<t>אתמול בעמוד הפותח של גל"צ באינטרנט היתה תמונה של חייל בתוך כלי רכב צבאי כלשהוא. פניו פני ילד<br/> ואחר כך אח אחות פלסטינים נהרגו. בין השאר.<br/> אנחנו שולחים את ילדינו להלחם בשבילנו. כדי שנרגיש צודקים.חזקים. מה?<br/> הדף התחיל באוירה כל כך נעימה ואני מקלקלת. אבל בגלל שאני עצובה ומרגישה חסרת אונים...

ההתעקשות שלכם - ענת וצפריר - "לרפא" את בשמת היא בגלל שאתם חושבים שזה יעזור לבן שלה?

יש פה אולי סבתא שתספר לי אם להפוך לסבתא זה כמו להפוך לאם? (כלומר,הפתעה מוחלטת על איך הפנטזיה נראית במציאות). בגילי אני מתקרבת לסבתאות אבל בגיל ילדי אני ממש צעירה. ואני (במבטא פולני כבד) לא רוצה אפילו לפתוח פה על 'חמותיות'.

בחו"ל - בת 7 (בשיחה עם חברות )לוחשת לי בעברית: איך קוראים לפיפי של אבא?
אני:פינאס penis
בת שבע (בחגיגיות):i saw my dadi's pinuts

<t>כבר עכשיו, כשביתי רק בת שבע אני מזכירה לעצמי לאהוב אותה בשקט. כלומר, שתגדל את עצמה להבין ולהתנסות<br/> ולחזק את הבטחון שלה במחשבות והרגשות וההצלחות והטעויות שלה. אני מדמיינת אותה כאם חדשה ואותי כסבתא שבאה לבקר. מבשלת ומנקה ועוזרת רק איפה שמבקשים. סבתא אידיאלית שנושכת את הלשון עשר פעמים בדקה.<br/>...

השמיעו את קולכם ברמה. דברו בקול האישי, והדהדו בקול הקהילתי. הרבו בתמיכה והשמיעו הסתייגות, שתפו בנסיון ומתוך ההתלבטות. בשבילי אתם לא אי אלא מעין מים זכים (לפעמים מי רותחין, לפעמים צוננים ולפעמים צריך לבלוע גם כמה צפרדעים...)