אמא מאוזנת או אמא מרגישה

[יולי_קו]

בקורסים ובהשתלמויות אני כמעט לא בטלפון או באינטרנט. המדיה מאוד ממכרת ומרוקנת מכחות, ואז קל לי להתנתק.

[בלבוסטה*]

כשאת נהר
מודה לך ששיתפת
אני יכולה להגיד שאצלי אני תמיד מבקשת סליחה ת מ י ד
אפילו פותחת את זה לעומק
הסברתי להם מזמן שאמא אוהבת למרות שהיא גץכועסת .כי זו נקודה שהם מתעקשים עליה שאני לא נראית אוהבת ככה
אז הייתי חייבת למצוא הפרדה
הפרדה שממש אחד כאילו מוריד. ממני אשמה אבל לא זוהכוונה. הכוונה היתה לומר לא אמא עצבניתאחא הגוף שלי עצבני.
לאמא יש מתח וכעסים שלא קשורים בכלל בכלל אליכם
והגוף שלי כשהוא מאוד עצבני גורם לי לצעוק וגורם לי להתנהג ככה
אבל אסור לאמא להתנהג ככה בכלל
ככה אני אומרת להם המון כל הזמן שזה אסור ואני מצטערת ושאני לא תמיד יכולה לשלוט בגוף שלי אבל אני מנסה
הבן שלי גם כשאני כועסת עליו כשהוא חוטף לאחיו או מכה אותו או כועס וכאלה אז הוא אומר לי וניכר שהוא הבין -
הוא אומר לי אתא את שאי אפשר תמיד לשלוט אז ככה גם אצלי
והוא צודק.
אם אנחנו לא מצליחות אסתמה ממנו לצפות

הם לא מתביישים להגיד לאחריםמה אני עוד. כולל זהששברתי להם צעצועים העצבים וזרקתי לכל עבר
למעשה הם מדברים על זה כאילו כלום

זה מלחיץ אגב אבל זו הדחיסה שבישלתי

ואני לא מעזה לעצור אותם.הבן שלי מסוגל ללכת לאמא שלי ולהגיד לה"אמא כבר לא שוברת לנו יותר את הצעצועים היא הבטיחה"


מה שקשה ליזאני לא עומדת בהבטחות וזה יותר הרסני. אני מבטיחה לפחות לא לשבור ולא לאיים שאזרוק אם...ובסוף אני נופלת לזה בשנייה! זה עלבון גדול שעובר עליהם ואני מצטערת אחרי זה ואומרת תשמע אני רואה שאני ממשיכה ההרגל הזה אבל שתדע שזה לא אמיתי.
אני אומרת אבל תסתכל - לא זרקתי.

אני יודעת שזה לא אידיאלי.
לנסות להסביר להם ולצפות מהם שיבינו שלאמא יש רגעים של חוסר שליטה ושצריך להפריד את זה מהאהבה הבלתי תלויה בדבר אליהם.

וזה שאין לי מילה שאני חוזרת למרות שהבטחתי.
אז קודם הפסקתי להבטיח. פשוט לא מבטיחה ואחריתקופה שהצלחתי לשלוט בעצמי אני אומרת להם "שמתם לב שלא כעסתי כמה ימים? שמת לב שלא זרקתי ולא שגרתי?" כדי שידעו שיש אמת ויש תשומת לב טשאמא לא חושבת בשום צורה שזה מגיע להם.

אני גם אומרת כל הזמן לפעמים שבועות אחרי אפיזודה מאוד קיצונית - שאסור לאמהות להתנהג ככה לילדים שלהם. זה קורה לפעמים אבל זה לא בסדר. שהם הבנים שלי שאני צריכה רק לדאוג שיהיה להם טוב. שלפעמים אני מרוכזת בכעס ואני כועסת ומאיימת וכו' אבל זה לא אומר ששכחתי שאני לא צריכה להתנהג ככה. זו בעיה שאני צריכה לפתור והיא לא קשור אליהם.

רתכת המסרים האלה אני מעבירה להם לדעתי שלוש שנים. שזה מהגיל שהם מבינים.

זה לא להיט, הלוואי ולא היה ככה. הלוואי והיה מעט ולא קיצוני.
הלוואי.
אבל זה לא.


אני גם לא כזה מטפלת בזה כי אני דחיינית איומה שדוחהחהכל דבר ומזיזה עניינים ההפרשים שךשנים מהרגע שאני מבינה שצריך לעשות.
אבל כן אני עכשיו מחכה לאבחון שעשיתי לפני חודש.
כן מנסה דרך פהשנים ובפורומים אחרים
ומול חברות
הדרכה הורית קבעתי אבל הסתבר לי שהמימון הוא גרךהמושלם ועדיין לא צברתי מספיק.
אנסה שוב.

תודה יוליקו על הדף. יש נחמה ותמיכה גדולה למרות שאני יודעת שכולם באו ה סירה, לאאצל כולן זה אותו דבר.
לי אגב אין תרוץ.
לא גדלתי בבית אלים.
לא הפעילו אלימות כלפיי ואם העזו - בפעמים הבודדות - זה עלה להם בריבית דריבית.

[יולי_קו]

כשאת נהר יקרה,

תודה על מה שכתבת. הדף פתוח לכל המשתתפים. אני מאוד מתחברת לכל מה שכתבת. אני בעד השקיפות של מה התנהגות מקובלת מה לא, מה ראוי ומה לא מקובל. כשפוגעים ראוי להתנצל ולהכיר בפגיעה שנגרמה לאחר. אני עושה את זה וזה היה בהתחלה נורא נורא קשה, ולקח לי כמה שעות ואפילו יום ללכת ולדבר עם הילדים. לאט לאט זה נהיה יותר סביר, עד כדי כך שאני יכולה להתחיל משפט פוגעני או מזלזל (וכיום זה לא קורה הרבה), לעצור בסופו ואפילו באמצעו (!!!), להתנצל, ולעבור לדיבור מכבד אותי ואת המשפחה.
אבל זה אצלי זה תהליך ארוך, ממש לא מהיום למחר.

[יולי_קו]

בלבוסטה,
אולי אצלך זה נבע מהזנחה, והיית רגילה לדאוג לעצמך כילדה גם מצד המבוגר, ולכן עד היום יש מקום ילדי זנוח שצריך לטפח ולגדל. אולי רק כשצעקת ראו אותך, אז התרגלת לצעוק בשביל לתפוס מקום. בעצם יש לך שלושה ילדים לגדל, והכי פגיעה מביניהם זו את.

[בלבוסטה*]

זה מאוד מדויק מה שכתבת יוליקו
זו גם ההרגשה שלי מול הילדים שאני הילדותית בהתנגשות החזותית מולם במקום להיות הבוגרת
למרות שבכולנו יש צד כזה שבו הילדה שבנו יוצאת החוצה לא רק מול הילדים, גם מול אחרים בכלל.
אז יש כאילו רמות מסויימות?
כי העולם יש את זה אז למה בכל זאת חלק מהאמהות מתחרפנות ואחרות לא?

ואולי זו לא השאלה הנכונה. כי מה זה חשוב אמהות אחרות.
חשוב אצלי.

אני מנסה לפתח את זה לכיוון שהצבעת עליו. הייתי מצד אחד מפונקת בחופש שניתן לי. באמת שלא הפריעו לי הניחו לי לעשות הכל בתוך כמובן עולם שידעתי להתנהל בו בבגרות. לא הסתבכתי לא פשעתי, לא פגעתי ולא נפצעתי או נפגעתי. נתנו לי שקט ונתתי שקט חזרה

הו!!
אני קולטת משהו!!
וואו.
וואוווו
בדיוק כמו שאני כותבת שאני חווה התקפה מהבנים כשלא נותנים לי שקט.
לא כי תקפו אותי בעבר. חיפשתי בילדות איפה הותקפתי או אויימתי אז זה לא שם. להיפך - אלא כי הורגלתי לשקט. אהבה אצלי - זה שקט. אפילו התעלמות. וזה גם לא נכון שלא תקפו ובדיוק בסגנון שלי כיום בדיוק. רק שאני מיד השבתי מלחמה.הבנים שלי לא.

אבל בקשר שלי עם הבנים לא יכול להיות הרבה שקט. אני מאוד מעורבת בחיים שלהם מאוד מאוד אז מצד אחד אני הרבה איתם ובשבילם ועם החברים והגן ואני יודעת כל מה שעובר עליהם ואנחנו מרכיבים יוצרים למספרים ואני מייעצת בכל עניין כולל הכל.

ומצד שני זה מרתיח אותי.
אני רוצה את השקט. אמנם לא קיבלתי מההורים התערבויות אבל גם לא התייחסו מי יודע מה.

אני רוצה שיתרחקו ממני פ י ז י ת ונפשית כל הזמן. כאילו קרוב רחוק כל הזמן. רק עכשיו ערב נעים אכלו וזה והכנסתי לחדר והם אחריי ואני מוצאת עצמי צועקת שיצאו לי מהחדר. הם לא הפריעו לי אבל אני תמיד תמיד תמיד צריכה להיות ממש מנותקת. לפעמים יותר או פחות בתדירות אבל לפחות פעם בחצי שעה (!) להתרחק. פיסית. לא באמצע. לתת לי מקום להיות לבד.

אני זוכרת שאפילו את הבלגנים בבית הספר ידעתי להסתיר מצוין מההורים ואת הבלגנים בבית הסתרתי היטב מהעולם. מידרתי כל הזמן.
עד היום אני ממדרת. שקט. מי שלא יודע מה מידור נותן - שקט.
עד היום יש לי חברים שלא יודעים במה אני עובדת. חברות מהעבודה שלא יודעות איפה אני גרה בדיוק. המשפחה שלי כמעט ולא יודעים שום דבר עליי מלבד עניינים שלי ושל הילדים.
זה לא מכוון. זה לא להסתיר.
זה מראש ליצור ערוצים של הפרד ומשול.
כי זה נותן שקט.

היתה הזנחה קשה שלא מדעת כמובן. כולם עשו את מה שהם ידעו הכי טוב. נתנו לי בית מלא בחום וחופש שבו יחד אינו גורם מפריע או מטריד, כיבדו אותי תמיד. ממש.

מצד שני, לא היו לי בגדים. אני זוכרת מאבק תמידי שלי להיות עדכנית. אף פעם לא היתה לי שלוות נפש בעניינים כאלה. לא היה לי בית מסודר להביא אליו חברים. אלא בית מבולגן, עני מאוד, לא מטופח עם הורים מכוסחים.
הבית היה מקור לבושה.

בגדים. תמיד היה חסר. טרנינג רק אחד. הייתי ממולחת. ידעתי לקנות בזול בחנויות באזאר ולקנות יד שנייה, או להשאיל מחברות.
לא היה כסף לשלם לחוגים או לשיעורים פרטיים. כשהייתי צריכה משקפיים איזה דוד קנה לי.
לא היתה לי פינה משלי.

קינאתי בנורמליות. אף אחד לא היה נורמלי בשכונה.
כל משפחה והתיק שלה. וילדים מבינים.
בתים אחרים לא היו משופעים ביותר כסף או בהורים שכולם מושלמים. גם היו בתים לא מסודרים ולא מי יודע מה.

אבל היה משהו נורמלי וזהו אצל כולם.
היה בית שילדים הרגישו בו נח. להזמין אותי אליהם לא משנה אם בצדק או לא אבל הבית שלהם היה פתוח לחברים. היתה נורמליות.אצלי מעולם לא אמרו לי חלילה לא להביא, להיפך, אני ממשפחה חמה וענקית שאירחה הרבה, אבל אני התביישתי.


היה משהו בקשר המשפחתי. הייתי הולכת לשכנה איקס והיה מסודר.היה חדר עם שולחן לשיעורי בית. עם ארון בגדים לילדה. עם מיטה ורודה או מיטה מסודרת.
היתה אמא שצועקת לילדים לעלות הביתה. היו בגדים מסודרים.

אצלנו בלגןןןןן גם פיזית אבל בכלל מי ידע מה קורה איתי. יוצאת בבוקר חוזרת עם מפתח נעלמת למרות חוזרת בערב. אני זוכרת בכיתה ה' בערך אני בוכה לאמא שלי שהיא לא אכפת לה ממני. למה היא לא בודקת מאוחר בערב אם אני אצל השכנה אולי קרה לי משהו, למה היא לא מגהצת לי את החולצה לבית הספר, למה היא לא בודקת שהכנתי שיעורים.
היא צחקה מזה וגם לא ממש הבינה. .כי זה חלום של ילד שיניחו לו. והיא גדלה בכלל המשפחה שבגיל עשר יוצאים לעבוד.
אבל אני רציתי קצת נורמליות.

זה לא שאמרו לי אין. ולא שחלילה תקעו אותי עם חוסר. הבנתי שאין אז דאגתי לבקש רק במקרים חריגים. דאגו לי למשהו בסיסי מאוד מאוד וכנראה שהייתה.י צריכה לבקש, לדרוש להבהיר.
אחים שלי גם דאגו לי. לקחו על עצמם כל מיני.


לא הכל רע. אני אומרת מאה פעם - לא הפרטים, אלא הזכרונות. יש לי זכרונות של ילדות מתעלפת.
ובגרות מהממת. הורים שלי חמים חמים וטובי לב.
הייתי מלכת הבית. כל הזמן הרעיפו עליי חיבה ולא שמעתי לא. הייתי ישנה עם ההורים עד גיל מאוחר.
הייתי צופה בטלויזיה איתם כמה שרציתי.
אף פעם אחת לא לחצו עליי. לא בלימודים. לא בבגדים. לא בתזונה. אין לי שום אישיו עם דימוי גוף מהבית. תמיד הייתי סופר בעיניהם. תמיד מוערכת.
אבא שלי בכלל איש שלא מסוגל לשמוע ילד בוכה. הייתי ילדה של אבא. הייתי מוצפת בממתקים, בתשומת לב, באהבה.

הם לא הכירו אחרת.

אמא שלי האמינה בעצמאות ומזלי, כי מי יודע מה היה קורה אחרת. אני פרא. והיא סבלה המון מהפראיות הזו - אבל מעולם לא איימה לא פגעה בי.מעולם.

ההזנחה התבטאה באמת בטיפול היומיומי. בזה שילדה צריכה שידאגו לה גם במעגלים רחבים יותר. לבגדים, ללימוד, למשחקים המיוחדים של הגיל. אף פעם לא היו לי אופניים. הכיפורים הייתי מבקשת מחברים כל הזמן.
הם לא ראו את הצרכים של העולם השלם שיש לי ולא רק ברמה המשפחתית הרגשית.
כמו שהיו יתרונות לזה שרואים הילדה דמות בוגרת שיכולה להחליט בעצמה לגבי שעות שינה ואוכל לטלויזיה שיכולה לשחק בכל מקום בבית ועםהכל, שהנוכחות שלה תמיד רצויה שלא מחכים שתלך לישון שלא משלחים אותה לחדר אף פעם כמו כל הטוב הזה, יש גם רע.


אוף אני פתאום מבולבלת. אני מרגישה שקיבלתי כמויות של טוב בבית שגדלתי בו. שהפכו אותי למישהי מאוד חזקה. אמנם פה אני מספרת על התפרקויות ועל אכזבות מעצמי אבל זה חלק מהציבור.בעולם בחוץ יש לי עבר של עשייה רבה ודי משמעותית ותובענית.
אני חושבת שזה ילדותי מאוד שבגלל הזנחה שהיתה החלק השלילי היחידי בילדות - אני הופכת לאמא מפלצת.
איך לאמא שלי שעבדה בשתי משרות שהגיעה ממשפחה גדולה ששם לא ספרו אותה, שחוותה בעיות רפואיות, שגידלה האב. ילדים - איך לה היתה סבלנות לסבול אותי כל הזמן בסביבה. למען השם, ישנתי עם ההורים עד גיל מאוחר. כל הזמן עשיתי מה שאני רוצה.בכל זאת יחד. קולנית דעתנית מעצבנת בכל קנה מידה.

אז למה היא שגם יכלה לטעון להזנחה בילדות - נתנה לי ילדות כזו מכילה. סבלנית. ואני - לילדים שלי - רובים ושושנים?

[יולי_קו]

׳למה׳ זו הרבה פעמים שאלה מאשימה.
אולי אפשר לשאול ׳איך׳. לדוגמא איך לאפשר לעצמך שקט כמה וכמה ימים. האם ההורים או האחים יכולים לארח את הבנים שלך לכמה ימים?

[פלונית*]

משהו בדברים שאת כותבת מזכיר לי בלוג שמתחיל במילה נפרדות. לא יודעת לומר מה בדיוק . אם תרצי אוכל לנסות למצוא אותו ולכתוב לך את שמו.

את משתפת בכך שיש לך עבר של עשיה רבה ומשמעותית.
וזה די לא מפתיע אותי.

[בלבוסטה*]

יוליקו לא חשבתי בכיוון הזה בכלל, האמת מפתיע.
את יודעת,הרבה פעמים כשאת כותבת, אני מופתעת.
כאילו, הכיוונים שאת הולכת אליהם מבחינת צורת חשיבה מעניינים.

לגבי המציאות, לא חושבת שמישהו יכול לקחת את הבנים לכמה ימים.
אולי אולי ליום. מערב אחד לערב שני. אולי.
אבל אין לי מה לעשות בזמן כזה.
חברה פנויה להרבה זמן לא תהיה כולן עם ענייניהן. וחצי יש כל להכיל עוד מישהו זמן רב כל-כך.
ואני באמת לא יודעת מה לעשות בזמן חופשי רב כל כך מלבד גלישה באינטרנט/טלויזיה/קריאה/בשול/שיחות טלפוניות עם חברות שאני במילא עושה ביומיום.

די השתבללתי השנים האלה.
פעם אהבתי לרקוד ממש מזמן אבל זה לא רלוונטי היום.
ואת יודעת מה, גם השניה לי המון זמן לבד, נגיד היו בגן ואחכ אצל חבר - זה לא בהכרח השפיע מאוד. זה השפיע בהחלט אבל לפעמים לכאן ולפעמים ההיפך פתאום לא היתה עוד פעם סבלנות.

אני כן חושבת שאני צריכה למצוא דברים שממלאים אותי כמו שאמרת שמצאת לעצמך.
לפעמים אנחנו חווים חוויות כלשהן שמכניסות בוסט של אנרגיה וחיטליות ועל זה אורך רוח. אין לי מושג מה זה יכול להיות כרגע.

[בלבוסטה*]

פלונית תודה על הפרסום. אני אשמח לבלוג הזה אם תמצאי.

[יולי_קו]

כזאת אני, שולפת שפנים מהכובע D-:

אולי זה מה שיעשה לך טוב- לצאת לסדנת ריקוד של שלושה-ארבעה ימים בנגב, נניח. אני יודעת שיש קורונה עולם... מתישהו זה יגמר ואפשר יהיה לרקוד, או לצאת לפסטיבלים, או למשהו אחר, כמו טיול רגלי- קל!- באלפים או בכל מקום אחר באירופה (המון נשים מטיילות לבד בטבע פה), והכי חשוב- לצאת מהבית ולהתרחק מההרגלים שתכנס קצת פרספקטיבה, ולעזוב את הטלפון והגלישה ב98% מהזמן, בשביל להפגש שוב עם עצמך. לא להשאר בבית ולהתלבט בחמש שעות שיש לך פנויות מהילדים אם לישון או לנקות או לעסוק בעבודה או באדמיניסטרציה. שיהיו לך שלושה ימים או שבוע עם המון זמן להתחבר לעצמך והיטען. שתוכלי אפילו להתגעגע למה שיש לך

אולי האחים שלך עם ילדיהם או ההורים שלך יוכלו לארח את הילדים?

[פלונית*]

שם הבלוג
נפרדות התמזגות ומה שבינהם

[יולי_קו]

פלונית,
תודה! הבלוג שאליו הפנית מעולה לדעתי. קראתי חלק, נראה לי שאמשיך לקרוא בו, וגם המלצתי לאמא שלי לקרוא. חלק מההמלצות שלה אני כבר מיישמת. הקריאה עזרה לי להבין טוב יותר את סבתא שלי, את אמא שלי ואותי, וגם את האיש והילדים, ואיך נראים החיים במחיצתי מהזווית שלהם. זה חומר מאוד עשיר, שיכול לתמוך בתהליך שלי עם עצמי.
תודה רבה.

[פלונית*]

יולי קו,
התרגשתי לקרוא את דברייך.
משמח ואף מדהים שאת מצליחה כבר לישם.

[יולי_קו]

פלונית,
הכוונה היא שחלק אני מיישמת עוד לפני שקראתי מה שהיא כתבה, כחלק מהתהליך שלי עם עצמי. כלומר אני מוצאת הגיון והדהוד פנימי בדבריה. אני חושבת שמה שמעולה אצלה הוא שהדברים מסודרים ופרושים, יש הפניות, יש פירוט של התיאוריה שמאחורי הדברים, ויש את הפן האישי שלה. לא התכוונתי שקראתי וכבר אני מושלמת