[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

איזה משמח לראות שיש שירשור כזה...עזרתן\ם ונתתן לי רעיונות..
השנה תהיה השנה השלישית מאז אבי נפטר..
אני לא רוצה שזה יהפוך להיות 'עוד יום' בו כל אחת מאחיותיי מסתגרת עם עצמה ומתמודדת עם העצב שהיום הזה מביא איתו.
אנחנו חילונים אך כן עולים למצבה בתאריך העברי, זה היה חשוב לו..
בשנה האחרונה הכנתי עלבום תמונות גדול והיה מאד מרגש...
השנה התאריך מתקרב ועוד אין לי תכנון ברור בראש...
אהבתי את הרעיון של [po]בזילי קום[/po] לגבי הרב שבונה אזכרה ומחלק דפים..חשבתי לעשות את זזה בעצמי אז אשמח לשמוע קצת בהרחבה..
ומעבר לזה, עוד רעיונות יתקבלו באהבה גדולה
תודה!

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

שלום לכולכם, אהבתי את מה שעשית [po]בזילי קום[/po] ."מאז הוא מנחה את האזכרה בכל שנה. שירים, חלקים ממקורות יהודיים, וקטעי קריאה, כל שנה תחת נושא אחר שקשור לחייו של אחי, ולחיים ומוות בכלל. הוא מחלק דפים לכולם, כך שכולם שותפים. פתאום גם אנשים התחילו לשתף מעצמם, ולדבר עליו ועל עצמם. נהיה משמעותי."".. איך ניתן לארגן מנחה כזה או אולי תעביר לי נייד של אותו מנחה כי זאת גם הבעיה אצלי במשפחה, צריכה שמישהו ידובב אותם, מישהו זר חיצוני שידובב אותם וכך הם ירגישו אי נעימות לא להגיב או להשתתף. אשמח לעזרה

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

אצלנו, שני הורי נפטרו באותו יום, בהפרש של שנתיים. להלן מספר רעיונות שהצליחו, ובכולם ערכנו טקס דתי/חילוני מעל קבריהם ופרשנו לבית ההורים, או לבית אחד הילדים:
[list=1]
[*] משחק זכרון עם קלפים בגודל תמונה רגילה, המכילים תמונות של ההורים מאירועים שונים, וכל מי שמצליח להצמיד זוג, צריך לספר על המקום בו צולמה (אם יש מי שמתקשה, מי שיודע - מספר)
[*] שאלון של קהות (KAHOOT) על ההורים ועל תכונותיהם, מאפייניהם, עבודותיהם וכו'
[*] 2 עצי שורשים המצויירים על גיליונות קאפה בגודל בריסטול, ובקצה כל ענף (סבים, סבתות, דודים, אחיינים, נכדים) יש ציור של עלה ללא שם, עם סקוצ' להצמדה, ובקעריות נפרדות כל השמות. כל אחד בתורו בוחר שם וצריך להצמידו לעץ הנכון ולמקום הנכון. הקבוצה שצברה מירב הנקודות מנצחת (קבוצת סבא, נגד קבוצת סבתא)
[*] מצגת הכוללת תמונות וקטעי וידאו מחיי ההורים, וחוט השני היה ערכים וחינוך שהנחילו לנו (כל אחד יכול לבקש לעצור ולשתף)
[/list]

קראתי את ההודעה שלך והיא נגעה לליבי

סתם רציתי לכתוב לכן, לקראת האזכרה ה33 של אבי, הראשונה שנערוך או אולי אערוך לבדי בלי אמי, מרגישה אבודה, חיפשתי כיוון ומצאתי את השרשור הזה
תודה

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

נשמע מוזר ותלוש אך פועל מצויין. מחד מפחית את המבוכה של השקט. מאידך מספר על האדם הנפטר- 'חבילה עוברת'. האדם שמכיר את הנפטר כותב שאלות ע"ג דף . עוטף בעיתון וכך דף עם שאלה/ סיפור ,תכונה מצחיקה/ אירוע שהיה לך איתו/ה... כל שאלה תעטף בנייר עיתון עד לקבלת כדור.
כדי שלא ידעו למי יגיע הכדור בכל סיבוב, אנו הפעלנו מוסיקה עם שיר. אחד היה עם הגב לקבוצה והחליט כל פעם מתי להפסיק המוסיקה. במקביל האנשים העבירו הכדור אחד ליד השני. משפסקה המוסיקה, האדם שאצלו נעצר הכדור הסיר שכבת עיתון . קרא השאלה והשיב/סיפר.

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

תודה יעלי על התגובה. מקום מצאתי היום . לגבי התוכן מקווה שאת צודקת.

את אני? גם אצלי [u]עוד מעט תעבור שנה מאז נפטר בעלי[/u].
אצלי למזלי יש חצר, וחברים טובים שיעזרו לי לסדר צל ומקומות ישיבה. יש אפשרות לעשות את זה אצל קרובים אחרים, למשל גיס/ה? (מניחה שאולי את לא רוצה, מכירה היטב את הבעייתיות)
לגבי מילוי בתוכן... מניסיוני ממש לא צריך. זה קורה לבד.

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

עוד מעט תעבור שנה מאז נפטר בעלי . אני כבר חודש מתלבטת עם עצמי מה לעשות. כמובן שהעליה לבית העלמין היא חלק ממה שנעשה באותו היום. הבעיה שלי היא היכן להתכנס אחרי בית העלמין, כדי להזכיר את זכרו וגם כדי לאפשר לבאים מרחוק ( ויש כאלה) לנוח , לשתות משהו וכן.. גם לאכול. הדירה שלי לא גדולה במיוחד ויהיה צפוף מנסיון של ״השלטשים״. ( אני צופה שלפחות 30 בני משפחה וחברים יגיעו אם לא יותר). האם למישהו יש רעיון? כי הרי זו לא מסיבה ולא אוכל לשכור אולם קטן או מסעדה לצורך כך . כמו גם, איך אמלא את הערב בתוכן פרט לתמונות שחברי ילדות שלו יביאו ויספרו עליו בתמונות אלו. הצילו! אני חייבת חייבת עזרה בבקשה . 🤔

[u]אהבה וחיבוקים לכולם, כולן (: אנחנו צריכות את זה. ומה שלא תעשו זה בסדר.[/u]
אמן ואמן ובחזרה אלייך :-)

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

אני נמצאת מס ימים לפני האזכרה הראשונה השנה למותה של אמי. אני בת 23 לצורך העניין. מאד חשוב לי שהפן הכל כך יצירתי יפה חכם ומעניין שלה יבוא לידי ביטוי, לא אכפת לי אם אנשים יתחברו לזה או לא בסופו של דבר זה בשבילנו האבלים. אני כותבת כמה מילים מכניסה בברכה דברים שאהבה לקרוא או כתבה בעצמה משתדלת שיהיו תמונות שלה וכל מיני חלקים שיוקרנו עם כל הקושי להתעסק בזה בכלל אני מנסה כמה שאפשר ועד כמה שאתן יכולות לא לעשות מעבר לזה. זה קשה מספיק גם ככה.
הקבר- זה חלק שהייתי מוותרת עליו אבל הפן הדתי חשוב לאבא שלי ואנחנו כן מגיעים לשם ואז אלינו הביתה פשוט להיות לתת לאנשים שאהבה את חברתם להיות סביבנו ולהרגיש כמה היא נוכחת וכמה חסרה. אהבה וחיבוקים לכולם, כולן (: אנחנו צריכות את זה. ומה שלא תעשו זה בסדר.

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

אני לפני אזכרה של שנה למות בתי, רוצה לומר משהו או להקריא שיר אך מרגישה שהמילים לא זורמות. זקוקה לעזרה....

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

אני עומדת שוב באותה הסיטואציה כמו לפני שנה ...............

באזכרה של אבא, שהיתה לפני כמה שבועות, לאחר הטקס הדתי (אבא היה רוצה, כך נראה לנו), אנשים סיפרו בבית הקברות, כל מני דברים מרגשים עליו.
זו היתה שעת אחר צהריים של קיץ בירושלים, שעת בין ערביים שבה האויר הופך להיות מתוק דבש ובדיוק בטמפרטורה הנכונה.
הרגשתי עטופה בהרבה אהבה ובתוך כל העיטוף הזה היה חוסר גדול מאד.
אחר כך באו אלינו, אכלנו כמה דברים, והיינו בחברותא.

[u]כמידי שנה מזה 6 שנים גם השנה אנו עורכים אזכרה לבני שנהרג בתאונת דרכים .עד היו אני הייתי כותבת קטע מהרהורי ליבי משתפת את הבאים . אבל נגמר לי המאגר ואיני רוצה לחזור על עצמי שוב ושוב ,הרי הכאב נשאר כשהיה ואין מה לחדש, הדילמה שלי מה עושים בעצם??[/u]
אפשר לבקש ממישהו אחר שהכיר אותו להגיד כמה מילים.
אני חושבת שמי שבא לאזכרה לא מרגיש שמה שאת אומרת חוזר על עצמו. הם שומעים את זה פעם בשנה, לא חיים את זה ביומיום, לא זוכרים בדיוק מה אמרת לפני שנה. בשבילי כ"אורחת" באזכרה המילים האישיות האלה הן חשובות, גם אם הטקסט לא ברמה של פרס נובל לספרות.
אולי לא לספר על הכאב אלא על זיכרון מסוים ממנו.

סיטואציה שונה ובכל זאת - אני נותנת לילדים להגיד משהו (על סבא שנהרג בתאונת דרכים), הם תמיד מבטאים את מה שעל ליבנו בצורה מדויקת כל כך.

לבחור שיר שנוגע ללבך ולקרוא, או להמשיך משם להגיגי לבך?

[sup]+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+[/sup]

כמידי שנה מזה 6 שנים גם השנה אנו עורכים אזכרה לבני שנהרג בתאונת דרכים .עד היו אני הייתי כותבת קטע מהרהורי ליבי משתפת את הבאים . אבל נגמר לי המאגר ואיני רוצה לחזור על עצמי שוב ושוב ,הרי הכאב נשאר כשהיה ואין מה לחדש, הדילמה שלי מה עושים בעצם??

[po]אמא אווזה[/po], (())

אנחנו הוצאנו את האזכרה מבית הקברות, דבר ראשון. אני במיוחד התעקשתי - אמא שלי לא אהבה קברים, לא רצתה קבר לעצמה, ואני מרגישה דברים דומים, בעיקר בהתחשב בבית הקברות המזעזע שהיא קבורה בו, עם קומות מבטון. חיפשנו במשך כמה שנים מקום חלופי, שיהיה קשור לחיים שלה יותר מלמוות שלה, ואני חושבת שמצאנו שנה שעברה את המקום המושלם, לאורך מסלול ההליכה הקבוע שלה ביער ירושלים.

בדיעבד, גם אם הקבר שלה היה חשוב לי הייתי מעדיפה לעשות את האזכרה לפחות חלקית במקום אחר, כמו ש{{}}[po]שרית אמיר[/po] הציעה, פשוט כדי לשנות את הפוקוס לזיכרון של חיים במקום לזיכרון של מוות. אולי זה גם יכול לפתור חלק מהבעיה עם האנשים העוינים - לחלק את אירועי האזכרה לשניים, חצי סטנדרטי ליד הקבר עם כולם וחצי שני במקום אחר עם המשפחה המצומצמת. ובינינו, אם לא בא לך על החצי הראשון עם העוינות והגמגומים, אל תבואי. אני יודעת שזה נראה בלתי אפשרי, אבל את האבלה פה, את לא צריכה לרצות אף אחד, והאנשים שלא אוהבים אותך ימשיכו לחשוב עלייך דברים רעים כך או כך, אז למה?

באזכרות אצלנו עד עכשיו (4 שנים) התקבע טקס שבו יש כמה דוברים (בד"כ אבא שלי, אחת מהבנות, ואחד מהחברים), אחותי ואחי שרים, אחת מנשות הקהילה נושאת דבר תורה לזכרה (ההורים שלי השתייכו לקהילה דתית, ואמא שלי הייתה פעילה למעורבות גדולה יותר של הנשים בחיים הדתיים של הקהילה, ככה שזה ממש מתאים), ואבא שלי מסיים ב"אל מלא רחמים". בערב (שהוא כבר לא יום האזכרה, לפי התאריך העברי) אנחנו יוצאים להופעה שהיא היתה אוהבת, רק אבא שלי והילדים.

אני מניחה שהטקס הגדול ישתנה עם הזמן, כשפחות אנשים ירצו לבוא, וזה בסדר גמור - אני ממש לא זקוקה לו, למרות שנוח לי איתו וטוב לי לראות שהיא עדיין חסרה לכ"כ הרבה אנשים. אולי אז נעבור לבית, פשוט לראות סרטים ישנים ולדפדף באלבומים. נשמעת לי תוכנית טובה.

תודה לכולכן. המילים שלכן עזרו לי להתארגן קצת ולצאת מהשיתוק. היום בבוקר הלכתי לבית הקברות, ניקיתי את הקבר, קניתי צמחים בעציצים שנראה לי שאמא היתה אוהבת והקפתי את קברה. כבר הרגשתי יותר טוב. הרעיונות שהעלתם יפים ומרגשים. אצלי העניינים קצת מסובכים בגלל מתחים ומריבות במשפחה המורחבת, שמוציאים לי את החשק לארגן תכנים ולהרשות לעצמי להיות פגיעה בנוכחות אנשים שלצערי עוינים אותי (מסיבות הזויות לחלוטין). אבל אמא השאירה אחריה המון חומרים שכתבה, ואולי אצליח להשתמש בהם, ולו בפורום של משפחה מצומצמת יותר.
ול [po]שאק טי[/po] - בכיתי הרבה, איזה שיר נהדר, ותודה על החיבוק...אני זקוקה לו.

אמא אמרה: שלום לילדי, שלום, מחמדי.
והלכה. ואיננה. ואני לבדי.
לבדיתי - לבדיתי -ובכיתי.

אחר-כך אמרתי לדב:
די. עכשיו דבי-דב יהיה דבי טוב.
שב על ידי,שב, מחמדי,אמא תשוב בקרוב.

דב כמוך אסור לו לבכות, גם על הדלת אסור להכות.
דב גדול אף פעם לא יבכה, דב גדול ישב בשקט ויחכה.
דב גדול אינו דבון קטן, טפשון...
נכון?
נכון, מחמדי?
אבל למה אמא שלי הולכת ואני לבדי?

לבדיתי - לבדיתי -ובכיתי.

(מרים ילן שטקליס הנפלאה) (וחיבוק ממני)

להזמין בתאריך למישהו הביתה, להראות קטעי וידאו שהיא שם, להראות תמונות, שהאנשים סביב יספרו אודותיה דברים לא רק היא היתה אישה טובה, אלא נגיד מאכל שפישלה בעשיתו, דברים מצחיקים שהיו מנת חלקה.ועוד אמך כאדם שלם ומלא,כדי שהאחרים יכירו פאן אחר באישיותה.
ואח"כ לעלות לבית העלמין, מחויכים ונזערים בה כאדם מלא.
אנחנו עושים כך וזה הופך ליותר "ממשי" ובני המשפחה הצעירים לומדים להכיר את מי שאיננו לא רק בעצוב כי הוא איננו אלא להכיר על באמת ולהתחבר לא מול מצבה.

אנחנו ערכנו לפני יומיים את האזכרה הראשונה לאמא שלי שנפטרה לפני שנה. מאד מזדהה עם התיאור שלך - המועקה שלפני, רק שאצלי הכל עוד טרי, והמועקה בעצם לא פגה עוד מאז המוות. אנחנו בחרנו לקרוא קדיש חילוני (אחי), אני קראתי משהו שכתבתי, אחותי ניגנה. מישהו מהמשפחה קרא קטע ממכתב שאמי כתבה בזמן מחלתה. אח"כ עמדנו עם כולם בשתיקה,וזהו. הרגשנו שעשינו דברים שהיו מדברים אליה אם היתה חיה, וזה היה סוג של נחמה.

היי אמא אווזה.
אני הרגשתי בדיוק ככה בשנים הראשונות אחרי שאח שלי מת. אזכרות שקטות וחסרות כלום, כשכל אחד מחפש איפה לקבור את עצמו. הרגשתי מאובנת ומשותקת. הפתרון שלי היה להפוך את האזכרה למשמעותית לי ולאחרים. מצאנו איש צעיר, רב קהילתי, קונסרבטיבי. הוא ישב איתנו הרבה כדי ללמוד על אחי והכין אזכרה. מאז הוא מנחה את האזכרה בכל שנה. שירים, חלקים ממקורות יהודיים, וקטעי קריאה, כל שנה תחת נושא אחר שקשור לחייו של אחי, ולחיים ומוות בכלל. הוא מחלק דפים לכולם, כך שכולם שותפים. פתאום גם אנשים התחילו לשתף מעצמם, ולדבר עליו ועל עצמם. נהיה משמעותי.

עכשיו כשאני קוראת את מה שכתבת שוב, אני לא בטוחה שביקשת רעיונות לאיך לבנות את האזכרה, אלא עם איך להתמודד איתה. ואולי זה אותו הדבר.

תאריך האזכרה לאמא שלי,שנפטרה לפני שנים ספורות, מתקרב, וכמדי שנה, אני הופכת עצבנית ומלאת אשמה. זה הפך ליום הקשה ביותר עבורי בשנה, וכשהוא נגמר, אני חשה הקלה עצומה שעכשיו זה מאחורי ויש לי שנה שלמה שאני לא צריכה לחשוב על אזכרות. נראה לי שדי השלמתי עם מותה והתמודדתי, במידה מסוימת, עם תחושות האשמה מחד והכעס מאידך שקשורות למוות. אבל האזכרה כל פעם משתקת אותי. אין לי מושג מה עושים, חוץ מלקרוא קדיש (מה שאחי הצעיר עושה בקושי). המשפחה באה, וכולם שותקים, ואני לא יודעת איפה לקבור את עצמי (ביטוי מעניין כשהרקע הוא בית קברות....). לפעמים אבא שלי (שהיה פרוד ממנה הרבה שנים) "מעדכן" אותה במה שקרה בשנה האחרונה, וזה לטעמי טפשי ומביך עוד יותר. בקיצור, אם יש למישהו עצה או רעיון איך לעבור את היום הזה בשלום, ולהרים את הראש מתוך הר האשמה (טוב, אולי לא פתור לגמרי....) אהיה אסירת תודה.