משהו בשביל עצמי.
היה מאוד קשה לי לעשות את הצעד הזה. מאוד מאוד קשה. קשה להתנתק מהבית. קשה להחליט שעכשיו - תורי. קשה להחליט ולעשות את הסוויץ' הזה.
בחודשים האחרונים ידעתי כל קורס וקורס איפה נמצא, מתי, כמה ומה לומדים. ידעתי את כל הפרטים אבל היה בי המון פחד. פחד להתחייב. פחד שהרצון וההעדרות שלי מהבית תפגע בילדים שלי. פחד מהרבה מאוד דברים.

בסופו של דבר החלטתי ללכת בקטן. להתחיל מקטן. מפעם בשבוע.
החלטתי ללמוד קדרות. וזה יצא ממש במקרה. אני ניהנת מכל רגע. לומדת כבר חודש. שעתיים וחצי בשבוע.
כל כך כיף ונעים. ואני כל הזמן נזכרת באותה מודעה קטנה בעיתון שגזרתי בזמנו. מן חלום קטן שלא חשבתי שהוא באמת יתממש.

אולי גם זו דרך לגלות מה באמת רוצים. גם אם זה היה רצון קטן ונסתר.

אני כנראה רוצה להיות אשת הייטק שלא מרחמת על עצמה, ומצליחה לחיות גם את הכשרונות האחרים שלה.

נשמענכון מאוד.
טוב מאוד שיש לך עבודה מכניסה שאת נהנית ממנה.

איזה יופי של דף!

מעניין ומעורר מחשבה.

איך יודעים מה רוצים? הלוואי שהיתה נוסחה.

החלטתי השנה שהבעיה שלי היא הוידוא האינסופי שטוב לי, בין השאר בעבודה(הייטק).

בנתיים אני מנסה להשלים עם המקום שאני נמצאת בו באופן זמני לפחות, כדי שאוכל לצמוח בו ולא לבזבז את הזמן בפזילות
לצדדים.

מקווה שזה יחזיק מעמד - זה מתערער לי בכל פעם שאני מרגישה לא מספיק תורמת ומצליחה, ונעלם כלא היה כשיש הישגים .

ואגב, מסכימה מאוד - אנשי הייטק עובדים עם הרבה מאוד עם אנשים.
נדמה לי שאיכשהו הכחשתי את זה עד עכשיו, כאילו הרגשתי צורך להיענות לסטיגמה של
"אשת ההיטק בכלוב הזהב, עובדת בתנאים טובים, אבל ימי העבודה ריקים מתוכן"
כאילו אסור לי להרוויח טוב ולנהוג במכונית חדישה....

לאחרונה התחלתי לחשוד שנרקמה לה קונספירציה ניו אייג'ית נגד אנשי ההייטק, רק משום שהם מרוויחים
יפה ודי בקלות.

איש הייטק הוא לא מנוכר לאדם לטבע, הוא לא מכונה חסרת רגש, והוא לא חמדן שמשעמם את עצמו בפענוח ראשי תיבות באנגלית.

אני כנראה רוצה להיות אשת הייטק שלא מרחמת על עצמה, ומצליחה לחיות גם את הכשרונות האחרים שלה.
לילה טוב.

אני מרגישה שיעזור לי מאד עכשיו למצוא מילים למה שאני רוצה לבקש מהיקום. ממש לנסח את הבקשה שלי, להירדם איתה, לקום איתה. במילים בהירות ופשוטות לתאר מה אני רוצה. אבל איך מגיעים לזה ? איך מגלים מה רוצים באמת, ממקום עמוק וכנה, ולא מתוך הדימוי של מה שנראה לי שיעשה לי טוב או נוח או נעים.

החיים הם לא חובה . הם זכות.
והעיקר לא לפחד ןלעשות.

אני תמיד טוענת שהמציאות עולה על כל דמיון. היום יום, השגרה, העלדים העבודה, הבעלללללל, לוקחים כל כך הרבה מאיתנו עד שנשאר מעט מאוד.,
אבל הנה אנחנו פה בדף הזה - שהוא בהחלט החתחלה מעולה.
עונים על כמה שאלות פשוטות:
אים הייתי יכול לשנות את החיים שלי ברגע - מה הייתי משנה??
מי היה מככב בהם??
איך הייתי נראה???
מה הייתי עושה???
איפה הייתי גר ???
איך הייתי מרגיש???
כמה הייתי מרוויח???

כמה קשות השאלות האילו.
עכשיו זה הזמן לפעול בכוונם.
לחזור לשאול שוב מידי פעם, ולראת איך הדברים משתנים.
הכי חשוב לזכור - "אני ראוי לטוב ביותר"

כול יום הוא יום חדש - כול יום אני מחליטה מחדש, ובוחרת מחדש
השינוי מתחיל בדברים קטנים.

כן.

לא נתנו לי מרחב החלטה, לא האמינו בי. אז אני גמורה?

דף מלא תבונה

הבשלה:
לפעמים צריך פשוט לחכות - אבל כדי שכשהידיעה תופיע נחוש בה בבהירות - כדאי ללמוד סבלנות, לסמוך על הדרך, להשען לתוכה, לתת לעצמנו את הגיבוי והזמן להבשיל כל פעם מחדש.
ולא לעשות תנועות חתירה היסטריות במים - כי אז מרוב פניקה ורעש לא שומעים ולא רואים דבר. וגם מתעייפים.

נכון!

אני חושבת שהנושא של "לדעת מה אני רוצה", מאוד קשור לדרך בה גידלו אותנו הדמויות המשמעותיות בחיינו. (ומשום כך הנושא הזה מאוד קשור לאתר הזה בכללותו, ואולי בעיקר לסוגיות החינוך שבו).

האם נתנו לנו " מרחב החלטה ", או החליטו בשבילנו? האם כיבדו את ה רצון שלנו, או "חינכו" אותנו בדרך רודנית?

האם נתנו כבוד לילד, במובן הכי נקי של המילה, או שמא המשטר לא היה הכי דמוקרטי..?

נראה לי, שכשמאפשרים לילד לרצות בכלל, ולא קובעים בשבילו, וכשמאפשרים לו להחליט בעצמו, הוא מַפְנים את הדימוי הזה של עצמו, כיצור אוטונומי ושלם, שיש לו רצונות, ויש לכבד אותם (כמובן בגבול הסביר), ויש להניח שכך הוא יגדל למבוגר שיודע מה הוא רוצה.

יש להרגיש פחד
ויש להרגיש לא ראויים.

להרגיש לא ראויים זה להרגיש- באיזה זכות אני מרשה לעצמי את הקצפת הזאת של לשבת ולחשוב מה בא לי ומה לא בא לי מהחיים.
ועוד להגשים את זה!!!!
צריך גבולות.
יש אנשים שאין להם.
זה לא פייר.

במסגרת השמות המגוונים גם ככה, נראה לי שאני פשוט אשאיר את זה אותו הדבר (-: תודה בכל מקרה..

אם תשנה את ה"מאת" ל הבית של ר מכל הודעה שלך יגיעו לבית. ואולי תבחר בכינויי אחר...

ועכשיו גם יש לי דף בית : הבית של ר

כן, הסכמה זה דבר נחמד (-: