על ידי ג'ינ_ג'ית* » 07 מאי 2009, 16:10
התסריט הלא מפוכח לעוד 5 שנים :
נשואה באושר ומתמוגגת מהקשר הזוגי המופלא שלי ושל מיסטר רייט (כרגע רווקה, סרבנית מחויבות ונטולת ילדים) אם לשניים והשלישי בדרך, הקריירה משגשגת, ויש לי מספיק כסף להשכיר את שירותיה של מטפלת-מנקה-ובכלל אוהבת בריות יעילה על מנת לתפעל את הבית שלרוב נראה לא רע. יהיה לי מספיק כסף גם לשרוץ אצל קוסמטיקאית שתעשה לי נחת ממראה הפנים הנעימות, ואולי כבר אעשה איזו הזרקת בוטוקס שמוקוס.
את הילדים אגדל באופן טבעי כפי שאני רואה זאת לנכון, כן הנקות אבל לא עד גיל 100, כן הרבה איתי בבית, אבל גם עם מטפלת לצידי או לסירוגין שאני והמיסטר צ'רמין נוכל לנשום לפעמים. אני אקום בבוקר מלאת התלהבות לטפל בכל הניירת הנובעת מהעבודה, אתמודד עם כל המטלות הרוטיניות של ניהול העסק, כולל טלפונים וביקורים אצל פקיד שומה, כולל להשתדל לא לחטוף התקף לב על טיסה שבוטלה, כולל להרגיש את עור הפיל שצמח לי בשנים הקודמות ולהיות גאה. בעיקר גאה על היעילות והחוכמה בניהול עסק ובית וזוגיות בריאה.
ולא יהיו לי רגשי אשמה ולא יסורי מצפון ואני ארגיש שלמה ומלאה בחיי עד כדי כך שאתיישב לחלוק את האושר הזה בכתיבת סיפור חיי והוא יעלה ויבוא ויהפוך לרב מכר היסטרי, בקרב חובבי ועוד יותר מכך בקרב חובבות המדע הבדיוני.
התסריט המפוכח שלי לעוד 5 שנים
נשואה לבן זוג שמעלה לי את העצבים ברמות בלתי אפשריות, עם שני ילדים, בשאיפה לעוד. עם דכאון לא קל אבל גם לא עמוק, כי אחרי הראשון כבר למדתי לחיות עם זה. עם בטן משתפלת, וכאבי לב ויסורי מצפון על מה שאני אוכל לתת לילדים ויותר מכך על מה שלא. בכל המישורים. בן הזוג למרות סף העצבים הנמוך שיש לי אליו, יהיה אבא נהדר, יותר סבלני ממני, ושותף לכל מה שקורה בבית בגללו או שלא בגללו... ,
ארוויח מצוין, אהיה עצמאית שעובדת מהבית רוב הזמן ומפעילה לפחות מס' עובדים מחוץ לבית. אהיה מאוד פעילה תקופות מסוימות ומאוד מאוד לא- בתקופות אחרות. בדיוק כמו שקרה עד עכשיו. ההבדל יהיה שאני ארגיש געגוע לפעם, וכשיהיו לי שתי דקות במקלחת לעצמי - שנייה לפני שהקטנה מאתרת אותי בחיישנים ביונים ונכנסת עם הקקי לתוך הנשמה שלי בדילוג מעצבן לתוך האמבטיה - אני אפליג בדמיון עם המים הרכים ואתחמץ לי על ימים עברו שבהם יכולתי לטוס ככה סתם לדרום זימבבואה, בנימינה, יפו, משהו.
יהיה לי כסף אבל אני לא אהיה רגועה (עכשיו אין לי כסף ואני רגועה, אלוהים יודע למה), תחושות של החמצה תעלנה, כי אתחיל להתקרב לסוף שנות השלושים וזה יבעט לי עמוק בבטן, כמו שקרה לי לקראת כל סיום עשור. סביר שאהיה מפורסמת כבר, ואם לא אז אני אתחיל לבעוט לכיוון, אהיה חברה בכמה ארגונים חברתיים, ובעיקר לוביסטית של אידאות שבנפשי. הקמטים יעשו לי רע בנשמה, בכל זאת ג'ינג'ית עם עור עדין, והזכרתי כבר שבן הזוג יטריף אותי ויגרום לי להתחרט על הרגע? אולי אני ארצה עוד שני ילדים בנוסף לקיימים, כמו בחלום, אבל יהיה לי מאוד קשה עם השניים הנוכחים, וזה בהנחה שהם יגיעו בלי בעיות, מהר ובלי נכויות וקטסטרופות כאלה ואחרות. אני ארטן על הדור הזה שאנחנו מגדלים, על יוקר המחייה, ועל הפלצנות המתלווה לסיפור הזה של לגדל ילדים, סביב התחרותיות הזו שקשה לברוח ממנה (בגן, בבי"ס) זה יעצבן אותי אבל במקביל כבר אתחיל לחסוך לג'ינסים שהם ירצו בגיל 8 כי ככה כולם לובשים, ואני הרי, לא באה לקדם אג'נדה על חשבון תחושת השייכות החברתית שלהם. אחרי זה אני גם אחסוך לכל מיני מחויבויות אחרות, כמו רפואה, כי הרפואה תהיה כל כך גרועה שבלי רופא פרטי שיהיה רופא הבית זה לא יעבוד. גם החינוך יתבע ממני הרבה כסף, והנעליים האורטופדיות של הבכור והטיפולים ההידרותרפים של הקטנה, וקרם ההגנה שיישפך בכמויות כי אני אנשא לג'ינג'י ויהיו לנו ילדים ג'ינג'ים וחתול ג'ינג'י שהשמש תעשה על כולנו יחד חרקירי שהרי בסוף מה יהרוג אותנו אם לא עוד קצת קרינה ואנחנו נשרפים בחיים.
הדחיינות הכרונית שלי תגרום לי להאשים את עצמי שלא אספתי את הנעליים האורטופדיות בזמן והנה הילד כבר עלה במספר, ורבאק איך התעצלתי למרוח את הילדה על הקרם הגנה והנה קיבלתי מהגן - בבון, וגם, כמובן שלא הרמתי טלפון לפקיד השומה, מה שגרם למישהו אחר להרים טלפון. בצעקות. מנהל הבנק. ובן הזוג שלי אולי ירצה לחזור בתשובה, או סתם יתחיל לחזור מאוחר יותר מהעבודה וייסתגר קצת יותר בשירותים מהנדרש, ויישן עוד קצת מאוחר בבקרים של יום שבת.. ואני אצטרך לבדוק למה הפיטורים או הרגל ששמו לו בעבודה, או משבר גיל ה40 מכניס אותו לכזה דכאון ואיך מוציאים אותו מזה עכשיו, מיד, או לפחות עד לסיום הפקות יום ההולדת של הבכור.
לעזאזל.
ומדי פעם יעלו ויבואו קונפליקטים איומים שיאיימו לכלות אותי, בין בית ומשפחה, בין בן הזוג לילדים, בין ההורים שלו לבינו, בין האמא שלו לביני וכשאני אנסה להרדם בלילה בין כל הרעשים האלה בראש לי, אז דווקא אז הכלב של השכנה יטריף אותי בנביחות של אישון הלילה, בדיוק כשהקטנה תרפה בשנתה מהציץ וזה ויטריף לי את השפיות כשאזכר כמה ההיא ממול, בעלת הכלב - מושלמת, ובחושך הרועש הזה אני אחשוב על הפלא, על איך היא עושה את זה, אישה בת גילי שמה-זה-נראית-טוב עושה את זה , ולא שאפשר לגחך אותה בזלזול שהרי ארבעה ילדים יש לה, נעימים ופיקחים ובן זוג מתקתק וחמות שמבשלת לה כל שבת ובבקרים היא שוקדת על ועבודת מחקר לתרופה נוגדת סרטן או השמנה, או נעורים נצחיים. ורק אני התבייתתי על הדבר הזה שמקריח ומכריס ומשעיר שכבר לא בא לו כמו פעם או שבא לו יותר מדי בכל פעם, ולמה בכלל יצאו הנינג'ות שלי על הטמפרמנט של האמא שלהם, וכל הכביסות האלה שלא נגמרות, וכשהבכי של העייפות יציף אני לא אבין למה בגילי, אני עדיין בוכה לפעמים מכלום ולמה כבר תיכף אני נושקת לארבעים אני מרגישה עדיין כמו ילדה. הרי זה כבר לא חינני לבכות ענוגות כפי שהיה לא מזמן, בגילאי ה20, 30 וקצת... ילדה.
כמו פעם.
כמו לפני חמש שנים.
אלי עדיין, לפעמים ארגיש כמו בת חמש שנים.
אבל בבוקר הדמעות, העייפות, התוכניות הפילוסופיות והרחמים העצמיים ייעלמו, כי בקושי יש לי זמן לנשום, זה יעשה לי טוב, כי בגיל 20 30 התחרבשתי עם עצמי ועכשיו כבר לא יהיה לי זמן לשכאלה, כל שכן לשבת ולחשב חשבונות, והפטמות שלי תכאבנה, והחזה שלי יעליב אותי במבט המושפל שיהיה לו ואני אחשוק באיש אחר מזה שנשבעתי לו, מאוד ואני ארצה לבגוד כי נורא יבוא לי, אבל אני לא אחצה קווים וגבולות ומיטות וזה יתסכל אותי. התקיעות הזו, וידגדג את תחושת ההחמצה... הפעם מאיבר אחר.
ובעוד 5 שנים גם הדור המבוגר במשפחה, ההורים שלי, וההורים שלו, יתבגרו עוד יותר ויצטרכו, עד 120 שנים בריאות, טפו טפו טפו את עזרתי, ותפקידים יחלו להתחלף, לאט, לאט... ויסורי מצפון נוספים, יעלו ויבואו עליי בשנתי.
יהיו בקרים שאני לא ארצה לקום בהם, ויהיו לילות שאני אקום למרות שלא ארצה.
יהיו ימים קשים ויהיו קשיים יומיומיים.
אלו תהיינה השנים הכי אומללות והכי מאותגרות של חיי, ואם אצלח אותן נכונה, גם הכי מספקות.
שמחה גדולה וקלילות, כזו המאפיינת אדם חסר דאגה, חסר מחויבות כזו וחסר ילדים (כן, ילדים!) - לא תהיה שם, אבל תהיה שמחה אחרת, בוגרת, עמוקה, מאוד עמוקה, כזו שלא חוויתי קודם, ואני אקלל אותה בשעות רבות של חוסר שינה וחרדות ואחבק אותה לתוכי ברגעים עצומים של שמחה אמיתית.
יהיה רע, אבל רע לתפארת.
[b]התסריט הלא מפוכח לעוד 5 שנים[/b] :
נשואה באושר ומתמוגגת מהקשר הזוגי המופלא שלי ושל מיסטר רייט (כרגע רווקה, סרבנית מחויבות ונטולת ילדים) אם לשניים והשלישי בדרך, הקריירה משגשגת, ויש לי מספיק כסף להשכיר את שירותיה של מטפלת-מנקה-ובכלל אוהבת בריות יעילה על מנת לתפעל את הבית שלרוב נראה לא רע. יהיה לי מספיק כסף גם לשרוץ אצל קוסמטיקאית שתעשה לי נחת ממראה הפנים הנעימות, ואולי כבר אעשה איזו הזרקת בוטוקס שמוקוס.
את הילדים אגדל באופן טבעי כפי שאני רואה זאת לנכון, כן הנקות אבל לא עד גיל 100, כן הרבה איתי בבית, אבל גם עם מטפלת לצידי או לסירוגין שאני והמיסטר צ'רמין נוכל לנשום לפעמים. אני אקום בבוקר מלאת התלהבות לטפל בכל הניירת הנובעת מהעבודה, אתמודד עם כל המטלות הרוטיניות של ניהול העסק, כולל טלפונים וביקורים אצל פקיד שומה, כולל להשתדל לא לחטוף התקף לב על טיסה שבוטלה, כולל להרגיש את עור הפיל שצמח לי בשנים הקודמות ולהיות גאה. בעיקר גאה על היעילות והחוכמה בניהול עסק ובית וזוגיות בריאה.
ולא יהיו לי רגשי אשמה ולא יסורי מצפון ואני ארגיש שלמה ומלאה בחיי עד כדי כך שאתיישב לחלוק את האושר הזה בכתיבת סיפור חיי והוא יעלה ויבוא ויהפוך לרב מכר היסטרי, בקרב חובבי ועוד יותר מכך בקרב חובבות המדע הבדיוני.
[b]התסריט המפוכח שלי לעוד 5 שנים[/b]
נשואה לבן זוג שמעלה לי את העצבים ברמות בלתי אפשריות, עם שני ילדים, בשאיפה לעוד. עם דכאון לא קל אבל גם לא עמוק, כי אחרי הראשון כבר למדתי לחיות עם זה. עם בטן משתפלת, וכאבי לב ויסורי מצפון על מה שאני אוכל לתת לילדים ויותר מכך על מה שלא. בכל המישורים. בן הזוג למרות סף העצבים הנמוך שיש לי אליו, יהיה אבא נהדר, יותר סבלני ממני, ושותף לכל מה שקורה בבית בגללו או שלא בגללו... ,
ארוויח מצוין, אהיה עצמאית שעובדת מהבית רוב הזמן ומפעילה לפחות מס' עובדים מחוץ לבית. אהיה מאוד פעילה תקופות מסוימות ומאוד מאוד לא- בתקופות אחרות. בדיוק כמו שקרה עד עכשיו. ההבדל יהיה שאני ארגיש געגוע לפעם, וכשיהיו לי שתי דקות במקלחת לעצמי - שנייה לפני שהקטנה מאתרת אותי בחיישנים ביונים ונכנסת עם הקקי לתוך הנשמה שלי בדילוג מעצבן לתוך האמבטיה - אני אפליג בדמיון עם המים הרכים ואתחמץ לי על ימים עברו שבהם יכולתי לטוס ככה סתם לדרום זימבבואה, בנימינה, יפו, משהו.
יהיה לי כסף אבל אני לא אהיה רגועה (עכשיו אין לי כסף ואני רגועה, אלוהים יודע למה), תחושות של החמצה תעלנה, כי אתחיל להתקרב לסוף שנות השלושים וזה יבעט לי עמוק בבטן, כמו שקרה לי לקראת כל סיום עשור. סביר שאהיה מפורסמת כבר, ואם לא אז אני אתחיל לבעוט לכיוון, אהיה חברה בכמה ארגונים חברתיים, ובעיקר לוביסטית של אידאות שבנפשי. הקמטים יעשו לי רע בנשמה, בכל זאת ג'ינג'ית עם עור עדין, והזכרתי כבר שבן הזוג יטריף אותי ויגרום לי להתחרט על הרגע? אולי אני ארצה עוד שני ילדים בנוסף לקיימים, כמו בחלום, אבל יהיה לי מאוד קשה עם השניים הנוכחים, וזה בהנחה שהם יגיעו בלי בעיות, מהר ובלי נכויות וקטסטרופות כאלה ואחרות. אני ארטן על הדור הזה שאנחנו מגדלים, על יוקר המחייה, ועל הפלצנות המתלווה לסיפור הזה של לגדל ילדים, סביב התחרותיות הזו שקשה לברוח ממנה (בגן, בבי"ס) זה יעצבן אותי אבל במקביל כבר אתחיל לחסוך לג'ינסים שהם ירצו בגיל 8 כי ככה כולם לובשים, ואני הרי, לא באה לקדם אג'נדה על חשבון תחושת השייכות החברתית שלהם. אחרי זה אני גם אחסוך לכל מיני מחויבויות אחרות, כמו רפואה, כי הרפואה תהיה כל כך גרועה שבלי רופא פרטי שיהיה רופא הבית זה לא יעבוד. גם החינוך יתבע ממני הרבה כסף, והנעליים האורטופדיות של הבכור והטיפולים ההידרותרפים של הקטנה, וקרם ההגנה שיישפך בכמויות כי אני אנשא לג'ינג'י ויהיו לנו ילדים ג'ינג'ים וחתול ג'ינג'י שהשמש תעשה על כולנו יחד חרקירי שהרי בסוף מה יהרוג אותנו אם לא עוד קצת קרינה ואנחנו נשרפים בחיים.
הדחיינות הכרונית שלי תגרום לי להאשים את עצמי שלא אספתי את הנעליים האורטופדיות בזמן והנה הילד כבר עלה במספר, ורבאק איך התעצלתי למרוח את הילדה על הקרם הגנה והנה קיבלתי מהגן - בבון, וגם, כמובן שלא הרמתי טלפון לפקיד השומה, מה שגרם למישהו אחר להרים טלפון. בצעקות. מנהל הבנק. ובן הזוג שלי אולי ירצה לחזור בתשובה, או סתם יתחיל לחזור מאוחר יותר מהעבודה וייסתגר קצת יותר בשירותים מהנדרש, ויישן עוד קצת מאוחר בבקרים של יום שבת.. ואני אצטרך לבדוק למה הפיטורים או הרגל ששמו לו בעבודה, או משבר גיל ה40 מכניס אותו לכזה דכאון ואיך מוציאים אותו מזה עכשיו, מיד, או לפחות עד לסיום הפקות יום ההולדת של הבכור.
לעזאזל.
ומדי פעם יעלו ויבואו קונפליקטים איומים שיאיימו לכלות אותי, בין בית ומשפחה, בין בן הזוג לילדים, בין ההורים שלו לבינו, בין האמא שלו לביני וכשאני אנסה להרדם בלילה בין כל הרעשים האלה בראש לי, אז דווקא אז הכלב של השכנה יטריף אותי בנביחות של אישון הלילה, בדיוק כשהקטנה תרפה בשנתה מהציץ וזה ויטריף לי את השפיות כשאזכר כמה ההיא ממול, בעלת הכלב - מושלמת, ובחושך הרועש הזה אני אחשוב על הפלא, על איך היא עושה את זה, אישה בת גילי שמה-זה-נראית-טוב עושה את זה , ולא שאפשר לגחך אותה בזלזול שהרי ארבעה ילדים יש לה, נעימים ופיקחים ובן זוג מתקתק וחמות שמבשלת לה כל שבת ובבקרים היא שוקדת על ועבודת מחקר לתרופה נוגדת סרטן או השמנה, או נעורים נצחיים. ורק אני התבייתתי על הדבר הזה שמקריח ומכריס ומשעיר שכבר לא בא לו כמו פעם או שבא לו יותר מדי בכל פעם, ולמה בכלל יצאו הנינג'ות שלי על הטמפרמנט של האמא שלהם, וכל הכביסות האלה שלא נגמרות, וכשהבכי של העייפות יציף אני לא אבין למה בגילי, אני עדיין בוכה לפעמים מכלום ולמה כבר תיכף אני נושקת לארבעים אני מרגישה עדיין כמו ילדה. הרי זה כבר לא חינני לבכות ענוגות כפי שהיה לא מזמן, בגילאי ה20, 30 וקצת... ילדה.
כמו פעם.
כמו לפני חמש שנים.
אלי עדיין, לפעמים ארגיש כמו בת חמש שנים.
אבל בבוקר הדמעות, העייפות, התוכניות הפילוסופיות והרחמים העצמיים ייעלמו, כי בקושי יש לי זמן לנשום, זה יעשה לי טוב, כי בגיל 20 30 התחרבשתי עם עצמי ועכשיו כבר לא יהיה לי זמן לשכאלה, כל שכן לשבת ולחשב חשבונות, והפטמות שלי תכאבנה, והחזה שלי יעליב אותי במבט המושפל שיהיה לו ואני אחשוק באיש אחר מזה שנשבעתי לו, מאוד ואני ארצה לבגוד כי נורא יבוא לי, אבל אני לא אחצה קווים וגבולות ומיטות וזה יתסכל אותי. התקיעות הזו, וידגדג את תחושת ההחמצה... הפעם מאיבר אחר.
ובעוד 5 שנים גם הדור המבוגר במשפחה, ההורים שלי, וההורים שלו, יתבגרו עוד יותר ויצטרכו, עד 120 שנים בריאות, טפו טפו טפו את עזרתי, ותפקידים יחלו להתחלף, לאט, לאט... ויסורי מצפון נוספים, יעלו ויבואו עליי בשנתי.
יהיו בקרים שאני לא ארצה לקום בהם, ויהיו לילות שאני אקום למרות שלא ארצה.
יהיו ימים קשים ויהיו קשיים יומיומיים.
אלו תהיינה השנים הכי אומללות והכי מאותגרות של חיי, ואם אצלח אותן נכונה, גם הכי מספקות.
שמחה גדולה וקלילות, כזו המאפיינת אדם חסר דאגה, חסר מחויבות כזו וחסר ילדים (כן, ילדים!) - לא תהיה שם, אבל תהיה שמחה אחרת, בוגרת, עמוקה, מאוד עמוקה, כזו שלא חוויתי קודם, ואני אקלל אותה בשעות רבות של חוסר שינה וחרדות ואחבק אותה לתוכי ברגעים עצומים של שמחה אמיתית.
יהיה רע, אבל רע לתפארת.