אל תשליכני לעת זקנה

[אנונימי]

^{אבא שלי בבית אבות ולבי שבור, ההורים מזדקנים צריכים עזרה, הורי עוברים לגור אצלנו}

[מיץ_פטל*]

אמי האהובה עברה ארוע מוחי לפני כחודש.
כל העולם התהפך לי.
שבוע לפני עוד שיחקה עם הילדים בפארק.
עכשיו היא משותקת ביד ימין, פיה מעוות, דיבורה כבד. היא הולכת בקושי עם תמיכה.
ירידה קוגניטיבית חדה מאוד. מאוד.
הרופאים קבעו חד משמעית - זקוקה להשגחה צמודה 24 ושעות.
היא לא אחראית על גופה, נפשה, ורכושה.

הבטחתי לה.
שאהיה איתה ברגעים אלו. לעת זקנתה. שלא אעזוב אותה.

מיד התחלתי לתכנן איך אני עוברת לבית גדול , עם יחידת דיור.
מארגנת פליפנית דוברת ערבית.
מביאה אותה אלי. אלינו. למשפחה.

כבר מצאתי בית שיכול להתאים הרמתי טלפונים לחברות סיעוד.
כסף למהלך עצמו יש ברוך השם.

אני רועדת. אני פוחדת. לא יודעת מה לבחור.
כל כך מסובך.
עדיין לא פרטתי הכל.


עברתי שנה קשה מאוד.
מעבר לצפון, שאומנם הטיב עימנו אך תהליכי ההסתגלות היו לא פשוטים.
נפלתי מהמדרגות , סדקתי את האגן ופרקתי את הירך. עברתי תהליך שיקום ועדיין לא החלמתי במלואי.
אבי נפטר לפני 9 חודשים ואני עדיין אבלה ובליבי כאב הפרידה.
בני היקר מאתגר אותנו כל יום ויום ועדיין לא הצלחנו להביאו לאיזון.
בן זוגי חוזר הביתה בשעות הערב, ואני חשה לפעמים כחד הורית.מותשת מהיום.
מצבנו הכלכלי שוב מזעיק אותי לשוב לעבודה ואני מנסה למצוא רעיונות לשלוב עם החינוך הביתי לבתי.

מרגישה כמו בסירה טרופה.עולה ויורדת.
ועכשיו כשאני רוצה להביא את אימי לתוך הסירה הזו אני חוששת שנתהפך.

ובכל זאת המחשבה שהיא תלך לבית אבות מדירה שינה מעיני.
לא אוכל לחיות עם זה. זה מנוגד לכל מה שאני מאמינה בו.
זה כל כך מייסר אותי. אני מתהפכת על משכבי ולא יודעת מה להחליט.

אני מרגישה שכל העולם מונח על כתפיי והעומס ענקי.

חושבת על זה שאני רק בתחילת שנות ה 30. וצריכה להתמודד עם זקנת הורים.
ילדת זקונים. במפורש. כועסת על הורי שילדו אותי בגיל כה מבוגר.
היו לי תמיד הורים מבוגרים ועכשיו כשאני כל כך זקוקה להם - הם כבר לא שם. הם אלו שזקוקים לי.
זה היה צריך להגיע בעוד 10, 20 שנה.
בשלב שבו אני כבר חזקה יותר ומבוססת. לא עכשיו כשאני רק בונה את המשפחה. את עצמי.
כשאני רוצה עוד ילדים. עוד ללמוד. לנסוע בעולם.

כועסת על החברה שלנו . על כך שאין מסביבי כפר שלם שיעזור לי לגדל את ילדי ולטפל באימי.
שאין מסביבי קהילה בת קיימה שאוכל להשען עליה בעיתות שכאלה.

כועסת על המשפחה שלי. שכולה מורכבת מסובכת ופתולגית.

כועסת על הרפואה המאריכה חיים ולא מעניקה איכות חיים.למה אי אפשר למות וזהו? למה זה צריך להיות סבל מתמשך לכולם?

כועסת על היקום והבחינות הקשות שהוא מציב בפני.

מחפשת דרכים להתחזק.....

[עין_הסערה*]

מיץ יקרה,
אף פעם אין זמן מתאים להזדקנות של ההורים....
אין לי מילים חכמות, אז

[אורי*]

זה עצוב,אבל לדעתי יש פתרון.
חברה של אמי אמרה לה שתישבע לה, שמתי שהיא תהיה זקנה- היא תדאג להעביר אותה לבית אבות, כי לא משנה כמה היא אוהבת את הילדים שלה, היא לא רוצה להיות תלויה בהם, בדיוק כמו שכל אחד אחר לא רוצה להיות תלוי באף אחד-בייחוד שזה הילדים שלך,שאמורים להיות תלויים בך.
בית אבות זה לא סוף העולם, ולדעתי זה עדיף, כי בבית איתנו -המצפון שקט אבל מי יודע מה עובר לאמא בראש בגלל שהיא תלוייה בנו.
אפילו שזה נוגד מה שחינכו אותך, אני חושב שחכם יותר לברר על בית אבות .למה להתענות?? בהצלחה במה שתחליטי יקירתי.

[נועה_ברוך*]

מיץ שולחת לך חיזוקים, כוח ואהבה שיאפשרו לך נשימה עמוקה וארוכה וראיה בהירה לראות ולהודות על מה שאת כן יכולה ומצליחה לעשות במציאות שהיא אינה קלה.
_כבר מצאתי בית שיכול להתאים הרמתי טלפונים לחברות סיעוד.
כסף למהלך עצמו יש ברוך השם._
זו התחלה. דמייני את הדבורה שעפה מפרח לפרח בהתאם לקצב המתאים ובלי לראות את השיח כולו.
יש לנו, הנשים, את היכולת לראות את התמונה הגדולה והרחבה, אך לעיתים זו יכולה גם להפיל אותנו ולהפחיד אותנו, שכן אנחנו מרגישות עומס כבד ופחד שלא נעמוד בכל. ולכן במקרה כזה הייתי מחלקת את הפרטים היקרים בחיי כמו הפרחים על השיח.
אימך תהיה קרובה אלייך אך לא בטיפולך הצמוד. תהיה לך עזרה - עם אימא וגם בבית ! ( תחשבי שתרצי כל יום לראותה ותצטרכי לתמרן עם נסיעות! קשה עוד יותר לדעתי עם שני ילדים קטנים ).
את תהיי הכי שלמה עם הבאתה של אימך אלייך, כך כתבת. תוכלי לנסות זאת לתקופה, ואם זה יהיה קשה מידי תוכלי לפחות לדעת שניסית ועשית את כל מה שיכולת.
נכון שמעבר בית הוא לא מהלך שפשוט לחזור ממנו אחורה, אבל כל השאר יכול דווקא ליפול למקומו, מבלי אפילו שתוכלי לראות זאת היום.
אימך בוודאי לא אטומה לחלוטין לסביבה ובטח שהיא תשמח הרבה יותר לראות את נכדיה ומשפחתה בסביבתה הקרובה, זה אפילו יכול להיטיב את מצבה ולהאריך את חייה..

אני חשה מאוד חזק את הקושי והכאב שלך, אני נמצאת במקום דומה וקרוב מאוד אלייך (בכמה מובנים לפחות) ממרחק אני רק יכולה להציע זווית יותר מחבקת את החיים - את מה שיש, להודות על כך שלא יותר גרוע ( תמיד אפשר למצוא משהו יותר גרוע )
לשמוח שיש לך את האפשרות לפחות לשקול את המהלך הזה, שהוא בכלל לא מובן מאליו.
שתוכלי להיות קרובה לאימך בסוף חייה - עם כל הקושי שהמצב יכול להביא עימו, זה משהו שילווה אותך הלאה גם לאחר שהיא כבר לא תהייה איתכם.
הכי חשוב זה שתהיה שלמה עם עצמך, שתקשיבי לקול הראשון שעולה מתוכך, ולא לקול השני שהוא כבר קול ההגיון.
קשיים יש - כמעט בכל דרך, השאלה היא אם אנחנו יכולים להרים את הראש, בכל מצב, לנשום, ולהודות - על מה שיש.
כי תמיד יש מה ללמוד, השיעור לעולם לא תם. אז לפחות עם חיוך ואם קשה, אז הסכמה תספיק.
ההתנגדות מחלישה
חזק.

[מיץ_פטל*]

תודה תודה על מילותכם. יקרים.
רחלי ,
כתבת שאין אף פעם זמן לזה....
בהתחלה רציתי להגיד לך מה פתאום . הרי אם זה היה קורה לפני שנה וחצי אז אולי היה לי קל יותר לקחת את זה על עצמי.
ואז נזכרתי איך לפני שנה וחצי הייי במהלך מחשבות והכנות לקראת המעבר לצפון שאז היה בשבילנו צעד עם עדיפות עליונה.
אז איך הייתי יכולה?
ואם זה היה לפני שנתיים או שלוש ...אז הרי הייתי עם תינוקת קטנה ועם פעוט אינטנסיבי. וגם אז הייתי במאבק מתמיד על החזרה לעבודה.
ואם זה היה קורה בעוד שנה שנתיים...

ובאמת זה אף פעם לא מתאים. אף פעם אין תקופה בחיים שזה עדיף או יותר נוח כביכול.
למרות שעכשיו אני מרגישה ממש חסרת כוחות אחרי שפע של אירועי חיים לא פשוטים.

אפילו לאחים שלי שגדולים ממני ב 20 שנה זה לא מתאים.
אחי הבכור גרוש ובדיוק בונה את הקשר השני החדש שלו. אז בגילו ובמצבו הוא פנוי אליה?
אחי השני שקוע עד לאוזניו בעסק שלו מנהל פרוייקטים עם קונצרניים ענקיים חוזר הביתה בשעות מוטרפות. אישתו עצמה בתהליך ומשבר נפשי...אז גם הם לא יכולים.
אחי השלישי הוא פרוד. עם חיבה יתרה לאלכוהול. איש אגרסיבי שעדיין לא סגר את עניניו עם פרודתו ועסוק עם זה יומם וליל.
הוא בעיני ממש לא מתאים לתפקיד.

רק אני.
רק אני.


אחחחחחח.

אורי,יקר.
המקום הזה שבו אנשים לא רוצים להיות נטל על ילדיהם. כל כך כאוב בעיני.
איזו חברה מעוותת אנחנו.במקום לשאת על כפיים את מי שטיפח,, גידל ונתן את נשמתו לנו.
אני לא מפסיקה לחשוב על עצמי. אני רואה את הדרך שבה אני הולכת בהורות שלי. את המאמצים של תקשורת, של הבנה וכבוד,
את הבחירה שלי לחנך בבית למען ילדי, את כל הנתינה האין סופית הזו שמתבטאת בנימי נימים של נשמתי. וכשהם יגדלו, אומר להם : טוב עכשיו אני לא רוצה להכביד עליכם אז כדי שימשיך להיות לכם קל בחיים אפרוש ואמות רחוק ממכם.
או שהם יגידו לי : אמא תשמעי, אבל את מכבידה עלנו. אז לכי לך לבית אבות.

אולי אפרוש לי למערה באיזה הר בגליל ואמות שם .

שום בית אבות מפואר ככל שיהיה , עם ג'קוזי, וסאונה, ותרפייה בצמחים ובחיות, ועם צוות המטפלים המוכשר ביותר,
לא יוכל לתת לי את מה שאני איהיה זקוקוה לו מכל : אהבת ילדי. מגע וחום ילדי.

איך לעזעזל אני הולכת לעשות את זה לאמא שלי?
היא שוכבת בבית החולים מספרת לי שהזמינה בשבילי ארגז עם פסטה מלאה כמו שרציתי ועוד מוצרי מזון מכל טוב, שרק אקפוץ לקחת..כי הרי עכשיו היא כבר לא יכולה להביא לי את זה.
תודה אמא...אני אקפוץ לקחת....ואם אפשר אז אולי תלכי לך לבית אבות כי את כבר לא שמישה לי.

אני כותבת את זה ונקרע לי הלב. .....אני לא יכולה להמשיך עכשיו. אחזור שוב.

[מיץ_פטל*]

רציתי להוסיף שבמחקרים רבים עולה כי תוחלת החיים בביתי אבות נמוכה מאשר חיים בקהילה.
ותכניות רבות של הרווחה נועדות בעצם לנסות והאריך את שהות הקשישים בקהילה.
למשל חוק הסיעוד של הביטוח לאומי, תוכנית העובדים הזרים, שכונות תומכות, לחצני מצוקה וכ'.

מעבר לכך כמי שרעיון המוסדות מפריע לה מעצם עיקרם,לשלוח את אימי לבית אבות זה כמו לתת לעצמי סתירה בפרצוף.

אני קוראת עכשיו דברים מאוד מענייניםבנושא הזה של איוון איליץ' ב"נקמת הרפואה" ואכתוב על כך בהמשך.(משהו מכיר?)


בבית איתנו -המצפון שקט אבל מי יודע מה עובר לאמא בראש בגלל שהיא תלוייה בנו.

איי אורי...אמא שלי התחלחלה שוב ושוב בכל מפגש עם בית אבות (קרובי משפחה, חברים), וכל הזמן אמרה לי " רק שלא אגיע למצב הזה" אני מעדיפה למות ולא להגיע לפה.

מה היא מרגישה עכשיו?
בטח מבולבלת מאוד, חסרת אונים. נתונה לחסדיהם של ילדיה.
מקוה שירצו בשלומה ולא יכאיבו לה כל כך.

היא נושאת אלי עיניים. בתקוה שאושיע אותה.

אולי על פניו זה נראה שיכול להיות לה טוב : טיפול אישי, אוכל, חברה. מצד שני...זה הבטים חיצוניים. כלפי פנים..היא נתונה לחסדיהם של אנשים זרים. " שמישהו ישים כבר לב אלי. שמישהו יבוא ויחליף לי כבר את הטיטול המציק הזה.אבל אני צמאה . אני רוצה מיים עכשיו. למה אני צריכה לחכות עד שההיא תסיים את כל שאר השולחנות???"

מצד שני..אורי....
זה באמת יהיה לי יותר קל. הקלה משמעותית. לדעת שלא רק אני אחראית עליה.
אולי עד שאתאזן . עד שאתחזק. עד שאתמקם טוב יותר באזור. עד שמשפחתי תמצא את האיזון שלה...

מצד שלישי...עד ש.....אולי כבר לא יהיה לי למי .

[יעל_צ*]

[סבתא_מתנות*]

[חגית_ל*]

אוי, מיץ פטל, את עוברת תקופה מאוד מאוד קשה

אני מתארת לעצמי שיבוא יום ואני אעמוד בפני מצב כזה ומי יודע מתי זה יקרה.

אני מאמצת את ידייך לפעול לפי רחשי לבך. אני מסכימה מאוד עם הדברים שנועה בר כתבה ומאחלת לכם שתצליחו ותראו ימים טובים יותר. @}

[מיץ_פטל*]

תודה תודה על החיבוקים. גם ממרחק אני חשה אותם.
אני חשה די לבד עם כל המצב הזה וטוב לי עם היכולת לחלוק את מחשבותי ותחושותיי כאן.בבית הורטואלי שלי.

נועה יקרה, קראתי אותך אולי 8 פעמים.
אהבתי את הדימוי הזה של הפרחים והדבורה.
אני חושבת שכך אני משתדלת להתמודד עם כל מיני נושאים בחיי. לחלק אותם אחד אחד ונסות לפרק אותם לגורמים.

תחושת האחריות הכבדה הזו מפחידה אותי. אפילו עוד יותר מללדת עכשיו תאומים, או שלישיה.
גם כל המשפחה המוכרכבת שלי ואיך שכולם מערבבים את עצמם בקלחת הרותחת הזו גורמת לי לרצות להרפות מהנושא.
ההאחיות של אמא שלי מתקשרות אלי, איפלו מידי יום, מנדנדות על נושאים שאין לי שום השפעה עליהם. מתקשרות בהסטריה על שבב מידע שהייגיע אליהם.
היום התקשרה אחת מהם וכבר צרחתי עליה בטלפון : תגידי מה את רוצה ממני? היא שם אני פה. אחים שלי מתעסקים איתה עכשיו שם . אני פה מנסה למצוא פתרונות בקרוב. מה עוד אני יכולה לעשות?"
ואני מתארת לעצמי כאם היא תהיה פה אמצא את עצמי צריכה לתת דין וחשבון לכולם. לכל אחיי ולאחיותיה ולכל מי שישאל. אני כבר מותשת מזה.

חוץ מזה, יש לי בזמן האחרון מזה מספר חודשים,הרבה ימים של תשישיות פיזית. שאני לא יכולה לזוז. רק לשכב ולבהות. ימים שאני מרגישה מדוכדכת ,שאני מרגישה קטנה וחסרת אונים, שאני חיה כמו מתוך מסך. ימים שהילדים מובילים אותי מפעילות לפעילות.
ואיך אוכל לתפקד ולטפל בה ככה? חשבתי על אפיזודה הזויה שבה אני ביום כזה, שרועה על הספה והיא קוראת לי.והילדים קוראים לי. ואני רק עוצמת את העיניים ונעלמת בתוך עצמי.


את תהיי הכי שלמה עם הבאתה של אימך אלייך, כך כתבת. תוכלי לנסות זאת לתקופה, ואם זה יהיה קשה מידי תוכלי לפחות לדעת שניסית ועשית את כל מה שיכולת.

במשפט הזה נועה, אמרת בדיוק את מה שאני מרגישה.בדיוק את מה שאני חושבת.

אבל רק לחשוב על לארוז את הבית הזה עכשיו .....


לשמוח שיש לך את האפשרות לפחות לשקול את המהלך הזה, שהוא בכלל לא מובן מאליו
קשיים יש - כמעט בכל דרך, השאלה היא אם אנחנו יכולים להרים את הראש, בכל מצב, לנשום, ולהודות - על מה שיש.

תודה תודה על המשפטים הללו.
אני זקוקה להרבה מזה.
שכחתי להודות.

[נוסעת_סמויה*]

מיץ יקרה,

יש משהו קשה ומורכב במיוחד במצבך. בעוד את אבלה על אביך שוב עברת אובדן עצום, דומה במובנים רבים למוות של הורה.
קשה למצוא את הדרך להתאבל על אדם שעדיין חי, בפרט בסיטואציה תובענית ואינטנסיבית כמו זו שאת נמצאת בה, שלא מאפשרת לך להוריד עכשיו הילוך ולהתכנס בתוך עצמך.
ובכל זאת, צריך לתת מקום לתהליך ההתאבלות - התאבלות על אובדנה של אמא שלך כפי שהכרת אותה כל חייך. זה תהליך של עיבוד, השלמה והחלמה.

מאחלת לך שתצליחי לשמור על עצמך ועל כוחותייך, וגם למצוא את הדרך שלך להתאבל.

ומצטרפת ל-שולחת לך חיזוקים, כוח ואהבה שיאפשרו לך נשימה עמוקה וארוכה וראיה בהירה לראות ולהודות על מה שאת כן יכולה ומצליחה לעשות במציאות שהיא אינה קלה.

[נועה_ברוך*]

מיץ יקרה,
את חייבת למצוא דרך להתחזק. מכירה את התמציות של פרחי באך, משהו מיידי שיתן לך הקלה ועידוד.
אולי מישהו קרוב שיוכל לתת כתף?

_ההאחיות של אמא שלי מתקשרות אלי, אפילו מידי יום, מנדנדות על נושאים שאין לי שום השפעה עליהם. מתקשרות בהסטריה על שבב מידע שהייגיע אליהם.
היום התקשרה אחת מהם וכבר צרחתי עליה בטלפון : תגידי מה את רוצה ממני?_
מכל מה שלא שייך אלייך תצטרכי להתנתק, כי אחרת באמת יש סיבה לקרוס.
פשוט מאוד אל תעני לטלפון! ואם את לוקחת אלייך את אימך תצטרכי להודיע על הכללים שלך - מתי מתקשרים למשל, ואולי להעתיק לבית שלך את הקו של אימא שיהיה לה בחדרה והמטפלת תענה או מזכירה אלקטרונית. כי יש גבול לכמה את מסוגלת, ואת עושה מעל ומעבר - את תביני את זה, ואז תוכלי בקלות להבהיר לסביבה המשתלטת.
את גם חייבת לזכור שלא את תטפלי פיזית באימך, אלא תהיה לה מטפלת, ואת תוכלי לתת לה "זמן איכות" כזה יתאפשר, ואולי המטפלת תוכל גם לעזור לך בבית ותהיה לך הקלה... הלוואי.

אבל רק לחשוב על לארוז את הבית הזה עכשיו .....
יש חברות שעושות את זה עבורך.
@}

[ש_מים_וארץ*]

מיץ, איזה סיפור....
גם אנחנו מתמודדים בימים אלו בשאלות דומות, אחרי חודש ארוך ומייגע בבתי חולים עם אמא שעדיין מאושפזת.

מה אומר בעלך על כל הסיטואציה הזו? איך הוא רואה את העתיד הקרוב/רחוק שלכם עם חמתו? יכולה להיות לך נורא משמעותית הגישה שלו לכל העניין. הוא יכול לעזור לך לראות ולאמוד את המצב באופן שאת לא מסוגלת אליו כרגע.
כאב לב נוראי זה 'בתי האבות' הללו, אבל אם מחפשים טוב ויש תקציב אז אפשר למצוא מסגרות מתאימות שהן יותר 'דיור מוגן' מאשר בית אבות.
בכל מקרה לא כדאי לקבל החלטות מהירות. אני מניחה שהיא עדיין בשיקום (אולי אפילו באותו בי"ח עם אמא שלי??) ממשפחות השכנות של אמא במחלקה אני שומעת שיש גם מקומות להבראה ממושכת. בתי הבראה כאלו לתקופות ממושכות יותר במידת הצורך ובהשתתפות במימון. (היא מבוטחת במושלם?). אפשר להגיע לסידור זמני מחוץ לבית ואחר-כך לאט לאט להתארגן. במוסדות מסודרים ניתן לקבל פיזיוטרפיה וריפוי בעיסוק ממטפלים מאוד מיומנים וזה יתרון שאין אותו בבית. אני רואה כמה משמעותי זה כרגע עם אמא שלי.

אבל רק לחשוב על לארוז את הבית הזה עכשיו...
את צודקת. זה נשמע ממש לא לעניין כרגע. זה לא הגיוני שתעמיסי על עצמך גם התאקלמות בסביבה חדשה.

חזקי ואמצי
שתפי את בעלך וגם תקשיבי טוב למה שהוא אומר. זה יעזור לך להתכוון.
@}

[ענ_בל*]

_מיץ יקרה,
את חייבת למצוא דרך להתחזק. מכירה את התמציות של פרחי באך, משהו מיידי שיתן לך הקלה ועידוד._
יקרה שלי. כמה שלא פשוט לך. שולחת לך המון חיבוקים ואהבה.

תבדקו ברצינות את האפשרות שאימא תגור בשכירות באזור המרכז (היכן שהיא רגילה) עם מטפלת צמודה. בכל זאת יש שלושה בני משפחה במרכז שיכולים לבדוק אם הכל בסדר.
כך, היא לא תכנס לבית אבות.
היא תהיה קרובה לקהילה שלה. זו הסביבה שלה (בכלל לא בטוחה שיהיה לה טוב בצפון).
תוכלי תמיד לבקר ולראות מה קורה איתה.

אני חושבת שאת בשלב שאת צריכה לחזק את עצמך, לטפל בך, יפה שלי.
שהעומס עליך לא יהיה רב מידי.
חיזקי ואימצי.

[מיכל_דנקנר*]

הי מיץ
ליבי איתך
קודם כל אני חושבת שנכון להפריד עיקר מתפל - לדוגמה להעביר את אמא חשוב הרבה יותר מלארוז את הבית.
לטפל בילדים הרבה יותר חשוב מלתת הסברים טלפוניים
עשי את הדברים החיוניים והחשובים ביותר.
שנית את בדרך הנכונה, גם אם זה לא יקרה מחר זה יקרה. היא ואת תהיו יחד. בינתיים המחשבות הרעות והפחדים מכניעים אותך
זיכרי שלפעמים הגורל חזק מאיתנו (גם אם נתאמץ) תני לדברים לזרום, מה שיהיה יהיה, אחרת יגמרו לך הכוחות רק מעצם המחשבה.
חיבוק גדול

[תבשיל_קדרה*]

קראתי. עכשיו.

[חגית_ל*]

אני מאחלת לך כוחות להתמודד עם המצב החדש

[שרית_אמיר*]

היי מיץ

פתאום ראיתי שיש לך דף בנושא.
מנסיון יכולה לומר שהחיים במשותף אצלנו עשו טוב לכולם .
אמי שאיתה היה הבעיה הבראותית שבגללה הם עברו אילינו במצב מעולה. איזה כייף לכתוב זאת.
אם לפני שנה היית אומרת ל תגורי עם הוריך הייתי פורצת בצחוק.
והמציאו היתה שאמרתי להורי אתם עוברים אילינו מהיום להיום וכך היה וזה התהל כמובן מאיליו בלי שאלות והתלבטיות משהו מבפנים אמר כך צריך להיות וכך יהיה.
לכי עם הרגשתך הפנימית הדברים יזרמו מעצמם.
כמו כל דבר חדש בחיים גם זה דבר חדש ולומדים אותו לפעמים זה לא קל, אבל באפשרויו האחרות הרבה פחות קלות.
אם יש משהו שאני גאה בחיי ( פרט לילדי כמובן) זה הצעד הזה שעשיתי שבא מתוך תוכי .
בכל דרך בה תבחרי שולחת לך חיזוקים ותרגישי מספיק נוח להתקשר ואולי אם בא לך את מוזמנת לבקר ולראות איך זה מתנהל כאן ולשוחח עם הורי ואולי זה יעשה לך קל יותר לא משנה באיזה דרך תבחרי.
הרבה כוח

[בלוגית*]

יש לי סבתא שאני מאד אוהבת. אבל מאז שסבי נפטר ממש קשה לי לבוא אליה. הייתי בת בית שם, אבל כבר כמה שנים אני ממעטת לבוא אליה (בשנה האחרונה לא הייתי כלל) כי אני פשוט לא מסוגלת להתמודד עם העובדה שהיא לא כשהייתה. שהיא לוקחת המון תרופות, ומדברת רק על תרופות ובדיקות ומחלות.
עצוב לי.
מצד שני, אני יודעת שהיא זקוקה לי אולי יותר מתמיד.
מה עושים? האם נתקלתם במצב כזה?

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

מניסיון,אחרי שהיא תלך גם היא לעולמה, אם לא תרגישי שעשית הרבה למענה יהיו לך ייסורי מצפון וזה ממש נורא.
אני המשכתי לבקר את סבתי האהובה גם כשהיתה במצב ממש נורא ואפילו גירשה אותי בלי לזהות אותי,אבל עד היום מתייסרת בעובדה שיכולתי לעשות יותר,להיות יותר, להפרד כמו שצריך ( "עיקרון הרצף" אמור להיות גם עם הזקנים ולא רק עם ילדים...).

[מיצי_פיצי*]

ומדברת רק על תרופות ובדיקות ומחלות כי זאת החוויה העיקרית שלה. אולי במקום לבוא אליה, תוציאי אותה לסרט, או הצגה או קונצרט או משהו אחר שהיא אוהבת, אפילו בית קפה. ככה יהיה לכן משהו אחר לדבר עליו. אני מניחה שזה כרוך בלוגיסטיקה מסויימת אבל בטוח שזה שווה את זה!

[ציפ_ציף*]

תהיי איתה במקום בו היא נמצאת.זאת נתינה אמיתית.להיות פשוט למענה,להקשיב גם לתיאורי בדיקות ותרופות,להיות שם כדי שתדע שאת איתה במקום שלה.
כמה קשה היא הבדידות שבזקנה.אנחנו גם נגיע לשם,שתדעי לפחות שהשתדלת לתת לה ממה שיכולת.

קל לתת עצות מרחוק, אבל זה מה שמרגיש לי נכון שאני קוראת את מה שכתבת.

[אמא_נמרה*]

אני חושבת על סבי וסבתי שגרים בעיר אחרת ממני ומהורי, שלוש ערים שונות. נניח שהייתי גרה ליד ההורים (קשה לי לדמיין מגורים מחוץ לירושלים, אבל נניח לצורך הדיון). סבא וסבתא שלי הם תל-אביבים מאז שעלו לארץ. הם לא יעזבו אותה. יש להם שם חברים (אלו שעדין חיים), חוגים, הם מכירים הכל, זו העיר שהמאפשרת להם עצמאות, בעיקר משום שהם מכירים אותה לאורך ולרוחב. ההורים שלי לא יכולים לעבור לת"א. לא יכולים. אז יש לנו בעיה.
זו בעיה של רוב המשפחות.

ברכה,

נמרה.

[רוזמרין*]

סבא וסבתא שלי הם תל-אביבים מאז שעלו לארץ. הם לא יעזבו אותה. יש להם שם חברים (אלו שעדין חיים), חוגים, הם מכירים הכל, זו העיר שהמאפשרת להם עצמאות, בעיקר משום שהם מכירים אותה לאורך ולרוחב

גם ההורים של בעלי לא רצו לעזוב את הקיבוץ מהסיבות האלו, אפילו שרצינו שיעברו לגור איתנו (הם חיו בדרום ואנחנו-בצפון) כדי שנוכל לטפל בהם.
מצד שני, בכפר-ורדים יש המון מבוגרים שעברו לשם מהמרכז כדי להיות קרובים לילדיהם ונכדיהם שעברו לצפון.