על ידי נקניק_אדום* » 07 ינואר 2006, 14:14
אני אבא, וגם בעל לאשה בהיריון.
קראתי את הכתבה, גיחכתי פה ושם בהסכמה, ופה ושם ברצינות. את הכתבה ככלל כדאי לקחת בהומור.
ולענייננו - איך לומר לכן...? לא רוצה שזה יישמע כמו הויכוח של הבנות נגד הבנים מימי שלוליות הנזלת שלנו, ויחד עם זאת, אני הגעתי למסקנות.
לעיתים הגבר מתמודד עם תוצאה. כלומר: האשה יכולה לקום באותו בוקר לאחר שבלילה היו לה חלומות, הכרית הציקה לה והיא לא יכלה לישון בשום פנים ואופן בתנוחה שתקל עליה. היא היתה צריכה לקום לפיפי שישים פעם בלילה, ולגלות שהוא (שוב!) לא הוריד/הרים את מכסה האסלה. ועוד כשהיא חוזרת למיטה היא רואה אותו ישן לו שם, נוחר, מבושם בריחותיו מחייך מתוך איזה חלום מתוק. בבוקר הם קמים, היא שומעת אותו מהאמבטיה יורק את כל נשמתו לתוך הכיור ונגעלת, והוא גם לא אמר לה בוקר טוב בבוקר (רענון קל: בשלב הזה, אין לגבר מושג ירוק בכלל על המתחולל בקרבה של אשתו, והוא עסוק לחלוטין בלהפריד את העפעפים בצורה סדירה), מה שהופך אותו למנוול אמיתי. מה שעוד יותר מעצבן בקטע הזה שהוא בכלל לא יודע שהוא כזה.
נמשיך,
אוכלים ארוחת בוקר, הוא קם, מפנה את הצלחת (תודרבה לו באמת!) שלו ולא שואל אותה אם היא רוצה לשתות משהו. הוא נועל את נעלי העבודה שלו ועכשיו היא שמה לב שהנעליים נשארו בתוך הבית אחרי שהיא ביקשה ממנו מפורשות לשים אותם בחוץ כמה פעמים... עכשיו היא מבינה מה היה הריח המוזר הזה בבית כל הלילה. הוא הולך לעבודה, וכשהוא חוזר הוא מקבל גולש רותח של קללות לפנים.
עכשיו - מבחינת הגבר, אינלו מושג מה הוא עשה. ויותר מזה, אינלו מושג עם מה הוא מתמודד ומה נפל עליו. הוא לא יודע למה הוא צריך לספוג את זה. מבחינתו הוא קם בבוקר, אכלו יחד ארוחת בוקר, יצא לעבודה, חזר - גיהינום.
ולזה אני מתכוון כשאני אומר - הגבר מתמודד עם תוצאה.
אני אבא, וגם בעל לאשה בהיריון.
קראתי את הכתבה, גיחכתי פה ושם בהסכמה, ופה ושם ברצינות. את הכתבה ככלל כדאי לקחת בהומור.
ולענייננו - איך לומר לכן...? לא רוצה שזה יישמע כמו הויכוח של הבנות נגד הבנים מימי שלוליות הנזלת שלנו, ויחד עם זאת, אני הגעתי למסקנות.
לעיתים הגבר מתמודד עם תוצאה. כלומר: האשה יכולה לקום באותו בוקר לאחר שבלילה היו לה חלומות, הכרית הציקה לה והיא לא יכלה לישון בשום פנים ואופן בתנוחה שתקל עליה. היא היתה צריכה לקום לפיפי שישים פעם בלילה, ולגלות שהוא (שוב!) לא הוריד/הרים את מכסה האסלה. ועוד כשהיא חוזרת למיטה היא רואה אותו ישן לו שם, נוחר, מבושם בריחותיו מחייך מתוך איזה חלום מתוק. בבוקר הם קמים, היא שומעת אותו מהאמבטיה יורק את כל נשמתו לתוך הכיור ונגעלת, והוא גם לא אמר לה בוקר טוב בבוקר (רענון קל: בשלב הזה, אין לגבר מושג ירוק בכלל על המתחולל בקרבה של אשתו, והוא עסוק לחלוטין בלהפריד את העפעפים בצורה סדירה), מה שהופך אותו למנוול אמיתי. מה שעוד יותר מעצבן בקטע הזה שהוא בכלל לא יודע שהוא כזה.
נמשיך,
אוכלים ארוחת בוקר, הוא קם, מפנה את הצלחת (תודרבה לו באמת!) שלו ולא שואל אותה אם היא רוצה לשתות משהו. הוא נועל את נעלי העבודה שלו ועכשיו היא שמה לב שהנעליים נשארו בתוך הבית אחרי שהיא ביקשה ממנו מפורשות לשים אותם בחוץ כמה פעמים... עכשיו היא מבינה מה היה הריח המוזר הזה בבית כל הלילה. הוא הולך לעבודה, וכשהוא חוזר הוא מקבל גולש רותח של קללות לפנים.
עכשיו - מבחינת הגבר, אינלו מושג מה הוא עשה. ויותר מזה, אינלו מושג עם מה הוא מתמודד ומה נפל עליו. הוא לא יודע למה הוא צריך לספוג את זה. מבחינתו הוא קם בבוקר, אכלו יחד ארוחת בוקר, יצא לעבודה, חזר - גיהינום.
ולזה אני מתכוון כשאני אומר - הגבר מתמודד עם תוצאה.