אבל בדיוק כתבת שאין לך סבלנות לאנשים. אז לא באתי להתארח
בבאופן זה אחרת, כי אני מרגישה בנוח לענות מתי שמתאים לי (בניגוד להודעות/טלפונים, שיש ציפייה לתגובה מיידית).
רוצה להגיד שעוקבת אחריך בנשימה עצורה. מאוד מבינה אותך ומתרגשת איתך.
תודה
_כתבת לפני כמה ימים שהרבה פעמים את מתלבטת לפני שאת כותבת, ואז עדיין מרגישה שזה לא הכי חשוב
וכל כך שמחתי שאמרת את זה. אני כל כך הרבה פעמים נמנעת מלהגיב מסיבות דומות_
שמחה שזה עזר למישהי! זה משהו שאני מרגישה מאוד חזק.
אצלי בדף פחות קשה לי לכתוב. בהתחלה זה גם היה אבל עם הזמן אני מרגישה חופשי יותר. מן תחושה שגם ככה רק מי שרוצה לקרוא תיכנס... לפעמים רק מרגיש לי חשוף מדי, אבל מרגישה שהכתיבה עושה לי טוב אז מנסה לשים את זה בצד.
אבל בתגובה לאחרות יותר קשה לי. מן תחושה שאני פולשת להן למרחב...
בימים האחרונים אני מנסה להתגבר על זה, ולכתוב ולשלוח יותר, גם כשאני לא בטוחה (וכ-ל פעם אני לא בטוחה, ומתלבטת המון, גם אחרי שכבר שלחתי).
אבל החלטתי שגם ככה יש לי מלא זמן פנוי אז יאללה... אני אנצל אותו למשהו..
מנסה להזכיר לעצמי שאם לי נעים לקבל תגובות,
אז גם לאחרות. למרות שתמיד עדיין יש את החשש שאולי זה לא במקום או לא מה שמתאים לצד השני לקרוא כרגע...
וזה ממש מקסים בשבילי, ואני מודה לך על הרשות והזכות, להציץ, ולו לרגע קט, למערכת יחסים <אין לי מילה> טובה יותר.
אני חושבת שפעם פחות ראיתי את זה כמשהו מיוחד, חשבתי שכל האימהות ככה. והרי לאורך השנים היו גם דברים שהכעיסו אותי, דברים שפחות אהבתי בהתנהלות וקשר. ועדיין לפעמים. אבל בסה"כ זאת אכן מערכת יחסים אוהבת, ששתינו מביעות בה אהבה והערכה. וזה כמובן משמעותי.
ואני רואה שלא תמיד זה ככה, והאמת שזה משהו שקשה לי לראות מהצד. אמא שלא תגיד לילדים שלה שהיא אוהבת אותם, שלא תחבק (חיבוק חזק ואמיתי, לא כזה קטן נימוסי), שלא תביע הערכה במילים על משהו טוב שעשו.
גם כשזה כלפי ילדים וגם כלפי מבוגרים.
מה שכן, אני כן מצליחה לפעמים לראות מהצד את האהבה, או הדאגה, גם אם הן מובעות באופן שונה ממה שאני רגילה. למשל אמא שתבשל משהו ספציפי כי הילד מגיע הביתה, כי היא יודעת שהוא אוהב. או תצרגש ממשהו משמח שקרה לו, בלי להגיד כל הכבוד או איזה יופי, אבל רואים לה בעיניים שהיא מתרגשת.
ואני יכולה רק לקוות בשביל הילדים שלה שהם רואים את הדברים האלה, ויודעים לקבל מהם את החום והאהבה שהם צריכים.
יצא לי לראות באותה משפחה אחים שונים, שחלקם ידעו לראות את זה, ולהרגיש אהובים ומחובקים למרות שזה לא נאמר בפועל. ולהתעלם, או לפחות לא לקחת על עצמם ,
את ההתנהגויות הפחות אוהבות (ההערות, חוסר ההתחשבות בסיטואציות שונות), ואחים אחרים שהרגישו דחויים או מרוחקים בגלל התנהגויות כאלה.
מקווה שזה יצא מובן, לא רציתי לתת דוגאמות מאנשים ספציפיים... אז יצא כללי ואולי מבלבל קצת.
ואגיד, שעם אבא שלי מערכת היחסים שלי הייתה ממש שונה. הרבה יותר טעונה ונפיצה... אבל חלו בה המון שינויים במהלך השנים, וכשבגרתי קצת אז כבר היו פחות חיכוחים. והצלחתי כן לראות ולהרגיש את האהבה, הדאגה. את הגאווה שלו בי. יכולתי לדבר ולשתף אותו יותר. הרגשתי שהוא יותר פנוי להיות שם בשבילי.
אבל אף פעם לא הייתה הקירבה הזאת שיש לי לאמא שלי.
[u]אבל בדיוק כתבת שאין לך סבלנות לאנשים. אז לא באתי להתארח[/u]
בבאופן זה אחרת, כי אני מרגישה בנוח לענות מתי שמתאים לי (בניגוד להודעות/טלפונים, שיש ציפייה לתגובה מיידית).
[u]רוצה להגיד שעוקבת אחריך בנשימה עצורה. מאוד מבינה אותך ומתרגשת איתך.[/u]
תודה |L|
_כתבת לפני כמה ימים שהרבה פעמים את מתלבטת לפני שאת כותבת, ואז עדיין מרגישה שזה לא הכי חשוב
וכל כך שמחתי שאמרת את זה. אני כל כך הרבה פעמים נמנעת מלהגיב מסיבות דומות_
שמחה שזה עזר למישהי! זה משהו שאני מרגישה מאוד חזק.
אצלי בדף פחות קשה לי לכתוב. בהתחלה זה גם היה אבל עם הזמן אני מרגישה חופשי יותר. מן תחושה שגם ככה רק מי שרוצה לקרוא תיכנס... לפעמים רק מרגיש לי חשוף מדי, אבל מרגישה שהכתיבה עושה לי טוב אז מנסה לשים את זה בצד.
אבל בתגובה לאחרות יותר קשה לי. מן תחושה שאני פולשת להן למרחב...
בימים האחרונים אני מנסה להתגבר על זה, ולכתוב ולשלוח יותר, גם כשאני לא בטוחה (וכ-ל פעם אני לא בטוחה, ומתלבטת המון, גם אחרי שכבר שלחתי).
אבל החלטתי שגם ככה יש לי מלא זמן פנוי אז יאללה... אני אנצל אותו למשהו..
מנסה להזכיר לעצמי שאם לי נעים לקבל תגובות,
אז גם לאחרות. למרות שתמיד עדיין יש את החשש שאולי זה לא במקום או לא מה שמתאים לצד השני לקרוא כרגע...
[u]וזה ממש מקסים בשבילי, ואני מודה לך על הרשות והזכות, להציץ, ולו לרגע קט, למערכת יחסים <אין לי מילה> טובה יותר.[/u]
אני חושבת שפעם פחות ראיתי את זה כמשהו מיוחד, חשבתי שכל האימהות ככה. והרי לאורך השנים היו גם דברים שהכעיסו אותי, דברים שפחות אהבתי בהתנהלות וקשר. ועדיין לפעמים. אבל בסה"כ זאת אכן מערכת יחסים אוהבת, ששתינו מביעות בה אהבה והערכה. וזה כמובן משמעותי.
ואני רואה שלא תמיד זה ככה, והאמת שזה משהו שקשה לי לראות מהצד. אמא שלא תגיד לילדים שלה שהיא אוהבת אותם, שלא תחבק (חיבוק חזק ואמיתי, לא כזה קטן נימוסי), שלא תביע הערכה במילים על משהו טוב שעשו.
גם כשזה כלפי ילדים וגם כלפי מבוגרים.
מה שכן, אני כן מצליחה לפעמים לראות מהצד את האהבה, או הדאגה, גם אם הן מובעות באופן שונה ממה שאני רגילה. למשל אמא שתבשל משהו ספציפי כי הילד מגיע הביתה, כי היא יודעת שהוא אוהב. או תצרגש ממשהו משמח שקרה לו, בלי להגיד כל הכבוד או איזה יופי, אבל רואים לה בעיניים שהיא מתרגשת.
ואני יכולה רק לקוות בשביל הילדים שלה שהם רואים את הדברים האלה, ויודעים לקבל מהם את החום והאהבה שהם צריכים.
יצא לי לראות באותה משפחה אחים שונים, שחלקם ידעו לראות את זה, ולהרגיש אהובים ומחובקים למרות שזה לא נאמר בפועל. ולהתעלם, או לפחות לא לקחת על עצמם ,
את ההתנהגויות הפחות אוהבות (ההערות, חוסר ההתחשבות בסיטואציות שונות), ואחים אחרים שהרגישו דחויים או מרוחקים בגלל התנהגויות כאלה.
מקווה שזה יצא מובן, לא רציתי לתת דוגאמות מאנשים ספציפיים... אז יצא כללי ואולי מבלבל קצת.
ואגיד, שעם אבא שלי מערכת היחסים שלי הייתה ממש שונה. הרבה יותר טעונה ונפיצה... אבל חלו בה המון שינויים במהלך השנים, וכשבגרתי קצת אז כבר היו פחות חיכוחים. והצלחתי כן לראות ולהרגיש את האהבה, הדאגה. את הגאווה שלו בי. יכולתי לדבר ולשתף אותו יותר. הרגשתי שהוא יותר פנוי להיות שם בשבילי.
אבל אף פעם לא הייתה הקירבה הזאת שיש לי לאמא שלי.