על ידי בשם_עננים* » 09 מאי 2012, 16:58
מאמר שכתבה
עננים בקפה לכבוד שאקטי 2012 ושמתאים בול לדף! (ותודה לך)
ימי הביניים - הרהורים על השלב החדש באבולוציה הנשית
מאת: דינה דיאמנט
כמו הרבה דברים בחיי גם הסיפור הזה התחיל מנקודה אחת מקרית.
איש אחד, בשבת אחר הצהריים, הציב לפני מראה שלא יכולתי שלא להביט בה.
אחר צהריים של שבת קיצית מיוזעת וגדושת ילדים גלש לבילוי משפחתי בחוף הים החביב עלינו, אמא אחת,אבא אחד, וארבעה אחים בגילאי אחד עד שמונה מנסים ליהנות מחוויות הים בשקיעה. באותו זמן הייתי כמה ימים לפני יום הולדתי ה45, שנה אחרי לידת בני הקטן, עדיין מניקה, עדיין בשלבי התאוששות משנה מורכבת מאוד, לבושה בביקיני השחור והממש לא מינימליסטי שלי אבל בסך הכול (או כך חשבתי) נראית בסדר. בן השנה ובן השנתיים וחצי התרוצצו במים הרדודים ואני השתדלתי לא להיות בפאניקה מול מה שניראה להם כמו משחק מהנה במיוחד. תוך כדי משחק הם נתקלו בזוג מבוגר ששיחק מטקות ליד המים. הגדול חטף את הכדור ורץ איתו למים בצהלות שמחה. האיש חייך וקרא לו כמה פעמים, ניסה לשאול לשמו, ולבקש את הכדור שלו. הוא זכה להתעלמות מלאה ואחרי כמה פעמים כאלו ניגשתי אילו ותוך כמה שניות הכדור חזר לבעליו. וברגע זה, רגע בנאלי ויום יומי, הרים האיש את עינו אלי ובחיוך גדול אמר "כל הכבוד, אין כמו סבתא"
אני זוכרת את תחושת חוסר ההבנה, המבט מסביב שמחפש את הסבתא המדוברת, את ההבנה שמדובר בי ואת ההלם. סבתא, למי קראת סבתא? אמא שלך סבתא!!! זה מה שרציתי להגיד לו, אבל היה ברור לי שזו טעות שנעשתה בתום לב, ויותר מזה כוונת ההערה הייתה להחמיא. אז שתקתי. כמובן שבן השנתיים לא שתק. "אמא, מה האיש אמר?" צפצף הילד שקלט שקורא משהוא מעניין בין המבוגרים.
זה השלב שבו האיש התחיל להחליף צבעים, אדום,לבן,גוון אקזוטי של ירקרק, אני חושבת שהוא בעיקר רצה לחפור גומה בחול ולהתחבא בה עד שאלך.
לתקרית הזו היו כמה תופעות לוואי. נרשמתי שוב לחדר הכושר אחרי הפסקה של שלוש שנים, הילד למד לא לחטוף כדורים בים, ובמקביל יצאתי למסע בניסיון להבין איפה אני עומדת מול החלוקה החברתית בין כוסיות בנות עשרים, מלפיות, נשים במשבר הארבעים וסבתות.
התחלתי במקום הטבעי לי ביותר. ספרים. ספרות יפה, ספרי עיון, כתבות בעיתונים ומאמרים מקצועיים. כמעט כל החומר שמצאתי עסק באימהות צעירות שנאלצות לבחור בין קריירה לילדים, או בנשים בשנות הארבעים שמתמודדות עם תסמונת הקן המתרוקן. מאמרים על נשות קריירה (או סתם נשים בעלות אשיות מגובשת ומקצוע שהן ממש אוהבות) שמתמודדות עם תסמונת הקן המתמלא כמעט לא התקיימו. היו מאמרים על הסבתות של ימינו שכבר לא ממש מתמסרות לגידול הנכדים, סבתות צעירות שמתביישות הסבתאות שלהן, אמהות צעירות במשבר שהסבתא אינה פנויה לתמוך בהן ואפילו כמה מאמרים על נשים שהפכו את הסבתאות לקריירה משתלמת בהציען שרותי "סבתא להשכרה"
ומה איתי, מה עם נשים כמוני, כבר לא כוסיות, כבר מזמן לא נשים צעירות, נשים בעלות ניסיון חיים, דעות מגובשות, חוכמת חיים, וילדים קטנים. איפה אנחנו במדרג החברתי, מה המעמד שלנו או אם תרצו להתבטא בבוטות "ערך השוק שלנו"? לדוגמא, אם אפרד מבן זוגי, ואחזור להיות פנויה, מה הסיכוי שלי למצוא בן זוג? אישה בת 45 עם שני ילדים קטנים נופלת לא רק בין הכיסאות אלא בין חריצי הרצפה. הרווקים והגרושים הצעירים בעלי הילדים לא מהווים אופציה, גברים בגילי לא ממש ששים לחזור לימי החיתולים ועוד לילדו של אדם אחר. גרושים בגילי עם ילדים קטנים יחפשו מישהי צעירה או מישהי עם ילדים גדולים. ואני כבר לא מדברת על זה להשיג עבודה בגיל כזה עם ילדים קטנים זו משימה כמעט בלתי אפשרית (כן אני יודעת, סדרנית סחורה ברמי לוי זו משרה נהדרת, באמת תודה)
ומה עם הפן הגופני? נכון שאני צובעת את השיער אבל את זה אני עושה מגיל 20, ונכון שאני לא מידה 38 וחצאיות מיני לא ממש מחמיאות לי אבל גם זה לא חדש. איפה אני מול רופא הנשים שלי שמצד אחד מזכיר לי שצריך אמצעי מניעה אם אני לא רוצה עוד ילד ומצד שני מתעניין אם יש לי גלי חום? ומה עם הצמיג הקטן שאני עדיין סוחבת מסביב לבטן? זה עדיין שאריות מההיריון או שזה התחלה של ירידה באסטרוגן? והמראה של העור? זה בגלל חוסר השינה התמידי או בגלל הגרוויטאציה?
לקח לי שנתיים להתחיל לענות לעצמי.
אנחנו חיים בתקופה מרגשת, תקופה שבה נוצר מעמד נשי חדש. אם בעבר אישה הייתה עוברת חמישה שלבים מוגדרים, ילדות,נערות,אמהות,בלות,וזקנה, היום יש שלב נוסף, נשים שעדיין פוריות גם פיזית וגם מנטאלית, שנמצאות במצב פיזי מצוין שמאפשר להן להרות וללדת בגיל מבוגר יותר ולגדל את הילדים בעצמן, נשים שהתיאבון שלהן לחיים הוא כמו של בנות עשרים והניסיון שלהן הוא של בנות כפליים, נשים שמצפות מעצמן ליותר אבל יודעות לסגת כשצריך ולהתפשר כשאין ברירה, נשים שמגדירות מחדש את החלוקה המסורתית בין פוריות לזקנה.
אני מקווה שהתופעה שאני שותפה לה רק תלך ותתפשט, שיותר ויותר נשים יסכימו להיות במקום הזה, האמורפי, הנזיל והגמיש שנובע מניסיון חיים עם תאבון לחיים, שהחברה תסכים לקבל את האמהות המבוגרות כחלק חדש ושונה מאמהות צעירות, שהמערכת הרפואית תתמודד באופן מוצלח עם הריונות ואמהות מאוחרת, ובעיקר שנוכל לתמוך אחת בשנייה במקום המאוד יפה בעיני שכבר לא רודף אחרי הנעורים אבל לא גולש לזקנה.
מאמר שכתבה [po]עננים בקפה[/po] לכבוד שאקטי 2012 ושמתאים בול לדף! (ותודה לך)
ימי הביניים - הרהורים על השלב החדש באבולוציה הנשית
מאת: דינה דיאמנט
כמו הרבה דברים בחיי גם הסיפור הזה התחיל מנקודה אחת מקרית.
איש אחד, בשבת אחר הצהריים, הציב לפני מראה שלא יכולתי שלא להביט בה.
אחר צהריים של שבת קיצית מיוזעת וגדושת ילדים גלש לבילוי משפחתי בחוף הים החביב עלינו, אמא אחת,אבא אחד, וארבעה אחים בגילאי אחד עד שמונה מנסים ליהנות מחוויות הים בשקיעה. באותו זמן הייתי כמה ימים לפני יום הולדתי ה45, שנה אחרי לידת בני הקטן, עדיין מניקה, עדיין בשלבי התאוששות משנה מורכבת מאוד, לבושה בביקיני השחור והממש לא מינימליסטי שלי אבל בסך הכול (או כך חשבתי) נראית בסדר. בן השנה ובן השנתיים וחצי התרוצצו במים הרדודים ואני השתדלתי לא להיות בפאניקה מול מה שניראה להם כמו משחק מהנה במיוחד. תוך כדי משחק הם נתקלו בזוג מבוגר ששיחק מטקות ליד המים. הגדול חטף את הכדור ורץ איתו למים בצהלות שמחה. האיש חייך וקרא לו כמה פעמים, ניסה לשאול לשמו, ולבקש את הכדור שלו. הוא זכה להתעלמות מלאה ואחרי כמה פעמים כאלו ניגשתי אילו ותוך כמה שניות הכדור חזר לבעליו. וברגע זה, רגע בנאלי ויום יומי, הרים האיש את עינו אלי ובחיוך גדול אמר "כל הכבוד, אין כמו סבתא"
אני זוכרת את תחושת חוסר ההבנה, המבט מסביב שמחפש את הסבתא המדוברת, את ההבנה שמדובר בי ואת ההלם. סבתא, למי קראת סבתא? אמא שלך סבתא!!! זה מה שרציתי להגיד לו, אבל היה ברור לי שזו טעות שנעשתה בתום לב, ויותר מזה כוונת ההערה הייתה להחמיא. אז שתקתי. כמובן שבן השנתיים לא שתק. "אמא, מה האיש אמר?" צפצף הילד שקלט שקורא משהוא מעניין בין המבוגרים.
זה השלב שבו האיש התחיל להחליף צבעים, אדום,לבן,גוון אקזוטי של ירקרק, אני חושבת שהוא בעיקר רצה לחפור גומה בחול ולהתחבא בה עד שאלך.
לתקרית הזו היו כמה תופעות לוואי. נרשמתי שוב לחדר הכושר אחרי הפסקה של שלוש שנים, הילד למד לא לחטוף כדורים בים, ובמקביל יצאתי למסע בניסיון להבין איפה אני עומדת מול החלוקה החברתית בין כוסיות בנות עשרים, מלפיות, נשים במשבר הארבעים וסבתות.
התחלתי במקום הטבעי לי ביותר. ספרים. ספרות יפה, ספרי עיון, כתבות בעיתונים ומאמרים מקצועיים. כמעט כל החומר שמצאתי עסק באימהות צעירות שנאלצות לבחור בין קריירה לילדים, או בנשים בשנות הארבעים שמתמודדות עם תסמונת הקן המתרוקן. מאמרים על נשות קריירה (או סתם נשים בעלות אשיות מגובשת ומקצוע שהן ממש אוהבות) שמתמודדות עם תסמונת הקן המתמלא כמעט לא התקיימו. היו מאמרים על הסבתות של ימינו שכבר לא ממש מתמסרות לגידול הנכדים, סבתות צעירות שמתביישות הסבתאות שלהן, אמהות צעירות במשבר שהסבתא אינה פנויה לתמוך בהן ואפילו כמה מאמרים על נשים שהפכו את הסבתאות לקריירה משתלמת בהציען שרותי "סבתא להשכרה"
ומה איתי, מה עם נשים כמוני, כבר לא כוסיות, כבר מזמן לא נשים צעירות, נשים בעלות ניסיון חיים, דעות מגובשות, חוכמת חיים, וילדים קטנים. איפה אנחנו במדרג החברתי, מה המעמד שלנו או אם תרצו להתבטא בבוטות "ערך השוק שלנו"? לדוגמא, אם אפרד מבן זוגי, ואחזור להיות פנויה, מה הסיכוי שלי למצוא בן זוג? אישה בת 45 עם שני ילדים קטנים נופלת לא רק בין הכיסאות אלא בין חריצי הרצפה. הרווקים והגרושים הצעירים בעלי הילדים לא מהווים אופציה, גברים בגילי לא ממש ששים לחזור לימי החיתולים ועוד לילדו של אדם אחר. גרושים בגילי עם ילדים קטנים יחפשו מישהי צעירה או מישהי עם ילדים גדולים. ואני כבר לא מדברת על זה להשיג עבודה בגיל כזה עם ילדים קטנים זו משימה כמעט בלתי אפשרית (כן אני יודעת, סדרנית סחורה ברמי לוי זו משרה נהדרת, באמת תודה)
ומה עם הפן הגופני? נכון שאני צובעת את השיער אבל את זה אני עושה מגיל 20, ונכון שאני לא מידה 38 וחצאיות מיני לא ממש מחמיאות לי אבל גם זה לא חדש. איפה אני מול רופא הנשים שלי שמצד אחד מזכיר לי שצריך אמצעי מניעה אם אני לא רוצה עוד ילד ומצד שני מתעניין אם יש לי גלי חום? ומה עם הצמיג הקטן שאני עדיין סוחבת מסביב לבטן? זה עדיין שאריות מההיריון או שזה התחלה של ירידה באסטרוגן? והמראה של העור? זה בגלל חוסר השינה התמידי או בגלל הגרוויטאציה?
לקח לי שנתיים להתחיל לענות לעצמי.
אנחנו חיים בתקופה מרגשת, תקופה שבה נוצר מעמד נשי חדש. אם בעבר אישה הייתה עוברת חמישה שלבים מוגדרים, ילדות,נערות,אמהות,בלות,וזקנה, היום יש שלב נוסף, נשים שעדיין פוריות גם פיזית וגם מנטאלית, שנמצאות במצב פיזי מצוין שמאפשר להן להרות וללדת בגיל מבוגר יותר ולגדל את הילדים בעצמן, נשים שהתיאבון שלהן לחיים הוא כמו של בנות עשרים והניסיון שלהן הוא של בנות כפליים, נשים שמצפות מעצמן ליותר אבל יודעות לסגת כשצריך ולהתפשר כשאין ברירה, נשים שמגדירות מחדש את החלוקה המסורתית בין פוריות לזקנה.
אני מקווה שהתופעה שאני שותפה לה רק תלך ותתפשט, שיותר ויותר נשים יסכימו להיות במקום הזה, האמורפי, הנזיל והגמיש שנובע מניסיון חיים עם תאבון לחיים, שהחברה תסכים לקבל את האמהות המבוגרות כחלק חדש ושונה מאמהות צעירות, שהמערכת הרפואית תתמודד באופן מוצלח עם הריונות ואמהות מאוחרת, ובעיקר שנוכל לתמוך אחת בשנייה במקום המאוד יפה בעיני שכבר לא רודף אחרי הנעורים אבל לא גולש לזקנה.