^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מה מצבך היום ?

הי עברו כמה חודשים מאז שכתבת ..
מעניין אותי לשמוע, מהצד השני, כי אני הייתי במערכת יחסים של ארבע וחצי שנים, בה בן זוגי פחד עד מוות מהרעיון של חתונה..
וגם כאשר ניסינו, והתחלנו לארגן חתונה, הוא נלחץ מאוד וייצר המון ריבים סביב כל דבר עד שביטלנו הכל..
ניפרדנו , וניסינו לחזור, אחרי שהבטיח שהבין את החרדה שלו, ושהוא רוצה שנתחתן..והוא יודע שאני האחת...
ניסינו עוד כמה חודשים והוא שוב נבהל..
אני זה הצד המחוייב, שמאמין באהבה, בהשקעה, ב- תעשה טוב, יהיה טוב..
כרגע במצב שאני לא צסוגלת להיות שם בשבילו בזמן שהוא מברר את הפחדים של עצמו..
כי כבר נפגעתי כלכך, כי איבדתי את האמון בו..
אולי תנסי לדמיין קדימה את העתיד שלכם, צעד אחרי צעד- חתונה, הריון, ילד, התנהלות יומיומית, ותנסי לפרק את זה - מה מפחיד שם.. מה מעלה בך את החרדה?
אולי פחד מאחריות?
כותבת לך, כי אולי יעזור לי להבין את הצד השני בסיפור הזה, דרך עיניים של מישהו זר שחווה את זה גם..
אולי פחד מכישלון?

צפריר שפרון אשמח להתייחסותך.

הייתי במערכת זוגית משך ארבע וחצי שנים.
כבר בחודשים הראשונים הציע לי בן זוגי נישואים.
לחרדתי גיליתי בתוכי חוסר נוחות נוראית מעצם הרעיון להתחתן .
לא הבנתי מה קורה לי. תמיד רציתי להתחתן ובן זוגי היה מקסים מתוק מאוהב ומחוייב עד כלות.
לא התחתנתי אבל שמרתי את הטבעת מתוך כוונה לעבוד על הרגשות השונים שעלו בי על ידי טיפול.
הייתי אצל שלושה מטפלים ולא חלה שום התקדמות. בן זוגי החל להרגיש פגוע ובאופן טבעי ניזוק הקשר בינינו.
הוא עצמו לא רצה לקחת חלק בטיפול מתוך הבנה ( אולי מוטעית) שהבעיה היא אצלי בלבד.
קיבלתי זאת על עצמי והמשכתי לנסות לברר מה קורה אצלי ומדוע קיימת אסינכרוניה בין הרצון המודע שלי להתחתן ולהתחייב לבין החלומות שלי ( הטבעת גדולה או קטנה מידי) והתחושה הפנימית שלי.
חבר טוב המליץ לי על הספר " לבסוף מוצאים אהבה" של הנדריקס. קראתי אותו בשקיקה וחדורת מוטיבציה גייסתי את בן זוגי לביצוע משותף של התרגילים בספר.
עשינו את התרגילים. הרגשתי שבן הזוג שלי קצת חושש ונרתע. הוא אמר שהתרגילים מציפים אצלו דברים כואבים.
ראיתי בזה סימן טוב דווקא.
אולם למרות זאת..לא חל שינוי בתחושתי הפנימית. ומה שהציק לי המשיך להציק ביתר שאת.
הלכתי לסדנאות למודעות, נשימה, חזרה לילדות, גיל ההתבגרות.
אולי זה עזר. אבל לא לתחושת הספק העקשנית שקיננה בי כל הזמן.
לבסוף נפרדנו ביוזמתי. הרגשתי שמיציתי את כל האפשרויות שהיו ברשותי. הזמן לא שיחק לטובתי. כבר בת 39 תכף.
לאחר מספר חודשים בנפרד חשתי בדידות נוראית.
קראתי ספר נוסף של הנדריקס "לשמור על האהבה הזו".
ושוב...חדורת מוטיבציה ניסיתי לחזור לבן זוגי ( עברתי לדירה לידו אז ככה שנותר קשר בינינו במהלך הפרידה).
תוך כדי שנוצר הקשר המחודש הבהיר לי בן זוגי כי אינו מעוניין בחזרה לקשר רציני. נמאס לו מזה וטוב לו לבד.
בהתחלה לא התרגשתי. הבנתי את מצוקתו וסבלו והחלטתי שנתקרב לאט לאט. אבל אז קרה דבר מעניין ומבעית. תוך כדי ההתקרבות התחלתי לחטוף התקפי חרדה. קשים.
הכל התערבב לי. הכשלון ביחסים. הכשלון האישי. הפרידה. הבדידות. נסיון החזרה וסירוב בן הזוג.
החרדות היו כל כך קשות שנאלצתי לעצור ולהתרחק. רק על מנת לשאוף אויר ולהבין מה קורה פה.
אולי חשוב לציין שבן זוגי לא היה שותף לנסיונות שלי לברר מדוע קשה היה לי להתחייב.
אני הצדקתי אותו כי זה מאוד פוגע. אבל יש לי תחושה שהסיבה קשורה גם אליו. הוא כאילו חיכה שאפתור את הבעיות לבד ואבוא אליו מתוקנת. נראה לי שגם אני חשבתי כך.
טעיתי?
מה לא בסדר אצלי?