על ידי אימא_טרייה_פלוס* » 18 מאי 2008, 12:04
.....אולי אצליח לסיים הפעם, הוא ישן לי על הציץ, מתוק שכזה...:
קרול אומרת שנשים לאחר קיסרי נוטות להכנס לקטע הזה של "אני לא מאמינה, אני לא מסוגלת...."
באמת לא האמנתי שאני יכולה.
משהו בראש שלי מנע ממני להוציא אותו.
פתיחה כמעט מלאה, צירים מוזרים, תחושות שאני לא מכירה.... הייתי מבולבלת, בערך בשלוש וחצי קראנו לחברה שבאה לתמוך מוראלית- כבר הייתי מיואשת והרגשתי שהמצב תקוע.
השתמשנו בהמון הומיאופטיה, דיבורים, כן בבריכה לא בבריכה. שרותים. מקלחת. במסדרון, רציתי לישון בחדר השינה, בציר כרעתי על המיטה.
הייתי מותשת ומפוחדת. בדיעבד יש רמדיס יותר מתאימות למצב שהייתי בו...
כל פעם התקדמתי המון ונתקעתי.
ראו את הראש.
הייתי בשרותים והרגשתי את הראש בנרתיק.
אבל הייתי עייפה.
לא הצלחתי לנח ולא יכלתי יותר.
מרחוק עשו לי תטא היליניג, זה עזר, קראתי לו לבוא. שאני אוהבת אותו, הבנתי שאני מפחדת. מפחדת להוציא אותו, מפחדת לאבד את הקשר עם בתי....
כאן התחלנו להתווכח- אני רוצה לבי"ח שיעזרו לי להוציא אותו ויקיריי לא מסכימים איתי. מפחדים שאתאכזב. מפחדים שינתחו אותי שוב.
בשבע וחצי בבוקר של יום שישי, ה-09.05.08 עלינו לרכב ונסענו.
ידעתי שעשיתי הכל- מה שיכלתי. הייתי תקועה עם השול הזה של חצי ס"מ שבע וחצי שעות, צירי לחץ. זה יותר שעות מכל הזמן של השלב השני- עד לפתיחה.
כמעט ילדתי ברכב.
כמעט ילדתי במסדרון.
כמעט ילדתי במעלית.
בחד הלידה ביקשתי ואקום- אמרו לי כל מה שידעתי כבר, וחידשו שהראש לא במנח טוב ושהתינוק גדול.
כמובן שהם נלחצו שאני עם צירי לחץ שבע וחצי שעות- ואולי עשיתי קרע לצלקת....
אז אמרתי שאני חייבת לנוח אם יש עוד דרך ארוכה, שיתנו לי אפידוראל ואשן חצי שעה ואז אוכל להוציאו בעצמי.
הרופאה לא הייתה בעניין, המיילדת כן.
אז נתנו אפידוראל. מנה גדולה מדי- והדופק שלו צנח. אז מייד לחדר ניתוח.
שם התחילה ההשפעה הטוקסית (רעילה) של האפידוראל ךגמור אותי, לא יכלתי לנשום או לבלוע, התגלגלו לי העיניים, הרופאים התחילו להלחץ,
אבל פלג גופי התחתון כנראה כ"כ נרגע, שסוף סוף מתוך שחרור הראש ירד והמיילדת הודיע להם שיש אפשרות לואקום.
הייתי מפולגת. חצויה.
חצי כועסת על עצמי שהגעתי לבי"ח ועכשיו אני אמות מהרעלת אפידוראל ואנטוש את בעלי ולידיי,
החצי השני היה מאושר- אני אלד ואגינאלית, הצלחתי, עם עזרה, אבל הצלחתי.ועד הילד הבא אעשה כ"כ הרבה עבודה- שאותו אלד לבד.
הלל נולד ביום שישי, בשעה 09:40, במשקל 3470, עם בכי מדהים ופנים של חרסינה.
בעלי קיבל את בננו ואני הייתי תחת טיפולם של רופאים לחוצים ודאוגים, ומרדים שלא יודע מה הוא עשה לא בסדר ומדוע אני הולכת מאבדת את זה.
כבר לא היה אכפת לי- קיוותי שאצא מזה בחיים ומהר, כדי להיות עם בני, והייתי מאושרת שלא חתכו לי שוב את הבטן. שהבן שלי יצא מאיפה שצריך, כמעט כמו שצריך.
הכרחתי את עצמי לנוח בהתאוששות, בסוף נרדמתי.
מייד כשהגעתי למחלקה הודעתי שאני רוצה את הבן שלי ומייד, שאני רוצה ביות מלא..... את המחלקה עזבנו בבוקר אחרי. כולם נפרדו מאיתנו בשמחה (ווידאו שוב ושוב שאין בכוונתנו לתבוע)
זה מה שהיה. הוא הגיע. וינק. ונרגע. ומאז לא נפרדנו.
אנחנו מאוהבים. אחותו אוהבת אותו, מחבקת ומנשקת אותו- לפעמים קשה לה, והיא מתגעגעת אליי ואני אליה אבל יהיה בסדר.
מסקנות: לידה הבאה- לבד. או שהמיילדת תבוא ממש בסוף. הצירים היו הכי טובים כשהיינו בעלי ואני באינטימיות שלנו עם עצמנו, או כשהייתי לבד באמבטיה או בשרותים.
ועד הלידה הבאה יש כמה פחדים שאני צריכה עוד לעבוד עליהם.
אני מרגישה שעליתי כמה מדרגות רוחניות בעקבות הלידה. עכשיו אני מכירה את גופי ואת התחושות בלידה טוב יותר, ואוכל להקשיב לעצמי כשלא יהיה רעש מסביב.
טוב לי. אני מאושרת ונינוחה. ההחלמה מהירה.
יש לי נזקים מבית החולים: מהקטטר, מההרעלה- אבל אתמול כבר היינו במסיבה בים והיה מדהים.
טוב לי, אני מאושרת.
ההתמודדות עם שניים מתחילה היום- בעלי חזר לעבודה.
.....אולי אצליח לסיים הפעם, הוא ישן לי על הציץ, מתוק שכזה...:
קרול אומרת שנשים לאחר קיסרי נוטות להכנס לקטע הזה של "אני לא מאמינה, אני לא מסוגלת...."
באמת לא האמנתי שאני יכולה.
משהו בראש שלי מנע ממני להוציא אותו.
פתיחה כמעט מלאה, צירים מוזרים, תחושות שאני לא מכירה.... הייתי מבולבלת, בערך בשלוש וחצי קראנו לחברה שבאה לתמוך מוראלית- כבר הייתי מיואשת והרגשתי שהמצב תקוע.
השתמשנו בהמון הומיאופטיה, דיבורים, כן בבריכה לא בבריכה. שרותים. מקלחת. במסדרון, רציתי לישון בחדר השינה, בציר כרעתי על המיטה.
הייתי מותשת ומפוחדת. בדיעבד יש רמדיס יותר מתאימות למצב שהייתי בו...
כל פעם התקדמתי המון ונתקעתי.
ראו את הראש.
הייתי בשרותים והרגשתי את הראש בנרתיק.
אבל הייתי עייפה.
לא הצלחתי לנח ולא יכלתי יותר.
מרחוק עשו לי תטא היליניג, זה עזר, קראתי לו לבוא. שאני אוהבת אותו, הבנתי שאני מפחדת. מפחדת להוציא אותו, מפחדת לאבד את הקשר עם בתי....
כאן התחלנו להתווכח- אני רוצה לבי"ח שיעזרו לי להוציא אותו ויקיריי לא מסכימים איתי. מפחדים שאתאכזב. מפחדים שינתחו אותי שוב.
בשבע וחצי בבוקר של יום שישי, ה-09.05.08 עלינו לרכב ונסענו.
ידעתי שעשיתי הכל- מה שיכלתי. הייתי תקועה עם השול הזה של חצי ס"מ שבע וחצי שעות, צירי לחץ. זה יותר שעות מכל הזמן של השלב השני- עד לפתיחה.
כמעט ילדתי ברכב.
כמעט ילדתי במסדרון.
כמעט ילדתי במעלית.
בחד הלידה ביקשתי ואקום- אמרו לי כל מה שידעתי כבר, וחידשו שהראש לא במנח טוב ושהתינוק גדול.
כמובן שהם נלחצו שאני עם צירי לחץ שבע וחצי שעות- ואולי עשיתי קרע לצלקת....
אז אמרתי שאני חייבת לנוח אם יש עוד דרך ארוכה, שיתנו לי אפידוראל ואשן חצי שעה ואז אוכל להוציאו בעצמי.
הרופאה לא הייתה בעניין, המיילדת כן.
אז נתנו אפידוראל. מנה גדולה מדי- והדופק שלו צנח. אז מייד לחדר ניתוח.
שם התחילה ההשפעה הטוקסית (רעילה) של האפידוראל ךגמור אותי, לא יכלתי לנשום או לבלוע, התגלגלו לי העיניים, הרופאים התחילו להלחץ,
אבל פלג גופי התחתון כנראה כ"כ נרגע, שסוף סוף מתוך שחרור הראש ירד והמיילדת הודיע להם שיש אפשרות לואקום.
הייתי מפולגת. חצויה.
חצי כועסת על עצמי שהגעתי לבי"ח ועכשיו אני אמות מהרעלת אפידוראל ואנטוש את בעלי ולידיי,
החצי השני היה מאושר- אני אלד ואגינאלית, הצלחתי, עם עזרה, אבל הצלחתי.ועד הילד הבא אעשה כ"כ הרבה עבודה- שאותו אלד לבד.
הלל נולד ביום שישי, בשעה 09:40, במשקל 3470, עם בכי מדהים ופנים של חרסינה.
בעלי קיבל את בננו ואני הייתי תחת טיפולם של רופאים לחוצים ודאוגים, ומרדים שלא יודע מה הוא עשה לא בסדר ומדוע אני הולכת מאבדת את זה.
כבר לא היה אכפת לי- קיוותי שאצא מזה בחיים ומהר, כדי להיות עם בני, והייתי מאושרת שלא חתכו לי שוב את הבטן. שהבן שלי יצא מאיפה שצריך, כמעט כמו שצריך.
הכרחתי את עצמי לנוח בהתאוששות, בסוף נרדמתי.
מייד כשהגעתי למחלקה הודעתי שאני רוצה את הבן שלי ומייד, שאני רוצה ביות מלא..... את המחלקה עזבנו בבוקר אחרי. כולם נפרדו מאיתנו בשמחה (ווידאו שוב ושוב שאין בכוונתנו לתבוע)
זה מה שהיה. הוא הגיע. וינק. ונרגע. ומאז לא נפרדנו.
אנחנו מאוהבים. אחותו אוהבת אותו, מחבקת ומנשקת אותו- לפעמים קשה לה, והיא מתגעגעת אליי ואני אליה אבל יהיה בסדר.
מסקנות: לידה הבאה- לבד. או שהמיילדת תבוא ממש בסוף. הצירים היו הכי טובים כשהיינו בעלי ואני באינטימיות שלנו עם עצמנו, או כשהייתי לבד באמבטיה או בשרותים.
ועד הלידה הבאה יש כמה פחדים שאני צריכה עוד לעבוד עליהם.
אני מרגישה שעליתי כמה מדרגות רוחניות בעקבות הלידה. עכשיו אני מכירה את גופי ואת התחושות בלידה טוב יותר, ואוכל להקשיב לעצמי כשלא יהיה רעש מסביב.
טוב לי. אני מאושרת ונינוחה. ההחלמה מהירה.
יש לי נזקים מבית החולים: מהקטטר, מההרעלה- אבל אתמול כבר היינו במסיבה בים והיה מדהים.
טוב לי, אני מאושרת.
ההתמודדות עם שניים מתחילה היום- בעלי חזר לעבודה.