[u]ואז, בעוד דור, נהיה כבר... לפחות שבעה! שמאמינים בזה[/u]
D-:

[u]פיצוי בעיניי הוא אחריות קלאסית[/u]
בעיקרון, כן. אבל זה יורגש אם זה יעלה דרך תהליך של צדק מאחה. כאשר זה שופט, שמרשיע, ואז פוסק גם פיצוי או רק פיצוי, תפישתית זה נהיה עונש. לא משנה כמה מילים יהיו בפסק הדין כדי להסביר שזה לא.

[u]אני לא מכירה הרבה אנשים שחושבים למשל שאפשר לגדל ילדים בצורה טובה לא רק בלי עונשים "ממשיים" אלא גם בלי גינוי ובלי נזיפות.[/u]
כנ"ל, למרות שאני עצמי מתפקדת. מעולם לא הענישו אותי. זו ממש תפישה מהותית בחינוך של ההורים שלי. ואני מעולם לא הענשתי את הילדים שלי מאותו עיקרון.
לגבי גינוי ונזיפה - מתפלק לי, בטח מתפלק. אבל אני אף פעם לא חושבת שזה הדבר הנכון לעשות. אגב, להורים שלי, שיש להם פתיל הרבה יותר ארוך משלי, גם לא התפלק. אני ממש לא יכולה להיזכר מתי גינוי אותי או נזפו בי. בטח היה, אבל ברמות כל כך נמוכות, עד שזה אולי אפילו בטל בשישים.
רוצה לומר - זה לגמרי אפשרי. אני רוצה לקוות שגם הילדים שלי ינהגו ככה בילדים שלהם. ואז, בעוד דור, נהיה כבר... לפחות שבעה! שמאמינים בזה :-)

עוד משהו שפתאום נזכרתי בו, לא ממש קשור לדיון המקורי אבל סתם מעניין, בהקשר של פיצוי כאחריות או כעונש.
יצא לי לראות לא מעט מקרים שבהם מישהו התנהג בצורה ממש גרועה, אבל אי אפשר היה לחייב אותו בפיצוי כי ההתנהגות הגרועה הזו לא גרמה לנזק.
יש ה-מ-ו-ן אנשים שזה ממש מטריד אותם וממש מפריע להם - איך זה שמישהו היה לא בסדר ויצא בלי עונש?

ואולי זה בעצם כן קשור, כי זו דוגמה לכמה עמוק התפיסה של שכר ועונש מושרשת בתרבות שלנו.

[u]איזה עולם זה יהיה, הא?[/u]
לגמרי.

_כמה אנשים למשל את מכירה שמוכנים אפילו לשקול ויתור על כל הקונספט של שכר ועונש?
לא בטוחה שחייבים בשביל זה לוותר לגמרי על הקונספט החברתי של שכר ועונש. יש למשל פיצוי, שהוא קרוב לעונש אבל נראה לגמרי אחרת. ואפשר גם להעניש בלי לתרגם את זה לתוך קונספטים של בושה._

רק בשביל הרקורד, גם אני לא. אבל זה משהו שאני מהרהרת בו. זה משהו שעולה על דעתי, גם אם לעיתים אני מגיעה למסקנה שהחסרונות עולים על היתרונות.
פיצוי בעיניי הוא אחריות קלאסית. פעם אכתוב על זה בצורה מסודרת.

[u]אפשר להתחיל מהמעגלים הקטנים שבהם כל אחד יכול לפעול.[/u]
מסכימה מאוד, ובכלל אני מאמינה מאוד גדולה בפעולה במעגלים הקרובים, או אולי בעצם במעגלים ישירים. האפשרות להוביל שינוי בלי תוצאות לוואי הרסניות ברמה חברתית כוללת, לא ממש הוכיחה את עצמה בעיניי.
אבל גם ברמה הזו, אני לא מכירה הרבה אנשים שחושבים למשל שאפשר לגדל ילדים בצורה טובה לא רק בלי עונשים "ממשיים" אלא גם בלי גינוי ובלי נזיפות.

[u]בינתיים עוד אין מודל שעובד.[/u]
יכול להיות. אני לא כל כך מתעסקת בחברה או בקהילה בדרך כלל.
אני מתעסקת בי, באיש שלצדי, בילדיי, במשפחה המורחבת שלי, בחברים שלי ובמכרים שלי, באנשים שעובדים איתי. זה די הרבה אנשים בסך הכל...
בכל אלו אני משתדלת לעודד כמה שפחות אשמה, כמה שפחות בושה. נוהגת להחליף אותם, במקום שבו הם לרוב צצים, במשהו מועיל יותר. חלק ניכר מהזמן זה מצליח לי וזה מכה גלים עד כמה שפעולות כאלה יכולות להכות גלים.
סביר להניח שזה לא בדיוק יתאים לכל אחד בכל זמן ובכל מקום. אני לא רואה קשר בין זה שהדבר הזה לא תמיד אפשרי לביני.
אני כן יכולה. רוב הזמן. זה מספיק לי, וזה משפיע על המון אנשים סביבי.

[u]בחברות כאלו שקר פשוט לא משתלם.[/u]
נכון. זה מבחן היעילות שדיברתי עליו.
אני שואפת למצב שבו פחות יהיה צורך בשקרים כי לא יהיה לזה מחיר. המחיר יהיה בפעולה - אם עשית משהו לא בסדר יש לזה השלכות. אבל הוא לא יהיה [b]גם[/b] רגשי, שתרגיש גם חרא. החלק הזה, הרגשי, מיותר לדעתי. ובהיעדרו יש פחות צורך בשקרים.
הם לא מתבטלים, אבל פוחתים באופן טבעי. הכל זז יותר לכיוון של לקיחת אחריות על מעשים.

[u]להודות בטעויות זה נחשב חולשה בחברות מהסוג הזה, ולא ממש קיים. אבל יש שם הרבה יותר עמידה בהתחייבויות.[/u]
אני לא אתפלא אם למשל יש שם גם הרבה פחות התחייבויות, כדי לא לטעות, כדי לא להצטרך להודות בזה.
אם אני צודקת, אז זה מוביל לעוצמות אחרות של קשרים חברתיים וקהילתיים ואפילו משפחתיים.

[u]אם אדם אמור היה לעשות X ויצא לו Y, הוא אשם בכך. מהאשמה הזו יש מסקנות פרקטיות - נרשמו לחובתו "נקודות שליליות" שהוא צריך לאזן.[/u]
זה אחריות, לדעתי.
אשמה, זה שמעבר לכך שהוא צריך לאזן או לתקן או לבקש סליחה, הוא צריך גם להרגיש ממש ממש רע.
מבינה למה אני חושבת שזה לא מועיל ואפילו מזיק? כי לדעתי, מתוך התחושה הרעה הזו, נגזרים פתרונות התנהגותיים פחות מוצלחים של איזון או תיקון או סליחה.
מי שלא עסוק בלהרגיש רע, אלא רק לקחת אחריות על מעשיו, ימצא כנראה דרכים טובות יותר לתקן. הוא יהיה מסוגל להיות פנוי יותר לאחר ולצרכים שלו שנפגעו ולא להתעסק בעצמו ובפגיעה שלו. כי מי שמרגיש אשמה או בושה הוא נפגע בעצמו.

אני לא רוצה לחיות בעולם שבו פגיעה או טעות מייצרות עוד פגיעה אלא להפך - כבר נגרם נזק, נכון? אז מכאן והלאה כמה שפחות פגיעה, כולל במי שפגע או טעה, בכוונה או שלא.

[u]לצערי, אחריות לא ממש כוללת איזון ראוי במובן הזה, לפחות לא בשום גרסא שלה שקיימת בימינו בקהילה מסויימת.[/u]
הגרסאות הקיימות לא מעניינות.
זה שמרבית האנשים מוגבלים בתפישה שלהם את הנושא ולכן מייצרים אפשרויות מוגבלות - זה לא מעניין.
מעניין האם אפשר גם אחרת, לפחות ברמה הנמוכה של משפחה חברים וכו'.
אני אומרת, מניסיון ארוך שנים של מי שקיבלה יחס כזה ומשתדלת לתת יחס כזה הלאה - כן. בהחלט כן.

[u]כמה אנשים למשל את מכירה שמוכנים אפילו לשקול ויתור על כל הקונספט של שכר ועונש?[/u]
לא בטוחה שחייבים בשביל זה לוותר לגמרי על הקונספט החברתי של שכר ועונש. יש למשל פיצוי, שהוא קרוב לעונש אבל נראה לגמרי אחרת. ואפשר גם להעניש בלי לתרגם את זה לתוך קונספטים של בושה.
וכל זה ברמה החברתית, שם נדרשים פתרונות בין שחקנים עם מעט מאוד מחוייבות זה לזה הרבה פעמים.
אפשר להתחיל מהמעגלים הקטנים שבהם כל אחד יכול לפעול. לייצר את התנועה הזו מבפנים, כמו שכיום הכאת ילדים השתנתה והיחס אליה השתנה.
תארי לך שבעתיד תוכלי לשמוע אמא אומרת לילד שלה בסופר - מה עשית? אתה פויה, אתה ילד רע נורא ואוי ואבוי לך אם תגע בזה שוב - ותרגישי חופשייה להגיד לה משהו או לעצור אותה מלהמשיך את הקו הזה, כמו שאני רוצה לקוות שאת מרגישה בנוח לעשות מול אמא שמרביצה לילד שלה בסביבתך?

אני מבטיחה לך שהסבים והסבתות שלי היו מתעלפים מזה לגמרי, מהאפשרות שמישהו ברחוב יגיד להם מתי וכמה להכות את הילדים שלהם, בדיוק כמו שאת ואני מגלגלות אולי עיניים לרעיון שיום אחד זרים יוכלו להגיד לנו - הי, גברת, תפסיקי להאשים ולבייש את הילד שלך ככה, לא עושים את זה.
איזה עולם זה יהיה, הא?

[u]אני עוד לא ראיתי חברה מודרנית ליברלית שיש בה אותו יחס למילה, אותו כבוד ואותו מוסר. ואני לא רוצה לוותר עליהם.[/u]
איזו חברה לא מודרנית ליברלית ראית שיש בה אותו יחס למילה וכו'?
אני לא מדברת על האתוסים של החברה - שיכולים להלל ולפאר כבוד ומוסר (שאלה אגב מושגים שאפשר למלא אותם בתכנים מגוונים מאוד) ואמירת אמת, אלא על המציאות בפועל - שבה אנשים שיקרו ורימו לא מעט גם לפני המודרנה והליברליזם.
בנוסף, בעיני גם החברה המודרנית-ליברלית של היום היא חברה שמלאה, ממש עולה על גדותיה, באשמה ובבושה. כמה אנשים למשל את מכירה שמוכנים אפילו לשקול ויתור על כל הקונספט של שכר ועונש? אני כמעט ולא נתקלתי בזה. כולל גם כאן בבאופן.

אגב, ספציפית לגבי אמירת אמת, בהקשר של ההיסטוריה של חוזים, במובן המשפטי, נמצא שהצורך במנגנון המשפטי הזה (בניגוד לאפשרות לסמוך על זה ש"מילה זו מילה") קשור במידה רבה (נדמה לי שבעיקר, אבל לא זוכרת מספיק טוב כדי להתחייב) לגודל של הקבוצה שבתוכה מתקיימות ההבטחות, ולאפשרות של "משחק חוזר" בין חבריה.

גם [u]אני רוצה להאמין שיש דרכים יותר טובות, גם אם יותר מאתגרות, ליצור קהילה שעובדת היטב[/u]
רק שבינתיים לא ראיתי דוגמאות לכך. זה לא אומר שזה בלתי אפשרי. אבל בינתיים עוד אין מודל שעובד.

אגב, זה נכון באופן כללי לקהילות, במובן השבטי של המילה (היום קראתי לקוראות וכתובות בדפי [po]החיוניות שלי חלק שמיני[/po] קהילה). הן קיימות כל עוד קיימת כפייה, וכאשר ניתנת האפשרות לעזוב, הן מתפרקות, או מפעילות כפייה פנימית ברמה שמעוררת בי אי נוחות. מצד שני, אחר כך האנשים בעולם הליברלי שואפים לחיים שבטיים...

[u]חלק ניכר מהקשיים _שמונע מ _אנשים לשקר נובע מהחרדה שלהם מפני האשמה והבושה שמתלווה אליה.[/u] בחברות בהן היחס לשקר שלילי. בחברות כאלו שקר פשוט לא משתלם.

להודות בטעויות זה נחשב חולשה בחברות מהסוג הזה, ולא ממש קיים. אבל יש שם הרבה יותר עמידה בהתחייבויות.

[u]לייחס אשמה ולגרום בושה[/u]

אני מתייחסת לבושה בתור רגש פנימי.גם אשמה וגם בושה מבחינתי הם הפנמה של נורמות חיצוניות, אולם הם קיימים גם מבלי שיהיה מישהו שייחס אשמה. לפי הלך המחשבה הזה, אם אדם אמור היה לעשות X ויצא לו Y, הוא אשם בכך. מהאשמה הזו יש מסקנות פרקטיות - נרשמו לחובתו "נקודות שליליות" שהוא צריך לאזן.
לצערי, אחריות לא ממש כוללת איזון ראוי במובן הזה, לפחות לא בשום גרסא שלה שקיימת בימינו בקהילה מסויימת.

[u]מילה זה מילה ואפשר להאמין להתחייבות של אדם, שבהן התנהגותו המוסרית של אדם - כבודו[/u]
לדעתי הרבה יותר קל לקחת אחריות על המעשים, להתחייב ולעמוד בזה, או להודות בטעויות שנעשו, בעולם שאין בו בושה ואשמה.
חלק ניכר מהקשיים שמביא אנשים לשקר נובע מהחרדה שלהם מפני האשמה והבושה שמתלווה אליה.

אשמה ובושה עובדות. זו הבעיה איתן.
הן משיגות את התוצאה. אנשים מתנהגים יותר "יפה" כדי לא להתמודד איתן.
אבל לא כל מה שעובד הוא אופטימלי. לפעמים יש דברים יותר טובים שעובדים גם, ואולי אפילו יותר.

[u]כאן נשאלת השאלה על הגבות בין אשמה ולאחריות, ולא תמיד הוא ברור[/u]
נכון. ובגלל זה לעולם לא יהיה לנו עולם אופטימלי וזה לגמרי בסדר.
השאלה היא איפה הפוקוס שלנו, מה אנחנו מחפשים, מה דורך לנו על הכפתורים ואיך אנחנו מגיבים לזה.

[u]האשמה והבושה בעיני הם שבטיים במהותם[/u]
לדעתי - קהילתיים במהותם. לא בהכרח שבטיים.
אבל בכל מקרה הם באים מהמבט על התנהגות הפרט בחברה שהוא מחוייב אליה. כלומר - מהמבט החיצוני ומהסדר החברתי.
ואני רוצה להאמין שיש דרכים יותר טובות, גם אם יותר מאתגרות, ליצור קהילה שעובדת היטב, מאשר לייחס אשמה ולגרום בושה.

וכמובן, האשמה והבושה בעיני הם שבטיים במהותם, ולא קשורים לאלו הנוצרים. כך שאין להם קשר ל"חטא". זה עולם מונחים אחר.

אני לא בטוחה שאשמה ובושה זה רע.
היסטורית, חברות שיש בהן תפיסת כבוד של HONOR, שבהן מילה זה מילה ואפשר להאמין להתחייבות של אדם, שבהן התנהגותו המוסרית של אדם - כבודו, הן חברות שבהן יש בושה על התנהגות לא מוסרית.

יש בחברות כאלו הרבה דברים שליליים, והיחס שלי כלפיהן אמביוולנטי.

אני עוד לא ראיתי חברה מודרנית ליברלית שיש בה אותו יחס למילה, אותו כבוד ואותו מוסר. ואני לא רוצה לוותר עליהם.

אולי אפשרי ליצור משהו בסגנון עם אחריות במקום אשמה. אבל אם לא, אז יש משהו פגום בהעדר בושה ואשמה לדעתי.

ואני מוצאת להם מקום כרגשות טבעיים.
<כאן נשאלת השאלה על הגבות בין אשמה ולאחריות, ולא תמיד הוא ברור. ולא תמיד ברור הגבול בין לחשוב שאני עושה משהו לא בסדר לבין לחשוב שאני לא בסדר. ועדיין, עולם צילצולי הוא עולם שחסרים בו כמה ערכים שבעיני ראויים>

עצוב, ואפילו מרגיז, לחשוב שחלק גדול (מאד?) ממקורות האשמה והבושה, לצד החטא והפחד באים מרבדים תרבותיים שנוצרו על ידי ממסדים שונים, כמו כנסיות למשל, כדי לצבור כוח והון, ולבסס שליטה על ההמונים.

אני חושבת שאשמה ובושה שתיהן איומות.
מעולם לא פגשתי סיטואציה שבה חשבתי לעצמי שבושה היתה תחושה מועילה.
בושה היא דחיית העצמי ותיוג של העצמי כרע.
אני חיה בשלום חלקי עם חרטה, כי לפעמים אנחנו עושים דברים שבאמת ראוי להצטער עליהם.
אבל הבושה היא שלב אחד הלאה. היא הגינוי העצמי.
ומכל דבר אפשר לצמוח הלאה יותר טוב בלי הגינוי הזה. להסתפק בלקיחת אחריות מלאה, בהכרה בפגיעה שהיתה, בצער עמוק על זה שעשיתי, וזהו.

אשמה - אותו דבר. היא הצעד האחד הזה הלאה שבו אנחנו מרגישים נורא. איך אפשר לעשות טוב כאשר מרגישים כל כך רע?
למה אחריות לא מספקת אותנו?

בעיניי אשמה ובושה הן תחושות נרכשות, והן מגיעות אלינו מאנשים שפשוט... טועים :-)
טועים לחשוב שמשהו מהן מועיל ולכן צריך לעודד אותו.
ואלו לרוב אנשים שגדלו עם זה בבית בשפע גדול עד שהתרגלו להאמין שזה הטוב והנכון.
אני גדלתי בבית הפוך. בלי אשמה ובלי בושה וכמעט בלי ביקורת. התוצאה היתה שאף אחד מהילדים במשפחה לא נדרש לשקר להורים, אלא לעתים רחוקות.
מעבר לשאלת היחסים שלנו עם ההורים, זה לימד אותנו להאמין שמותר לנו להיות מי שאנחנו. שמי שאנחנו זה בסדר גמור.
זה כמובן לא עבד באופן מושלם, וזה לא שהיו לי חסרים נושאים לעבוד עליהם, כי אשמה ובושה או היעדרם זה לא כל מה שהורים מלמדים. אבל בתחום הזה יצאתי בסדר גמור, ולפעמים נשמטת לי הלסת מלראות מה אנשים מוכנים להעביר את עצמם ממש שלא לצורך.
חלק מהייעוד שלי בעולם הזה הוא לצמצם את הבושה והאשמה (וגם עוד כמה דברים קצת פחות מוסכמים...)

ומה את חושבת?

[po]ציל צול[/po],
לא נראה לי = כן גם לגבי הבושה? או לא לגבי שתיהן? או משהו אחר? מאד מסקרן אותי מה את חושבת.
ומאמצת לעצמי להרהר בכך.

שני דברים ששמעתי בימים האחרונים והשאירו אותי מהורהרת מאוד

1) כומר אישה אומרת לקהל המאמינים בסיום התפילה - אל תשכחו להאמין שאתם מבורכים

2) בתשובה להצעה לבטל מן העולם את האשמה והבושה נעניתי כך: "את האשמה - כן. את הבושה? לא, לא נראה לי"

[po]איך מלמדים אחריות בלי לגרום רגשי אשמה[/po]
קודם כל לזכור שאנחנו אנושיים.
ומתוך כך להיות בחמלה אל רגשי האשם שבנו.
{@
לתת כוונה להתמקד בללמד אחריות. ההמשך כבר יקרה מעצמו....

באופן מאוד כללי ומהותי:

אשמה נובעת מרגש.
אחריות נובעת מהבנה.

האהבה ללא תנאי קיימת בבסיס הרגש שלנו כלפי הילדים שלנו.
כאשר מדברים עם הילדים על ההתנהגות שלהם, אין צורך לערב שום רגש אחר.

שיחות הנעשות על בסיס האהבה ללא תנאי, ומתמקדות בהבנת הסיטואציה וההשלכות שלה על השותפים למצב,
מבטאות רצון ללקיחת אחריות ולא להאשמה.

מרתק. תודה.


_נסי להשתמש בכך בתגובות מולו אבל גם מול שאר העולם, כולל אלייך עצמך.
הוא מושפע לא רק מהדרך שבה את מתייחסת אליו, אלא גם מהדרך שבה את מתייחסת לעצמך ולכל האחרים. הוא מעתיק אותך._
מזכיר נקודה שעלתה בדף [po]איך לזהות גבר אוהב[/po]
זו אחת הנקודות החשובות והקשות ביותר בעיניי בהורות, ובחיים בכלל.
ללמוד לאהוב את עצמנו זה א'-ב' של לגדל ילדים שאוהבים את עצמם

וואו, הדיון הזה כל כך חיוני ומלמד, אני שמחה שפתחתי את הדף הזה!
תודה לכן על השיתוף ועל המידע המאד מועיל!! זה כל כך הרבה יותר מלמד
מללכת לאיזו "יועצת".. עצות מעשיות, זויות שונות, התנסויות שונות,
ממשפחות שונות, שפע רעיונות שניתן ליישם.
תודה לכולכן ומעכשיו אני מפסיקה להודות כי זה כביכול מחזיר את הדיון למקרה הפרטי
ואני רוצה לאפשר להרחיב..
כל כך הרבה זמן התחבטתי במחשבות האלו לבדי והכתיבה כאן פתאום מאפשרת לאור חדש
להקרין פנימה לתוך הבית שלי ממש בא לי לחבק אתכן על השיתוף ועל רוחב הלב!
ואיך עושים את כל הפרחים והחיוכים האלו...?? אם הייתי יודעת הייתה כאן גינה קטנה!

[u]אשמח אם תרחיבי או תשלחי הפניה למקום אחר שכתבת, זה נשמע מאד מעניין בכל מקרה[/u]

שווה לעיין בספר "הילד הלא מתואם".

בגדול, כשהמערכת עובדת כמו שצריך, ילד מרגיש צמא ומבקש לשתות מים, או הולך לשתות בעצמו כתלות בגילו ועצמאותו.
ילד שיש לו קושי כלשהו בעיבוד חושי או שהילד לא ירגיש את הצמא (למשל כי הוא מוצף בתחושות אחרות כל הזמן). או שלא ידע לפענח את ההרגשה. או שיפענח אבל יתקשה להביע את רצונו (לבקש) או להוציא אותו לפועל (ללכת ולשתות).
כאמור, אם זה המצב, זה לא יתבטא רק בצמא, אלא גם בדברים אחרים.

זה יכול להיות קושי קטן ולכן לא מבחינים בו. לא איזו תסמונת, שברור שהילד זקוק לעזרה. אלא יותר ילד שהוא על הסקאלה הנורמלית, אבל טיפה בצד.
אם זה המצב, אז אפשר מאוד לעזור. ושוב. אחריות ואשמה בצד.
להסתכל על התהליך שאמור לקרות - לקלוט את תחושת הצמא, לזהות את התחושה, לפעול בהתאם.
להבין איפה חל שיבוש. ולעזור. לעזור לתהליך לקרות. מתוך ההבנה והאמונה שהמערכת יכולה לעבוד טוב יותר. שמגיעה לילד העזרה הזו. ושיכול להיות שבעניין הזה הילד צריך יותר עזרה מילד אחר שמכירים, אפילו ילד צעיר יותר. ושזה בסדר. פשוט לזהות את המצב בו הילד נמצא, ולעזור לו.

אפשר לברר לגבי התחושה והזיהוי. לדבר על צמא. איך מרגיש צמא. ממש ברמת התמקדות בתחושות בפה, בגרון, בלשון. לפני ואחרי ששותים.
אפשר לברר אם יש איזהשהו קושי או שיבוש בתהליך של השתייה, של לקחת את המים ולשתות. ולעזור שם.
אפשר להיות שם איתה, לתת לה את המים. לחכות שתשתה. לעזור לה לעצור את העולם ולעשות את המעשה.

בלי הסרט של - זה התפקיד שלי, זה התפקיד שלה. היא גדולה מדי בשביל זה וכן הלאה.
אלא בקטע של - זה תהליך הלמידה שלה. ככה הוא נראה. אני אימא שלה, ואני תומכת בתהליך הזה.

אפשר גם לדבר עם מרפאה בעיסוק מעולה. (אני אגב לא, סתם אימא בתהליך למידה).

לא יודעת אם כל זה רלוונטי לכן.
בהצלחה בכל אופן.

אני מודה שאני מתחבטת בנושאים האלה המון בזמן האחרון. בינתיים התשובות שלי הן כדלקמן -
[list=1]
[*] ילדים בני חמש הם לא מבוגרים, יש עדיין הרבה מאד דברים שהם לא יודעים וצריך לזכור להפעיל את אותה החמלה שיש לנו כלפי תינוקות קטנים ולזכור שזה שזה הולך כמו גדול ומדבר כמו גדול, לא אומר שזה מסוגל כמו גדול להכל.
[*] כמו שאני לא יכולה לכעוס על תינוק ששמים מולו דבר מה מפתה והוא אכן נוגע ולא מבין את ההשלכות של מה שהוא עושה (למשל, מפרק מכשיר אלקטרוני מהבהב ומרעיש.) ככה אני רוצה לא לכעוס על ילדה ששמים מולה משהו שמפתה בני חמש והיא מתעניינת בו כבת חמש. המשמעות של זה היא שאני [b]מראש[/b] מנסה לא להפיל עליה אחריות שהיא לא צריכה לשאת בה - אני מרימה למעלה את המכשיר האלקטרוני כדי שלא יהיה חלק מהמציאות שאני בוראת עבור התינוק שלי, מטאפורית, אני מרימה למעלה את מה שהיא עוד לא בשלה להיות אחראית אליו. (במקרה שלנו, ככל הנראה, הליכה למסעדות תנוטרל בשנה הקרובה. היא פשוט לא מסוגלת להפנים עדיין את המוסכמות החברתיות ויש לה קוצים בתוחעס, אז למה לעשות לה או לנו את זה?)
[*] ברמת השיח, להעיף לכל הרוחות את המילה "למה". "למה עשית כך וכך?" מרמז בתוכו שהיתה [b]כוונה[/b] למעשה. למה זו שאלת תכלית. היא מניחה שיש מניע. ואם התוצאה היא שלילית, הרי שהכוונה היתה שלילית. זה מסר שממש חשוב לי שלא להשריש במשפחה שלנו. יתרה מזאת, אם אני בודקת טוב טוב [b]באמת[/b] למה כל החול של הארנבונים נשפך על הרצפה באמצע הסלון חמש דקות אחרי שהעוזרת באה, אני מגלה, שלא להפתעתי, שהכוונות היו כל כך טהורות ומתוקות, שבא לבכות.
[*] בזמנים רגועים מנסים לנסח מוסכמות של הבית. בינתיים יש לנו חמש :-) הן בעיקר עוזרות לנו בתקשורת כי יש לנו "שמות קוד" לכל מיני דברים, והן מאד מאד עוזרות לנו ההורים לשים לב שאנחנו לא נופלים באיזה פח יקוש שכבר סימנו לנו הרבה איקסים מסביבו... :-)
[/list]
אלה שני הסנט שלי. יש לי הרבה מה ללמוד בנושא עדיין. זה מממש אחד הנושאים שהכי קרוב לליבי בימים אלה... @}

שלום [b]בינתייםאלמונית,[/b]

אני רוצה להוסיף לזה את נקודת המבט שלי. תראי אם זה מדבר אלייך:

ראשית, אני חושבת שהנושא של הדף הזה הוא חשוב מאין כמותו, ובאותה נשימה - הוא אתגר מאוד לא פשוט בהורות:
איך גם להעביר מסרים לילדים לגבי כיצד מצופה מהם להתנהג, או מה כדאי או לא כדאי שיעשו, מבלי לערב במסר אשמה והאשמה.
כיצד להגיד - כל דבר שרוצים להגיד לילד - בצורה שהיא נקייה משיפוט וגינוי. כיצד להעביר מסר של "תעשה ככה" או "אל תעשה ככה" מבלי שהמסר יחליש את הילד, יקטין אותו ויסגור אותו. מבלי שהוא יתרגל להלקות את עצמו, או אחרים (לעומת לבסס בתוכו תחושה של אחריות).

שזה בעצם, בעיני, [b]האתגר העצום של איך "לחנך" אותם, או איך להורות להם את הדרך - מבלי לדכא ולרמוס את הנפש שלהם.[/b]

אני מאמינה שכדאי לשים כאן לב לשני דברים - [b]גם[/b] למילים שבוחרים להשתמש בהן [b]וגם[/b] ל"מנגינה", כלומר לשֶדֶר שעובר בין המילים.
ומשום כך, משום שמדובר גם במילים וגם במנגינה - זה בכלל לא פשוט. את המילים אולי קל יותר לכוון. את המנגינה הרבה פחות, וזה דורש הרבה תשומת לב ודיוק. מנגינה היא לא משהו טכני שאפשר לזייף או לשנות רק באמצעות החלטה. לעיתים שינוי כזה, ברמת המנגינה, הוא משהו שדורש סבלנות ואורך רוח, וקבלה - גם סבלנות כלפי ההרגלים של עצמנו :-).

מה שדיוק ב"מנגינה" דורש זה להעביר מסר שכזה: "מה שעשית כרגע הוא לא לעניין מבחינתי, אבל אתה עדיין מקסים ונפלא בדיוק כפי שאתה. אתה בסדר. מה שעשית לא הופך אותך לפחות טוב או לא ראוי בעיני". תגובה נקייה שכזו דורשת לעבור משהו ביחס לשיפוטיות. קודם כל שיפוטיות עצמית ואחר כך כמובן כלפי הסביבה. שזה בעצם אותו הדבר. שיפוטיות היא שיפוטיות, לא משנה לאיזה כיוון היא מופנית.

ויחד עם כל זה, באותה נשימה, חשוב לי לציין ששיפוטיות היא משהו מובנה במנגנון האנושי. נכון, אפשר להיגמל ממנה, אפשר לעדן אותה, אבל זוהי אנרגיה שקיימת בעולם שלנו. יש אל מה לשאוף, יש אל מה לכוון. אבל אין פה "מושלם." כלומר גם כלפי נטייה האנושית הזאת אין מה להיות שיפוטיים. אחרת זה מילכוד...

אני באופן אישי התחלתי לפני כמה שנים ללמד את עצמי תבניות של מחשבה, תפיסה ודיבור – מול הבת שלי.
התבניות הללו, שמיד אתאר, הן עוגן חזק שעוזר לתרגל וליצור את השינוי הזה גם ברמת המילים ולאט לאט גם ברמת המנגינה.
הן עוגן שעוזר ללמוד הרגלים עצמיים חדשים ועוזר ללמוד להיגמל מדפוסים של אשמה והאשמה.

אני מעתיקה את התיאור של התבניות הללו מדף אחר בהן הזכרתי אותן לפני זמן מה ([po]אני בסדר כולכם אשמים[/po]):
ניתן כמובן להשתמש בהן מול כל אדם, גם מבוגרים, לא רק ילדים.

[b]עתיד ולא עבר.[/b]
את מתייחסת רק לעתיד ולא לעבר. למשל, "אני מבקשת שבפעם הבאה תשחק עם כדור רק בחוץ. לא מתאים לי שעוד מנורה תישבר. תזכור בבקשה. מעכשיו והלאה – רק בחוץ". התייחסות לעתיד ולא לעבר פותחת פתח אמיתי לשינוי. יש לו מה לעשות עם המסר שלך במקום סתם להרגיש חרא עם עצמו.
שימי לב שאפשר ליפול כאן עם ניסוח של משפט בזמן עתיד ומנגינה שמתייחסת בעצם לעבר . זה דורש כאמור תרגול ודיוק.

[b]בקשות ולא תלונות.[/b]
את מבקשת ולא מתלוננת. לא – "למה עשית את זה???" אלא "אני מבקשת שבפעם הבאה...". הניסוח שמדבר בלשון עתיד שהצעתי סוגר גם את הפינה הזאת.

[b]העצמה ולא החלשה.[/b]
את מנסה לכוון את עצמך לכך שהילד יצא מועצם, או לפחות לא-מוחלש, מהאינטראקציה איתך. זה קשור גם ללשון העתיד שהצעתי אבל גם למסר שלך. דרך אחת לוודא את זה היא לבקש מעצמך להיות מולו עם אנרגיה של אהבה ולא של האשמה. זה עניין של התכווננות וכמובן תרגול.
נסי להשתמש בכך בתגובות מולו אבל גם מול שאר העולם, כולל אלייך עצמך.
הוא מושפע לא רק מהדרך שבה את מתייחסת אליו, אלא גם מהדרך שבה את מתייחסת לעצמך ולכל האחרים. הוא מעתיק אותך.
ולאט ובסבלנות ובלי להיות קשה עם עצמך. זה דורש הפנמה ותרגול.

עד כאן הציטוט משם.

עבורי באופן אישי השימוש בתבניות הללו הוא יעיל מאוד.
אני קולטת לפעמים את הבת שלי אומרת לי או למישהו אחר: " בפעם הבאה בבקשה..." - כאשר "הרגיל" היה יכול להיות להתפוצץ עליו בחמת זעם של "למה עשית את זה???"
וגם, לפעמים, כאשר היא מתלוננת, אני מזכירה לה, ושואלת אותה אם היא רוצה להחליף את ה'תלונה' שלה ב'בקשה'.
וכל הזמן אני גם מזכירה לעצמי ומלמדת את עצמי לעשות את זה. כי ההרגל האחר, ההפוך, הוא כל כך עתיק ומושרש, ואנושי :-).

אם תרצי שארחיב או אוסיף בעניין – בשמחה.

רוני תודה, הנקודה שהצבעת עליה חשובה, אני באמת צריכה לשים לב לשימוש בשפה
זה באמת עושה הבדל משמעותי, זה יופי של "כלי" להעזר בו בזמן התלבטות! תודה!
(מתנהל כאן דיון מרתק בנושא [po]שימוש מודע בשפה בהורות[/po])

שני תודה גם לך, יכול להיות שיש את העניין הזה. לגבי תנועה היא ילדה מאד זהירה רב הזמן,
שמיעה כן - רגישה מאד לרעשים חזקים, אני חשבתי שזה בגלל האזעקות ממלחמת לבנון השניה אבל
אולי זה לא קשור בכלל.. ולגבי מגע אני לא יודעת, היא דווקא חבקנית כזאת אבל לוקחת קשה
מכה או שריטה שילד אחר לא היה שם לב אליהם בכלל...
אני לא יודעת.. אשמח אם תרחיבי או תשלחי הפניה למקום אחר שכתבת, זה נשמע מאד מעניין בכל מקרה!

_אני אחראית עדיין על כך שהיא צריכה לשתות אבל אני מנסה ללמד אותה לקחת
יותר מהאחריות הזו על עצמה, האם זה מוקדם מידי?
איך אני מלמדת אותה מבלי להפחיד אותה? (הדברים הרעים שיכולים לקרות לגוף בלי מים..)
מבלי לגרום לאשמה?_
את מספרת שבתך בת החמש, לא מתלבשת עד כדי להפוך חולה. לא שותה עד כדי התייבשות קלה.
יכול להיות שיש לה קושי בקריאת המסרים שגופה מעביר לה. או שהיא לא קולטת אותם, או שהיא קולטת ולא מצליחה להבין ולהגיב בהתאם.
בלי קשר לאחריות ולאשמה, את יכולה לעזור לה ללמוד לזהות את המסרים הללו ולהגיב אליהם.

רציתי להסב את תשומת ליבך לאפשרות שבעוד שאת מתעסקת במחשבות התנהגותיות, חינוכיות. יכול להיות (לא בהכרח) שלבתך יש קושי פיזי כלשהו, שאם מזהים אותו ומתייחסים בהתאם, אפשר מאוד לעזור.

תשאלי את עצמך האם יש לה קושי עם חושים נוספים? למשל האם היא רגישה מאד למגע, או לחילופין יש לה תת רגישות למגע? לרעשים? לריחות? איך היא מבחינת תנועה?

אם זה נשמע לך רלוונטי, אני ארחיב.

_איך אני מלמדת אותה מבלי להפחיד אותה? (הדברים הרעים שיכולים לקרות לגוף בלי מים..)
מבלי לגרום לאשמה? לה: "זה לא בסדר שאני לא שומרת על הגוף שלי כמו שאמא הסבירה".._

למה את חושבת שהיא תחוש באשמה? שימי לב, שזה שלך ולא שלה, ההרגשה הזאת...

אני חושבת שכדאי תמיד להשתמש בתיאורים כלליים על המצב, ולא בהאשמה או הפניית אצבע ספציפית עליה. ונשמע שזה בדיוק מה שאת עושה. אני אסביר בדוגמה:

הסבר כללי יהיה [u]הגוף שלנו מורכב ברובו ממים.. אם אנחנו לא משקים אותו מספיק הוא לא נובל כמו צמח אבל הוא מתייבש.._ וגם _גם אם לא מרגישים צמאים צריך לשתות כל כמה זמן כדי לעזור לגוף לצמוח ושהכל בתוכו יזרום בצורה טובה ופשוטה[/u]
זה הסבר שבעיניי, נותן תיאור כללי של המצב, מה קורה אם עושים א' ומה קורה אם עושים ב'.

לעומתו הפניית אצבע כלפיה תשמע בערך ככה: "כואב לך הראש כי לא שתית. אם היית שותה, היית מרגישה טוב יותר. בפעם הבאה תשתי, ולא יכאב לך הראש" או "את חייבת לשתות יותר! כשאת לא שותה מספיק, זה גורם לגוף שלך להתייבש".

לפעמים הם נשמעים די דומים, אבל אם מדקדקים אז מבינים שלא. כי באחד יש האשמה ספציפית או אמירה שלך מגבוה מה צריך לעשות, ובשני יש תיאור כללי של מה עושים במקרה מסויים, ומשאירים לה לעשות את ה 1+1 שלה ולהחליט מה היא צריכה לעשות.

ובלי קשר למה להגיד לאחר מעשה, אולי כדאי גם כאן, כמו עם הביגוד החם, לקחת אחריות על הנושא (כי בכל זאת, זו ילדה בת 5... זה היה אחרת אם היתה זו ילדה בת 12) ולדאוג להזכיר לה מידי פעם לקחת איזה שלוק מים בין לבין, לאורך היום.

בשמת תודה על התובנות שלך, הלוואי והייתי מצליחה כמוך לנטרל את ההאשמה העצמית קודם כל..
זאת עבודה והייתי רוצה לומר שהיא בעיצומה.. אולי אפילו חלק מהצורך שלי לפתוח את הדף הזה.

[u]הילד מתלבש קר מדי ומסרב ללבוש עוד שכבה? אני לא מוותרת אם אין לי ספק שהוא יחלה מזה. למשל, אחרי יומיים עם חום, כאב אוזניים ושיעולים, הוא חושב שהוא בריא ורוצה לרוץ החוצה בבגדים דקים - מצטערת! כבר הייתי בסרט הזה. אין מצב שאתה יוצא בלי סווטשרט וכובע. או לבוש - או נשאר בבית.[/u]

ותודה גם על המשפט הזה שעוזר לי להרגיש קצת פחות אשמה כשלפעמים נשבר לי ואני אומרת דברים דומים..

היום קיבלתי עוד דוגמא, (שלא יצא איזה רושם קלוקל על הבת המקסימה שלי, היא פלא של ממש)..
הקטנה שלי בת שנתיים כל הזמן ניגשת בעצמה לשתות מים, בניגוד אליה בת ה5 יכולה לבלות יום שלם
בלי מים ובלי שתיה וגם כשאני מציעה לה, אומרת לה כמה זה חשוב וכו' לפעמים היא פשוט
שוכחת לשתות בדרך אל הכוס.
(היא גדלה על ציצי לפי דרישה עד גיל שנתיים וחצי ומהציצי היא לא הייתה אף פעם שוכחת)..
הערב היא אמרה לי שכואב לה הראש ופתאום ניסיתי להזכר אם ראיתי אותה שותה משהו במשך היום
והיה נדמה לי שלא, אולי בארוחת בוקר. הצעתי לה כמה פעמים אבל אני לא עומדת ומחכה לראות שהיא שותה.
אני באמת חושבת שהיא לא שותה מספיק וקשה להראות קשר בין סיבה לתוצאה במקרה הזה
אז צריך לתמלל אותו. איך אני אומרת לה שיש קשר סביר בין חוסר השתיה לכאב הראש בלי שאני כביכול
מאשימה אותה שלא שתתה מספיק? ובעצם אני גם מאשימה את עצמי שאני לא שמה יותר לב שהיא
שותה באמת ולא רק אומרת לי "בסדר, תכף" אני מנסה בכל כוחי לא להעביר את האשמה הזו אליה
אלא רק קצת מן האחריות: אחרי החיבוק וההזדהות ו"מה יעזור לך עכשיו"?
אני אומרת משהו כמו "חמודה, נדמה לי שהיה טוב לשתות קצת יותר במשך היום,
יכול להיות שזה היה עוזר שלא יהיה לך כאב ראש"
ויום אחרי במצב רוח אחר ומשתדלת בלי הטפה ללמד (שוב) על הגוף ועל הצורך שלו במים
ממש כמו הצמחים שהיא אוהבת להשקות "את יודעת שהגוף שלנו מורכב ברובו ממים..
אם אנחנו לא משקים אותו מספיק הוא לא נובל כמו צמח אבל הוא מתייבש.."
ואז אני תופסת את עצמי לפני שאני מתחילה להפחיד יותר מידי ולהיות חיובית..
"גם אם לא מרגישים צמאים צריך לשתות כל כמה זמן כדי לעזור לגוף לצמוח ושהכל בתוכו
יזרום בצורה טובה ופשוטה".
אני אחראית עדיין על כך שהיא צריכה לשתות אבל אני מנסה ללמד אותה לקחת
יותר מהאחריות הזו על עצמה, האם זה מוקדם מידי?
איך אני מלמדת אותה מבלי להפחיד אותה? (הדברים הרעים שיכולים לקרות לגוף בלי מים..)
מבלי לגרום לאשמה? לה: "זה לא בסדר שאני לא שומרת על הגוף שלי כמו שאמא הסבירה"..
לעצמי: על כך שאולי הפחדתי מידי, שאולי ההאשמה העצמית
על כך שלא מילאתי את האחריות שלי כראוי תעבור אליה? קשה לי לא להרגיש אשמה אם
אני הייתי אחראית ולא מילאתי את אחריותי כראוי. אולי בגלל זה כל כך חשוב לי להבין
איך ללמד אחריות ולא אשמה כי אני מרגישה שזה נושא טעון אצלי והייתי שמחה לתקן
עוד לפני שאני מקלקלת (ואז מרגישה שוב אשמה...)
וואו, נראה לי שיצאתי מתוסבכת.. זה לא כזה מסובך כמו שזה נשמע
אבל הייתי רוצה למצוא דרך שלמה יותר, מדוייקת יותר.
תודה!

_בעיני שווה את הקשב של הילד לעצמו- מתי חם/קר לו או מתי מרגיש לא טוב.
אנחנו לא יכולים לדעת מה הילדים חשים_
במקרה, זה לא רלבנטי לילדה שמוזכרת בדף הזה: היא שייכת לקבוצה אחרת. בלי קשר לשאלה אם קר לה או חם לה [b]באותו רגע[/b], לתחושתה, אם היא לא לא לבושה חם מספיק היא נעשית חולה.
אני מבינה שזה אומר, שאין קשר מיידי בין הפעולה (להתלבש קר מדי) לבין התוצאה (המחלה).

גם אני שייכת לאלה שמראים לילד את הקשר הזה, בשיחה שקטה לא בזמן שקשה לילד. לפעמים אפילו בצורת "שמתי לב, שכל פעם שקר לגוף שלך, את נעשית חולה". אגב, לו זו היתה ילדה שלי, הייתי סקרנית לדעת (ושואלת אותה) אם היא מרגישה קור, או לא. כלומר, יכול להיות שהיא מרגישה שקר לה?

כי אני בדרך כלל לוקחת על עצמי את האחריות כשאני חושבת שהילד עדיין לא בשל לה.
אני אסביר:

[list]
[*] הילד מתלבש קר מדי ואנחנו יוצאים ביחד? אני לוקחת בגדים איתי. כשיהיה לו קר, יש לי מה להלביש לו, כי [b]אני[/b] כבר דאגתי לזה.
[*] הילד מתלבש קר מדי ומסרב ללבוש עוד שכבה? אני לא מוותרת אם אין לי ספק שהוא יחלה מזה. למשל, אחרי יומיים עם חום, כאב אוזניים ושיעולים, הוא חושב שהוא בריא ורוצה לרוץ החוצה בבגדים דקים - מצטערת! כבר הייתי בסרט הזה. אין מצב שאתה יוצא בלי סווטשרט וכובע. או לבוש - או נשאר בבית.
[/list]

אין מקום לרגשי אשמה של הילד, או שלי, אם לקחתי אחריות P-:

ובוודאי אין מקום לשום דבר שקשור באשמה אצל הילד (לא שאני אאשים אותו, ולא שהוא יאשים את עצמו) אם אני לא הייתי אחראית.
לכל גיל האחריות שלו, אבל הדבר שהכי מלמד לקחת אחריות ולא אשמה, הוא שאף פעם לא מאשימים.
לא את הילד.
לא את ההורים.

זה אומר שגם אמא צריכה להפסיק מייד להאשים את עצמה על כל דבר שמשתבש.
זה לא שאני תמיד מצליחה, אבל ממש חינכתי את עצמי להפסיק להגיד על עצמי דברים שליליים, כי אני נותנת דוגמא שלילית. במקום "אוי, מה עשיתי! איזה מטומטמת אני!" עדיף "אופס, עשיתי טעות. טוב, Humanum errare est. עכשיו כדאי שאחשוב איך לתקן..."

(אה, וראית איך על הדרך כבר הכנסתי גם לטינית? אה, אה? (-: {@ )

ואצל בת ה-5 שלי הבחירה בבגדים שלה בלבד ( מלבד ייעוץ נקודתי נדיר לפני "ארועים" ) מאז גיל שנה וחצי.
והיו פעמים שלבשה מעיל בשיא החום בקיץ והיו שלובשת בשיא הקור קצר ויחפה, וכמובן מלווה בהערות "מה לא חם/קר לה מנגסות מהסביבה...
מסתבר שיש להם (כמה מפתיע) יכולת לווסת לבד את הצורך אם מאפשרים להם מגיל צעיר.
ארון הבגדים שלה בגובה שלה וזמין לה, וכן ה"מחיר" הוא הצורך לסדר מחדש כל יום כמעט מחדש, שלי כמובן.
בעיני שווה את הקשב של הילד לעצמו- מתי חם/קר לו או מתי מרגיש לא טוב.
אנחנו לא יכולים לדעת מה הילדים חשים. זה שלי קר לא בהכרח משליכה גם על ילדי.

בקמרה, כי אני לא פה -
אחריות [b]כזו[/b] לא מתאימה לגיל חמש.

מה כן? למחרת, לשבת בנחת - אחרי שאת העצבים שלך הוצאת במקום אחר - ולומר משהו כמו: "את קצת חולה. את יודעת למה כשקר ולא מתלבשים בבגדים מחממים, לפעמים נעשים חולים." ואז משהו כמו "בפעם הבאה שקר, אני אזכיר לך סוודר, ואת תשתדלי ללבוש".

אחריות אצלי עם הילדים בגיל הזה קשורה לדברים עם השלכות יותר מידיות. משהו כמו "את עצבנית עכשיו כי כואבת לך הבטן, וזה כי לא עשית פיפי. הפיפי שלך לוחץ על הבטן שלך מבפנים, וזאת אחריות שלך לשמור על הגוף שלך ולעשות פיפי כשאת קמה". וזהו. הרפיתי, ולא הזכרתי יותר.
נאום כזה, עיניים-לעיניים, פתחו אצלינו את הפלונטר של כל בוקר שעתיים מאז שקמה, מתה לשירותים, ולא עושה. ואני סופגת את העצבנות.

שאלה שמאד מעסיקה אותי במחשבות על בתי בת ה5 .
מקריאה כאן לאורך ולרוחב עוד לא מצאתי דיון ממש בנושא הזה.
(למרות שמצאתי דיונים קרובים)
כל פעם שהחמודה שלי עושה משהו טפשי שיש לו השלכות לא נעימות
אני ממש מתלבטת איך להתבטא בפניה:
לפני - כשאני כבר רואה את ההשלכות מעבר לפינה.
ואחרי - כשהיא בוכה ומתוסכלת ואני רוצה לעודד אותה ועם זאת אני רוצה לעזור לה להבין
את הקשר סיבה ותוצאה, את הקשר בין המעשים לבין ההשלכות שלהם.
אני רוצה לשחרר, להגיד לעצמי שהיא כבר תלמד בעצמה, אבל לפעמים ההשלכות משליכות ישירות עליי
ואז זה מעצבן ומתסכל.
דוגמא מקרית אבל די קלאסית (נדמה לי שאפילו כתבו עליה שירים):
לפעמים בחירות הבגדים שלה ממש לא מותאמות למזג האויר, על אף המלצותי היא ב-שלה.
"חם לי ואני לא רוצה עוד חולצה, גם לא טרנינג עם ריצ'רץ' גם לא עוד חולצה קצרה מתחת".
כעבור חצי שעה הנזלת מתגלגלת במורד השפתיים ובערב האף סתום, ו"אבל אמא זה כואב לי לקנח את האף.."
בלילה שיעולים (הנזלת מתגלגלת בגרון) ושינה לא שקטה, לפעמים גם פיפי בורח בגלל השיעולים.
וחשוב לי להדגיש, במקרה שלנו אני יודעת בוודאות שזה קשור ללבוש, זו לא רק אמונה תפלה..
בסופו של דבר ההשלכה הכי בעייתית של כל השטות הזו היא עליי:
אני מתעוררת כל הזמן, ולפעמים גם אחותה הקטנה מתעוררת בוכה ומתקשה להרדם.
ואז הלילה שלי נחרב, הבוקר שלי מעוך והפיוזים שלי לאורך כל היום מתקצרים.
הדרך מכאן ל"אבל אמרתי לך אתמול ללבוש סוודר" בטון פולני מיוסר
או "בפעם הבאה שאני אומרת לך ללבוש סוודר את תעשי מה שאני אומרת" בטון פרחי עצבני
מתקצרת.
אני כמובן מחזיקה את עצמי כי אני יודעת שזה לא נכון ולא כך לומדים,
אבל איך כן לומדים?
טוב, סליחה שהיה כל כך ארוך (ונדמה לי שדי בנאלי)
אשמח מאד לתובנות!