הטקטיקה זה לבקש ממנו שוב ושוב עד שהוא נשבר
טוב, הטקטיקה לא ממש עובדת.
הרי את מדברת על תינוק בן שנה ומשהו. לא על ילד בגיל ההתבגרות.
זה לא הגיל להגיד במלים - זה הגיל להראות במעשים (לבנים, בעצם, כל גיל הוא לא גיל למלים
).
אני מסכימה עם כל מה שגילה כתבה, ורוצה לחזק משהו:
להגיד לילד "מה לעשות" הוא מתכון בטוח לצרות.
יותר עוזר להתייחס לזה כאל הזדמנות ללימוד עקרונות לחיים. וגם לזכור שבגילו, הוא לא "עושה בלגן" ולא "בכוונה" אלא לומד איך העולם פועל ואיך הוא משפיע על הדברים.
לכן, בפעם הבאה (עוד חמש דקות?
) שהוא מפזר, את מנסה את השיטה הבאה: (זה רעיון יישומי שאת תבחרי ממנו מה שאת רוצה, כן?):
- את הולכת אל הדבר שהופל (בפה סגור) - הרעיון פה: אין פקודות, אין הוראות, אין כעס, אין מלים.
- את מרימה ושמה במקום תוך כדי חיוך ואמירה "הספר נפל! הפלת את הספר! עכשיו נחזיר למקום!" -
הרעיון פה: לקבל בחיוך את המשחק,
לתת תיאור מילולי של העובדות,
ללמד מה את מצפה שייעשה - מה שנפל, מחזירים למקום,
ולבסוף: את עושה את זה בעצמך בלי להפיל עליו ציפיות להשתתפות שלו.
כמובן, הרעיון הוא שהמשחק החדש ימצא חן בעיניו, ובהדרגה אולי הוא ירצה להחזיר למקום "ביחד" (תשתפי פעולה עם כל נסיון שלו ל"ביחד", גולמני ככל שיהיה, כי את רוצה לעודד את זה), ואחר כך הוא גם יחזיר בעצמו ויהיה גאה בעצמו ואולי אפילו יגיד בחיוך "למקום!" -
כי חשוב לזכור שמה שאת מלמדת עכשיו אמור להילמד על פני כמה שנים.
התוצאה החשובה היא לא שהספר יחזור למקום (
לזה את דואגת , וכך גם משדרת - אפשר גם להגיד במלים - שאנחנו שומרים על הדברים שלא ייהרסו, ושלא זורקים ספרים על הרצפה וכן הלאה)
אלא שהילד ילמד בהדרגה ובשמחה את הנהלים המקובלים אצלך בבית: שאם הופכים אז מסדרים, שיש מקום לכל דבר, שנזהרים על החפצים, שמחזירים "למקום", שעושים דברים ביחד, שאמא עוזרת וכן הלאה.