הללי,
_אני מרגישה כלפיה שנאה ושנאה עצמית .
איך לחוות פחות שנאה בכלל - ושנאה עצמית?_
לדעתי זו שאלת השאלות. כלומר, שאלת הבסיס לכל השאלות האחרות שלך
.
הייתי מנסחת אותה אולי כ-איך לחוות אהבה עצמית. האהבה העצמית תמלא את מקום השנאה (ולא משנה כלפיי מי, כלפי עצמך או כלפיה), או לפחות תסיט אותה לאט לאט הצידה.
השנאה שלנו לאחרים היא בדרך כלל הקרנה כלפי חוץ של השנאה שלנו לעצמנו. אני מאמינה שמערכת היחסים שלנו עם עצמנו מוקרנת כמו על גבי מסך על מערכות היחסים שלנו עם האחרים. וכל מה שאנחנו חשים כלפיי עצמנו, והדרך שבה אנחנו תופסים את עצמנו – נוכל למצוא ולראות כמו-מוקרן או מושלך על האחרים.
שנאה כלפי אדם אחר יכולה לשמש לעיתים גם כמנגנון הגנה. מנגנון הגנה - כי הנפש מאמינה שבאמצעות השנאה היא תהדוף ממנה את האדם הזה, ואת החוויה שהיא חווה מולו. כאשר את חווה מול אמא שלך את החוויה של היותך לא אהובה ולא ראויה, את חווה כאב, הנפש שלך, כדי להגן על עצמה מפני הכאב, מנסה להדוף את אמא שלך מעליך, להדוף את מי שהיא (הנפש) מאמינה שהוא הגורם לכאב, או לפחות הטריגר שלו. והשנאה מבחינתה היא פעולה של הדיפה.
כדי לטפח אהבה עצמית נדרש לשחרר ראשית לשחרר את הציפייה שמישהו אחר יצליח לייצר עבורנו את ה"קסם" הזה. כלומר, להבין שזה בידינו ובעיקר באחריותנו. זה כמובן לא קל לעשות זאת משום שכולנו נושאים איתנו מאז הילדות כמיהה מותנית לקבל את החוויה והידיעה הזאת מההורים שלנו. כמיהה לגיטימית, אבל בבגרותנו היא כבר לא ריאלית. וגם כאשר "בשכל" אנחנו מבינים שזה לא ריאלי ולא אפשרי, המערך הרגשי שלנו ממשיך שוב ושוב לקוות שיגיע יום אחד האדם ש"יספק את הסחורה" הזאת וייטע בנו סוף סוף את הידיעה, את התחושה ואת האמונה אותנו שאנחנו ראויים להיות אהובים.
שנית, כדאי לעבוד על זה בכמה מישורים: "לשכנע" בכך גם את הרובד הרציונלי וגם את הרגשי. מדובר על עבודה פנימית שנוגעת ברבדים פנימיים ומשנה את התפיסות המודעות והלא מודעות שלנו לגבי עצמנו.
איך לפתח אמון ביכולת שלי לאהוב? לקבל ולחוות אהבה יציבה ועקבית? להאמין שמגיע לי לחוות אהבה, למרות שהאדם הראשון בחיי לא מסוגל לתת לי אותה.
בעיני, התשובה לשלושת השאלות הללו זו התשובה לשאלתך הראשונה. כלומר - לטפח את האהבה העצמית והידיעה הפנימית והעמוקה שאת ראויה לכך. וכאמור, במקביל, ולשם כך, לשחרר את אמך מהתפקיד ומהאחריות לכך. שזה בעצם לשחרר את עצמך מהציפייה שזה יבוא מבחוץ. ברור ונכון שבמרחב שלה החוויה והידיעה הללו היו אמורות להתבסס אי שם בעבר שלך, אבל מאחר וזה לא קרה, כל שימור של ציפייה מודעת או לא מודעת ששם זה צריך להשתנות, עלולה, לדעתי, לעכב אותך. כרגע, לשם ההתפתחות וההתחזקות הפנימית שלך, אני חושבת שיהיה נכון להפריד את העיסוק באהבה העצמית מהעיסוק ביחסים שלך איתה. רק לכרגע.
.
_איך לפתח חברויות בהן אין שיחזור של מערכת יחסים אם בת? אלא יש מערכת יחסים בין שתי חברות.
(בעבר, הייתי מוצאת לי חברות "פסיכולוגיות" ומצפה שיבינו אותי ויכילו אותי ויעזרו לי לשקם את מערכת היחסים עם אמי ועם עצמי.)_
גם זה קשור לשחרר הציפייה המודעת ובעיקר הציפייה הלא מודעת שהידיעה הזאת תתבסס בתוכך באמצעות אדם אחר. עד אז, ההצעה שלי היא להביט על דרכי הפעולה האוטומטיות שלך בחמלה על הניסיון שלך כן לשחזר את התיקון. יש שם כמיהה שמקורה בכאב. בו זמנית: להביט על מה שקורה בחמלה, בהבנה ובסבלנות, ו-לכוון לשינוי ההרגל עליו את מביטה.
_איך להתנגד לה מבלי לשלם מחיר כה גבוה?
איך לא להרשות לה להיכנס לי מתחת לעור?
איך לייצור הפרדה ביני לבינה? מרחב בטוח, בו היא אינה יכולה לפגוע בי עוד? לא לפני אנשים אחרים לא ביני לבינה וביני לבין עצמי?_
כאן נראה שיש פער בין מה שהרובד הרציונלי שלך יודע שנכון וראוי - נכון וראוי להתייחס אליך - לבין מה שהרובד הרגשי-פנימי-לא מודע יודע ביחס לזה. נשמע שברובד הראשון את לגמרי יודעת לומר מה מותר ומה אסור לעשות לך, אבל שהרובד הרגשי לא משוכנע בכך. ששם, עמוק, את מאמינה שמותר לחצות את גבולותייך. ובגלל שאין הלימה, אין בתוכך חזית אחידה ביחס לכיצד ראוי שיתייחסו אליך, אולי (תבדקי
) לכן את כן נותנת רשות ליחס לא מעצים ולחציית גבול.
ולכן, אם זה אכן המצב, כדי ליצור שינוי במציאות, נדרש לבסס הבנה ברורה בכל הרבדים שלך, שאת לא ראויה ליחס שכזה. גם הנושא הזה קשור מן הסתם לביסוס אהבה עצמית והערכה עצמית משום שהן משפיעות על הדרך שבה נו מאמינים שראי ואו לא ראוי להתייחס אלינו.
מה דעתך על כל אלה?
תראי אם מתחברת לכיוון הזה,
ואם כן, ומשהו לא ברור במה שתיארתי, מוזמנת לשאול, ואבהיר/ארחיב.
.
.
רוצה לשפר,
שאלה טובה. היא קודם כל האירה לי שאני מתעסקת הרבה עם מה שהיה ולא עם מה שאני רוצה שיהיה. אני יכולה בקלות למנות את כל ה"פשעים" שלה כאמא... אבל קשה לי יותר להגיד מה אני רוצה שיקרה.
יופי. זה צעד ראשון וחשוב: להסכים להיפרד מעמדת הקורבן, מהעמדה שבה "הפנקס שלך פתוח".
תראי, אין ספק שאת צודקת. אני באמת יכולה להבין אותך ולהזדהות איתך
. ואני יודעת שזה מאוד מאוד מפתה ללכת לשם (למנות את ה"פשעים" שלה), ולהצדיק באופן הגיוני (ובאמת צודק) מדוע הציפיות שלך הן הכי לגיטימיות בעולם.
אבל, העמדה הזאת משאירה אותך חלשה. כי כאשר את מתמקדת במה
היא ולא במה
את, עם כל כמה שזה צודק, זה משאיר אותך בחוויה של תסכול וחוסר אונים גדולים ומתמשכים. כאשר הכדור הוא כביכול בידיים שלה, זה מותיר אותך חלשה ופאסיבית, וכל מה שנותר לך לעשות בעמדה כזאת זה לִרצוֹת, לכעוס ולצַפות. וזה - בדרך כלל, לופ חסר תקנה. לעומת זאת, כאשר את מעבירה את הפוקוס ממנה אליך, זה נותן פתח חדש, ומשאיר אותך מחוברת לעוצמה שלך.
מה את אומרת?
.
אני חושבת שהייתי רוצה פשוט להיות קרובה אליה. , שזה אומר מבחינתי שתהיה בינינו תקשורת אמיתית וכנה.
אני מבינה
.
אני מציעה להפנות את תשומת הלב אל שני מוקדים.
האחד, הוא כאמור לתת מקום, כבוד והכרה לצורך הזה שלך. לא להתייחס אליו כלא ראוי או כמשהו שצריך להחניק או לטשטש. וזו כרגע עבודה שלך בינך לבין עצמך. לא מולה.
והמוקד השני, הוא לבדוק מה נדרש כדי
שאת תוכלי כרגע להכיל את ההתנהגות של אמא שלך ואת הדפוס שלה מבלי לסבול כתוצאה מכך. כל עוד היא כפי שהיא - את יכולה או לסבול, לצַפות, לכעוס, או לשנות את ההתייחסות שלך לזה ולסבול פחות.
כאשר אני קוראת את התיאור שלך, אני חושבת שאולי, מה שיכול לעזור, זה שאת תצליחי לא לקחת אחריות עליה. שתשאירי לה להיות זו ששומרת על הגבולות שלה, ושתשאירי לה את האחריות על היכולת שלה כן להגיד או לא להגיד מה היא מוכנה ויכולה לעשות למענך ומה לא. זה שלה. זה עניין שלה בינה לבין עצמה שנובע כפי הנראה מקושי עצום ואולי אפילו לא מודע לומר "לא". אני מנחשת. אני לא באמת יודעת.
מה שעוד קורה בדינאמיקה הזאת, זה שאת גבול שלה (או ה-כביכול-גבול) היא מציבה באמצעות קיטור באוזני אחרים על הסיטואציה. במקום לומר "לא" באופן ישיר, היא אומרת אותו באמצעות תלונה לאחר מעשה. וגם זה שלה.
ונראה לי גם שעל מנת שאת תצליחי להשאיר את מה שבאחריותה – באחריותה, נדרש ממך להכיל את האפשרות שיש דברים שמפריעים לה והיא לא אומרת לך. להכיל את הרעיון שהיא לא מרוצה או כועסת ואת לא יודעת על כך. שאין לך אפשרות לשלוט בזה. אני יכולה לתאר לי כמה זה יכול להיות קשה מבחינה רגשית.
ובכל זאת, עם כל כמה שזה קשה, זהו בהחלט שריר רגשי פנימי שאפשר לחזק. היחסים שלך איתה, ודפוסי הפעולה שלה הם גם הזדמנות בשבילך להרחיב יכולת רגשית מסויימת שלך. בלי קשר למה שיקרה בהמשך בקשר שלך איתה, אם תבחרי בנתיב ההתמודדות מהסוג הזה, את יכולה לצאת מורווחת מהעניין.
מה דעתך? אמרי לי אם זה כיוון שמדבר אליך,
ואם לא, נחפש כיוון אחר.