אמא מאוהבת

אני אמא המאוהבת בילדה שלה. כתבתי עלינו קצת ב אמא רכושנית מדי . בנתיים האהבה פורחת ביני לבינה אבל מצב היחסים עם בעלי מחריף. אני (כבר) לא זוכה לתמיכה להישאר איתה בבית אלא לטענות בנוסח: "עדיף שתצאי לעבוד, כך "יפתחו" לך העיניים והילדה "תיתחשל" " (בתרגום חופשי: הילדה תשתפשף בחוסר תשומת לב מגננת, תזכה לצ'פחות מילדים אחרים, תלמד קצת לבכות חזק ולפתח את הריאות ואולי בדרך אגב תיגמל סוף סוף מההנקה שקושרת אתכן יותר).
בכל פעם שאני מספרת על בן של חברה שנשלח לגן, על קשיי הקליטה שלו וכו', אני זוכה לקטילה בנוסח:"אני לא חושב שזה כזה עוול גדול לילד ללכת לגן, את קיצונית, האתר והקהילה הזאת השפיעו עלייך לרעה, זאת לא האמת המוחלטת כמו שאת רואה אותה, זה לא אסון גדול להיות בגן" וכו' וכו'.
תגובה נוספת היא שהוא הפסיק לחלוטין לקרוא את העלון (שעניין אותו מאוד בעבר). שאלתי למה, והוא ענה בתגובה שהכתבה של בשמת ואילנה עלתה לו על העצבים.
בנוסף הוא מקטר שאני לא מבשלת מספיק, לא מנקה מספיק, ובכלל לא מתפקדת כמו שצריך וכמו שניתן לצפות ממישהי שיושבת בבית. הסברתי לו שאני בכלל לא עונה להגדרה "יושבת בבית", אנחנו רוב הזמן בטיולים, אצל חברים וכו' וכמובן זה רק מרגיז אותו יותר. חוץ מזה אני לא מגדירה את עצמי כעקרת בית היושבת בבית, אלא כאמא המגדלת את ביתה.
הוריו ואחיו משמשים לו משענת נגדי. כולם ביחד טוענים כלפי את אותן טענות (בעבר אמרו לי בפנים והיום הם לא מעיזים (אולי הם התיאשו) ובוחשים בקלחת רק מאחורי גבי) : שאני לא משחררת, לא מוכנה לעזוב אותה, שאני לא נורמלית, שהשתינתי ואינני מי שהייתי, שבעלי "מתייבש", שאנחנו לא יוצאים ובקיצור: החיים הסתיימו מרגע שילדתי. אני אגב מרגישה שהם רק התחילו

בעלי כועס עליי מאוד. וכמו תמיד, הילדה משלמת את המחיר. איזו קלישאה!: "הילדים משלמים את המחיר" , לא חלמתי שהמשפט יהיה בעל תוקף בלקסיקון שלי, והנה, זה קורה כאן אצלנו, בבית.אני מרגישה מותקפת ולבד במערכה. אני חוששת שהגיע הקץ לנישואינו.אני חוששת שהמשפחה שלו "מרעילה" אותו עוד נגדי והוא נאחז בהם כמו בקרש הצלה.
הצעתי לבעלי שנלך לטיפול זוגי אבל אז אצטרך להשאיר אותה אצל הסבתא.(אמא שלי כמובן, בחיים לא הייתי משאירה אותה עם אמא שלו). הבעיה היא שביתנו לא נישארה לבד אף פעם. אני גם לא רוצה להשאיר אותה. אבל למען הזוגיות המתפוררת לנגד עיני אאלץ לעשות זאת.
אולי אין בכלל טעם. אולי כדאי להודות שבעצם אף פעם לא זכיתי ממנו לפירגון, לתגובה אוהדת, לאמפטיה.
אולי צריך גם לדעת להיפרד, לשחרר. אותו.

את מעלה בעיה מאד קשה.
אבל תרשי לי לשאול אותך משהו קטן. מתי בפעם האחרונה ניסית ללכת לקראתו? הרי אלו גם החיים שלו, זו גם הילדה שלו. את אישתו וכשהתחתנתם עשיתם את זה על בסיס הסכמות והבנות מסויימות. פתאום את החלטת לשנות את כללי המשחק והוא לא מסכים.
בטח שהוא כועס. הוא כועס כי את לא מקשיבה לו. הוא כועס כי את חושבת שאת יודעת הכי טוב. הוא כועס כי את החלטת שזו הילדה שלך ושהוא רק ניספח.
אני חושבת שאת צריכה לעשות שינוי מחשבתי גדול. את צריכה לוותר קצת. אם הוא רוצה לצאת מדי פעם לא יקרה כלום לילדה שלכם אם היא תהיה אצל סבא וסבתא כמה שעות.
את ממהרת "ליזרוק" אותו כי הוא "פוגע" בילדה. אני חושבת שלך יש חלק לא פחות משלו בפגיעה הזו. את יוצרת סיטואצית חיים שהוא לא מרגיש שייך אליה. ואני גם לא יודעת למה את חושבת שלחיות בלי אבא יהיה יותר טוב.
תרשי לי גם ללחוש משהו קטן על אזנך, אם הוא לא יהיה בסביבה, לא יהיה מי שיפרנס אותך ואת תצטרכי לשלוח את הילדה שלך לגן כדי לצאת לעבודה.
את נשמעת לי מאד לא מתפשרת (במובן השלילי) ומאד לא גמישה. זוגיות היא שיתוף והתפשרות. אל תשכחי את זה.

וי וי.

אילולא נתת כמה פרטים טכניים שלא מתאימים, הייתי חושבת שאת אחת משלוש אמהות לפחות שאני חושבת עליהן כרגע.

תרשי לי לנחם אותך... טיפול זוגי לא יעזור כי גם שם תיראי מופרעת וינסו להרוס את האימהות שלך ולרמוס את צרכיה הרגשיים של בתך
כדי למלא את רצונותיו של בעלך המפונק, הילדותי, הנזקק, התלותי, חסר היכולת לראות מישהו אחר, המקנא במה שמעולם לא קיבל והיום מפחד להתקרב אפילו להכרה המכאיבה בחסכים הענקיים שלו, הרוצה שאת תהיי אמא שלו ולא אמא של בתו, המשתוקק בחוסר מודעותו לפגוע בה כמו שפגעו בו, שנטרף מלהיות ליד אדם שאינו סובל ממצוקה רגשית (בתו), שמוכרח להעניש אותך על העברת האהבה "שלו" לילדה "שלך" .
אה, ואם המטפל/ת לא עבר/ה הכשרה מיוחדת באלימות זוגית, אז הוא/היא לא יבינו שיש כאן אלימות שמופנית כלפייך, שאת אשה מוכה - בסחטנות רגשית, בבתך כבת ערובה, בהוקעה, בלעג, בגסות, בדרישות להיות המשרתת שלו, וכו'.

אני לא יודעת אם פרידה תעזור.
אבל זה מפתה, להיפטר מהנוגש ולצאת ממצרים. רק אל תשכחי שהשיחרור כולל גם 40 שנה במדבר, ושיש שיעור בשבילך בבעל הזה.

אמא מאוהבת, גם אני חושבת שכדאי לך לנסות ולהכנס קצת לנעליו של בן זוגך. בקי ניסחה את זה טוב, אז אין לי מה להוסיף.

ביחס לקשר עם ביתך - האמת היא שכבר כשכתבת בדף הקודם חשבתי לכתוב לך שדעתי שונה, ושאני חושבת שבגיל שנתיים אפשר להשאיר ילדים עם מטפלים אחרים ולא נגרם נזק.
לדעתי, תמצאי מישהו שאת סומכת עליו: אמא שלך, בייביסיטר.. וכן, צאי עם בן זוגך, תבדקי את עצמך כמה שעות לבד.
לילדתי בת השנתיים יש מישהי ששומרת עליה לפעמים. מהרגע שהיא נכנסת הביתה, אני לא קיימת. "ביי ביי אמא..." ואני הולכת.
גם עם הסבתות היא מאד נהנית. נפרדת בקלות ואחרי כמה שעות אני פוגשת אותה שמחה וטובת לב.
אני חושבת שיש מקרים שבהם האמא לא יודעת לשחרר את הילד. אני חושבת שאת צריכה לבדוק את עצמך. עד כמה הסימביוזה בינכן היא צורך שלך.
אני לא אומרת שצריך לשלוח אותה למסגרת, לגמול מהנקה, וכד'.. אלא רק לבדוק את האפשרות לתת לה ולך כמה שעות של נפרדות (כמובן בהדרגה, ועם מי שאת סומכת עליו). במיוחד נוכח עמדתו של בעלך. אל תוותרי עליו כל כך בקלות. אני מעיזה להרחיק ולאמר שעדיף לילד חינוך חוץ ביתי, ממשפחה מפורקת. זו דעתי.

הבת שלי פשוט אוהבת להיות עם אנשים אחרים. היא שמחה לראותם ונהנית ולא מוטרדת בכלל שאני יוצאת מהבית. אני חושבת שזו אופציה שאת צריכה לבדוק.

עכשיו קראתי את דברי בקי. לחלק מדבריה אני מסכימה.
אבל אני רוצה להדגיש, שבעלך :
פגוע, כועס, במצוקה רגשית קשה ומרגיש מותקף ומרומה.
מקווה שעכשיו ברור, שלא רק את במצוקה ממנו.
לדעתי הוא פוגע מתוך המצוקה שלו, נוקם ומעניש את שתיכן - בזמן שאת לא "פוגעת" בו.
זה משהו שראיתי הרבה בזוגות: אחד שהסיגנון שלו להתמודד עם מצוקה הוא לפגוע באחרים מתחבר עם זה שסיגנונו הוא לפגוע בעצמו (להקריב ועוד).

אמא מאוהבת,
ראי, בבסיס העניין מאבק כוח בינך לבין בעלך.
הדפוס בו מאבק הכוח הזה מתנהל הוא דפוס שכיח למדי בחברה. האב הוא נספח למשפחה. האם היא-היא המשפחה.
אלא שאין כאן צודקת וטועֶה או צודק וטועָה. יש כאן מ ש פ ח ה.

כאן, בהתבוננות עלייך דווקא, מתוך הדברים שכתבת, הרי שאת שואפת לשליטה מוחלטת במתרחש בחייך, הצורך בשליטה בא לידי ביטוי דרך ההצדקות שאת מעלה לדרכך לשלוט באופן טוטאלי בעולם של ילדתך. התכלית שעומדת מאחורי תכונה זו שלך היא הצורך שלך להיות מושלמת. אם מושלמת. אדם מושלם.

אלא שבהיותך "אם מושלמת" את הופכת להיות רעיה "גרועה". את מאוהבת בבתך כל כך, עד שנראה ששכחת יחסי אהבה עם אביה. אהבה מפרגנת, מעריכה ותומכת. שהרי ברור שבמהלך החיים בביתכם, כפי שאת מתארת אותו, אין לבעלך צ'אנס להיות אבא כפי שהוא. אבהותו המתנכרת לילדתו היא הפגנת כוח וכעס כלפייך, בדיוק כפי שאמהותך השולטת בילדתך ובעולמה היא הפגנת כוח וניכור כלפיו.

אינני מקבל את הערתה של בשמת כי בהכרח בטיפול זוגי את תועלי אל המוקד בעוד המטפל/ת ובעלך קושרים נגדך קשר נורמטיבי. לא כל המטפלים הם כאלה. מאידך, את יכולה לקחת אחריות על חלקך ולהתחיל לבחון את אמונותייך בדבר הורות, זוגיות ואהבה. דרך שינוי הגישה מגישה מצטדקת החוסמת כל שינוי לטובה, ומקבעת את עמדותייך הצודקות, לגישה אוהבת הפותחת אינספור תרחישים חיוביים.
מכאן,
חשבי כיצד את מחזירה את בעלך אל חיק המשפחה.

ראי לבסוף מוצאים אהבה.

באופן מפתיע אני מסכים עם כל מה שכתבו כאן. רק עוד נקודה קטנה: היחסים שלך עם בעלך הם המודל שהילדה שלך מקבלת לגבי יחסים עם גברים.

מאוהבת, נדמה לי ששאלתי אותך כבר בפעם הקודמת: האם את משאירה אותה לפעמים לבד עם בעלך?

באפן מפתיע אחד הכלים החזקים ביותר לשינוי אמיתי הוא "כניעה" למצב הקיים. לא כניעה מלשון הרמת ידיים וויתור, אלא כניעה מתוך הבנה שהמאבק כפי שהוא מתקיים עכשו רק גורם לריחוק גובר והולך.
אם את רוצה לתת צ'אנס ליחסים עם בעלך, תוותרי. לא על אהבתך הנפלאה לילדתך, לא על איך שאת מאמינה שצריך לגדל אותה, אלא על התחושה שרק את יודעת איך הדברים צריכים להתרחש. תני לעולם להפתיע אותך, והוא יעשה את זה!
וכן, לפני זה, כדאי למצוא דרך לשחרר את כל הכעסים האלו. אני יכולה להזדהות מאד עם כעסך, אבל אני יודעת עד כמה הוא מרעיל. (לצרוח בשדה, לבעוט בכריות, לבכות ליד מישהו שיכול לחבק חיבוק אוהב ועוטף, להגיד בקול רם "אני סולחת לו" ולראות מה יקרה. גם אם את לא מרגישה שאת סולחת לו, תגידי את זה ותראי מה יקרה לך, מה יקרה לו)
כי אם תמשיכי לעשות מה שאת עושה עכשו תגיעי לאותו מקום שאת כבר נמצאת בו - אני לא זוכרת מי אמר את זה, אבל זה כל כך נכון!

אני חייבת לומר שאחרי שקראתי כל מה שכתבתם, אני מרגישה עוד יותר לבד. אם הקהילה הכ"כ תומכת ומפרגנת ואוהבת הזאת, לא מחבקת אותי ברגעים אלה, אני באמת באמת לבד. הקושי לשחרר הוא שלי. הוא קושי מאוד מהותי ובסיסי שטבוע בי. אני לא יכולה ללכת נגד עצמי. אני לא יכולה להגיד: טוב, נו, אני אשאיר אותה פה שעה, שם שעה, מה יכול להיות? אני לא יכולה.
בשמת, ב אמא רכושנית מדי , כתבת שמה שאני מרגישה הוא נורמלי, הוא המצב הטבעי. אז מה, כמה חודשים אחרי (הבת בת שנתיים וחצי כמעט) אני כבר לא בסדר?
יונת, פעם בשבוע יש לי חוג התעמלות (לשעה) ואני משאירה אותה עם בעלי. היא מסתדרת טוב וגם הוא, אבל עם אחרים אף פעם לא השארתי אותה.
כשסבא וסבתא שלה באים לבקר היא לא משחררת אותי. היא ניצמדת אליי ולא הולכת אליהם, היא מוכנה לשחק רק אם אני אשחק איתם גם. איך אני יכולה לחשוב על לשחרר אם היא ממש ממש לא מוכנה להשתחרר?
ועוד משהו: אני לא מוכנה להקריב אותה על המוקד הדרישות של בעלי. אולי שהוא ילך לקראתי במקום שאני ילך לקראתו? איך זה ניראה לכם?

אמא מאוהבת יקרה,
אין זה מתפקידו של אף אחד לרחם עלייך. אם את זקוקה לחיבוק וירטואלי הרי קיבלת, אם את מחפשת שיתמכו בגישתך, יהיה עלייך למצוא מישהו שתומך בגישתך.
את ממשיכה להאבק עם בעלך גם כאן, כאילו שתקבלי מחיאות כפיים מהקהל הקורא, ואין הדברים כך.
קראי את מה שנכתב והחליטי האם את רוצה להיות צודקת, שולטת ולבד, או לחילופין האם את מעונינת באמת לברר עניין עם האיש שלפחות פעם אהבת.

אף אחד לא יכול להמליץ לך האם לנהוג כך או כך. פשוט, מתוך נסיון החיים של הכותבים כאן, עונים לך כולם כמיטב הבנתם.

אבל, ברשותך ההחלטה האם להמשיך לדבר ולא להקשיב או להתחיל להקשיב ואולי אפילו ליישם את מה שנראה לך.

במאבק שיש לך עם בעלך, ארשה לעצמי להתנבא ולומר לך שאת לא חזקה ממנו, והוא לא חזק ממך. שניכם מפסידים מהמאבק ואף אחד לא ינצח.

הוא ילך לקראתך כאשר תהי מוכנה לקבל ממנו את מה ש הוא רוצה להעניק לך, על פני מה ש את רוצה ממנו.

כעסך ברור ופסקני. אלא שרצונך לשלוט בעולם עומד לך לרועץ, לא בעלך, לא ילדתך ולא שום דבר חיצוני המעורר בך כעס.

אמא, תראי -
דבר אחד הוא להבין אותך לגמרי,
דבר אחר הוא להגיד לך שאם את רוצה לשקם את מה שיש לך עם בעלך, את צריכה לעשות מעשה.
שניהם דברים שחברים עושים.

משהו אחר - באיזו תדירות היא רואה את סבא וסבתא שלה? אולי כדאי שתיפגשו יותר, ואחרי כמה חודשים של פגישות פעם-פעמיים בשבוע, היא תשחרר אותך גם עם סבאסבתא.

מאוהבת, יצא לי כבר לראות ילד אחד לפחות שגם בגיל ארבע לא "משחרר", כנראה כי גם אמו לא "משחררת". אבל זה לא משנה. אני בטוחה שמתישהו גם הילד ההוא, וגם בתך, ישתחררו. כשזה יהיה מספיק חשוב למישהו. כשרוצים, יש פתרונות יצירתיים. אבל ממש אין לי מושג מה לומר לך מעבר לזה, מפני שנשמע כאילו בעלך "ויתר". כאילו הוא עכשיו שבר את הכלים ולא משחק, תעשי מה שאת רוצה. אבל אם לא תעשי מה שהוא רוצה, הוא לא ייתן מעצמו. זו דילמה קשה. אני יכולה לראות מדברייך את התמונה, שלפיה עד שלא תעשי משהו שלדעתך פוגע בילדה, או במה שאת רואה כרגע כמהות שלך, הוא לא ילך לקראתך.
צפריר, מתוך הדברים אתה באמת יכול להרגיש שהוא בכלל רוצה לתת משהו? ואם כן, מה? ובאיזה מחיר? זאת אומרת, נתינה היא בחינם, אבל פה מרחפת איזו תווית מחיר ממעל (שוב, הכל פרשנות שלי למה שעולה מן הדברים. מאוהבת, תקני אותי אם אני טועה).
אה, כן, כמובן:
{{}}

מאוהבת, כתבת: כשסבא וסבתא שלה באים לבקר היא לא משחררת אותי. היא ניצמדת אליי ולא הולכת אליהם
גם אני לא הייתי משאירה ילד שלי עם מישהו שהוא לא רוצה להשאר איתו כל עוד יש לי ברירה. זה נראה לי בעייתי מהמון בחינות.
אם הבנתי נכון, בעלך לא רוצה רק שתשחררי את הילדה -- כי הרי זה את עושה כשאת משאירה אותה איתו, לא? -- אלא שתפני יותר זמן בשבילו. האם זה המצב? או שמבחינתו יהיה טוב גם אם, למשל, תשאירי אותה יותר זמן איתו במקום עם הוריו?

יונת, הבנת נכון. הוא רוצה שנפנה יותר זמן לעצמנו בלי הילדה. ואני תמיד חלמתי לעשות איתה הכל.

אם ככה, אין שום טעם שתתגונני מפני ההאשמה שאת "רכושנית" או "לא משחררת", כי הרי לא בזה העניין. ההאשמות האלה הן כנראה פשוט הדרך שלו לבקש שתתני לו יותר מעצמך. לדעתי זו בקשה לגיטימית (גם אם הדרך שלו לבקש אותה היא קצת עקומה). וזה לאו דווקא אומר שמשאירים את הילדה כנגד רצונה או שאת תאלצי להקריב את עצמך באיזו דרך - בטח תוכלי למצוא דרכים אחרות. ויכול להיות שאם תבקשי, גם הוא ימצא דרכים לתת לך יותר מעצמו...

אמא יקרה
קודם כל אני רוצה לשלוח לך הבנה ותמיכה. אני חווה לא פעם את היחס השלילי של החברה והמשפחה לבחירותי ודעותי, ומייד רצה לאתר לחפש נחמה.. וקצת מבאס לגלות שגם פה את פתאום לבד.
אבל, את סיפרת על בעיה ואני חושבת שאנשים ניסו לעזור.
אם היינו אומרים לך כאן, את צודקת במאה אחוז, ועוזרים לך להתחפר בעמדותיך, היינו מחמירים את המצב ואת המרחק בינך לבין שאר האנשים.
מי שכתב ניסה לסייע לא בתמיכה בעמדתך אלא במתן נקודת מבט שונה. זו בעצם הסיבה הבסיסית שבגללה אנחנו מתקשרים עם אנשים, לא? העזרה הכי טובה שאפשר לתת כשמישהו חושב שהוא בבעיה היא להגיד לו, תראה, אפשר להסתכל על זה גם ככה..
תנסי להתייחס לדברים שנכתבו עניינית ולדלג על המחשבה שאפילו כאן לא תומכים בך, ותראי אם יש בדברים טעם עבורך. זו ההקדמה.

הקושי לשחרר הוא שלי. הוא קושי מאוד מהותי ובסיסי שטבוע בי. אני לא יכולה ללכת נגד עצמי. אני לא יכולה להגיד: טוב, נו, אני אשאיר אותה פה שעה, שם שעה, מה יכול להיות? אני לא יכולה.

בעיני זה משפט המפתח ואת צריכה לעבוד על עצמך בנושא הזה. כן, לשחרר, לתת אותה לאחרים, לקחת זמן לעצמך ולראות מה קורה.
אגב גם בעקרון הרצף לא מדובר על יחס צמוד ובלעדי של אמא - ילד, אלא על גידול בשבט, שכולל משפחה ועוד גורמים מטפלים.
ממה שאני רואה, היחסים של בתי עם סבתות, בייביסיטר ובמיוחד עם אביה מאד מהנים אותה, ומעשירים אותה ומלאים, מלאים באהבה.

ואחרון בעניין היחס לסבים - מה היא קולטת ממך בנושא הזה (את "נגדם"?)? כמה אתם נפגשים? כמה את נותנת להם לתקשר ולהיות איתה? או במילים אחרות כמה את מרשה ונותנת ומעודדת את הקשר הזה להבנות?
לא פעם עולה באתר אמירות נגד הקשר סבתא-ילד כי ההתנהגות של סבתא לא בדיוק מקובלת עלינו.. אני רואה קשרים מדהימים בין נכדים וסבים. ולדעתי לא תמיד שוקלים עד הסוף מה הילד מפסיד מזה שהוריו מטרפדים או מקלקלים מערכת יחסים כזו.

_לקח לי המון זמן לקלוט (ואני עדיין נוטה לשכוח) שבין ההורים שלי לבין בתי מתרחש משהו שאין לי ולעקרונות שלי מקום בו.יש שם ממתקים, יש שם מירכוז, יש שם פוציניו, וגם איומים מטומטמים ושיחות קולניות כאילו שהילדה חירשת. וטונות אהבה והתרגשות הדדית, ואני רק מפריעה באמצע.
ענת ג מתוך התרכזות בילד

אמא מאוהבת,רציתי לומר לך שאני גם לא השארתי את בנותי (4,1.7) עם איש ,גם לא עם בעלי וגם לא עם הורי אותם הן פוגשות באופן יומיומי. פשוט לא מרגיש לי נכון, אולי זה קשור לטראומות שחוויתי (בעצם בטוח) אבל לגרום לעצמי טראומה נוספת לא נראה לי הכרחי.
בתי הבכורה התחילה לבקש מפורשות לא לבוא איתי לכל מיני מקומות ולהשאר עם סבתא או עם חברים ופעם היא אפילו ישנה אצל חברים (מיוזמתה ובניגוד לבקשותינו של בעלי ושלי) אלו ההזדמנויות בהן אני נאלצת ,לשמחתי הרבה , להתמודד עם הקושי שלי ולשחרר באהבה ובבטחון. אז לטעמי יש מקום גם לילד שבנו וכדאי להתחשב גם במצוקות שלו אך במוקדם או במאוחר מגיע רגע האמת וההתמודדות היא בלתי נמנעת, גם אם קשה וכואבת.
בהצלחה לך וגם לי

כאשר אמא כותבת שהיא אינה משאירה את ילדיה עם אף אחד, אפילו לא עם בעלה - אבי הילד/ה (הכללת האב בקבוצת ה"אנשים האחרים" כמו סבאסבתא וכד' היא מקוממת), זה גורם לי לחשוב איך האב מרגיש. הרי אלו ילדיו בדיוק כמו שאלו ילדיה.
העובדה שהאם היא הסמכות העליונה בעינין הילדים, גם היא חורה לי.
הגבלת האבהות, לאזורים אותם תחמה האם, נראית לי כפגיעה רגשית קשה ביותר.

אביגיל
אני מסכימה איתך במיליון אחוזים.
אני חושבת שאחד הדברים הכי טובים שאנחנו יכולים לעשות בשביל הילדים שלנו היא לא לנהל מאבקי כח על גבם.
אבא הוא חשוב. חשוב מאד. לא פחות חשוב מאמא.
אבא נותן צדדים ודגשים שאמא לא נותנת.
אבא חייב להיות שותף מלא ושווה זכויות בגידול ילדיו.

אצלנו המצב הוא לפעמים הפוך, אני חושבת שהוא צריך להיות מעורב יותר ו"דוחפת" אותו להיות עם הילדים ולא חס וחלילה להרחיק אותו מהילדים.

שלום לך אמא מאוהבת.
אני יכולה להבין אותך טוב מאד. אני חווה דברים דומים בימים אלו ממש.
חצי מהפעמים שבעלי נשאר עם הילד שלנו בבית, כשהייתי חייבת ללכת לישון או לעשות דברים אחרים, אז חצי מהזמן היו צרחות. מהר מאד התחלתי להרגיש שעלי לגונן עליו מפני אביו.
חשתי שהאבא אינו מספיק רגיש לצרכיו, שהוא לא יודע לתת מספיק, שהוא לא באמת "נמצא" עם הילד, אלא נמצא לידו, ועושה טובה שהוא מקדיש מעט מזמנו היקר לבנו. אני מדי פעם חושבת לעצמי שאם הייתה לי בת הייתי עוד פחות מוכנה להשאיר אותה עם בעלי.
במערך היחסים ביננו, לדברים שלו תמיד יש קדימות. הוא מנהל לנו את העניינים. אני אף פעם לא מרגישה שאנחנו עושים דברים "ביחד". הוא מחליט מה עיקר ומה תפל. הרצונות והצרכים שלי תמיד נדחקים הצידה, (אני כבר לא זוכרת מה אני רוצה ואיך לדרוש את זה או לגרום לזה לקרות) אם זה בגלל צרכיו של בעלי או בגלל צרכיו של בני, לכל אחד לחוד ולשניהם ביחד יש הרבה צרכים, שלא משאירים לי מקום לחיות. קשה לי מאד למצוא מטפלת לרוחי, והסבים שלנו רחוקים ולא יכולים לעזור בשמירה על הילד. אני מרגישה קורבן.
מובן מאיליו שבכלל לא מתחשק לי לבלות עם בעלי בשניים. ובטח שלא במיטה.

היו לי (ויש לי עדיין) כעסים עצומים על בעלי. אך לאחרונה, מתעוררת אצלי התחושה שאני חייבת "להשתחרר", חייבת שיהיה לי קצת זמן לעצמי. אני מרגישה שהרבה מהכעס שלי ותחושת חוסר המוצא עשויים מכך שאין לי כל מרחב מחייה נוסף על זה שיש לי עם בני. אני מרגישה שהכעס שלי הוא על כך שאני לא מעשירה את נפשי בדברים נוספים, לא נחה מהביחד הזה עם הבן שלי. אני גם כועסת על בעלי שהוא אינו אחד מהגברים האלו שיודעים איך להתנהג עם ילדים קטנים.
אני מאמינה שכשארגיש שלימה יותר עם עצמי, כשאצליח לעשות יותר דברים למען עצמי, ישתנה גם המצב עם בעלי. אני מרגישה שהכעס כלפיו מסתיר את חוסר האונים שלי בלקיחת אחריות על חיי.
אני מקווה שבעקבות התחושה הזאת אמצא גם מטפלת מתאימה.
אני מזכירה לעצמי ששמירה על עקרון הרצף כוללת גם שמירה על מעט מן הרצף של התרבות המערבית.
אני מודה לך על כך שפתחת את הדף הזה ושאפשרת לי לכתוב על מה שכואב, ואני מקווה שתמצאי דרך לפתור את בעיותיך.

אביגיל, סליחה שחריתי, התכוונתי לתמוך.
לתפיסתי השנים הראשונות עם התינוק הן המשך ישיר של ההריון,כמו שבמשך ההריון אני בקרבה מקסימלית עם העובר (ולא אוותר בעבור שום הון גם על חודש אחד מחודשי ההריון), כך גם לאחר הלידה אני משתדלת להיות קרובה וזמינה וכמובן להניק ככל שנדרש,אינטרקציות קורות בנוכחותי.
אני לא חושבת שיש לזה קשר עם מאבקי כח עם בן זוגי ,הוא דווקא מרגיש שמהקרבה אלי נובעת גם הקרבה אליו הרי היינו לבשר אחד. ואכן הקשר שלו עם בנותינו עמוק מאוד על אף הריחוק הפיסי במשך שעות היום.

העברתי את הדיון על הורות ומגדר לדף משלו.
ואני מרגישה צורך להפנות את תשומת לבכם לכך שלמאוהבת אין בעיה להשאיר את בתה עם בעלה, אלא עם ההורים שלו. וגם שבעלה של מאוהבת לא ביקש שהיא תשאיר את הילדה איתו יותר, אלא שהיא עצמה תבלה איתו יותר. לא שהדיון לא מעניין, אבל נראה לי שהוא סטה מהנושא המקורי.

"ההצעה שלי, תחפשי עמוק ותזכרי שאת אוהבת אותו, שלפני 100 שנה אפילו התחתנתם ועשיתם אהבה וילד, תסתכלי לו בעינים ותמצאי שם את מי שראית אז. והופ למיטה! ( (

)"
מתוך ציפיות בזוגיות

אם את לא מצליחה לראות מבעד לכעס לתסכול ול"אני צודקת" של ההווה את האיש שאהבת, שאיתו החלטת להתחתן, לחיות ביחד ולהביא ילדה משותפת - אז תנסי אולי לפנות לדרכים אחרות. בעיני שווה לנסות רק עוד שניה לפני שמפרקים את כל החבילה, לראות מה הבסיס של הכל, והאם הוא מסוגל להחזיק את הבנין שנבנה, או שהוא מעורער במקור.

שלום לכולם, חזרתי.
תודה לכל המשתתפים בדיון. אני רוצה להתייחס לכמה מהדברים שכתבתם:

מסעדה, כתבת : . אני יכולה לראות מדברייך את התמונה, שלפיה עד שלא תעשי משהו שלדעתך פוגע בילדה, או במה שאת רואה כרגע כמהות שלך, הוא לא ילך לקראתך. קלעת בול. הדילמה היא בין ללכת נגד האמונות שלי ונגד הרגשות שלי ולהישאר נשואה (ולא מאושרת), לבין ללכת שלמה עם עצמי ובדרכי , דבר שכנראה יביא לפירוק החבילה. (האם אז אהיה מאושרת?)

רותי, תודה רבה על הדברים שכתבת.
שאלת לגבי הקשר של ילדתי עם הסבים והסבתות: אז ככה, עם ההורים שלי המיפגשים מתרחשים בתדירות של אחת לשבוע בערך, אני מאוד מעודדת אותה לנסות ולהשתחרר. עם ההורים של בעלי המפגשים בתדירות נמוכה יותר ברוך השם(אחת לשבועיים בערך). אני לא סובלת אותם (ומניחה שביתי קולטת). כמו שכתבתי, הם מרעילים את בעלי נגדי בטענות שאני דפוקה, גם בבית וגם לא מבשלת, ורחמנא ליצלן גם לא מנקה ועוד ועוד....
אני לא מצפה מביתי שתשתחרר איתם וזה גם לא איכפת לי. אין סיכוי שבעולם (אלא אם כן ביתי תדרוש) שאסכים שהיא תישאר איתם לבד. אני חושבת שהם היו מחנכים גרועים בעברם, והם סבא וסבתא גרועים גם היום (גם לנכדים האחרים שלהם, למעט נכד אחד מועדף (והוא במקרה או שלא במקרה של הבת המועדפת שלהם)), הם אנשים פשוטים, רכלנים, תככנים ופרט לעובדה שהם הביאו את בעלי לעולם (וגם זה לא מציאה גדולה) אין להם שום משמעות בחיי.
אני לא מונעת מביתי סבא וסבתא. הם מונעים זאת בעצמם. הם מניפולטיבים ומנצלים כל מתיחות ביני לבין בעלי כדי להתרחק מאיתנו, לבחוש בקלחת מרחוק ולנסות להפעיל את בעלי כמריונטה בשלט רחוק. כך קורה למשל, שאנחנו לא מתראים איתם חודש שלם ויותר ואח"כ כשניפגשים הם נעלבים מכך שביתי מסרבת לגשת אליהם. מילא נעלבים, אבל הכי נורא זה שהם עושים לעברה תנועה עם היד ("דפאק"), למי שלא מבין: תנועת חמסה עם היד במאונך, מבטאת מורת רוח (בלשון עדינה). כל המשפחה מתמוגגת מהסיטואציה (בדיחה משפחתית) ורק אני נחנקת.....

בודדה, מקוה שהימים יאירו לך פנים ושתמצאי את דרכך. בן כמה בנך? לא כתבת.

נהר שליט,

ושוב תודה על התמיכה. אז אני בכל זאת לא לבד......

אמא מאוהבת,
מכל מה שאמרת - ה"חמסה עליכי" (ככה אומרים/כותבים?) הכי זיעזע אותי.
את מבקשת כאן תמיכה כדי לפרק את החבילה, או עזקה בשיקומה? (אני שואלת, כי זו השאלה המרכזה שאת צריכה לשאול את עצמך, וכדי שאם תקבלי עצות, הן יעזרו לך).

ד"א - גם לגבי הוריך- אין צורך, לדעתי, לעודד אותה להשתחרר. אם את רוצה לעשות זאת, אל תעשי זאת ע"י אמירות "לכי לסבתא", אלא ע"י עיסוק בעניניך: אולי בהתחלה את רק תוכלי לקרוא ספר בסלון, כשהורייך עם בתך, ובהמשך תוכלי ללכת לחדר אחר. אצלינו זה קורה, אבל זה בא יחד עם זה שאנחנו לא מארחים את ההורים שלי ושל בעלי, אלא מנצלים את הזמן להספיק לעשת דברים, או לנוח.

גילה, הם דוקא אומרים: "דפאק" ולפעמים רק התנועה בלי מילים, אבל יש כזה קטע שזה כאילו מצחיק את שאר המשפחה (?).
אני לא יודעת אם אני רוצה לפרק או לשקם. נראה איך המאורעות יתפתחו....
לגבי (נסיונות) השחרור עם הוריי, זה בדיוק מה שאני עושה (משתדלת לעסוק בענייניי).

אמא מאוהבת,
התיאור של הורי בעלך נגע בעצבים חשופים...כמובן ניואנסים אחרים ורגשות כבר פחות עזים (שחררתי, הנמכתי ציפיות, שומרת על סטטוס קוו), אבל האמת היא שאצל תשעים אחוז מהנשים שאני מכירה היחסים נעים על הסקאלה שבין שלום קר למלחמה.
איך זה ולמה? ואיך עוד לא פתחו דף על החם/חמות?

אני די מבינה לליבך אמא מאוהבת (לי אישית קשה עם ההורים שלי יותר מאשר הורי בן זוגי).
הדרך שבחרתי היתה להיות זמינה עבור ילדי כל זמן שהם מעונינים בכך או אינם מבעים רצון אחר (להיות לבד אם הסבים או הסבתות, להיות לבד אצל חברים וכ"ו), ללוות אותם אפילו להחזיק בידים ולחבק במפגשים חברתים (אם זה מה שהם רוצים, כבר ראיתי הורים שמנערים את ילדיהם ומאימים שילכו אם הילדים לא יניחו להם). לדעתי כתוצאה מכך הם ילדים עצמאים ובטוחים בעצמם שהולכים בשמחה ומרצונם החופשי לכל הסבים והסבתות (גם אלו שאני לא משתגעת עליהם), לחברים, ומהר מאוד מסתדרים בחברתם של ילדים אחרים ללא צורך בליוי צמוד.
לא תמיד זה קל, הרבה פעמים זה אפילו קשה מאוד. אבל כשאני עוצרת לרגע ומביטה בילדי, אני מרגישה בדרך הנכונה, מה גם שלא בטוח שהדרכים אחרות המוצעות לנו ע"י החברה הן קלות יותר בסופו של דבר.

אמא מאוהבת, כמו שכבר כתבתי לך: סבא וסבתא רכושנים מדי.
הזדעזעתי כמו גילה.

אני אמנם אישה ואם שגם מרגישה מאוהבת בילדיה, אך לאור נסיון קשה מאוד עם בעלי אני רוצה לנסות להראות את הצד השני - זה של האבא. אני יודעת מנסיונו של בעלי - שאמר לי זאת עם דמעות בעיניים ברגע אינטימי במיוחד - שהוא חש שאני והילדים (עבורו אנו יחידה אחת) דוחים אותו. מאותתים לו שהוא לא רצוי ולא נחוץ לנו על מנת לבנות את המסגרת האינטימית שלנו. בכל פעם שזה קורה - הוא מספר - זה מחבר אותו לילדותו ולכל הדחיות שספג כילד, מהוריו, מחבריו ומכל מי שרק השאיר צלקת בנפשו.
הילדים הם גם של האבא. היחידה האינטימית הנוצרת בין האם לילדיה מרגישה מאוד טבעית עד כי לעיתים, גם לי הייתה תחושה, שאין לנו צורך באף אחד אחר - קרי בבעלי ושנסתדר טוב מאוד בלעדיו. היו אף רגעים שחשבתי שיהיה קל יותר להיות חד הורית.
אבל אז הבנתי את העוול האדיר שאני עושה לבעלי. הוא לא שותף להחלטות ולרגעים המאושרים ולכיף ולביחד ומרגיש בחוץ. בוודאי שהוא יחפש בני ברית . מי רוצה להשאר דחוי ומיותר?

אמא,
הדילמה היא בין ללכת נגד האמונות שלי ונגד הרגשות שלי ולהישאר נשואה (ולא מאושרת), לבין ללכת שלמה עם עצמי ובדרכי , דבר שכנראה יביא לפירוק החבילה. (האם אז אהיה מאושרת?)

כלומר, בכל מקרה יהיה לך רע.
בפרידה מבעלך והליכה בדרכך אינך "מפטרת" את האב של הילדה. בכל מקרה הוא אביה. תמיד. לעולם.
שוב, נראה שת מעדיפה לעשות הכל חוץ מאשר לנסות להגיע לחיים מלאים וטובים הכוללים זוגיות והורות מודעים.

וכאשר תיפרדי מבעלך, השליטה שלך בחיים שלך ושל בתך רק תקטן.

מונחת בפנייך הדרך לשנות את גישתך ולהתחיל לראות כיצד את פחות שולטת בחייך (שזו אשליה חביבה) ויותר מאושרת מהם.

הכל בידייך.

אני מצטרפת לדברים שצפריר אמר.
סיפרת פה על הוריו של בעלך. אני מסכימה איתך שהם כניראה אנשים גועליים, רדודים וחסרי רגישות. אז מה?
לא התחתנת איתם. את התחתנת עם אדם שהערכת מאד ואהבת ורצית לחיות עימו את כל חייך.
את מביאה תירוצים סביבתיים (לא קשורים) לתרץ את העובדה שאת מתנהגת לא יפה לבעלך.

אם את דוחה אותו ולא נותנת לו מקום בחייך למה את לא מבינה שהוא הולך לבקש לו תמיכה במקום אחר, במיקרה הזה משפחתו הקרובה?
אם את רוצה ליצור איתו קשר ולהרחיק אותו מהשפעת משפחתו את צריכה להחליף אותם. את צריכה להתחיל להקשיב לו וללכת לקראתו ולוותר (כן כן לוותר) על חלק מה"עקרונות הקדושים" שלך.
אני אמא לשניים. בני הגדול היום בן 6. ואני יכולה לאמר לך מנסיוני, שלא יגרם נזק נורא ובילתי הפיך אם תתיני לילדה שלך ללכת לגן או ללכת לסבא וסבתא או ללכת למקום בו את לא רואה או שולטת בה. בחיי, כלום לא יקרה לה.

את משתמשת בביתך כנשק נגד בעלך. השליטה שלך בה (שאני בכלל לא בטוחה שמיטיבה איתה) היא יותר על מנת "לחבוט" בבעלך ופחות על מנת באמת להייטיב איתה.

את חייבת לקלוט (על מנת לא להיפגע) שהילדה הזו היא לא שלך. היא של עצמה. ואת ובעלך שותפים שווים בגידולה.
אם בעלך חושב שהיא צריכה ללכת לגן את חייבת להתיחס לזה. את לא יכולה שלא להתיחס. אין לך זכות.
אם תיפרדו (ואני לא רואה שיש סיבה בשביל בעלך להישאר איתך) אין ספק שהיא תלך לגן. וגם לצהרון. כי מה שהיום את לא מוכנה לקבל ברצון טוב, יבוא בעלך מגובה בהחלטות בית המשפט ויאלץ אותך לקבל וגם המציאות הקשה לא תיתן לך בחירה.

נראה לי שאת לא מסוגלת להיסתכל על עצמך בצורה בהירה. את חושבת משום מה שאת צודקת וזהו. אז תני לי לאמר לך מה אני רואה.
אני רואה שאת מאד ילדותית ולא קשובה לאחרים.
אני רואה שאת אשמה ביצירת הסיטואציה שממנה את סובלת כל כך.
אני רואה שאת מעדיפה להאשים אחרים במחדלייך.
אני רואה שאת אישה כוחנית ולא מתוכחמת.
אני רואה שאת מסרבת לקבל ביקורת.

אפילו פה בפורום זכית לביקורת עדינה אך נחרצת ולא היית מסוגלת לקבל אותה. במקום לבוא ולאמר, אני מבינה שאם פה מעירים לי על התנהגותי הרי שכנראה יש לכך סיבה.. בחרת לילל ש"אפילו פה לא מבינים אותך ולא תומכים בך"
הסיבה לכך יקירתי היא שאת טועה! את עושה עוול ונזק לביתך האהובה! את מחריבה את נישואייך במו יידיך! את נלחמת במקום להתפשר!

צאי מזה. תפסיקי לעשות כל כך הרבה טעויות. תני לעצמך ולמשפחתך הקטנה צ'אנס לשינוי. תתבגרי.

אמא אוהבת -
אני לחלוטין מבינה אותך, אבל את באמת צריכה לעשות משהו מהפכני כדי להחזיר את בעלך הביתה, אם זה מה שאת רוצה.
שתפי אותו בגידול הילדה. שתפי אותו גם בהתלבטויות, לא רק בנקודות בהן את משוכנעת. בקשי ממנו לעזור לך כשאת נפגעת מהוריו, ונסי לעזור לו כשהוא נפגע ממך.
לדעתי - אפשרי לבתך להפגש עם חמייך (בנוכחותך, אם קשה לכן אחרת) יותר: לפחות פעם בשבוע. זה יאפשר לה להרגיש נוח במחיצתם, ויוריד נקודת מחלוקת קשה (אני ממש מבינה איך הם נעלבים כשהיא לא רוצה ללכת אליהם, לא מזדהה עם חוסר היכולת להיות אמפאטי לתונוקת, אבל אי אפשר לשנות אותם), ואולי יוכל להוציא אתכם מהסחרור של - בתך מעליבה אותם - הם מעליבים אותך - את מעליבה את בעלך....

אני לא בטוחה שאני מסכימה עם כל מה שכתבו כאן... הרי אי-אפשר לראות דרך האינטרנט מה בדיוק קורה.
אבל, מבחינה מעשית, אם תפרדי מבעלך אז:

הילדה תהיה תחת השגחתו לפחות יום-יומיים בשבוע, ויש סיכוי לא רע שהוא גם יקח אותה להוריו.
כפי שבקי כתבה, בכל חילוקי דעות ביניכם שבהם את בצד ה"אלטרנטיבי", סביר שבית-המשפט יהיה לצידו.
ייתכן מאוד שתצטרכי לרדת ברמת החיים, אולי ללכת לעבוד מחוץ לבית ולהשאיר את הילדה בגן.

זה לא נחמד, אבל ככה זה.

אני חוזרת על מה שכתבתי קודם (ולא זכה להתייחסות): נראה לי שבעלך רוצה שתתני לו יותר מעצמך. אני בטוחה שתוכלי למצוא דרכים לעשות את בלי להשאיר את הילדה עם הוריו. חבל להעמיד את הצרכים של הילדה כנגד הצרכים שלו - ככה שניהם נפגעים.

צפריר, אז מה תכל'ס אתה מציע לאמא מאוהבת? אילו פעולות לנקוט, או לא לנקוט? שתצא לעבוד? שתשים את הילדה בלול (הבכורה שלי אומרת: "לול זה לתרנגולות!") ואז תוכל לבשל ולסדר יותר?
מאוהבת, כתבת בעצם שיש איזשהו פתרון זמני, ללכת לטיפול תוך השארת הילדה אצל אמך. אם את רוצה לצמצם את הזמן שבו תהיה איתה לבד, את יכולה להביא את אמך לקרבת מקום (אולי אפילו יש למטפל/ת חדר המתנה שיוכלו לשבת בו? לא, לא רעיון טוב - אני כבר יכולה לראות את המבט על הפנים של בעלך, כשחמותו יושבת בחוץ...) שתהיה שם עם הילדה.
טיפול נשמע כמו דבר שאתם זקוקים לו. ואם הסיבה היחידה שמונעת ממך ללכת לטיפול היא השארת הילדה אצל מישהו אחר - הרי שזו לא סיבה מספיק טובה.
ו-(()) מפני שבטח לא פשוט לקרוא את כל מה שכותבים לך כאן. הלו אנשים (=בקי), תגידו מה שאתם חושבים, אבל קצת עדינות!

אמא מאוהבת, כתבת למעלה: הקושי לשחרר הוא שלי. הוא קושי מאוד מהותי ובסיסי שטבוע בי. אני לא יכולה ללכת נגד עצמי. אני לא יכולה להגיד: טוב, נו, אני אשאיר אותה פה שעה, שם שעה, מה יכול להיות? אני לא יכולה.
האם טוב לך עם התכונה הזו, עם הקושי הזה? לך. לא לאנשים אחרים. לך עצמך. טוב ככה? זו תכונה שאת שמחה בה או שהיית רוצה להפטר או לפחות לצמצם אותה?
אם טוב לך - המשיכי כך. צמוד צמוד.
אם לא, אני חושבת שכדאי לעבוד על עצמך, ולשחרר. בשבילך. בעלך והילדה ירוויחו מכך בעקיפין, ואז גם את תרוויחי שוב, אבל אלו כבר רווחים משניים. את מרגישה שזה בלתי אפשרי. צעד ראשון הייתי מציעה לך לקרוא את הספר "אזורי המשגה שלך" של דיק ואן דייק (?). הספר הזה נותן כלים להבין שזו בחירה שלנו, מה אנחנו מרוויחים ממנה, ושאפשר לשנות אותה - אם רוצים. וזה עובד. מנסיון. את יכולה לשתף את בעלך בכך שאת עובדת על עצמך לשינוי. זה עשוי לעזור בקשר איתו.
השינוי שאני מציעה לך הוא ביכולת לשחרר. זה לא אומר שאחר כך תבחרי לזרוק את הילדה לגן ולבייביסיטר למשך 18 שעות ביום. אבל זה אומר שתהיי איתה מתוך בחירה, ולא מתוך קושי. זה גם יקל עליה פרידות הכרחיות והתפתחותיות (כן, כשגדלים הילדים זקוקים ליותר זמן בנפרד מאמא. אפילו אם אנחנו נותנים להם להכתיב את הקצב), ויאפשר לה להיות איתך יותר מתוך בחירה ופחות מתוך תלות (תלות מסוימת, ולא מעטה, קיימת והכרחית בין ילד להוריו). כמו שיונת מצטטת: "אם את אוהבת מישהו - שחררי אותו. אם הוא חוזר הוא שלך לתמיד (הערה שלי: שלך באמת נראה לי יותר מדויק. לתמיד נראה לי הבטחה מוגזמת. דברים יכולים להשתנות עם הזמן). אם לא, הוא מעולם לא היה...."

אמא מאוהבת, אני מסכימה עם יונת.
ובניגוד לבקי, אני ממש ממש לא מסכימה לפגיעה בבתך למען בעלך. יש דרכים אחרות.
מדבריך ברור, שללא ספק יש לך בעיה. לבעיה יש כמה חזיתות. לדעתי, כדאי לך (דגש על "כדאי") להתייחס לחזית עם הבעל, וכמו שיונת אומרת - לנסות לשפר את היחסים איתו בצורה שלא תבוא על חשבון הילדה.

מתוך התמיכה שלנו אנחנו מנסים לעזור לך לצאת מהסבך. כי הרי לא טוב לך עם מה שיש לך כרגע.

הי אנשים, מה קורה? איפה העדינות? איפה הטקט? ואף אחד (חוץ מ עדי יותם) לא חושב למחות?
בקי, אני קוראת את הדיון ולא מבינה מאיפה הבאת את זה שאמא מאוהבת היא כל הדברים שכתבת עליה? האם את רואה באוב או אולי רואה באמא מאוהבת את כל מה שרצית להיות ואת לא (מאוהבת בילדייך למשל), ומשום כך כל הכעס בדברים שכתבת?
הנקודה היחידה שאני מסכימה איתך לגביה היא שאמא מאוהבת מתקשה לקבל ביקורת, אבל מכאן ועד להאשים אותה במצב שהגיעה אליו, בכוחניות, בחוסר תחכום וכו' וכו' נראה לי יומרני.
אז בנתיים, בקי, עדיף שתעסקי בענייניך ואם אין לך עצות מועילות אז עדיף שתשתקי.

צפריר, אז מה תכל'ס אתה מציע לאמא מאוהבת?? אילו פעולות לנקוט, או לא לנקוט? שתצא לעבוד? שתשים את הילדה בלול (הבכורה שלי אומרת: "לול זה לתרנגולות!") ואז תוכל לבשל ולסדר יותר?
הנה, זה כאן:
מונחת בפנייך הדרך לשנות את גישתך ולהתחיל לראות כיצד את פחות שולטת בחייך (שזו אשליה חביבה) ויותר מאושרת מהם.

וארחיב:
הצורך הבלתי נשלט בשליטה מהווה את מקור הכעס הבלתי נלאה של א.מ. (אמא מאוהבת). מאידך, הצורך הזה להיות בשליטה מלאה הוא גם דרך הביטוי של אותו כעס, וגם ההצדקה לכעס.
שהרי בכל פעם שהעולם לא "מסתדר" על פי רצונותיה, עולה כעס לגיטימי.
אלא שהרי ברור (לפחות מהבחינה הרעיונית-שכלית) גם לא.מ. שהעולם לא נשלט על ידה, אפילו באותם תחומים בהם נדמה לה שהעולם כפוף לגחמותיה מתגלים סדקים ובקיעים.
לכן, במידה וא.מ. בוחרת להמשיך את מצוקתה, להרחיב אותה ולהקצין אותה עד שתגיע למצב בו תוכל להתמסר לחוסר שליטה (ויש הקוראים לזה מחלה או התמוטטות או משבר נפשי או כל תיאור אחר של מצב בו האדם מאבד שליטה), הרי שניתן לפרש את פנייתה כאן לעצה כפנייה לעצה כיצד להמשיך במסלול הנוכחי של חייה. איך תוכל להמשיך להכנע לצורך הבלתי נשלט בשליטה. כביכול מבקשת א.מ. לגיטימציה לדרכה ועצות מעשיות כיצד להגביר שליטה בחייה.

במידה וא.מ. מעונינת להרגיע את חייה ולשלוט גם בצורך בשליטה. הרי שהיא עצמה יכולה לסלול את הדרך לכך. המפתח הוא שינוי גישה, כאשר א.מ. תעלה את הדברים למודעותה ותבחר ביודעין לשנות את גישתה, היא עצמה תמצא את הדרך לפרק את הכעס לגורמים ולטפל בגורם האמיתי לכעס - יהיה זה אשר יהיה.

בהיותנו בני אנוש פעמים רבות אנו מוותרים על רצוננו או על צרכינו. ויתור זה נעשה מתוך ייאוש או הסכמה. כך או כך, גם כאשר אני מוותרת על הצורך בחיבוק, ליטוף או סתם קירבה אישית, אינני מפסיקה לרצות, הצורך לא נעלם.
החלל הזה שניתן לקרוא לו תסכול מתמלא בכעס, נרגנות, האשמה, חוסר אונים, אובדן שליטה ועוד פנינים ומרגליות.
אז אני מוצאת את עצמי ללא ציפיות לשינוי המצב ולהפיכת המצוי לרצוי ובמקביל גם "סובלת בשקט" וגם מוצפת רגשית כועסת מבפנים.

והנה הדברים עולים, ואני מטיחה בפני המציאות את תחושתי. בפועל הייתי רוצה שהדברים פשוט ישמעו בצד השני. שתהיה איזו הבנה או הקשבה, אבל מבלי שאני מודעת לכך, באופן לא מודע ובדרכים שאינן מפורשות, דברי נאמרים בכעס ובהאשמה כלפי המציאות. מכאן, שוב, באופן טבעי, מהמקום בו אני נמצאת, אני יכולה לקבל או לזהות מתוך תגובת המציאות בעיקר האשמה וכעס.
מעגל קסמים.

כאן, שינוי גישה עשוי להתרחש כאשר אנו מכירים בקיים כפי שהוא ומברכים עליו. יש להודות על המובן מאליו. זה לא עניין דתי, זה אפילו לא קשור באמונה. שכן ההודייה על המובן מאליו מניחה בפנינו פרופורציה אחרת לגבי הטוב והרע בחיינו. איננו יכולים להתעלם מהכאב, זה טבעו של כאב. אנו נמצאים מתעלמים מהטוב, אנו נוטים להתעלם מהמובן מאליו במקום לברך אותו.

כאשר אנו לומדים להתבונן במצוי ולקבל אותו כפי שהוא ואפילו לברך עליו, אנו "מקבלים אישור" מהמציאות לעצם היותנו חלק ממנה, ומתחילים לברך עליה על פני לקלל, ומכאן להפוך את הקללה לברכה ואת המצוי למציאות רצויה.
כאן אנו זוכים בריבונות עצמית המקנה לנו את האפשרות לשלוט בחיינו כפי מידתנו, ולזכות בחירות גם כאשר המציאות כופה את עצמה עלינו.

שלום לכולם
זהו, זה ניגמר.
התחלנו רישמית בהליכי גרושין.

בעלי סרב ללכת לטיפול זוגי בטענה שחבל על הזמן ואין סיכוי ליחסים ביננו.

גם כשנתגרש אני לא רוצה לשלוח את ביתי לגן, אני קוראת כאן על אימהות חד הוריות שעושות את זה.
אני עצובה ממספר דברים שקראתי (בקי) אבל זה רק מחזק אותי יותר.
לא כולם חושבים כמוני, יש שחושבים שאני אפילו לא נורמלית (בעלי), דפוקה (חמותי) וילדותית, אשמה במצב , כוחנית ולא מתוחכמת (בקי). אבל יש בכל זאת שמבינים לליבי וחשים אמפטיה (ולאו דוקא מזדהים) עם רגשותיי.

צפריר, תודה על הדברים שכתבת. חומר למחשבה לשישבת.
(אם כי מאוחר מידי בשבילנו).

שבת שלום לכולם.

עשית לי קווצ' בלב.
אני מניחה שצפויה לך תקופה לא קלה, ומקווה שהדברים יסתדרו, לכאן או לכאן.
(אני לא מאמינה ב"מאוחר מידי", דברים תמיד יכולים להשתנות, זה תלוי באנשים).

לאחר לבטים אני מוסיפה עוד משפט.
ברור לי שהדברים לא תלויים רק בך. אבל אולי כדאי שתשקלי שוב מה התועלת ומה הנזק בכל מה שקורה סביבך. אולי עדיף לוותר על עקרונות ולתת לילדה (ולך) משפחה שלמה? אולי מכך שתשארו יחד תצמח לה יותר תועלת מאשר מהחינוך הביתי? קחי בחשבון שהקושי לשלב חינוך ביתי עם חד הוריות הוא לא פשוט.

אני מצטערת בשבילכם ובשביל הבת שלכם.
אני חושבת שזה לא מהלך מחוייב המציאות.
אני גם מצטערת אם ניפגעת מדברי אבל אני מאמינה שליפעמים צריך להציב לפני אנשים מראה שמשקפת את דמותם כפי שהיא נראית מבחוץ גם אם הדברים לא נעימים לצופה.

אם אני מבינה נכון הסיבה שבגללה בעלך ואת נפרדים היא לא בגלל החינוך הביתי כן או לא. ולא בגלל המשפחה המגעילה שלו ולא בגלל הילדה. הסיבה היא חוסר התיקשורת המוחלט בינכם וחוסר הנכונות שלכם "לשלם את המחיר" של פתיחת ערוץ התיקשורת הזה.

לכן אני ממליצה לכם בכל זאת ללכת לטיפול זוגי (ולו רק על מנת להתגרש בהסכמה ולא דרך עורכי דין) ואולי לשניכם תהיה הפתעה חיובית כשסוף סוף תשבו לדבר ולהקשיב.
אין ספק ששניכם כואבים ואני לא מאמינה שאתם באמת רוצים להתגרש. מדבריך שמעתי הרבה כאב ובדידות, לא תיעוב כלפיו ולא רצון אמיתי לפרידה.
גירושין נראים כרגע אולי כאופציה הקלה ביותר (יותר קלה בשבילכם מאשר לדבר) אבל אני לא השתכנעתי שהיא באמת נחוצה או רצויה לכם. תיזכרי שאתם מגיעים לגירושים האלה עם המון כעס ואכזבה ועם נושאים עקרוניים לא פתורים. מה שאומר ששניכם תנסו לפתור את הבעיות בינכם תוך כדי הגירושין (אין ברירה) וזה עשוי להיות כואב מאד לשניכם.

אני מאמינה שאחד הנושאים העיקריים בגירושין האלה יהיה החינוך של ביתכם. אני לא מאמינה שיש איזשהו סיכוי שבעלך יסכים ללכת לקראתך בנושא הזה.(כי אין לו מה להרוויח מויתור וכי הוא כועס עליך שאת מעדיפה את הילדה על פניו).
אני חושבת שכדאי שתלכי לקראתו בנושא הזה ותחליטי עם עצמך עד כמה את מוכנה להיתגמש ותשבי איתו לתדברו על הנושא הזה לפני שאתם מגיעים לבית משפט או לרבנות או לעורך דין.

ואני שוב אייעץ לך משהו שלא תאהבי (אז מה) שימי את ביתך אצל אימך ותקבעי שיחה עם יועץ/ת נישואין ותבקשי מבעלך להגיע כדי לדבר על סידורי הגירושין. זו הדרך הכי קלה ו"נעימה" לעשות את זה. אני מקווה שבמיקרה הזה הוא יסכים לבוא.

יש לי חברה שהתגרשה ככה ובאמת מנעה מעצמה הרבה מלחמות עם בעלה (ומשפחתו הנעלבת) בבית המשפט.
הם הגיעו לבית המשפט עם מסמכי ההסדרים וההסכמות שהם הגיעו אליהם ביחד והגירושין היו רגועים (אבל לא נטולי כאב)

אני מקווה בשבילכם שתצליחו לדבר ולהתגבר על נקודת המשבר הזו בחייכם ולהמשיך ביחד. ואם לא, אז לפחות שתילמדו את השיעור שלכם הנוגע ליצירת מערכת יחסים זוגית עם בן זוג שהתיקשורת איתו לקויה. (וזו לא הטפה)

ענת,
כאן עולה בעיה מוחשית ביותר. אמא מאוהבת הרי כתבה שבעלה "לא זקוק לטיפול". כלומר, גם אם אמא מאוהבת היתה נכונה לסוג של תיקון באה המציאות וסטרה על פניה.

אמא,
ולמרות זאת, למרות שהגעת למקום הנוח כל כך בו את לא צריכה לקבל החלטה שכן זו נעשתה עבורך על ידי בעלך, עדיין יש בכוחך לנהוג כובד ראש בכמה מובנים.

כפי שציינה ענת, עדיף לברר את הענינים שביניכם עוד בטרם אתם נפרדים, עצה זו יפה בכל מקרה אך מקבלת משנה תוקף היות ויש לכם ילדה.
כאן, אין להניח שהילדה לא תהווה קרדום לחפור בו במאבקיכם העתידיים. בכל מיני צורות היא תספוג את יחסך לבעלך ויחס אביה אלייך, הדברים יעברו דרכה ועל חשבונה.
את זה ניתן למנוע או להקטין באופן משמעותי בבירור אמיתי של מה שעומד ביניכם. דווקא לאחר ההחלטה על פרידה יהיה הרבה יותר קל לפתוח דברים מבלי לפחד מנטישת בן/בת הזוג.

באופן מפתיע את הבירור הזה את יכולה ליזום מתוך מהלכים שאת מחליטה עליהם לבדך. עם זאת, ראוי ליידע את בן הזוג על אותם מהלכים.
כאן, קחי בחשבון כי מהלכים אלה עשויים להיות קשים בעבורך מכיון שיהיה עלייך לוותר על שליטה.

בכל מקרה,
תהא דרכך מבורכת.

אני מצטערת.
מצטרפת לדברי האחרים. האם יש סיכוי שבעלך יקשיב לך אם תבקשי ממנו ללכת לייעוץ בתור מוצא אחרון, שיעזור לכם להבהיר אם באמת יש או אין סיכוי ליחסיכם, ולו רק בשביל הילדה? אני מאמינה שאת הילדה הוא אוהב. וילדי גירושים נפגעים מן הגירושים, גם אם הם ברוח טובה (יש ספר מעניין שחקר השפעות לטווח ארוך על ילדי גירושים - זה משפיע עליהם, ולטענת כותבת הספר, הנזק שנגרם להם מגירושים גדול מהנזק שנגרם מכך שממשיכים לחיות בבית שההורים בו לא מאושרים).
בכל מקרה - בהצלחה.

אמא מאוהבת יקרה, אני שולחת לך חיבוק גדול וחם.
אני מסכימה עם כל מה שנאמר כאן למעלה, ורוצה להוסיף:
אולי תנסו להפרד לשבוע שבועיים ולראות מה קורה לכם?

אחרי שבועיים רחוק ממך ומהבת שלו הוא עשוי להבין מה הוא עלול להפסיד ואולי ישנה את דעתו בעניין הסרוב לטיפול. כמה שקשה לכם עכשו, פרוק התא המשפחתי הוא דבר קשה מכפי שניתן לתאר.

תקחי בחשבון שאם אתם נפרדים, הילדה בסופו של דבר תיפגש עם הסבא והסבתא שאת מתעבת שלא בנוכחותך - ככה זה ב"הסדרי ראייה", וכך תהיה לך עוד הרבה פחות שליטה על מה שיקרה לה במחיצתם. את לא תוכלי לדרוש בבית המשפט שהאבא לא ישאיר אותה לבד עם הסבא והסבתא, אלא אם תוכיחי חוסר שפיות או אי כשירות, וזה מאד קשה להוכיח. זה שהם אינם לטעמך לא יתן לך שום זכות חוקית למנוע מהם להפגש עם הנכדה או לשמור עליה.

אגב גם במשפחתינו יש קיבוץ תרבויות, בגללו קרו לי דברים קשים עם בן זוגי ועם בני משפחתו. תקופה ארוכה הרגשתי הולכת על ביצים כדי לא לתת לבעיות האלו מקום והזדמנות לצמוח. ניסיתי לכבד את האנשים האלו למרות שהם כל כך שונים ממני, ומעצבנים אותי. הייתי בולעת את רוקי ומתכווצת, כדי לא לתת לעצמי להגיב כמו שרציתי ברגעים מסוימים. (לפעמים כן הגבתי והיה באלאגאן). היום זה כבר הרבה יותר קל. במשך הזמן בן זוגי ואני התחלנו לראות יותר דברים עין בעין. אני מנסה לראות בזה כסוג של אמנות ומיומנות שנראית לי חלק חיוני מהחיים.

חיזקי ואימצי.

אמא מאוהבת,

ניתן ללכת לגישור אצל עו"ד שמתמחה בדיני משפחה ועבר הכשרה בגישור. כך אתם חוסכים לעצמכם הרבה כסף, וכאב ראש, והגירושין יכולים להפוך לקלים יותר.

לכולם, תודה על התמיכה.
בעלי כבר ארז את עצמו ועבר לגור בדירה שכורה.
הצעתי לו שוב ללכת ליעוץ ולו בשביל הילדה המשותפת שלנו, אבל הוא סרב. (אותן טענות שחבל"ז).
אז כנראה שאין לנו ברירה וניפגש בבית המשפט.
ועוד משהו, אני לא מרגישה רע כמו שחשבתי שארגיש. (אני לא יודעת להחליט אם זה מפתיע או לא).
הרגעים הכי עצובים הם בהם הילדה שואלת "איפה אבא" ואני לא יודעת מה להגיד, איך להסביר שאבא כבר לא גר כאן ולא ישן איתנו במיטה המשפחתית. מעכשיו זה רק אני והיא.
בנתים הגענו להסדר שהוא יגיע לפעמיים בשבוע לפגישה של שעתיים עם הילדה (שלא בנוכוחתי) אבל אני מתנחמת שלפחות הוא לא לוקח אותה להוריו אלא מטייל איתה בגינה.
זה המצב נכון להיום ואני משתדלת להרים מבט ולקוות לימים יפים יותר.
ושוב, תודה לכל מי שתמך.

מאוהבת, אני מאחלת לך שתצליחי לעבור את הזמנים הקשים מחוזקת יותר ומשוחררת יותר.

אמא מאוהבת, חזקי ואמצי.

שולחת לך חיבוק דב חזק ממלא ואוהב

לאה מ מתעסקת בגישור. (אם כי אני לא בטוחה שדווקא בין בני-זוג. אולי.)

אמא מאוהבת קודם כל קבלי

וגם הבנה עמוקה ממי שכבר חוותה זאת.
אבל אני החלטתי להקשיב לבעלי ולנסות כן להבין אותו.
והיום אנחנו רק בתחילת הדרך, עם המון מכשולים וקשיים.
אני לא יכולה להגיד לך שהצעד שאת ובעלך עשיתם היה נכון או לא, אך זה יכול להביא אותך לחוסר יכולת שיתוף פעולה עם בעלך בנוגע לטיפול בילדה, מצד שני אני לא ממש יודעת איך היתה מערכת היחסים בינכם כך שלא אני זו שיכולה לשפוט.
אני חושבת שהכי נכון בשבילך הוא שבזמן הזה שאת לבד תחשבי טוב לאן כל המצב מוביל והאם הצעד הזה היה הכרחי.
תאמיני לי שלא אחת חשבתי שהכי טוב היה לי ללא בעלי, אך בימים שהוא לא היה הוא היה חסר לי.
כך שאולי בימים האלו אולי תרגישי בחסרונו ותנסי לחשוב אם זה באמת הכרחי.

הורי גרושים, הם התגרשו שהייתי בת שנתיים, ובכל זאת למרות שאין אני זוכרת דבר חשבתי שהיה לי טוב יותר אילו הם היו ביחד ולא כל שבת שניה הייתי צריכה לנסוע לאבא שלי, ובחגים להתפצל פעם לפה ופעם לפה.
לילד זה מאד קשה.
לי זה היה קשה- וגם את זה צריך לקחת בחשבון.
אז להקשיב ולקבל את רצונותיו של השותף לחיים לא פחות חשוב מכל החלטה שאנו קובעים.

בהצלחה

קצת באיחור.
רק עכשיו ראיתי את הדף.
אולי בכל זאת טיפול זוגי ממטפלת שעוסקת בשיטות פילוסופיות.
לי היא עשתה קסם. אחרי פגישה אחת היא שמה סדר בדברים ושוב אנחנו לא מתדרדרים למריבות דביליות.
היא לטובת הבעלים אבל לא נגד נשים ובהחלט נראה לי שפגישה אחת איתה היא לא חבל"ז.
אפשר אולי להציע אותה לבעלך כמגשרת בגירושין (וכך להמנע מלהגיע לבית משפט)
היא מאד מאד מיוחדת עם אינטואיציות יוצאות מהכלל. מה כבר יש לך להפסיד?
שמה נעמי גבע והיא גרה בתל-אביב ואת בהחלט יכולה גם ללכת אליה לבד

שליחה על ידי אמא* » 19 מאי 2003, 22:35

הגעתי לדף במקרה והחלטתי להתייעץ.
אני חד הורית לילדה בת שלוש וחצי שצמודה אלי.
היא הולכת לגן לכמה שעות ביום, אבל בכל שאר הזמן היא צמודה אלי.
האמת שאצלי זה מסיבות אחרות מאשר של אמא מאוהבת שכתבה כאן.
אין לי שום עזרה בבייביסיטר מצד המשפחה, ושני נסיונות עבר להביא בייביסיטר (מקסימה ואוהבת) רק לצאת לשעתיים אחה"צ הכניסו את הבת שלי להתקפי חרדה היסטריים ממש.
אני מבחינתי בסדר עם הקשר ההדוק. השאלה היא: האם זה סביר שבגילה היא עדיין תסבול ממה שמזכיר חרדת נטישה?
יש ימים שאפילו לשירותים אני לא יכולה ללכת בלעדיה!
חוץ מנסיונות העבר עם הבייביסיטר (האחרון היה ממש לא מזמן) לא ניסיתי כלום. היא לא מסכימה להישאר אצל חברה בלעדיי, או סבא וסבתא.
נכנסת להתקפי בכי וצעקות וקוראת לי.
האם זה בריא נפשית עבורה שאני אהיה האדם הדומיננטי היחיד בחייה?

איפה אבא? אצלינו המצב היה כזה עד גיל 5, מפני שהיא ינקה עד 4.5 ואח"כ אבא התאמץ קצת יותר להיות איתה. עד היום, בגיל 6, היא די מחוברת אלי, אבל כשהיא עם החברים שלה אני ממש לא מעניינת אותה והיא יכולה להסתובב בשכונה חופשי. חוץ מזה, היא מקסימה. לא נראה לי שזה פגע בה, ונהפוך הוא, היא משליכה את הקשר שלה איתי על אנשים אחרים שמוצאים חן בעיניה. עם את מרוצה מעצמך בדר"כ אז לא נראה לי שזה יזיק לה.

שליחה על ידי אמא* » 20 מאי 2003, 21:18

תודה על התמיכה.
"אבא" לא בתמונה אצלנו והיא לא מכירה אותו.

יש בפסיכולוגיה תופעה שנקראת התקשרות חרדה, והמבחן שבודק את זה הוא התגובה של הילד כשאדם זר נכנס לחדר וההורה יוצא. אני ממש (אבל ממש!) לא מבין בזה, אבל התופעה קשורה לאופי שלך ולטיב הקשר ביניכן, ולאו דוקא באופי של הילדה.
זה אולי קצה חוט שכדאי להמשיך ממנו.

אמא,

מתוך השאלה שלך עולה כי את לא לגמרי שלמה עם המצב כפי שהוא.
נסי לברר עם עצמך - האם לך נוח בתוך המצב הזה. האם זה מתאים לך בתקופה זאת של החיים. אולי יש גם לך חלק בחרדת הנטישה שמפגינה בתך. בשלב בו אתן נמצאות ישנה חשיבות רבה לכך שאת תרגישי בנוח עם מה שקורה, ההרגשה הזאת תשרה על הילדה בטחון ורגיעה.

ילדינו תמיד משקפים לנו את עצמנו. כשאנחנו רואים משהו שאנחנו אוהבים אנחנו מרוצים. אבל כשאנחנו רואים משהו שלא מוצא חן בעיננו, אנחנו כועסים, מודאגים, מבולבלים.
אבל ברגע שאנחנו מודעים לחלק שלנו בתוך התמונה הזאת, אנחנו יכולים להתחיל לטפל בעצמנו. בגיל בו נמצאת בתך ובמידת הקרבה שלך אליה, הטיפול בעצמך יעורר שינוי (אם נדרש) גם בבתך.

אני ממליצה על פרחי באך כי זה אמצעי בו אני משתמשת, אבל ודאי ישנם עוד אמצעים טובים ויעילים.

הקושי לשחרר הוא שלי. הוא קושי מאוד מהותי ובסיסי שטבוע בי. אני לא יכולה ללכת נגד עצמי. אני לא יכולה להגיד: טוב, נו, אני אשאיר אותה פה שעה, שם שעה, מה יכול להיות? אני לא יכולה.

אמא מאוהבת שלום. הגעתי לעמוד הזה כשחיפשתי משהו על אהבת אם. אולי חונקת. מאד הזדהיתי עם דברייך בנוגע לשחרור ואני רק בתחילת הדרך. ינוקא בן 3 חודשים ואני כבר מרגישה שהאהבה וההזדקקות שלי אליו הם קשר החזק ממני. חזק מכדי לתת לו להיות אצל הסבים והסבתות, חזק מכדי להיות רחוק ממני, מחוץ לטווח הראיה חזק אפילו מלתת לי מנוחה.
מה שמטריד אותי הוא שהיום הדברים הם בקטן. הוא כמובן לא הולך גם לא זוחל אבל זה יגיע ואחרי כן העצמאות שלו רק תגדל ותתעצם ואיפה אני אשאר? נראה לי רחוק מאחור.
מה קורה אצלך היום בעניין? קראתי את הדף ואני מקווה שאת יותר מאושרת. אשמח לשמוע איך את מתמודדת היום עם בעיית השחרור.

לאמא המאוהבת, לא היה לי סבלנות לקרוא את כל התגובות, אז תסלחי לי אם אני חוזרת פה על משהו. אני יכולה להגיד לך מהנסיון שלי זה שאיפה שיש כח יש גם כח נגד שגורר, בין היתר, למלחמות מיותרות בבתי משפט ואז באמת הילדים ישלמו את המחיר. אני מציעה לך עכשיו לקחת צעד אחד אחורה ולנסות למצוא איזון, כי קיצוניות לא בריאה...לשום כיוון!

בס"ד
אמא מאוהבת - איפה את היום? איפה אתם היום?
עצוב לי כל-כך לקרוא את כל התהליך שעבר הדף הזה.
(במיוחד, כי בעלי ואני ישנים הלילה בנפרד, כי יש משהו שאני לא מוכנה להתפשר עליו בזוגיות שלנו, והוא ה זוגיות. הוא כל-כך לבד, שאין לי מקום...)
רציתי לדעת איפה את, בעיקר כי יש דברים שאני מסכימה איתם- אני חושבת שיש דברים שיכולת לעשות אחרת (אני לא חושבת שלהניח ילדה בת שנתיים לידי במטבח/ליד מכונת הכביסה/בעגלה של הסופר זה נטישה כלשהיא, ולהיפך, זה יכול לתת לה תחושת עצמאות עם אמא. שאת לא עוזבת אותה למרות שאת צריכה עכשיו לבשל/לכבס/לקפל/לקנות אוכל/.....
ואני אומרת את זה, למרות שאני לא יודעת איפה אתם, ומה קורה, ואם בכלל תקראי...?

אני אומרת את זה ממקום בו אני רואה דברים מהצד. מגישת חיים קצת אחרת (גם לא מנוסה, וגם קצת "דוסית" - אבל מבחירה.), ממקום שלי פרטי, שמזכיר לי קצת את מה שקראתי.

כשמוותרים לאהוב, לא בהכרח הופכים לסמרטוט - המצב הזה (סמרטוט) מגיע, כש רק אחד מוותר, ומוותר, מפייס, ומרגיע, אך ננטש כשהוא פגוע/כועס/נעלב/מרגיש רחוק.

אפשר לוותר, בלי להתפשר. אפשר ללכת לייעוץ זוגי לבד! כדי לנסות להתמודד עם הקושי שלך לשחרר את ביתך, עם הקושי שלך להיות לבד עם בעלך (מה, אם אתם ישנים במיטה המשפחתית כולכם יחד- זה אומר שאי-אפשר להתמזמז/לשתות כוס יין/לאכול יחד אחרי שהילדה הלכה לישון?), עם הקושי שלך לראות מה בעלך צריך, עם הקושי של בעלך לשוחח איתך ברגיעה, ולא ממקום של מצוקה.
יש משפט בגמרא שאומר "איזו היא אישה כשרה - העושה רצון בעלה" -ולפני שאת מתנפלת שהיהדות השמרנית עושה את האישה לסמרטוט - קראי את פירוש החסידות לזה-
המשפט מתאר מצב בו האישה, שנחשבת בעלת בינה יתרה (אינטואיצי'ה, וחכמת "אנשים ורגשות" מאוד מפותחת, ובגלל זה היא מגדלת את הילדים. פשוט כי אבא לא יודע לעשות את זה טוב כמוה [הכוונה לחינוך עיקרי, לא להתעלמות ובעיטת האב מהמשפחה] ) יוצרת את המצב בו הבעל רוצה את מה שהיא רוצה- בצורה כזו מתוחכמת, ועדינה שהוא חושב שזה רעיון שלו..... דוגמא? אין לי. איך לשלב את זה בחייך? אין לי תשובה.-אבל זה חומר למחשבה שלך עם עצמך.
בגמרא כתוב גם שהגברים "עלובים ומסכנים" ללא האישה, וכן, היא צריכה להיות אמא שלו! מה לעשות- מה שאמא עשתה פעם- עכשיו עושה היא- מכבסת, מכינה אוכל, מנקה, מחבקת כשקשה, מנחמת, מעודדת, תומכת, מתמרנת אותו כך שיגדל ויתעצם (עוצמה נפשית ושכלית.) - ואם הוא לא מקבל את זה מאשתו, מהיכן יקבל? הוא מרגיש נטוש, לבד, (סליחה על הבוטות) "עשה לך ילד" וזהו, את לא צריכה אותו יותר.....

הדברים שאני כותבת הן מראי'ה אובייקטיבית. אין לי ספק, שנורא נפגעת ממנו, מהתגובות שלו! (במיוחד מה"דפאק" הכל-כך מזעזע ולא אנושי, שהוריו עשו על ילדתך, כי האגו שלהם נפגע [מה נפגעתם? ילדה קטנה.......] ) תרחמי על ההורים שלו, לא רק שהם לא יודעים אחרת, הם גם לא רואים שהם לא יודעים אחרת, וגם לא מוכנים להבין שאולי הם לא היחידים שצודקים (רגע.... הועלה כאן בדף נושא שאת עצמך אמרת- את לא משחררת אותה/את דעותייך על דברים שונים... גם ההורים שלו לא משחררים. הם לא רוצים או לא יודעים יותר טוב - אבל הם דומים לך- מהאופן הזה לפחות...).
בחסידות יש משפט המהווה בסיס לכל מערכת יחסים- ילדים, הורים, בעל/אישה, חבר/ה טוב/ה, וסתם אנשים שסובבים אותנו-
"כמים הפנים לפנים- כן לב האדם לאדם"
אם תסתכלי על עצמך אל תוך אגם (מראה....) תראי את הפרצוף שאת עושה. אם את עצבנית, זה מה שישתקף לך. אם את מחייכת, זה מה שתראי.
כך גם עם נפשנו. מעצבן אותנו אצלו/ה כי זה אצלנו במערך ההתנהגות/רגשות שלנו.
בעלי מתעצבן כי אני מודיעה לו ולא מתייעצת איתו לגבי נסיעה לשבת אצל חברים... הוא לא דיבר איתי יומיים בגלל זה. אבל כשהוא החליט לוותר על חצי יום עבודה בשביל איזה ארוע (אני לא נגד!!) אבל בשביל להיות איתי הוא לא מתעורר ביום שישי ב-10 בבוקר במקום ב-13 בצהריים,כדי שיהי'ה לנו סופסוף זמן יחד, ולא מתייעץ איתי, אם אני רוצה ללכת איתו למקום אחר לאותו אירוע (שיהיה לי יותר נוח) הוא לא רואה שזה אותו דבר, והוא עשה לי מה שמרתיח אותו שאני עושה לו.....

אי אפשר תמיד להיות צודק!
אי אפשר תמיד שהחיים ילכו רק בדרך שלנו! אחרת נהי'ה צודקים, עם מה שרצינו והחלטנו שנכון - אבל לבד.
צריך להתפשר (ואני לא אומרת לך איך וכמה!) כי אחרת אותם קשיים יהיו לך עם בחור אחר, ועם הילדה שלך, ועם הילדים שיבואו אח"כ (בע"ה) , ועם חברה קרובה, ברגע שהיא תתקרב לנקודה שב"שליטתך" הבלעדית... כך גם קרה כאן, בדף הזה. לא יכולת לשלוט על התגובות, והן לא היו מאוד לרוחך, ולכן הרגשת נטושה.
אבל - התגובות - כולן, גם הבוטות וגם הלא מסכימות- כולן היו בשבילך! רק בשבילך. ובשביל בעלך, וילדתך!
ראיתי כאן לאורך כל הכתוב רצון גדול לעזור לך- ואת לא תמיד ראית! כי זה לא הי'ה מה שציפית שיגידו.

אמא מאוהבת - איפה את היום?

אבל בשביל להיות איתי הוא לא מתעורר ביום שישי ב-10 בבוקר במקום ב-13 בצהריים,כדי שיהי'ה לנו סופסוף זמן יחד
חן יקירתי, אני לא מתמצאת בנבכי המערכת הזוגית שלכם. אבל אף פעם לא מומלץ להעיר גבר מנמנם בשבת בבוקר, גם לא בשביל זמן איכות

(עשיתי את זה פעם עם האקס, וקיבלתי נמר זועף לשארית היום. ובצדק).

בס"ד
מדובר על יום שישי.... והסיפור הוא, שבשביל אחרים הוא מתעורר, בשבילי, לא- כי אני אהי'ה שם גם אח"כ... השאלה היא- מתי??? הוא תמיד עסוק... טוב זה סיפור נורא ארוך שמתפתל בתוך סיפורים אחרים....
ואגב, מה עם אמא מאוהבת?? היא נכנסת לכאן לפעמים?

לא ראיתי את bambineo. ראיתי bambino m
בקריאה חטופה נראה לי אותו דבר
הסתכלתי באייבי וגוגל, נראה כמו מוצר חדש,יתכן וראיתי אותו במציאות אני לא בטוחה , אבל המחיר כמו טוטס בוטס לכן זה בכלל לא אטרקטיבי , שלחי לי תלינק שראית אותו,

ראיתי bambino mio. בחנות לא ממליצה

מה ההבדל בין האתר הזה ל- diaperpin? חוות דעת נוספות מאימהות שקנו את המוצרים, יש באנגליה מין סקר שוק שבסוף המוצרים מקבלים פרס המוצר המצטיין,
ממה שקראתי באתר , באתר החיתול רך אך לאט לאט מתקשה, ממליצה לך לקנות בצבע טיבעי/לבן ולא צבעוני
היום הזמנתי גם את המנשא , נראה מתי נקבל ואם היא תאהב את המנשא

http://www.kittykins.co.uk/advice/id/14
מכירה את החברה הזאת? הם אחלה , גם כאנשים וגם כאתר עם מלא מידע ומגוון מוצרים רחב