^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הלוואי שכל אלה שמגיבים לא יבינו מה זה לא לאבד ילד

לכל אלה שמביעים את דעתם לגבי מה זה לאבד ילד ומה נורא ומה פחות נורא ואם זה הכי גרוע או פחות גרוע אך הם מביעים דיעה במקום שהם לא היו בו מעולם ? ובאזה זכות ?

פלפלונית, מזמינה אותך ואותם לקרוא בדף שלנו על הבת האישית שלנו שאבדנו ממש בערב ראש השנה ("לדמותך הנעלמת"). אם יכול לעזור להם במשהו, לשוחח או להתכתב במייל, אני זמינה.

הדרך תהיה ארוכה ולא פשוטה, המסע כואב ומפרך, תשתדלו לא להעלם להם, להיות שם עבורם גם כשיעבור הרבה הרבה זמן. ולאט לאט, עם הרבה תמיכה ואהבה, נקווה שיצליחו לחדור לחייהם, שברירים של אור, שיבנו ימים טובים וקלים יותר

תפני אותם לפורום "אובדן הריון - תמיכה" בתפוז. יש דברים שרק מי ש"היה שם" יכול באמת לעזור.
http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/ ... p?forum=98

אתמול בבוקר קיבלתי בשורה
התינוקת של בן דוד שלי מתה 6 שעות בלבד אחרי הלידה
היא נולדה בערב החג והיה סיבוך
איזה נזק נגרם לחבל הטבור והיא איבדה הרבה דם
עשו החייאה,ניתוח ולא עזר
האמא אחרי קיסרי ,קשה לזוג כל כך
אני חושבת עליהם וכואב לי הלב, היום הם חזרו לבית ההורים
לא הרגישו עדיין מוכנים לחזור לביתם בידיים ריקות.
אני לא יודעת מה להגיד,יש סביבם המון אנשים ,לב אני איתם, אני מספרת פה כי לא מצאתי עם מי לדבר על זה
על מה שאני מרגישה,נראה שזה כל כך מפחיד אנשים שאפילו לשמוע על זה הם לא מוכנים
אני חושבת על איפה אני הייתי בערב החג, מה העסיק אותי בשעות שהתרחשה מלחמתה לחיים של התינוקת
דיברתי עם גיסתי על העיקוב ההתפתחותי של התינוק שלי ועל הקושי שבזה
פתאום קורה אסון כזה למישהו,בן דוד שלי במקרה זה,בנאדם שאני אוהבת וגדלתי איתו
בשנה האחרונה לי נולד ילד ראשון והם היו בהריון
זה שם את כל הקשיים שלי בפרופורציה

תבשיל יקרה,
תודה לך על ההערות שלך.

לגבי בקי - הקושי שלי היה בדיוק זה. שהרגשתי כאילו היא אומרת "לי יותר קשה, ולכם אין זכות להתלונן".
משפטים כמו
אני לא חושבת שהנורא מכל הוא לאבד ילד.
הוא מן גזירת גורל שכזו, חלק מהרולטה הרוסית ושמה חיים.
זה משהו שבמקום כלשהו אנחנו מסוגלים לתפוס אותו בהגיון שלנו
הם לא שאלות. הם לא צריכים להאמר. בפרט לא במדור הזה. אלא אם אנחנו מנהלים תחרות מי סובל יותר.
ובעצם, גם אני לא הייתי צריך לכתוב לה מה שכתבתי.
חבוק לבקי.

לגבי נועה - העניין הוא לא באיזה מילים להשתמש, אלא מה בעצם אנחנו מנסים לומר.
אם את אומרת שאת משתתפת בצערו של מישהו, או שתתכוני לכך באמת, או שלא תאמרי כלל.
ואם את מתכוונת, פרוש הדבר שאת עוצרת לרגע, ומזדהה עם הצער, ומצטערת באמת, ומשתתפת, ומחבקת. את עושה זאת, והמילים רק מדווחות. את, בישותך מרגישה וחווה.
את לא יכולה להצטער על תנאי. את לא יכולה להשאיר מעין מענה קולי עם תפריט. איך את בדיוק יכולה להשתתף אם ההשתתפות תלויה בדבר?

רגע, שאלה.
בהמשך לדבריך לנועה - לעולם אל תכתבי משפט כמו - ..., אילו מילים כן היו מתאימות, לדעתך?

אבא,
אני יודעת למי פנית, מכירה אותה ואת סיפורה.
בקצרה: בקי לא איבדה ילד. היא אמא לילד חולה CF.
האופן בו פנית אליה נראה לי מעט מעליב, כאילו את אומרת "אין לך זכות להשתתף בדף זה". אם תקראי אותה בתשומת לב, תראי שהיא בעיקר שואלת.

נועה, עוד המלצה,

לעולם אל תכתבי משפט כמו -
בכל מקרה, אם חו"ח קרה לך הנורא מכל - אני מחבקת אותך ומשתתפת מאוד בצערך.

אם וכאשר תביני בעצמך מדוע, לא תהיה זקוקה להמלצה הזאת

נועה,
למרות ההמלצה שלך, הנכונה כשלעצמה, אני הייתי ממליץ לך לאפשר למי שפניתי אליו לענות בעצמו. אלא אם כן את באמת יודעת על מה אנחנו מדברים, ויודעת שאני טועה.

אבא, אולי את חדש כאן באתר? אולי לא מאוד מכיר את המשתתפים, את שאר הדפים, או בכלל את רוח הדיונים ? יש כאן דפים מאוד וותיקים על נושאים רבים שאנשים כותבים בהם כאשר עולה הצורך.

היתי ממליצה לך לנסות לא לחוות דעה על אנשים שאינך מכיר כי אינך יודע מה הם עברו רק על פי קריאה קצרה, ולעומת זאת, כן לספר את סיפורך - במידה ותרצה זאת כמובן.
בכל מקרה, אם חו"ח קרה לך הנורא מכל - אני מחבקת אותך ומשתתפת מאוד בצערך.

הגעתי עכשיו למדור הזה. מדור גיהנום. וראיתי שחוץ מטל, כל הרשימות ישנות, בנות שנה ויותר. ואני לא יודע מי עוד קורא בו.
בכל אופן, ברצוני לומר דבר לשתיים מהדוברות -

לבקי לוין. על פי קריאה של דברייך, אני מוכן להשבע שמעולם לא איבדת ילד.
לפלונית יקרה. אצלך, מהמלה הראשונה שקראתי ידעתי שכן. רציתי לומר לך, שהדברים שלך בהמשך מוכיחים בדיוק את ההיפך ממה שאת אומרת בהתחלה - שלא משנה אם היה לך זמן להתכונן. העובדה שהיה לך הרבה זמן, נתנה איכות נפלאה לחיים המשותפים, ליחסים בין כל בני המשפחה, ובעיקר לפרידה. את לא מסוגלת לתאר לך את ערכן של אותן חמש דקות חסרות, כאשר הן חסרות.

רציתי לשתף אותכם למזלי זה היה רק חלום - חלמתי שבני אהובי טבע בנהר ואני מסתכלת עליו חסרת אונים
כי אני לא יודעת לשחות ואני רוצה להגיד שכל הלילה בכיתי וצעקתי התעוררתי בלילה בבהלה ושמחתי לגלות
שזה רק חלום - ובבוקר חשבתי לעצמי אך אפשר להמשיך לחיות כאשר מאבדים ילד
לי אחרי החלום הנורא נראה לי שזה בלתי אפשרי זה להיות חי ולהרגיש מת
אלוהים תשמור על ילדינו מכל צרה ,
ושנדע להעריך מה זה להיות בריא - לכולם שנה טובה בריאה ושמחה .

עוד משפחה איבדה ילד, הפעם במקום מגורי, כמה עצוב.

שלום בקי
קשה ככה לתמצת את הדברים אבל אני אנסה
אחד הדברים החשובים אני חושבת זה להחליט ולדבר כולנו על כך שהחיים הם מה שאנו עושים מהם, ולנהוג בהתאם.
חשוב היה לנו שכולם במשפחה יהיו מאושרים יום יום, דקה דקה (כי מי יודע....) ואז הרבה דברים שנחשבים בדרך כלל כ"צריך להיות/לעשות" הם כבר לא כאלה... ואז אין כעסים וצעקות על דברים שטותיים (בענינו) ומוצאים דרכים לחיות יחד בכיף עם הגבולות הנחוצים במילא...
חשוב היה לנו (גם היום) לצבור חויות משפחתיות משמעותיות שילוו את כולנו לתמיד. וזה יכול להיות מארוחות הערב המשותפות כל ערב (לא קיצוני כמובן),יציאה לטיולים ובילויים משותפים, ל- 2 ערבים בשבוע שמוקדשים למשחק משותף של כולנו....
דבר נוסף, האהבה בבית שלא נשארת רק ברורה מאליה אלה גם מורגשת בדברים ודיבורים. אנו אומרים (ואמרנו לו) כמה הרבה אנו אוהבים אותם, כמה מקסימים הם וכו' הרבה חיבוקים ונישוקים. והפלא ופלא גם הם כאלה אומרים ומבטאים את אהבתם. ואפילו בתי בגיל ההתבגרות כשחברותיה ככה קצת מתביישות בהוריהן מתחבקת חופשי.... אני מציינת זאת כי בפגישותי לאחר האובדן עם הורים שכולים חזרה תמיד המשאלה: "לו רק היה חוזר ל- 5 דקות שאוכל להגיד לו כמה אני אוהב אותו, כי לא הספקתי..לו רק.." ולי לשמחתי אין את הבעייה הזו (לא שהייתי מוותרת על עוד 5 דקות איתו..) הוא ידע כל בזמן שאוהבים אותו מאוד, חובק וחיבק הרבה נושק ונישק הרבה...

לסיום --- לצלם, לצלם, לצלם- כי אחר כך כבר אי אפשר. יש לנו 6 אלבומים גדולים מלאים והרבה קלטות וידאו שאפשר ברגעים קשים ...

זה לא בהכרח בסדר חשיבות וכנראה גם לא הכל מה שעלה לי כעת, אבל אני חושבת שזה העיקר

מה אם יש לאותה אימא עוד ילדים?
אז אין ברירה וחייבים להמשיך הלאה.
אבל אני בהחלט יכולה להבין הורים שנשברים כל כך עד כדי כך שהם לא יכולים יותר לחיות.
זה לא הוגן כלפי הילדים האחרים, ואם היינו מושלמים אז אולי היינו יודעים איך להצליח להתמודד עם שבר כזה מבלי לפגוע בילדים שנשארו, אבל אנחנו לא מושלמים.
אני מקוה לעולם לא להיות במצב הזה.

תודה לך פלונית על דבריך.
מעין אותי לשמוע מהן ההחלטות שקיבלתם על עצמכם במהלך התהליך.
כיצד בחרתם לחיות את חייכם? מהו סדר הקדימויות שהצבתם לכם ושהושפע לדעתך ישירות מהמחלה של בנכם?

<גם בקי חיה עם הידיעה שזה יגיע מתישהו, אבל לא מפחדת>

מתפרצת לכאן, כי אולי יש לי משהו חשוב להוסיף...
הכאב בלאבד ילד הוא גדול מנשוא, ובכלל לא שינה לנו ש 15 שנה חיינו בידיעה שיום אחד זה יקרה.
אפילו השיחות שלנו ביננו (בן זוגי ואני) על כך לא ממש הכינו אותנו. אבל הן הביאו אותנו להחלטות מאוד חשובות של איך לחיות את החיים האלו. החלטות שעכשיו עוזרות לי להרגיש שלמה יותר. שלמה שלמרות כל האשפוזים, הטיפולים הפיזיותרפיה האינסופית הוא היה ילד מאושר מאוד מאוד. ילד עם בטחון עצמי שאהב את כולם, נאהב ע"י כולם וידע לקבל אהבה זו.
אז חסרונו כואב מאוד, אולי יותר מילד אחר שלא מלווה ע"י הוריו כמעט 24 שעות ביממה, בדאגה, זמינות והתייחסות. החוסר מורגש הרבה יותר. אבל ההרגשה שעשינו הכול מאפשרת עם כל הכאב שמלווה אותי תמיד לרצות ולהמשיך להעניק חיים כאלה גם לאחיותיו שאיתנו.

אמאנוגי,
גם אני מרגישה כמוך, ותסלחי לי מראש אם אני מקשה עלייך בשאלה מטרידה נוספת:
מה אם יש לאותה אימא עוד ילדים?

> אימא נועה מתלבטת בשאלה אם להביא לעולם עוד ילד<

בדף הפותח של ידיעות אחרונות היום מצויין כי אמו של הילד שנהרג בשדרות שמעה אתמול על מותו.
אני אומרת לכם:

אני מעדיפה למות

לא מסוגלת לחשוב על לאבד ילד ולא משנה באיזו דרך, אם זו מחלה קשה או פיגוע או תאונת דרכים.

בעברי חוויתי אובדנים בשתי הדרכים: מוות פתאומי ומוות ידוע מראש. אין הבדל בכאב , יש הבדל במוכנות אבל לא בכאב.
אני בוכה עם כל האימהות שאיבדו את ילדיהן בשבוע האחרון, אני לא חושבת שיש דבר נורא יותר מזה...

בטח.
ההתמודדות עם עובדת מותו או מותו הצפוי של ילד היא נושא מרתק.

באופן אישי וברמה הכי שטחית שאפשר, אני יכולה לאמר לך שההתחלה היא לשחרר אותו. לשחרר אותו מהאחיזה ההורית שלנו, להבין שהוא ישות עצמאית ושקיומו לא מותנה בקיומנו ושקיומנו אינו מותנה בקיומו.
להבין שחייו הם שלו ושכל יום שהוא חי הוא מתנה ושאחרי לכתו מאיתנו הוא אינו חדל מלהתקיים בתוכנו, הוא רק משנה מצב.
מוות של אדם הוא סיום פרק החיים הנוכחי שלו. הוא לא קץ כל הקיצים, זהו מעבר..

האם מישהו יכול בכלל לחשוב, לדמיין או להתמודד עם השאלה איך מתמודדים עם הנורא מכל?

אבל מה שאמרת מעורר תהיות. קשות אפילו. מה זה אומר? שההשגחה העליונה חסה על הילד הזה ולא חסה על שתי אחיות? מה זה אומר? זה שובר את הלב
בשמת, אני לגמרי איתך, גם בנושא המקריות וגם עם שברון הלב.
באופן 52 כתבה מיכל דרור ארנולד, "מאמר" מקסים שלי הוא מאוד מאוד עזר ושמו "מנגינות"
( ובהזדמנות זו אני רוצה מאד להודות לה שהיא מאוד ריגשה אותי )
אחד הדברים שהופכים את "המיקרים" האלו לכ"כ נוראים הם כי אנחנו יודעים שכלום לא מיקרי
כמה החיים מורכבים.

אבל מה שאמרת מעורר תהיות. קשות אפילו. מה זה אומר? שההשגחה העליונה חסה על הילד הזה ולא חסה על שתי אחיות? מה זה אומר? זה שובר את הלב. אולי למען שלוות הנפש עדיף להאמין שאין מקריות, ואז גם להאמין בקארמה-גורל-נסתרות דרכי הבורא וכן הלאה. אבל יש מקום ברציונאליות שלי שמתקומם נגד זה. שרוצה להגיד בכל זאת: סתם, במקרה לגמרי, הפור נפל פה ולא שם. יכול היה לפגוע מטר משם. יכול היה האוטובוס לעבור באור אדום ולא היה שם שום אוטו אחר להתנגש בו, למשל.

<הדתיים אומרים שאין מקריות...>
לא רק הדתיים, עדינה מאוד . אחרת לא הייתי כותבת כל כך הרבה פעמים "במקרה" (-;

<הדתיים אומרים שאין מקריות...>

הסיפור של בשמת מזכיר קצת את הסיפורים על האנשים שאחרו לעבודה בבניני התאומים ב11 בספטמבר, והסיבות שגרמו לכך.

לא קשור לדיון, כן קשור לנושא הדף:
אחד החברים הכי טובים ואהובים של בתי לא היה בהסעה הזאת. אחת האחיות היא מכיתתו, ועוד עשרה ילדים פצועים מכיתתו.
למה הוא לא היה? כי בדיוק, בדיוק, במקרה, באותו יום, אמא שלו החליטה להסיע אותו באוטו שלהם. במקרה.

קראתי פעם ספר שכתבה אמא שהבת שלה מתה מסרטן.
מה שהיה מדהים היה משפט הפתיחה של הספר, שאני מצטטת אותו כרגע מזכרון חופשי, ותוך תרגום, אבל רוח הדברים היתה: בסוף זה היה הרבה פחות נורא ממה שחשבתי שזה יהיה. תחילה נדהמתי לקרוא את המשפט, אבל במהלך כל הספר היא הסבירה שהכל היה כל כך נורא, שהסוף היה הרבה פחות נורא ממה שהיא כל הזמן פחדה.

בקי,
אני מסכימה איתך, מרגישה שאת צודקת בדברייך וחוויתי מאוד בקטן קושי כזה שאת מדברת עליו אחרי הלידה של ביתי.
אין לי את הנסיון שעליו את מדברת ואני בטוחה שזה נורא נורא קשה, אני בזמנו עשיתי את כל מה שיכולתי ( טיפלו בי ודרכי לריפוי הילדה ) כך הרגשתי, שאעשה ה-כ-ל בישבילה, לשמחתי זה הצליח ועכשיו היא בסדר גמור, ובכל זאת בשבילי, ושוב, אין לי את הנסיון המר ללוות ילד חולה וכואב, אני מרגישה שכל עוד הילד בחיים יש אולי תקווה, או אפילו מלחמה שמשאירה אותנו ( את כולנו ) בחיים
ואם בסוף המר הילד נפטר ( חס-וחלילה ) ההתמודדות עם הליכתו היא שונה, עדיין מאוד קשה, אך שונה.
כשזה קורה פתאום לילד בצבא, בתאונה או בכל אסון אחר, בתחושה שלי - ההורה מת עם ילדו!

אביטל.
ניסחת יפה משהו שלא מצאתי דרך לנסח אותו בעצמי.
למרות שדברי אולי ישמעו איומים, אני לא חושבת שהנורא מכל הוא לאבד ילד.
ישנם דברים איומים יותר (לדעתי) שיכולים לקרות להורה.
למשל לראות את ילדך סובל מפגיעה קשה או מחלה קשה, מתענה וכואב ואין ביכולתך כהורה להקל עליו.
לראות את מבטו הפונה אליך ההורה של תינוק קטן או פעוט הנאלץ לעבור טיפולים קשים וכואבים ואין לו דרך להביע את סבלו מלבד בכי.
ולפעמים גם מה שאני רואה כנורא מכל - החובה שלך כהורה להחליט על הפסקת הטיפולים והפסקת חייו של ילדך. (בעקבות מקרים קשים וקיצוניים)

מוות נורא כמו זה שהתרחש לפני יומיים באסון האוטובוס הוא אחד הפחדים הגדולים שלנו כהורים, אבל הוא מן גזירת גורל שכזו, חלק מהרולטה הרוסית ושמה חיים.
זה נורא.
זה קשה.
זה מפרק אותך כהורה.
אבל זה משהו שבמקום כלשהו אנחנו מסוגלים לתפוס אותו בהגיון שלנו. המוות הוא מושג בר קיימה שאנו גדלים איתו באופן הטבעי ביותר. אבל רובנו לא גדלים להכיל סבל של ילדים או גוויעה איטית שלהם. זה משהו שהוא זר לאינסטינקטים של רובנו.

לאבד ילד. זה הסיוט הנורא ביותר של כל הורה שלא חווה זאת.

הייתי הערב בהלוויות.
הייתי הרופאה ביישוב שלהם 6 שנים, והכרתי את הילדים מלידתם, או מגיל צעיר מאד. וכמובן גם את ההורים.
ההלויה של שתי האחיות היתה קשה מאד.
הכרתי את שתיהן מלידתן.

אכן נורא ואיום. וגם לא מתגברים אף פעם. וזה לא ממש משנה בן כמה הילד. קשה למצוא נחמה

אוטובוס הילדים, איזה טרגדיה. הלב כואב ויוצא אל הילדים והמשפחות. איך מתגברים???
כמה זה נורא! פשוט בלתי נתפס איך אפשר להמשיך לחיות אחרי דבר שכזה?
זה הפחד הכי גדול שלי, לאבד ילד. זו הסיבה שלקח לי הרבה שנים לרצות ללדת.
אימא שלי איבדה בן, שנולד לפני, אני מרגישה שהארוע הזה הוא בעורקי. פחד. עצב גדול.