על ידי דוד_רובנר* » 03 ספטמבר 2001, 20:37
.
IF A SOCIETY IS TO BE FREE, ITS GOVERNMENT HAS TO BE CONTROLLED
אם ברצונה של חברה להיות חופשית, עליה לרסן את ממשלתה
מפסק הדין שנתן שופט גרוניס בענין עתירת ההורים
קטעים מפסק הדין שנתן שופט בית המשפט המחוזי בתל-אביב בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, דר' א' גרוניס, בענין עתירת ההורים
- "הנקודה האחרונה, שדומני כי היא המרכזית והמשמעותית בטיעוני העותרים, נוגעת למשקל הראוי שיש ליתן לזכותם של ההורים להחליט באשר לחינוכם של ילדיהם.
אין לי ספק, כי הרשות המוסמכת – המנהלת הכללית של משרד החינוך – מאמינה באמת ובתמים כי בית הספר אינו מקנה חינוך ראוי לילדיה הלומדים בו וכי שיקולים פדגוגיים צריכים להוביל לסגירתו. ברם, לא ניתן להתעלם מכך כי
"זכותם של ההורים לגדל ולחנך את ילדיהם כראות עיניהם היא זכות חוקתית יסודית, זכות טבעית הטבועה ועולה מן הקשר בין ההורים לצאצאיהם" (ע"א 2266/9 פלוני נגד פלוני, פ"ד מט(1) 221, 235 מול האות ו'). בצד הזכות האמורה עומדת, כמובן,חובתם של ההורים לדאוג לילדיהם. הזכות והחובה שבצידה מוצאים ביטוי במה שידוע כאוטונומיה של ההורים בגידול ילדיהם. יחד עם זאת,
"אוטונומיה זו אינה מוחלטת" (רע"א 5587/97 היועץ המשפטי לממשלה נגד בן אכר, פ"ד נא(4)30, 860, מול האות ז'). בנסיבות מסוימות מוקנית סמכות לרשויות המדינה, כולל בתי המשפט, להתערב בהחלטותיהם של ההורים, חרף ההנחה כי ההורים
"יודעים הם את נפש ילדיהם ומבינים מה טוב לילד, וכי יעשו כל מה שדרוש לטובתו" (בג"צ 152/71 קרמר נגד עירית ירושלים, פ"ד כה(1) 767, 779, מול האות ו',כבוד השופט קיסטר). דוגמה מובהקת להתערבות של המדינה באוטונומיה של ההורים נמצא באותם מקרים בהם מוחלט על הוצאת ילד מרשות הוריו, בניגוד לרצונם, ומסירתו לאימוץ. כפי שאמר בית המשפט העליון בהקשר זה:
"כדי להצדיק פגיעה באוטונומיה ובפרטיות של התא המשפחתי, וכדי להצדיק הוצאתו של קטין מרשות הוריו הטבעיים, צריכה להתקיים עילה מיוחדת ויוצאת דופן" (ע"א 577/83 היועץ המשפטי לממשלה נגד פלונית, פ"ד לח(1) 461, 468, מול האות ז', כבוד השופט ברק).
בעייה דומה עולה בהקשר של טיפול רפואי בילד, בניגוד לדעת הוריו. לגבי עניין כזה נקבע, כי
"על המדינה מוטל נטל משמעותי, כדי להצדיק התערבות בהחלטה המסורה להוריו של קטין וכדי לגבור על החזקה שהוריו – אפוטרופסיו של הקטין – פועלים לטובת עניינו" (רע"א 5587/97 הנ"ל, בעמ' 862, בין האותיות א-ב). ניתן להביא דוגמאות נוספות למקרים בהם מוכר כוחה של המדינה להתערב באוטונומיה של ההורים (למשל, במקרה של קטין נזקק, כאמור בחוק הנוער (טיפול והשגחה) תש"ך – 1960). המשותף לכל המקרים הוא, שהתערבותה של המדינה בהחלטה של ההורים מוצדקת כאשר הפגיעה בילד הינה קשה ומשמעותית. אם הפגיעה, הקיימת או הצפויה, אינה חמורה, יש ליתן משקל עודף להחלתם של ההורים.
ניתן לתאר את המצב בו עסקינן כהתנגשות בין האוטונומיה של ההורים בכל הנוגע לחינוך ילדיהם, לבין זכותו וחובתו של משרד החינוך לדאוג לחינוכם של ילדיהם. כאשר בוחנים את העובדות שהוצגו בבית המשפט במקרה הנוכחי, ניתן לומר שאכן קיימת פגיעה בחינוכם של הילדים הלומדים בבית הספר, בשל כך שרמתו אינה מספקת והדרישות הפדגוגיות אינן מתקיימות במידה הנאותה. אולם, לא ניתן לומר כי הפגיעה הינה ברמה המצדיקה התערבות בהחלטותיהם של הוריהם של הילדים הלומדים בבית הספר. אין מדובר במפגע חינוכי או בנזק חמור מבחינה פדגוגית. בנוסף, יש לזכור, כי במהלך שלוש שנות קיומו חלה התקדמות רבה בתפקודו של בית הספר, אף לדעתם של אנשי המקצוע במשרד החינוך, שחיוו דעתם, כי יש להורות על סגירתו. שיקול נוסף שפועל לכיוון קבלתה של העתירה, אף שהוא שולי יחסית, ראוי לציון. כוונתי לכך שההורים הם הנושאים בעלויות הכרוכות בחינוך ילדיהם ותרומתו התקציבית של משרד החינוך מוגבלת להוצאות המתבקשות מעלויות הפיקוח על בית הספר.
- סיכומו של דבר הוא, שמקבל אני כי קיימת פגיעה מסוימת בחינוכם של הילדים הלומדים בבית הספר וכי ההחלטה על סגירתו של בית הספר נתקבלה בתום לב, בעקבות תהליך ממושך של מעקב ובדיקה ומתוך מחשבה שעדיף, מבחינת האינטרסים של הילדים הלומדים בו, כי ילמדו במוסדות אחרים, אשר עומדים בדרישות של משרד החינוך. ברם, השיקול המרכזי, שלא ניתן לו משקל נכון וראוי, הוא האוטונומיה של ההורים באשר להחלטות הנוגעות לילדיהם, ובמקרה זה לגבי חינוכם. אילו מדובר היה בפגיעה קשה וחמורה בחינוכם של הילדים, היה מקום לדחות את העתירה. אולם, משהגענו למסקנה שאין מדובר בפגיעה כאמור, נותרת על כנה ההנחה כי ההורים הם שיודעים, יותר מכל אחד אחר, מה טוב לילדיהם.
יש לצפות ולקוות, כי הורי התלמידים והצוות ימשיכו במאמציהם לשפר את רמתו של בית הספר, וכי משרד החינוך יוסיף ללוות את בית הספר ולפקח עליו, כך שבמהלך שנת הלימודים הקרובה יעמוד בית הספר בדרישות החינוכיות-פדגוגיות של משרד החינוך.
- אשר על כן, הנני מחליט לקבל את העתירה, לבטל את צו הסגירה ולהורות למנהלת הכללית של משרד החינוך ליתן לבית הספר רישיון לשנת הלימודים תשס"ב. המשיב יישא בשכר טרחת עורך דין בסכום של 10,000 ₪.
ניתן היום, י' באלול תשס"א (29 באוגוסט 2001).
עד כאן חלקו האחרון של פסק הדין, בחלקים הקודמים שהגיעו אלי (לא הכל הגיע) קבע השופט שמשרד החינוך פעל בתום לב, דבר שאינני בטוח בו. כמו כן הוא קבע שההחלטה של דר' אילנה זיילר על כך שבית הספר אינו ראוי מבחינה פדגוגית עדיפה על החלטתה של המפקחת גב' ויסוקר, וזאת משיקולי היררכיה – דר' זיילר היא ראש אגף במשרד. כך שכאשר אנחנו מוכיחים שרמתם הפדגוגית של בתי הספר שלנו מספקת, ואנחנו מוכיחים זאת, אז גם ההצדקה המרכזית של המשרד לפעולתו נופלת.
לכל קהילת ההורים והמחנכים המאמינים בזכותם של ההורים להחליט על אופי החינוך של ילדיהם, זהו פסק דין מאד משמעותי שפותר הרבה בעיות ומפחית חששות. המשרד ימשיך להתנגד לכך שהורים יגידו לו למה ואיך לחנך, אך אנחנו נמשיך לחנך את ילדינו לערכים שאנו מאמינים בהם.
ראו
חוצפת הפוליטיקאים.
[list]
[*] המצב כיום הוא שהמדינה מפרה את זכויות האדם -- זכויות הפרט: הזכות לחנך את ילדינו לפי ראות עינינו. [[po]הצעת חקיקה בנושא חינוך ביתי[/po] [po]דוד רובנר[/po] (11.07.2001 12:17)]
[/list]
[list]
[*] אגב -- חוק חינוך חובה מהווה פשוט הפרה על זכויות הפרט ! ! [[po]חינוך במדינה דמוקרטית[/po] [po]דוד רובנר[/po] (01.08.2001 11:39)]
[/list]
IF A SOCIETY IS TO BE FREE, ITS GOVERNMENT HAS TO BE CONTROLLED
אם ברצונה של חברה להיות חופשית, עליה לרסן את ממשלתה
[b]מפסק הדין שנתן שופט גרוניס בענין עתירת ההורים[/b]
[b]קטעים מפסק הדין שנתן שופט בית המשפט המחוזי בתל-אביב בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, דר' א' גרוניס, בענין עתירת ההורים[/b]
[list=1]
[*] "הנקודה האחרונה, שדומני כי היא המרכזית והמשמעותית בטיעוני העותרים, נוגעת למשקל הראוי שיש ליתן לזכותם של ההורים להחליט באשר לחינוכם של ילדיהם.
[/list]
אין לי ספק, כי הרשות המוסמכת – המנהלת הכללית של משרד החינוך – מאמינה באמת ובתמים כי בית הספר אינו מקנה חינוך ראוי לילדיה הלומדים בו וכי שיקולים פדגוגיים צריכים להוביל לסגירתו. ברם, לא ניתן להתעלם מכך כי [b]"זכותם של ההורים לגדל ולחנך את ילדיהם כראות עיניהם היא זכות חוקתית יסודית, זכות טבעית הטבועה ועולה מן הקשר בין ההורים לצאצאיהם"[/b] (ע"א 2266/9 פלוני נגד פלוני, פ"ד מט(1) 221, 235 מול האות ו'). בצד הזכות האמורה עומדת, כמובן,חובתם של ההורים לדאוג לילדיהם. הזכות והחובה שבצידה מוצאים ביטוי במה שידוע כאוטונומיה של ההורים בגידול ילדיהם. יחד עם זאת, [b]"אוטונומיה זו אינה מוחלטת"[/b] (רע"א 5587/97 היועץ המשפטי לממשלה נגד בן אכר, פ"ד נא(4)30, 860, מול האות ז'). בנסיבות מסוימות מוקנית סמכות לרשויות המדינה, כולל בתי המשפט, להתערב בהחלטותיהם של ההורים, חרף ההנחה כי ההורים [b]"יודעים הם את נפש ילדיהם ומבינים מה טוב לילד, וכי יעשו כל מה שדרוש לטובתו"[/b] (בג"צ 152/71 קרמר נגד עירית ירושלים, פ"ד כה(1) 767, 779, מול האות ו',כבוד השופט קיסטר). דוגמה מובהקת להתערבות של המדינה באוטונומיה של ההורים נמצא באותם מקרים בהם מוחלט על הוצאת ילד מרשות הוריו, בניגוד לרצונם, ומסירתו לאימוץ. כפי שאמר בית המשפט העליון בהקשר זה:
[b]"כדי להצדיק פגיעה באוטונומיה ובפרטיות של התא המשפחתי, וכדי להצדיק הוצאתו של קטין מרשות הוריו הטבעיים, צריכה להתקיים עילה מיוחדת ויוצאת דופן"[/b] (ע"א 577/83 היועץ המשפטי לממשלה נגד פלונית, פ"ד לח(1) 461, 468, מול האות ז', כבוד השופט ברק).
בעייה דומה עולה בהקשר של טיפול רפואי בילד, בניגוד לדעת הוריו. לגבי עניין כזה נקבע, כי [b]"על המדינה מוטל נטל משמעותי, כדי להצדיק התערבות בהחלטה המסורה להוריו של קטין וכדי לגבור על החזקה שהוריו – אפוטרופסיו של הקטין – פועלים לטובת עניינו"[/b] (רע"א 5587/97 הנ"ל, בעמ' 862, בין האותיות א-ב). ניתן להביא דוגמאות נוספות למקרים בהם מוכר כוחה של המדינה להתערב באוטונומיה של ההורים (למשל, במקרה של קטין נזקק, כאמור בחוק הנוער (טיפול והשגחה) תש"ך – 1960). המשותף לכל המקרים הוא, שהתערבותה של המדינה בהחלטה של ההורים מוצדקת כאשר הפגיעה בילד הינה קשה ומשמעותית. אם הפגיעה, הקיימת או הצפויה, אינה חמורה, יש ליתן משקל עודף להחלתם של ההורים.
ניתן לתאר את המצב בו עסקינן כהתנגשות בין האוטונומיה של ההורים בכל הנוגע לחינוך ילדיהם, לבין זכותו וחובתו של משרד החינוך לדאוג לחינוכם של ילדיהם. כאשר בוחנים את העובדות שהוצגו בבית המשפט במקרה הנוכחי, ניתן לומר שאכן קיימת פגיעה בחינוכם של הילדים הלומדים בבית הספר, בשל כך שרמתו אינה מספקת והדרישות הפדגוגיות אינן מתקיימות במידה הנאותה. אולם, לא ניתן לומר כי הפגיעה הינה ברמה המצדיקה התערבות בהחלטותיהם של הוריהם של הילדים הלומדים בבית הספר. אין מדובר במפגע חינוכי או בנזק חמור מבחינה פדגוגית. בנוסף, יש לזכור, כי במהלך שלוש שנות קיומו חלה התקדמות רבה בתפקודו של בית הספר, אף לדעתם של אנשי המקצוע במשרד החינוך, שחיוו דעתם, כי יש להורות על סגירתו. שיקול נוסף שפועל לכיוון קבלתה של העתירה, אף שהוא שולי יחסית, ראוי לציון. כוונתי לכך שההורים הם הנושאים בעלויות הכרוכות בחינוך ילדיהם ותרומתו התקציבית של משרד החינוך מוגבלת להוצאות המתבקשות מעלויות הפיקוח על בית הספר.
[list=1]
[*] סיכומו של דבר הוא, שמקבל אני כי קיימת פגיעה מסוימת בחינוכם של הילדים הלומדים בבית הספר וכי ההחלטה על סגירתו של בית הספר נתקבלה בתום לב, בעקבות תהליך ממושך של מעקב ובדיקה ומתוך מחשבה שעדיף, מבחינת האינטרסים של הילדים הלומדים בו, כי ילמדו במוסדות אחרים, אשר עומדים בדרישות של משרד החינוך. ברם, השיקול המרכזי, שלא ניתן לו משקל נכון וראוי, הוא האוטונומיה של ההורים באשר להחלטות הנוגעות לילדיהם, ובמקרה זה לגבי חינוכם. אילו מדובר היה בפגיעה קשה וחמורה בחינוכם של הילדים, היה מקום לדחות את העתירה. אולם, משהגענו למסקנה שאין מדובר בפגיעה כאמור, נותרת על כנה ההנחה כי ההורים הם שיודעים, יותר מכל אחד אחר, מה טוב לילדיהם.
[/list]
יש לצפות ולקוות, כי הורי התלמידים והצוות ימשיכו במאמציהם לשפר את רמתו של בית הספר, וכי משרד החינוך יוסיף ללוות את בית הספר ולפקח עליו, כך שבמהלך שנת הלימודים הקרובה יעמוד בית הספר בדרישות החינוכיות-פדגוגיות של משרד החינוך.
[list=1]
[*] אשר על כן, הנני מחליט לקבל את העתירה, לבטל את צו הסגירה ולהורות למנהלת הכללית של משרד החינוך ליתן לבית הספר רישיון לשנת הלימודים תשס"ב. המשיב יישא בשכר טרחת עורך דין בסכום של 10,000 ₪.
[/list]
[b]ניתן היום, י' באלול תשס"א (29 באוגוסט 2001).[/b]
עד כאן חלקו האחרון של פסק הדין, בחלקים הקודמים שהגיעו אלי (לא הכל הגיע) קבע השופט שמשרד החינוך פעל בתום לב, דבר שאינני בטוח בו. כמו כן הוא קבע שההחלטה של דר' אילנה זיילר על כך שבית הספר אינו ראוי מבחינה פדגוגית עדיפה על החלטתה של המפקחת גב' ויסוקר, וזאת משיקולי היררכיה – דר' זיילר היא ראש אגף במשרד. כך שכאשר אנחנו מוכיחים שרמתם הפדגוגית של בתי הספר שלנו מספקת, ואנחנו מוכיחים זאת, אז גם ההצדקה המרכזית של המשרד לפעולתו נופלת.
לכל קהילת ההורים והמחנכים המאמינים בזכותם של ההורים להחליט על אופי החינוך של ילדיהם, זהו פסק דין מאד משמעותי שפותר הרבה בעיות ומפחית חששות. המשרד ימשיך להתנגד לכך שהורים יגידו לו למה ואיך לחנך, אך אנחנו נמשיך לחנך את ילדינו לערכים שאנו מאמינים בהם.
ראו [po]חוצפת הפוליטיקאים[/po]