פתחתי את הדף כי לא רציתי לייחס את זה באופן ספציפי למשהו אחד.
ההערה שלי לגבי הנירוונה התכוונה לכך שלטעמי לא נכון לראות באושר מקום רגוע סטטי ונצחי. החיים הם דינמיים משתנים ונעים, ולכן אני מנסה להגדיר את האושר באופן שהוא דינמי (מה שסטטי ורגוע בדרך כלל כבר מת...).

[po]אושר אמיתי ואושר סינתטי[/po]

בועז שלום
קודם כל רוצה לומר שאוהבת את הדף,( אבל למה בעצם לפתוח עוד דף , להפך הייתי מרחיבה ומחברת את כל הדפים האלו יחד רק שאיני יודעת איך, או עושה קישורים בינהם, כי אחד קשור בשני ולהפך.)
ועכשיו מספר הסתייגיות
[b]גם כך בנירוונה משעמם בסוף[/b] - לא מבינה?
המהות של הנירוונה לפי ידיעותי אינה קשורה ב"עניין" או ב"שיעמום" או ב"רצונות" או ב"השגות" - כל אלו קשורים בסימסרה - בעולמנו כאן המוסתר , והלא מואר.
בנירוונה אנחנו הרבה מעבר לכך.
[list]
[*] ולגבי החבל שמושך את העגלה - יש קשר גם לעובי, ולא רק לאופן המשיכה
[/list]
כלומר נכנס גורם חיצוני - סוג המתודה שבה משתמשים כדי למשוך את עצמנו- העגלה - מהבוץ .

ובאופן כללי - אתה מתייחס אל הדברים מכיוון של לוגיקה ומנסה למצוא בה את הפתרון.
אני חושבת ומרגישה שהגישות שעלו כאן שקשורות לדפים
[po]העבודה של ביירון קייטי[/po]
ול [po]ה סוד[/po]
ול [po]100 אחוז אחריות[/po]
ו [po]כל הדברים שאני מזמנת לחיי[/po]
מוצאות את הפתרון לא באופן לוגי שדבר נובע מדבר ברצף סיבתי ,
אלא שישנם מצבים בחיים, שבבת אחת, נוצר מעין
[b] לופ שהכל ניראה בו והוא בו זמנית גם רואה[/b]
[b]זהו השלם המודע לחלקיו. רוב הסבל שלנו נובע מהחלקים הרבים הקיימים ומהרצונות השונים בינהם וביחס הזמן שלהם וביחס שלהם אל הסביבה החיצונית ובתלות של אותם חלקים אל הסיבות והסביבה החיצונית.[/b]
אך כל אחת מהגישות האלו פונה אל השלם.ומוצאת בו את הפתרון.
השלם יכול להקרא אלוהים.
השלם יכול להקרא - הכוח של האחד.
השלם יכול להקרא - אהבה
השלם יכול להקרא- נירוונה /בודהא
השלם יכול להקרא - אנרגיית האינ-סוף
אנחנו יכולים לשאוף להתמזג איתו ובכך להגיע אל האושר.
אנחנו יכולים להתפלל אליו או לבקש ממנו דברים ובכך להתחבר אל האנרגיה האינ-סופית
אנחנו יכולים להודות ובכך להזכיר לעצמנו שאנו כבר מחוברים אל ......
אנחנו יכולים ללמוד כל מיני שיטות להשקיט את השכל כדי להתחבר מהלב.......ומשם אל כל השאר.

כל השיטות דומות - וכולן שואפות אל האחד אל השלם אל אותה תפיסה שבה קו הגבול הוא גם קו החיבור
שבה האותיות המופרדות יוצרות בכל זאת תודעה אחת.
כל השיטות דומות וכולן לעניות השגתי נכונות
מה שחשוב הוא מה הכי מחבר אותך. מה הכי נכון עבורך. מה הכי מהדהד באוזנך היישר אל ליבך.
עם מה תודעתך מתמזגת באהבה
|L|
כי בלעדיה הסבל באמת קיים- וגם זו בדיה

ראיתי הרבה התיחסויות באתר לגבי הדרך אל האושר, ודוקא בגלל שזה מתאים להרבה דפים החלטתי לפתווח אחד חדש.
אין פה משהו חדש, רק איך שאני עושה סדר בכל הגישות השונות לשאלה.

[b]הפער בין הרצוי למצוי[/b]
להבנתי יש הסכמה בין גישות רבות לכך שהאושר מגיע מסגירת הפער שבין הרצוי למצוי. ברמה הבסיסית כשיש לנו מה שאנחנו רוצים אנחנו מאושרים, כשלא אז לא. בהכללה אפשר לומר שהגישה המערבית מנסה לקרב את המצוי אל הרצוי, ואילו המזרחית מנסה לקרב את הרצוי אל המצוי (קבלת המצוי).

הבעיה היא ששתי הגישות בהקצנה מתיחסות לצד שבו הן לא מטפלות כאילו הוא סטטי. זה לא המצב. אם נקצין בכל אחת מהגישות נמצא שככל שמקרבים את המצוי לרצוי נוצרים רצונות חדשים ונכנסים למרדף אין סופי, ואילו ככל ש"נקבל" יותר את המצב הקיים הוא ילך ויתדרדר כי אנחנו הורגים את המוטיבציה לשנות אותו לטובה (ומה שלא זז קדימה זז אחורה).

שני המצבים הסטטיים, של "המואר" החי באושר ובעוני מוחלט, ושל "המעושר" שכל רצונותיו הושגו אינם ברי השגה.
כל רצון שסופק כבר אינו רצון ואי אפשר להגיע כך לנירוונה, ומאידך גם בנירוונה משעמם בסוף...

השאלה אם כן אינה איך לשנות את הרצוי או את המצוי, אלא איך אנחנו מתיחסים לפער שביניהם.

[b]המתוסכל[/b] - הפער בעיניי המתוסכל גדול מיכולותיו. הוא רואה בפער עובדה קיימת לא רצויה ולכן לא יכול לקבל את המצוי. הוא נתקע במקום סטטי שבו מצד אחד הוא מחזיק ברצונות (בדרך כלל בגלל גירויים מהסביבה) ומאידך לא מנסה לשנות את המצב המצוי (בעיקר בגלל תחושה שלא יצליח). זו אינה קבלה שמשלימה (כי אז הרצוי היה מתקרב למצוי) אלא יאוש. זו למשל הכמיהה לבית גדול יותר בלי שום תוכנית איך להשיג כזה או כוונה להסתפק באמת בפחות.

[b]המאושר[/b] - הפער בעיניי המאושר הוא בתוך גבול יכולותיו. הוא נהנה מהפער כציפייה שלדבר שיתגשם. זה כמו לצפות לפרק הבא בסדרה שאתה אוהב, בידיעה שכשתראה אותו תחזור לציפייה המתוקה לפרק שאחרי. הציפייה היא חלק ממהנאה. המאושר נהנה מהתנועה המתמדת של המצוי לעבר הרצוי והרחבת הרצוי לרצונות נוספים שקודם מנע את כניסתם (כי קודם לא היו בגבול יכולתיו). הוא מקבל את המצוי אך לא בדרכו של ה"מואר" אלא באופן כזה שהפער הינו חלק מהמצוי, חלק אהוב. האם הייתם נהנים מהלימודים באוניברסיטה בלי הציפייה לסיום הסמסטר? זה לא פוגם בהנאה מהלימודים, זה חלק בלתי נפרד ממנה.

[b]האושר הדינאמי[/b]
האושר לפיכך אינו נקודה שאליה צריך להגיע, אלא מצב דינאמי שכדי לשמור אליו אנחנו צריכים לנהל את הפער שבין הרצוי למצוי, ולודא כל הזמן שהוא יוצר לנו מוטיבציה ולא מכבה אותה. האתגר הוא בלנהל את הרצונות שלנו נכון - אם נתקע ברצונות גבוהים מדי לא נזוז כי לא נאמין שהם בהשג יד (נו, אני באמת אהיה מליונר?...). אם נתקע עם רצונות נמוכים מדי לא נזוז כי השגתם לא תשנה את המצוי (יופי, אז אצא לנופש של שבוע ואז מה?...).

זה דומה למשיכה של עגלה בחבל - אם החבל רפוי העגלה לא זזה. אם מושכים חזק מדי החבל נקרע. רק משיכה בכח הנכון תזיז את העגלה, ואז אפשר גם למשוך יותר חזק כי היא כבר בתנועה ולהאיץ. אנחנו יושבים על העגלה וצריכים לנהל את מה שמושך אותנו. את הרצונות שלנו. אנחנו גם אלא שמושכים...

הדרך אל האושר היא לדעתי הדרך של האושר - להרגיש איזה רצון עושה לי נעים, ונותן לי מוטיבציה להשיג אותו. ואז עוד אחד. ועוד אחד.
ואם לא הצלחתם לא קרה כלום, כי זה רק אומר שהרצון היה גדול מדי. תקחו רצון בחצי הדרך, וכשתגיעו אליותמצא הדרך גם להמשיך לרצון המקורי.