לעניין התביעה המשפטית:
גם אני מצטרפת לקולות ששואלים, בזהירות, האם זה באמת הדבר הנכון והטוב ביותר.
בשבילך, בשביל המערכת ובשביל אחרות.
אני חושבת כמה דברים:
א. בשבילך - הבעיה עם תביעה משפטית היא, שבמשך כל התהליך את תצטרכי להוכיח שוב ושוב עד כמה פגעו בך, עד כמה הם היו לא בסדר, איזה מחיר שילמת וכמה את היית - ועדיין - מסכנה.
וזה בעייתי, כי זה יכריח אותך להישאר במצב של קורבן ולהתעסק המון עם הסבל שלך כדי להוכיח אותו למישהו אחר.
זה מזכיר לי את מה שחברה שלי אמרה על ביטוח לאומי.
היא היתה עיוורת וקיבלה קצבה וכל מיני הטבות.
והיא אמרה שהמאמץ לבקש ולקבל הטבה נחוצה, מועילה, שמגיעה לה - לא רק שהיה מתיש ומעצבן ודורש זמן ומשפיל ומעליב, כי תחקרו אותה על כל סעיף כאילו היא מנסה לרמות את המערכת - זה היה גם מחליש. כי כדי לשכנע אותם היא היתה חייבת להיכנס למצב "קרבן", למצב "נכה", למצב "לא מסוגלת", כדי לטעון ולשכנע ביעילות.
ואחר כך, היא אומרת לי, זה לא מובן מאליו לצאת ממשרדי הביטוח הלאומי בסוף הדיון ולהגיד "איזה יופי, אפשר לחזור להיות האשה החזקה, היוזמת והמסוגלת שאני באמת".
קשה לעשות את הסוויץ'.
(כן, גם אשה חזקה, מסוגלת ויכולה כמו שהיא היתה, היתה זקוקה לתמיכה רבה. זה לא סותר! אבל במערכות משפטיות או חצי-משפטיות זה בדיוק סותר. קשה מאוד לאחוז את המקל בשני קצותיו. "אני מסוגלת אבל זקוקה לעזרה" - לא נכנס בדלת. "נפגעתי מאוד מבית החולים אבל אני אופטימית ויכולה להחלים" - גם לא. או שאת קרבן גמור / נכה גמורה, או שלא מגיע לך כלום)
אז זה המחיר שאת עלולה לשלם על תביעה משפטית. המחיר של החלשה פנימית והשארה שלך בסבל שלך.
זה לא אומר שעדיף לוותר על התביעה, זה פשוט משהו שצריך לדעת ולהתכונן אליו לפני שנכנסים. ואם את רוצה להמשיך - לדאוג לתמוך בעצמך גם מהזווית הזאת.
ב. מבחינת השגת צדק ושינוי בבית החולים - גם אני נוטה לחשוב שתביעה היא לא דרך יעילה לשנות את המערכת.
זה "ינער אותם", על בטוח. השאלה היא, באיזה כיוון.
מההיכרות שלי עם מערכות בריאות - כל פעם שמישהו מאיים על המערכת, היא נהיית סופר-דפנסיבית.
והם משקיעים המון מאמץ, לא בלהשתנות ולעשות את הדבר הנכון - אלא בלהיראות כאילו הם עושים את הדבר הנכון, ולהוכיח שהם עושים את הדבר הנכון.
ולא הרי זה כהרי זו.
אז במקום, נניח, להתחיל להיות יותר קשובים למה שהמטופל רוצה - הם מתחילים לתעד באובססיה. "המטופל אמר כך-וכך, והאחות הציעה לו כך-וכך". הנה, כתבתי שהקשבתי למה הוא רצה! אי אפשר לבוא אלי בטענות!
אבל... מבפנים, מבחינת הדיאלוג, זה היה די אותו קראעעעכץ שממקודם.
את האמפתיה והאהדה ומבט בגובה העיניים וטון דיבור רך, הדברים שבאמת היו נחוצים שם, האחות הזאת לא למדה ולא יישמה רק כי מישהו איים על המנהל שלה בתביעה.
לדעתי זה נכון בייחוד כשמדובר במיומנויות ה"רכות" של יחס, תקשורת, מתן מידע, תמיכה, כבוד למטופל, מודעות לחוויית המטופל וטיפול מונע-טראומה.
על הסעיף של "לא ביצעתם בדיקת בטא וזו פשלה" - שזה סעיף רפואי קשיח - אולי זה משהו שבאמת יכול להשתנות דרך תביעה. פישלתם, טכנית, ממוקד, ברור ואולי חדמשמעי, וקל יחסים לשנות נהלים ולדאוג לכך שבדיקות בטא יהיו במודעות של הצוות ובהליך התגובה הנפוץ. אולי.
אבל כל השאר - דורש שינוי תרבותי ועבודה מתמשכת.
אז איזו לדרכים יעילות יותר? לדעתי, הערוצים של לחץ חברתי, הסברה, משא ומתן ועבודת סנגור מתמשכת.
תנועת אפס הפרדה, למיטב ידיעתי, השיגה שינוי משמעותי בלי לתבוע שום בית חולים.
אלא דרך הערוצים של דיבורים, דיונים, קידום הנושא, עבודה גם עם אמהות והריוניות וגם משא ומתן עם בתי החולים.
אני לא בקיאה בסיפור הזה, אבל כדאי לראות איך הן עושות זאת:
https://zero-separation.co.il/about/
ניסיתי לעשות חיפוש זריז ולראות אם יש איזה ארגון ישראלי שעוסק בתחום של שיפור היחס הרפואי וחוויית האשפוז.
לא מצאתי בדיוק-בדיוק :-\ אבל יש את האגודה לזכויות החולה בישראל
https://www.patients-rights.org/
שווה להתקשר אליהם וללמוד מה הם עושים ואיך.
במקרה שלך - כיוון שראית שמנהלת המחלקה הגיבה לך בחיוב ושבבסיס אכפת לה, אולי שווה להמשיך לנהל אתה דיאלוג. להתקשר אליה פעם-ב, לשאול אותה אילו התקדמויות הושגו במחלקה, מה היא מתכננת להמשך, האם היא בדיונים על זה עם קולגות נוספים (למשל, מנהים אחרים בביתה חולים או מנהלי מחלקות דומות בבתי חולים אחרים).
וגם, ובמיוחד, להציע פתרונות.
הכי קל זה להגיד לאנשים "אתם לא בסדר" ולהעניש אותם.
זה גם הכי לא-משפיע.
(ראי למשל
פתרון בעיות התנהגות והובלת שינוי חברתי)
אבל לבוא אליהם עם כיוונים ברורים על איך ומה צריך לעשות, זה כבר עניין אחר.
אולי היית יכולה, למשל, לבוא לדבר יום אחד בישיבת צוות או במסגרת שעת השתלמות למתמחים, לספר את הסיפור שלך ולהאיר איך הדברים הקטנים בהתנהלות שלהם מהווים עבורינו הבדל ענק.
והכל בגישה מאוד ממוקדת וחיובית: אם תעשה כך-וכך זה ייקח לך שלוש שניות, ומבחינתי זה הבדל של שמיים וארץ.
דברים כאלה
בעולם הגדול יש יותר ויותר הבנה של מערכות רפואיות (בייחוד בבריאות הנפש) את החשיבות שיש בלעבוד עם מטופלים וקרובים משפחה ולתת להם להיות מעורבים בהרבה רמות: של הכשרה מקצועית, של ניהול, תכנון ומתן שירותים.
אני אישית חושבת שישראל היא גם ככה ארץ מוכת-קונפליקט.
נדמה לי שיש על זה דיון מורחב ב
מלחמה שאף פעם לא די לה.
ודוגמה נהדרת ש
פרח בית הביאה לפני כמה שנים באחד הבלוגים שלה, על איך היא באה לרופא הפוריות שלה וביקשה בדיקת דם לוודא רמות ויטמינים וכדי לראות אם אין חסרים.
תגובתו: "אנחנו עושים את בדיקת דם הזאת בכל מקרה, בין אם את רוצה את זה ובין אם לא".
את קולטת? הבנאדם יצר קונפליקט מאפס, על דבר שהיתה הסכמה מלאה בינו לבין המטופלת, פשוט כי לא היה לו נעים שיש לה מחשבה או בקשה משל עצמה והוא רצה להראות לה מי שולט.
מטורף.
אז אני חושבת, במצב כזה, כל דרך פעולה שתגדיל את הדיאלוג רופא-חולה עדיפה על דרך פעולה שמעצימה את הקונפליקט ביניהם.
והמערכת המשפטית, מטבעה, מצמצמת דיאלוגים ומחדדת קונפליקטים.
מה את חושבת?