על ידי ענ_בר* » 05 מאי 2010, 22:47
כותבת קצת חוכמות של סיני, לפני שהלידה תמחק לי את המוח.
"סיני, איפה הנעליים שלך?" <כבר בדלת, בדרך לטיול>
"ישנות".
_
"אמא, חיבוק, נשיקה.
שוקולד!!"
_
"אבא, תביא לי צב". <גאון שמצטט את "הצב של אורן">
_
אבא מראה לסיני פרח אדום, פרח צהוב, פרח לבן.
"לבן? ערן? ערן ישן!" (יש לילד דוד חייל, שהוא רואה בעיקר במצב מאוזן)
אוף, יש כל כך הרבה ואני כבר לא זוכרת.
רושמת לעצמי: בן שנתיים וחודש, בלי חיתול רוב שעות היום, לרוב לבקשתו. מכריז לפני: "פיפי דשא/פיפי שירותים".
חולה על התרופות ההומאופטיות, תמיד מבקש מהן עוד. מעיר אותנו כל בוקר בנשיקות וחיבוקים אינקץ. אומר שלום לתינוקי בבטן, מדביק לו בוסות שחבל על הזמן.
חולה על טרקטורים, משאיות, ג'יפים, מקדחות, מטוסים, מברגות חשמליות.
כל פעם שעובר מטוס בשמיים ניגש אליי לחיבוק מבוהל עד שמכריז "נגמר מטוס".
קורא למברג "מוישה".
גומר ביום ממוצע שני בקבוקים של חלב עיזים, לא ממותק.
גמד אמיתי, שוקל בקושי 10 קילו. לא אוהב להסתרק, ומסיים את היום שלו עם רסטות בשיער. לא יוצא מהבית בלי כובע - צמר עם קריר, כובע טמבל של רשות הטבע והגנים אם שמשי. איך יודע? יוצא החוצה ובודק. לפעמים, כשיוצא איתי החוצה, מבקש מטפחת כמו שלי. כשיוצא עם אבא - כיפה. עוד שנה בע"ה חאלקה.
מתעקש לרכב על התלת אופן למרות שלא מגיע עדיין לפדלים.
לפני השינה מחליט אם "לישון אמא" או "לישון אבא", "ידיים" או "לישון מיטה".
מכיר בע"פ את רפרטואר שירי הערש: מבקש "שיר יהי" (שלום בחילך, במנגינה של ר' שלמה קרליבך, איתה נכנסנו לחופה), "שיר נומי" (נומי ילדתי), "שיר אוסת" (לקח זמן, אבל גילינו שזה "דוגית נוסעת").
היינו עכשיו שבוע בבית, הילד למד את הרוטינה ומכריז: "לשטוף כלים!" "כביסה!"
נפרד מכל דבר: ביי משחקיה, ביי טרקטור, ביי אופניים, ביי פיפי...
יא, יש עוד מליון.
כותבת קצת חוכמות של סיני, לפני שהלידה תמחק לי את המוח.
"סיני, איפה הנעליים שלך?" <כבר בדלת, בדרך לטיול>
"ישנות".
[u]_[/u]
"אמא, חיבוק, נשיקה.
שוקולד!!"
[u]_[/u]
"אבא, תביא לי צב". <גאון שמצטט את "הצב של אורן">
[u]_[/u]
אבא מראה לסיני פרח אדום, פרח צהוב, פרח לבן.
"לבן? ערן? ערן ישן!" (יש לילד דוד חייל, שהוא רואה בעיקר במצב מאוזן)
אוף, יש כל כך הרבה ואני כבר לא זוכרת.
רושמת לעצמי: בן שנתיים וחודש, בלי חיתול רוב שעות היום, לרוב לבקשתו. מכריז לפני: "פיפי דשא/פיפי שירותים".
חולה על התרופות ההומאופטיות, תמיד מבקש מהן עוד. מעיר אותנו כל בוקר בנשיקות וחיבוקים אינקץ. אומר שלום לתינוקי בבטן, מדביק לו בוסות שחבל על הזמן.
חולה על טרקטורים, משאיות, ג'יפים, מקדחות, מטוסים, מברגות חשמליות.
כל פעם שעובר מטוס בשמיים ניגש אליי לחיבוק מבוהל עד שמכריז "נגמר מטוס".
קורא למברג "מוישה".
גומר ביום ממוצע שני בקבוקים של חלב עיזים, לא ממותק.
גמד אמיתי, שוקל בקושי 10 קילו. לא אוהב להסתרק, ומסיים את היום שלו עם רסטות בשיער. לא יוצא מהבית בלי כובע - צמר עם קריר, כובע טמבל של רשות הטבע והגנים אם שמשי. איך יודע? יוצא החוצה ובודק. לפעמים, כשיוצא איתי החוצה, מבקש מטפחת כמו שלי. כשיוצא עם אבא - כיפה. עוד שנה בע"ה חאלקה.
מתעקש לרכב על התלת אופן למרות שלא מגיע עדיין לפדלים.
לפני השינה מחליט אם "לישון אמא" או "לישון אבא", "ידיים" או "לישון מיטה".
מכיר בע"פ את רפרטואר שירי הערש: מבקש "שיר יהי" (שלום בחילך, במנגינה של ר' שלמה קרליבך, איתה נכנסנו לחופה), "שיר נומי" (נומי ילדתי), "שיר אוסת" (לקח זמן, אבל גילינו שזה "דוגית נוסעת").
היינו עכשיו שבוע בבית, הילד למד את הרוטינה ומכריז: "לשטוף כלים!" "כביסה!"
נפרד מכל דבר: ביי משחקיה, ביי טרקטור, ביי אופניים, ביי פיפי...
יא, יש עוד מליון.