לא סתם שמש. שמש במרום זורחת. ילד שלי מוצלח.

וואי וואי.. זה הקטן הפך לשמש?

אילו תהפוכות עברו עלי מאז...
כל הריון ולידה חיברו אותי יותר ויותר לעצמי, ולאינטואיציות שלי.
מקווה להמשיך כאן.
ומקווה גם לכתוב יום אחד על הריון נוסף, אבל לא נראה שיקרה.

איך מאחדים עם טדליק הרהורים ומעשיות לבית דולין ?

וגם, אופססס, אף פעם לא סיפרתי את סיפור לידת הבית של זה הקטן גדול יהיה.
לא נורא. סיפור סטנדרטי - לידה טובה וקצרה, מיילדת נהדרת ודולה תומכת, הצלחתי לעמוד בלידה טבעית למרות החששות שהיו לפני, הרבה בזכות קורס ההיפנובירת' שאולי לא מנע את כל הכאב אבל הפחית את החששות כמעט לאפס.
גם את סיפור ההנקה של זה הקטן לא סיפרתי. אין לי כוח להכנס לזה.
אני ממש כבר לא חוששת ללדת. אם זה היה תלוי רק בי אז הייתי עוברת עוד 3-4 לידות בכיף...

תשמעי
לי היתה סכרת הריונית
וילדתי בבית
קודם כל תנשמי...
תוצאה גרועה בהעמסת סוכר, ובכלל סכרת בהריון, לא נגרמת כתוצאה מהתזונה שלך באופן כללי, אלא מספרת על נטייה ועל מה שקורה עם הפרשת ההורמונים שקשוררה לשיליה. כך שממש אין לך מה לכעוס על עצמך.
לי היתה סכרת הריונית ואני אוכלת מאד בריא ומאוזן ובכלל אורח חיי בריא. ואכן- בבדיקה יצאתי סוכרתית (כי זה מצב קיצוני של העמסת סוכר ברמה מטורפת, שמספר מה קורה לגוף שלך במפגש עם סוכר, בהריון), אך בפועל, במעקב שהייתי בו אחר כך- בכל בדיקות הדם לאחר הארוחות וכו' -הייתי מאוזנת לחלוטין, כתוצאה מהתזונה הטובה.
סביר שאם היו עושים לך בדיקה אחרי ארוחת הקינואה והאורז, הכל היה יוצא תקין, אבל בכוונה מביאים את הגוף למצב קיצוני (100 מ"ל סוכר) כדי לראות איך יגיב, ולחשוף נטיה סכרתית.
זה שהייתי מאוזנת לאורך כל המעקב אחרי שהתגלתה הסכרת, היתה גם הסיבה שלא היתה לי שום מניעה ללדת בבית, כי הסכרת היתה מאוזנת לגמרי יש פרוטוקול של מיילדות בית, באלו מקרים מותר או אסור ליילד בבית. סכרת מאוזנת ע"י תזונה מאפשרת ללדת בבית.
ותקשיבי, ממש לא חייבים לאכול כל כך קיצוני כמו שתיארת, גם אם אכן יש לך סכרת
העניין הוא יותר הרבה ארוחות קטנות ודלות בפחממות וסוכרים
אני התייעצתי עם נתורופת שבנה לי תפריט ממש מאוזן וטעים
אם תרצי, אעביר לך את פרטיו.
ולגבי לידה בבי"ח....
יש לי הרבה מידע שבררתי בזמנו על לידה בבי"ח עם סכרת הריון... אם תרצי אפרט
בכל מקרה, כתוצאה מהבירורים הללו החלטתי ללדת בסוף בבית, וזו אחת ההחלטות הכי חכמות שעשיתי אי פעם
באמת
(וגם אני גרה בקומה שלישית, בלי מעלית...)

לקראת שביעי.
עשיתי בדיקת העמסת סוכר למרות שחשבתי לוותר עליה. לא כיף ולא בריא.
אבל עם הנטיה המשפחתית שלי, נו, אי אפשר. כדאי לעשות.
תוצאה גרועה מאד.

עלי לעשות העמסה ביום ראשון. ואם התוצאה גרועה שוב (ויש סיכוי יותר מסביר שתהיה), לא חושבת שיסכימו לילד אותי בבית.
ההמוגלובין ממשיך לרדת אל מתחת ל10 למרות שאני לוקחת ברזל.
אני כל כך משתדלת לא לכעוס על עצמי.
הנטורופתית הזהירה אותי מראש שאם לא אקפיד על הדיאטה כפי שנתנה לי אגיע לסוף ההריון באפיסת כוחות. ועם סוכר גבוה.
ואני נשברתי. לאט לאט.
אבל נמאס לי לאכול כל היום קינואה ואורז (4 פעמים!!!! ביום), ודגים 3 פעמים בשבוע (אני לא אוהבת דגים!), ותפוח כמתוק היחידי.
וסלטים בלי עגבניות ובלי פלפל.
וכל היום להכין סלט מחסה, גזר, צנוניות.
כמה שאני אוהבת חסה וגזר, זה נמאס!!!!!! כלומר, לא החסה עצמה אלא השטיפה שלה, והאכילה שלה בלי עגבניה.
אז לא הורדתי 100% ממוצרי החלב. אבל משהו כמו 90% כן.
וחזרתי לאכול מדי פעם חיטה, אבל גם, בערך 10% ממה שאכלתי קודם.
רק המתוק הזה.
כן אכלתי.
עברתי תקופה כל כך קשה עכשיו, עם בכי בלתי פוסקקקקקקקקק
ועייפות, וכעסים, ותסכולים, וחיפוש שלא תמיד נראה מועיל.
וזה היה הניחום שלי.
גם כך מרגישה בודדה. אז לפחות החבר המוכר והממתיק הזה.
אז עכשיו אולי דפקתי לעצמי כל סיכוי ללדת בבית.
לא מוכנה לחשוב על זה. בכלל לא חשבתי על אלטרנטיבות.
איפה ללדת?
עד עכשיו זה היה במונחים של ממי אני יכולה לבקש אולי ללדת אצלו בבית כדי שלא יהיה עניין הקומה שלישית בלי מעלית.
עכשיו אני אולי אאלץ להתחיל לחשוב על באיזה בית חולים אמצא תמיכה הכי סבירה ללידה טבעית.
לא!!!!!!!
לללללאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
לא מוכנה!!!!!!!!!!!!!
לא רוצה להגיע לבית חולים!!!!!!!!
לא רוצה ללדת עם זרים!!!!!!!!!!
לאאאאאאאאאא ררררררוווווצהההההההההההההההההההההההההההההההה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

כתבת איפה שהוא שלבן שלך קוראים עוגיה כשמו אוריה, והופתעתי כל כך כי יש לי בת דודה, גם היא בהריון וגם לה אוריה עוגיה!

ההריון הזה כה שונה מהקודם. ודומה עם זאת.
כרגע אני בעיקר רואה את השונה.
אני הרבה פחות נוכחת בו, או עסוקה בו. יש שיגידו מתחברת.
לא יודעת אם ההגדרה נכונה. אני מאושרת איתו, מאד. כמו גם עם הקודם.
בקודם חיכיתי כבר לפגוש את הבוציק שבבטן. נהניתי מההריון אבל ציפיתי כבר שיגיע.
עכשיו הוא חולף לי מהר. מצפה מאד לראות את הילד, אבל מרגישה כמה טוב שהריון לוקח 9 חודשים. וגם החודשים האלה חולפים די מהר.
יודעת הרבה יותר מאשר בהריון הקודם, יותר נחרצת.
למרות שגם אז קראתי הרבה מאד, אבל לא במקומות הנכונים.
מרגישה לאיזו תמיכה אני זקוקה, שלא הייתי מודעת אליה כלל בפעם הקודמת.
מצטערת שלא אלד עדיין בקהילה בה אני רוצה לחיות את חיי. (עדיין לא מצאנו).
מבינה איזו כברת דרך עברנו האיש ואני בתפיסת העולם שלנו מאז ההריון הקודם.
מרגישה גם את הפער שעדיין קיים בינינו, ולא בטוחה עד כמה נצליח להתקרב בעניינים מסויימים.
כמו בהריון הקודם, חולה כבר חודש שלם כמעט ברציפות.
הרבה פחות עסוקה, הרבה יותר טרודה.

אנחנו גם לא מגיעים יותר לבריתות. אפלו אם לאחים שלנו יוולדו בנים.
כבר הודענו להם סופית.

רק הבהרה קטנטנה לתמיכה הנהדרת שאני מקבלת מבאי דפיי.

אין ברית ולא תהיה יותר.

אין מה לדאוג.
על גופותינו המתות.
וגם אז, זה יהיה בניגוד לצוואה...

ברכות

טדליק, אני מזדהה איתך גם בעניין הברית וגם בעניין חרדות-ההפלה (חלומות מהסוג שתיארת ביקרו אותי מדי פעם במשך כל ההריון...)
לגבי הברית - בטח קראת את זה כאן כבר הרבה פעמים אבל אני אוסיף את שלי - שלושה חודשים וחצי אחרי הלידה אני שלמה לגמרי עם ההחלטה שלא למול את אור. המשפחה לא אומרת שום דבר בנידון, אוהבים אותנו ואותו כמו תמיד. גם אלה ש"לא היו מוכנים לשמוע על זה" ועשו פרובוקציות ופרצופים שכחו מזה מהר מאוד, לפחות כלפי חוץ... מה שהכי חשוב זה ההסכמה בינך ובין אישך. על כל השאר תצפצפי, זכותך כאמא לשמור על שלמות גופו של בנך. ואפילו עוד יותר אחרי סיפור כמו זה שעברתם.

בהצלחה. והמשך הריון כיפי! אני קוראת מדי פעם, ומאמינה ביכולתך ללדת בבית וכמו שאת רוצה.

_בוציק ידע מה הוא רוצה. בצקי קטן שלי.
רצית אח, תקבל אח._
אושר גדול! ובשעה טובה... @}
אני גם במתלבטות לגבי ברית לילד הבא. מקווה שזו תהיה בת כדי שלא אצטרך לעמוד בדילמה... אין לי זיכרון צילומי או מוחשי בשיט ( סליחה על הצרפתית ) אבל אני זוכרת טוב מדי את הבכי שלו אחרי הברית איזה סיוט.
יש פה גם דף - אח נימול אח שלם
נראה לי שקראתי אותו מתישהו, אבל אני לא ממש זוכרת מה כתוב שם.

עדיף מת, אבל נימול
אוהבים אצלינו קדושים מעונים

חולה? אין יומולדת לבוציק?
אני עם ברונכיט בעעע
החלמה מהירה

טדליק החולה בשובה מסקירת המערכות:

לא תהיה ברית!!!

בוציק ידע מה הוא רוצה. בצקי קטן שלי.
רצית אח, תקבל אח.

אנחנו חיים בחברה פשוט חולה.
הזעזוע שמבטאים כלפי ההחלטה שלנו שלא לקיים ברית הרבה יותר גדול מזה שמביעים כשאני מספרת על כך שבוציק כמעט מת כתוצאה מברית.

חברה דפוקה!!!!!!!!!

עדיף מת, אבל נימול.

תודה פלונית.
זה ברור לי לגמרי, אני גם ממש לא סובלת מחרדות הריון על פי רב.
כנראה שהן מתבטאות בלילה.
יש לי אמון מלא בגוף שלי ובחוזקם וחוסנם של צאצאי.
יש לי אמון קצת פחות מלא בראש שלי, האם יניח לי בלידה לעבור אותה בנחת בבית.
אבל מתחילה להאמין שכן.
בכל מקרה, החלטתי על כך.
יש לי עוד זמן ודרך לעבור עד אז.
כיוון שכה ברור לי שאני לבית חולים לא רוצהלהגיע, אין לי למעשה הרבה אופציות אלא להאמין שאצליח.

חברתי הטובה ילדה היום לפנות בוקר.
בבית חולים.
בשל עומס על המערכת, לקח הרבה זמן מרגע שהפרידו בינה לבין התינוקת ועד שבדקו כל אחת מהן והשיבו אותה אליה.
לא מוכנה בשום אופן לכך.
על גופתי המתה, ויש לי תוכניות לעוד שנים ארוכות על פני כדור הארץ.
מספיק היה עם בוציק שלקחו ממני למרות שלפני הלידה צלצלתי 3 פעמים לברר אם בבית החולים אפשרי שלא יקחו אותו ממני כלל.

טדליק,

אל תדאגי,
הריון ובעיקר הורמונים משתוללים הם בגדר יום חג לחרדות,
כך יש להן הזדמנות מצויינת לפרוץ במחול ולהתפרע ללא כל מעצורים.


שיהיה לך לילה טוב וחלומות פז... .

לפני שלשה שבועות חלמתי חלום עוד יותר נוראי.
הייתי במקלחת ולפתע ראיתי שאני מדממת, והבנתי שאני כנראה חווה הפלה.
הבטתי במה שיצא מגופי וזיהיתי גוש קטן שהוא העובר.
התקרבתי כדי לראות מקרוב יותר (אני קצרת רואי בזמן האחרון) וראיתי יצורון שנראה קצת כמו שלד (לא לגמרי אנושי, למעשה, מזכיר קצת אפילו את הנוסע השמיני...). הוא זז.
הושיט את ידו אלי, ואני בוכה בהיסטריה, בלי להצליח להוציא קול.
כמה שהוא נראה לא אנושי, בכלל לא הזיז לי הוא היה הילד שלי. הרגשתי חוסר אונים ואבל גדול.
הוא סובל, זקוק לי, נושם את נשימותיו האחרונות וידי קצרה מלהושיע.

---

חמוד/ה שלי,
אמא מחכה לך. אמא פה בשבילך.

גם אני כבר בכלל לא בטוחה שהוא הוא ולא היא...

לפני יומיים חלמתי חלום נוראי.
חלמתי שאיכשהוא הגעתי לבית חולים, ובאיזשהוא שלב אני מגלה שעשו לי קיסרי בניגוד המוחלט לרצוני, בעצם בכלל לא אמרו לי.
כנראה שהתעוררתי וגיליתי שאני אחרי קיסרי, ומסרבים לתת לי את התינוק/ת שלי.
ואני בוכה וצועקת שאני דורשת לקבל את התינוק/ת שלי עכשיו, ואף אחד לא מוכן להקשיב.

בעעעעעעעעע!!!!!!!!!!!

אני כנראה ממש ממש לא רוצה להגיע לבית חולים הפעם....

איזה יופי שזאת את!
רק עכשיו גילית ואני וגם איתן שמחים לשמוע.
לי דווקא יש הרגשה שזאת בת...

איזה הבדל יש בין ההריון הזה לקודם.
אני כמעט שלא נמצאת בו בכלל. הוא חולף לידי.
לא מלטפת את הפצפוציק/ית, לא מדברת איתו/ה, לא נמצאת במחשבות שלי איתו/ה.
כל כך מפוקסת בוציק, שאין מקום וזמן לחשוב על מישהו אחר, שזקוק לי לא פחות.
היה לי חיבור כה עמוק עם בוציק בזמן ההריון איתו, ואני לא מאפשרת לעצמי כזה עם הפצפוץ הנוכחי כמעט.
היו רגעים ממש בודדים בהם חשתי אותו. את מי שהוא.
אני חושבת שהוא הוא.
עם בוציק היה ברור לי שהוא הוא.
התחלתי להרגיש תנודות קלות כבר לפני יותר משבוע. פרפורים קלים ביותר בבטן. עוד לפני שבוע 11.
ואין לי זמן לשבת איתו ועם עצמי.
כלומר, זמן עוד יש לי, אבל לא פנאי רגשי.

אה, אז זו את... שיהיה בשעה טובה!

(מה נסגר עם לידת הבית? טוב, יש עוד זמן..)

הי יקירתי!!!
אני נרעשת ונרגשת למשמע החדשות!!!
שיהיה בשעה טובה
ד"ש לבנים וזו סיבה מעולה שנדבר בקרוב

הפעם ניצלתי את חוכמות הבוציק כדי לבשר לו שאני בהריון...
בזמן היניקה, מביט וצוחק:
"אמא, יואו, איזה ציצי גדול יש לך!
יש לך תינוק בתוך הציצי!"
וצוחק וצוחק וצוחק.
"בצקי חמוד, אין לי תינוק בציצי, יש לי תינוק בבטן..."

טרם הפנים.

טוב, הגיע הזמן.
עלי להודות ולהתוודות שאני היא הקולורבי, או כלשוני, ראש קולורבי.
עכשיו תוהה עם לצרף את הבלוג הזה לבלוג טדליק הרהורים ומעשיות לבית דולין או להשאירו כעומד בפני עצמו.

החלטתי שלא להדביק את הבוציק באבעבועות הפעם.
נחסוך ממנו את השמחה לפני פורים הבא עלינו לטובה.
אולי נדביק כבר שני ילדים כשהבא בתור יהיה מעל שנה. (הבאה בתור?).
אני מצויינת בתכנונים (כפי שהוכחתי עצמי למעלה).

בכל מקרה, חברתי היקרה אכן חשה לא מספיק בטוב (בלשון המעטה) מכדי לערוך נשף הדבקויות.

חשוב מאד מאד ענין הנוגדנים כי יש אחוז כשלשהו לא זוכרת כרגע- שיכול להידבק שנית.

יש מיילדות שמוכנות לקבל כשיהיה כסף, או שמלקים להן.

או שמלקים אותן. (אבל לא חזק)

לגבי אבעבועות - אפשר לבקש מהרופא בדיקת דם ולוודא אם יש לך או לא נוגדנים.
לפני בדיקה כזו ווידוי שאני לא חולה לא הייתי מתקרבת בכוונה לילד חולה ולא מדביקה ילד שלי.
וכנ"ל לגבי אדמת...
לפעמים חיסונים בגיל צעיר וגם המחלה עצמה לא מחסנים לכל החיים מסתבר...

קראתי עכשיו את הדף שלך (ככה זה כשצריכים ללמוד אחרי שהילדים ישנים... בסוף מגיעים גם לפה...)
אז בשעה טובה קודם כל
הזכרת לי כל כך את עצמי לפני שנה שהייתי חיבת לכתוב-
גם לי היה קטן-גדול יונק כשנכנסתי להריון ותהיתי מה לעשות
(המשיך לינוק כמו גדול, כל ההריון, לא גמל את עצמו ולא נעליים. ינק גם על ריק, ועד היום- חצי שנה אחרי שנולד אחיו.
בדיעבד- שמחה שלא נכנעתי ללחץ מסביב ולא וגמלתי אותו. סבבה לכולנו עם זה)

גם לנו היו עניינים עם אבעבועות
(אצלנו הילדון נדבק והייתי בהיסטריה מה יהיה עם העובר. הכל בסדר. היו לי נוגדנים כי חליתי בילדותי)

גם אני החלטתי ללדת בבית- קומה 3, אין כסף...
(מוסיפה את טובה קרני המדהימה לרשימת המיילדות שלא נרתעות מלגרור בלוני חמצן ועוד מי-יודע-מה-יש-להן-בכל-התיקים-הללו על פני 3 קומות
את יכולה לקרוא את הסיפור בדף ריקוד לידה)
והכסף?
הסתדרנו איכשהו. תמיד מסתדרים בסוף, ורק לאחרונה גמרנו לשלם
בדיעבד- שווה כל שקל.

אבל הכי הזדהיתי עם זה:
_המחשבה הזו על הקטנטון שלי, שבעוד כמה חודשים כבר יהיה הגדול שלי, קשה לי.
יש בינינו כזו קרבה, ואינטימיות מיוחדת.
איך תוכל להתקיים בכלל עם עוד אחד/ אחת בתוך המשוואה?_
כל כך הרבה חשבתי על זה בהריון...
ומה עכשיו? זה אכן משתנה. לא יודעת מה להגיד על זה. יש המון יופי והנאה מהתינוק המדהים,ואור בבית, והקשר שמתרקם ביניהם, וההתרחבות
אבל כן, יש משהו עצוב בכך שמה שהיה - מסתיים באיזשהו אופן. אולי יותר נכון לרכך- משתנה
זה טיבם של החיים להשתנות ובלה בלה בלה, אבל זה עדיין (גם) עצוב
זו החוויה שלי לפחות..

יש מיילדות שמוכנות לקבל כשיהיה כסף, או שמלקים להן. אפשר גם לעשות מגבית במשפחה. אני פשוט השקעתי את כל הכסף שהיה לי אז: לא קניתי בגדים, לא קניתי עגלה, לא קניתי מיטה, חיתולים קניתי חד"פ להתחלה ובהמשך קיבלתי רב פעמיים (חלק יד שניה וחלק קניתי בכסף שקיבלתי מתנה לכבוד הלידה) כל מה שהייתי צריכה כמעט השגתי איכשהו והחלטתי להשקיע סכום בלידת בית. בדיעבד לא בטוח שהייתי עושה את זה למרות שאני כמובן בעד לידות בית. מצד שני אם מחליטים אז נראה לי שאפשר לגייס את הכסף.
איזור ההדבקה לא מתאים לנו, כמה חבל. אולי אני אפרסם בכיכר השוק (בצחוק).

מניין לוקחים כסף ללידת בית?!!!!!!!
זה עתה שבתי מנטורופתית שרקחה לי מתכון לתזונה בריאה עבורי, וכבר עכשיו ברור שהכסף ללידת בית לא יבוא מצמצום הוצאות על מזון, בלשון המעטה.
אני פונה אל היקום ואל האל הטוב שיעזרו לי למצוא הכנסה שתאפשר לי לאכול בריא, לתחזק את עצמי ומשפחתי, וללדת בבית.
אמן כן יהי רצון.

חברתי היקרה נמצאת ברחובות.
עלי לוודא עמה שנית אם היא מסוגלת לקבל נדבקים, מסתבר שהיא לא מרגישה כל כך טוב מסיבה לא ברורה...

איפה כאן מדביקים ילדים בריאים במחלות ילדות?

גם אני תוהה אם זה לא מסכן באיזשהו אופן את ההריון
עד כמה שידוע לי, אם חלית באבעבועות בילדותך (כלומר אם יש לך נוגדנים) אז ההריון לא מסתכן במגע עם ילד חולה.

בקשר לאבעבועות, אין לי תשובות, אני מהרהרת בימים האחרונים באותה שאלה בדיוק, כי יש לי ילד בן 4.5 שלא חלה באבעבועות מעולם וכולם סביבנו מחוסנים, כך שאני פוחדת שהוא לא יחלה בזה עד בגרותו, שאז זו כבר מחלה ממש ממש ממש לא נעימה. די חשוב לי שהוא יעבור את זה בקרוב.
אחרי שאני אלד, עדיף שהוא לא יידבק לפחות שנה, כי אם התינוק החדש יידבק מתחת לגיל שנה זה לא יחסן אותו. אז די בא לי שהוא יידבק לפני הלידה (יש לנו עוד איזה 7 חודשים...)
אבל, גם אני תוהה אם זה לא מסכן באיזשהו אופן את ההריון.
בקיצור, ממתינה אתך לתשובות.
(ואם התשובות יהיו חיוביות, גם מעניין אותי לדעת איפה החברה שלך נמצאת)

שמחה בשמחתך- מה אומר הבן זוג על ההריון הנוסף?
רוצה לציין שרוב ההריונות מוצלחים טובים וללא סיבוך אך במידה וצריך להעביר אותך בשל בעיה בזמן הלידה, האם חשבת כיצד לרדת 3 קומות ???
מציעה לשקול מקום לידה בטוח יותר לך ולילוד-חברה, אצל ההורים, צימר לידה

בושה לי וחרפה לי.
כולה שבוע שביעי, עם תיאבון לוקה בחסר (יחסית לעצמי כמובן), עם בטן של חודש רביעי- חמישי, ופנים שמיד מזהים בהן הריון. (אם מסתכלים נכון).
איך ייתכן?
טוב, תמיד טענתי שאני - רק ממחשבה על הריון הבטן מתפרצת אצלי כמו בחודש שישי...
הוכחתי את טענתי.

המחשבה הזו על הקטנטון שלי, שבעוד כמה חודשים כבר יהיה הגדול שלי, קשה לי.
יש בינינו כזו קרבה, ואינטימיות מיוחדת.
איך תוכל להתקיים בכלל עם עוד אחד/ אחת בתוך המשוואה?
הוא ישן צמוד אלי, מחבק את פניי מתוך שינה.
האם עולמו יתהפך כשיגיע האח/ אחות המיוחל/ת?
מצד אחד אני שמחה בהריון הזה מאד.
אבל בניגוד להריון הקודם, אני גם מרגישה כאב גדול על מה שילך לאיבוד.
גם הידיעה שלעולם לא אוכל להעניק לתינוק החדש את מה שהענקתי לראשון, אבל בעיקר על מה שיהיה עם הבכורצ'יק.
מצד אחד, לעולם לא הייתי מוותרת על האחים שלי, הנפלאים והאהובים, ואני מאחלת לו אחים שכאלה וקשר נפלא כזה עמם.
ומצד שני, ....
כואב לי הלב.

וכמובן שבדיקת הבטא הרקיע שחקים היום.
נו, אתמול עמדתי להכין חזה עוף עבור אחי החולה ובמקום לזלול ממנו ללא הרף, קיללתי את הרגע בו נעמדתי במטבח.
כמה ברור יותר יכול ההריון הזה להיות?
קולורבי שכמותי, אין לי בחילות על פי רב, וגם התיאבון שלי לוקה בעודף.

בגן הפקאן לא הייתי אתמול, אבל במכון וייצמן כן...
ואני באמת אמורה לשלוח במייל משהו למישהי, טוב שאת מזכירה לי.
אז האם במקרה, או שגן הפקאן הוא קוד למכון?

(והאם מישהי תסכים ליילד בבית שהוא בקומה 3 בלי מעלית?...)

בשבת סחבתי את כל המזוודות לקומה שלישית בלי מעלית. קטעים. כשהצלחתי להחזיר נשימה, ביקשתי שהלידה הבאה תהיה בתנאים משופרים.

אפשר להניק בהריון, אבל צריך לשים לב, כי לפעמים נפסק ייצור החלב בסביבות שבוע 16-18. בדרך כלל אם ממשיכים "על ריק" הוא יחזור סביב 23 +.

הייתכן שנפגשנו אתמול בגן הפקאן ואת אמורה לשלוח לי דבר מה במייל?
סלחי לי אם אני טועה בגדול,
אך האם אני מנחשת נכונה?

דרך אגב, בקשר להנקה- אני הנקתי בהריונות עד שנגמר לי החלב- בהריון השני זה היה בחודש חמישי להריון ובהריון השלישי זה היה בחודש השלישי להריון ובשתי הפעמים הילדים גמלו את עצמם (עם קצת עידוד ממני...). זה עלול לגרום להפלה אם את בסיכון אבל אם את בריאה וההריון בריא (אין דימומים, הכל תקין)- אפשר להניק עד הלידה...

אני בענייני תה ג'ינג'ר ולימון עד כדי הרעלה כבר...
מתלבטת אם יש שינוי תזונתי משמעותי שאפשר לעשות בלי לעשות ממש ניקוי-
מניקה והריונית, יש גבול למה שאני יכולה להעביר את הקטצ'יק שלי שבחוץ ואת התאים המתחלקים החמודים שבפנים. (מזכירה לעצמי למצוא להם שם בקרוב).

סיפור גדול...איזה קטעים איתך...קולורבי זה כלום עלייך...

בתור התחלה להצטננות תדפקי 2 כוסות תה ג'ינג'ר ....

אתמול הייתי על סף התקפון לב.
קבלתי תוצאות של בדיקות דם ושתן שערכו לי לבקשת רופאת הנשים שלי.
משהו בהן הצביע על התחלה של דלקת או משהו, החלטתי לצלצל ולהתייעץ עמה.
ענתה לי פקידתה, ואמרה שיחזרו אלי טלפונית כשיוכלו להעלות את תוצאות הבדיקות במחשב.
חוזרת אלי, אומרת כי הבדיקות לנגד עיניה, וכך הן התוצאות:
אני לא בהריון ו....
"מה????!!!!!" אני מזדעקת. (מתחילים לרוץ לי סרטים בראש- דמיינתי שני קווים בבדיקה/ היה הריון ונפל/ אני היפוכונדרית יותר מכפי שחשבתי/ המחזור בכלל עוד לא מאחר, וסתם אבדתי כל קשר עם הזמן).
"איך ייתכן?" (בכל זאת איזה קול קטן אומר לי שאני לא עד כדי כך מנותקת מעצמי.)
הפקידה תמהה על תגובתי ונועצת ברופאה.
בודקות שוב את התוצאות.
כמה רגעי מתח נוספים מהצד שלי והתייעצויות מהצד שלהן.
"סליחה", נמסר לי, "לא שלחנו אותך לבדיקות הנכונות ... נשאיר לך הפניה לבדיקות נוספות..."
בכלל לא בדקו לי את הבטא...
ונתנו לי טלפונית תשובה של מישהי אחרת...

_אשמח לשמוע מי הן מיילדות הבית שהסכימו ליילד בקומה ג'.
וגם איך עברה הלידה שם..._
המדובר במיכל בונשטיין ובענת תל אורן. שתי מיילדות ותיקות מאזור המרכז.
איך עברה הלידה? קראי את סיפורי הלידה שלי בכל אופן, לא היה למהלך הלידה שום קשר עם קומת המגורים.
למה שיהיה בעצם? האם את מדמיינת פינוי בהול באלונקה חלילה?

אני שמעתי על נפלאות הויטמין D לחיזוק מ החיסון. בדקתי ובאמת היה חסר לי! מסתבר שבחורף כשאין שמש להרבה אנשים חסר. עוד קראתי מחקר שנשים בהריון שלוקחות ויטמין D יולדות תינוקות עם עצמות חזקות יותר. שאלתי את הרופאה מה לעשות עם החסר - היא אמרה לי שכלום ושזה שטויות. חפשי ויטמין D בגוגל תמצאי הרבה מידע.

הצטננתי בשנית, כשבוע ומחצה אחרי הצינון הקודם.
גם בהריון הקודם כל רגע חטפתי צננת.
זו בעיה אצלי בשל איבוד הקול. הוא כלי העבודה שלי.
איך אני מחזקת את עצמי כל התקופה הזו?

_יש לי נטיה לפעמים לחשוב שאני חכמה יותר מכולם.
השבוע התבדיתי. (לא בפעם הראשונה בחיי)._
D-:
מזדהה... מכירה את ההרגשה...

(והאם מישהי תסכים ליילד בבית שהוא בקומה 3 בלי מעלית?...)
ודאי. לפחות שתיים שאני מכירה.
אם יש כאן בעיה, זה שהמיילדת המסכנה צריכה לסחוב את כל הציוד הזה בעצמה.

<גם אני הוטרדתי מאותה שאלה בדיוק לפני הלידה הראשונה...>

ועכשיו אני קוראת עוד ועוד סיפורי לידה.
איך אני מכינה את עצמי ללידה בריאה, מחזקת, בבית?
(והאם מישהי תסכים ליילד בבית שהוא בקומה 3 בלי מעלית?...)

אני לא מוותרת.
אולי עד אז נעבור דירה ואז תיפטר הדילמה הזו לפחות.

אמא שלי מזמן הודיעה לי שאם אני מתכוונת ללדת בלידת בית, שלא אודיע לה שאני בהריון עד אחרי הלידה.
חמותי אמרה שללידת בית היא לא מתכוונת לעזור כלכלית. (היא מאד עזרה לנו בשנים האחרונות).
עכשיו עלי להתחיל לחסוך מהאין משכורת שלי.

נשלחתי כלאחר כבוד אל רופאת הנשים. (היתה קצת הסטריה במשפחה בשל צילומי הרנטגן שעברתי...)
רופאה מעניינת.
בביקורי הקודם אצלה (לפני למעלה מחצי שנה), אמרתי משהו לגבי זה שאת הלידה הבאה אני מתכננת לבית.
היא באופן מפתיע עודדה אותי ואמרה שאין כל מניעה אם אין בעיות בריאותיות.
עכשיו, כשהדבר הפך לרלווטי והזכרתי שוב את רצוני, היא לא הגיבה.
כמובן שחוסר תגובה עדיף על הטפה נחרצת כנגד, אבל מתמיה מעט.
היא כן ציינה שעלי להפסיק להניק את הקטצ'יק הגדול שלי. שעלולה להגרם הפלה בעקבות המשך הנקה.

אני לא מסוגלת לחשוב על לגמול אותו.
לא נראה לי גם שהוא מסוגל לחשוב על להיגמל.
הפתיעה אותי הקביעה שלה שעכשיו ההנקה משמשת רק כמוצץ ואין בה שום ערך תזונתי או אחר.
ברור לי שאני יודעת אחרת, אבל בתור רופאה שנשמעה יותר פתוחה, ציפיתי לידע מתקדם יותר.

יש לי נטיה לפעמים לחשוב שאני חכמה יותר מכולם.
השבוע התבדיתי. (לא בפעם הראשונה בחיי).
בתור קוראת וותיקה (שכרגע לא מזדהה בניק הרגיל), אמנם לא למדתי באופן מסודר את עניין המודעות לפוריות, אבל נקטתי בשיטה בשנתיים וחצי האחרונות.
כלומר, החלטתי שלמדתי את גופי כייאות, וכי אני מזהה את הימים הפוריים שלי.
משום מה, מסיבה לא ברורה, החלטה זו נסמכה על זיהוי הפרשות בלבד.
כלומר, חום גוף לא רלוונטי לגבי, ממילא הוא לא נורמאלי אצלי. ומצב צוואר רחם- למי אכפת?!!!

יופי קולורבי.

קולרבי שכמותי, התחלתי חשה בשבועיים האחרונים אי נוחות גוברת והולכת בזמן ההנקה. (אותה ייחסתי לעובדה שאני לא שותה מספיק בזמן האחרון).
יום אחד אפילו הייתי מבוחלת מאד, בשעות אחר הצהריים. (מתח? וירוס בטן?).
צינון שתקף אותי גרם לי לאבד את קולי לחלוטין (דבר שבעבר הלא רחוק קרה לעתים תכופות, אך לא מאז כמה טיפולי אייפק שעברתי לפני כחצי שנה).
לא עקבתי בחודשיים האחרונים על תאריכי קבלת הוסת המדוייקים, אך היתה לי "התמצאות מרחבית" של תקופה, והסתובבתי עם תחבושות כמה ימים והן נשארו נקיות. (ייחסתי זאת לכך שלא זכרתי בדיוק מה היה תאריך הוסת האחרונה, כנראה ש"התמצאות המרחב" שלי מוטעית).
יצא לי הרפס על השפה בלי כל סיבה נראית לעין. (מתח של טיפולי שיניים?!!)
ואז הגיע היום בו החלו כאבי מחזור.
אצלי הם אומרים לרב שבעוד דקות ספורות תחל הזרימה.
ולא כך.
שעתיים, ואין זכר.
חמש שעות חולפות, כאבי גם קטנטנים, אך אין סימן ואות.

טוב. התעלמתי מכל הסימנים עד כי כלו כל הקיצין.
יש קול קטן שאומר לי "הריון! הריון" (על משקל זאב! זאב! (חיה נפלאה בעיני, כמו הריון)) כבר כמה שבועות ואני מתעלמת ממנו בנחישות.
אומרת לאב העתיד כי אלה תחושותי.
הוא מבטלן בהינף ראש ויד: "אמרת לי אז שזה לא יכול לקרות, אז אין סיכוי." (:-S)

בלי ידיעתו, שולחת את אחותי היקרה לרכוש עבורי ערכה לבדיקה.

נו?

| |

יופי קולורבי.

למען האמת, באמת יופי.
לא יכולתי להיות יותר חסרת אחריות, טמבלית, ומאושרת מכפי שאני עכשיו.

אמנם רציתי להתכונן להריון, לא לקחתי חומצה פולית, עשו לי מספר צילומי רנטגן, ואכלתי כמו הריונית באמוק בארבעה חודשים האחרונים עם קרייבינג עז למתוק וארבע קילוגרמים נוספים...
אבל מה כל זה לעומת התחושה הנפלאה של הגוף המתמלא אנרגיות (בינתיים לפחות), השמחה האדירה, התחושה שהגוף לא בגד בי במקום שהשכל כן...
והקרייבינג למתוק שקצת שכח לפתע. (משום מה החשק לאפייה גבר, אבל אני נוטה לשייך זאת לכך שיש סוף סוף תנור אפיה חדש ונורמאלי.)

טוב, אולי כדאי שאתן לגוף לנוח קצת, יהיו לנו ימים ארוכים בקרוב, לי ולתאים המתחלקים בגופי.