אמא שאוהבת יותר

_מה שרציתי להגיד בעצם, זה שהרגש שאנחנו מכנים "התאהבות" הוא אותו הרגש שיש לילד שחווה הורות (או בעצם קיום) ללא אהבה כפי שהיא מתוארת בדף הזה.
ברור עכשיו?_
ניצן, הבנתי, וכאמור, גם אני סברתי כך פעם (כנראה אני לא כתבתי ברור). אבל היום אני מטילה בזה ספק. האם מישהו בדק אם בחברות כמו היקואנה אין "התאהבות" שבה לא קיים הצורך הזה?
כי לדעתי, יש מצב שבו ב"התאהבות" הצורך והתלות באדם אחד, התחושה שאי-אפשר-בלי, הכאב כשמתרחקים וכו' משרתים מטרה הישרדותית-כללית. (ראית את ההרצאה של הלן פישר? היא חוקרת אהבה והתאהבות מנקודת מבט אבולוציונית, נראה לי שווה לקרוא את הספרים שלה). אבל אבל אבל, כשזו אהבה "טובה", הצרכים האלה נענים באופן כללי, ואז יש אופוריה ותחושת הרמוניה.
כי בסופו של דבר הכול פיסיולוגי, מדובר בנוירוטרנסמיטורים והורמונים מסויימים שגורמים לתחושה הזו.
(ותני לי להזכיר לך, שגם האימהות "מתאהבות" בילדים שלהם בצורה דומה, ושם זה משרת מטרה אבולוציונית מובהקת).
אפשר כמובן לטעון שמי שעבר ילדות לא "שלמה" ייטה יותר להתאהב בצורה הכואבת, אבל גם אם את מקבלת את ההנחה הזו (ואני לא מקבלת אותה בגירסתה המוחלטת) עדיין יש לצורך ותחושת ההזדקקות מקום בהבט אבולוציוני.
אין לי תשובות, רק ספקות, אבל היום התובנה הזו היא בפירוש לא תובנה מוחלטת אצלי כפי שהייתה פעם.

ניצן, תודה.

אתמול נזכרתי בדף הזה.
ראיתי שתי נשים מציגות את המתח בין אמהות שנשארות בבית לבין אמהות קרייריסטיות דרך שיחה בין ילדות בגן. (בהצגה הזו גם האמא שנשארת בבית שולחת לגן)
לילדה אחת יש אמא שנשראת בשבילה בבית (זה מוצג בצורה כזו שהיא קצת מקריבה בשביל הילדה) ולילדה השניה יש אמא קרייריסטית שיוצאת מוקדם בבוקר וחוזרת מאוחר בלילה והלדה בקושי רואה אותה.
אז הילדות רבות למי יש אמא "שווה" יותר.
זו אומרת שלאמא שלה יש זמן בשבילה וזו עונה שהיא יותר עצמאית ויודעת להסתדר לבד. זו אומרת שלאמא שלה יש זמן לשבת אתה בגן במשחקי בוקר וזו אומרת שהיא תמיד מגיעה לגן ראשונה, עוד לפני הגננת. זו אומרת שאמא שלה אוהבת אותה ומבלה אתה המון זמן וזו אומרת שאמא שלה אוהבת אותה וקונה לה מתנות יקרות. זו אומרת שאמא שלה עושה לה חוגים בבית (מכינה אתה בצק) וזו עונה מה אמא שלך כבר יודעת- היא כל היום בבית, ואמא שלי לומדת המון בחוץ ועושה אתי דברים יותר שווים ושולחת אותי לחוגים מיוחדים. זו אומרת שלא זרים מגדלים אותה וזו עונה שהלנה (העובדת הזרה) היא לא זרה.
היו עוד טיעונים מהסוג הזה ואז בסוף כל אחת מהילדות משחקת עם הבובה שלה ומציגה את האמא של צד השני- כל ילדה בתוך תוכה מקנא במה שאין לה.
כל זה הוצג כדילמה אמיתית- מה יותר טוב לאמהות (להשאר בבית על חשבון הקריירה או להפך) ולילדים(יותר נוכחות הורית או יותר שפע חומרי)? והמסקנה שכל דרך היא לגיטימית באותה מידה.
הצגת הדברים בצורה כזאת קוממה אותי משום מה ואז שאלתי את עצמי- רגע, את חושבת שאמא שנשארת עם ילדיה בבית אוהבת יותר מאמא שעובדת מצאת החמה עד צאת הנשמה ובקושי פוגשת את הילדים שלה? והרגשתי שכן, אם כל שאר הנתונים זהים , אז כן, זו שבוחרת להיות נוכחת בשביל הילדים שלה היא אמא שאוהבת יותר..

את חושבת שאמא שנשארת עם ילדיה בבית אוהבת יותר מאמא שעובדת מצאת החמה עד צאת הנשמה ובקושי פוגשת את הילדים שלה? אבל יש אמהות - אני מכירה כמה כאלה - שבפירוש לא חושבת כך. שמבחינתן חלק חשוב בלהיות אמא טובה, אמא אוהבת, זה להביא הרבה כסף הביתה - לילדים.

עם כל הכבוד- יש הבדל בין ללכת לעבוד ולשים את הילדים בגן עד 16:00 (שזה S-: בשבילי אבל מובן)- ובין לעבוד עד הערב ולא לראות את הילדים כמעט בכלל. מי שבוחרת באופציה השניה עושה את זה בשביל עצמה (סיפוק בקריירה, חופש מהילדים, כסף לעצמה וכו').
לא שזה לא בסדר- אבל בואו נקרא לילד בשמו.

בדיוק הייתה לי שיחה דומה עם חברה טובה.
היא טענה שלא לשלוח את הילדים למסגרות זה לרעתם.
(= שהמסגרת טובה לילדים מעצם היותה מסגרת ללא קשר לבית ממנו באים הילדים.)
אחר- כך, כשליבנו את העיניין, הגענו למסקנה שזה טוב לילדים כי היא לא טיפוס שמסוגל לשבת בבית עם הילדים היא זקוקה לאוורור.
אני למשל מאוד אוהבת להיות עם הילדים כל היום (כרגע הולכים למסגרת ל-4 שעות ביום, רק בימים שאני צריכה לעבוד)- הימים ללא גן נעימים לנו הרבה יותר בלי הלחץ של לקום בבוקר ולהסיע ולהחזיר וכו', וגם... (קטעתי כאן- יש דפים שלמים על למה חינוך ביתי וכו')
בשורה התחתונה הטרידה אותי השאלה- למה אני צריכה לשלוח את הילדים למסגרת (ליום שלם, כל היום) רק כדי שהיא תצדיק לעצמה את זה שהיא שולחת לגן.

היה לי חשוב להעביר לה, שאני חושבת שזו לגמרי זכותה לצאת לעבוד ולשלוח את הילדים לגן באופן מלא (גם כשלא עבדה, אגב...)- אבל שלא תספר לי (ולעצמה) שזה לטובת הילדים...
היא עושה את זה בשביל עצמה, וזה בסדר, ומותר לה!!!
מרגיז אותי שכאילו אסור לאשה לעשות משהו בשביל עצמה, ואם היא יוצאת לעבוד בשביל עצמה זה אומר שהיא אמא רעה או אוהבת פחות...
היא אוהבת אותם מאוד. אבל מסיבות שלה לא מסוגלת להיות איתם כל היום, ובוחרת בשביל עצמה לצאת לעבוד, כי למערכת המשפחתית שלהם זה מתאים. כי בסה"כ השיקולים של בעד ונגד בבית ההוא הסתכמו בעד יציאה מהבית...

היא אוהבת אותם מאוד. אבל מסיבות שלה לא מסוגלת להיות איתם כל היום
איך בעצם את יודעת שהיא אוהבת אותם מאוד?
אהבה זה הרגש שהיא מספרת לך שהיא מרגישה בלב?
כי כל הדף הזה אומר שאהבה היא מעשים.
היחס שלך לאחר, מה שאתה עושה, שגורם לו להרגיש אהוב. המעשים שלך. ההתנהגות שלך. זו האהבה.

אמא שלא מסוגלת להיות עם הילדים שלה, וזקוקה להתרחק מהם, אוהבת פחות מאמא שאוהבת להיות עם הילדים שלה. כן. כי זה לא הרגש בלב, שאף אחד באמת לא יכול למדוד - זה היחס. היחס לילד.
אם אני לא מסוגלת להיות עם בעלי יום שלם, אבל מסוגלת לסבול אותו רק שעתיים בערב - חד משמעית אני אוהבת את בעלי פחות מאשר אסתי אוהבת את הבעל שלה, שאיתו היא אוהבת להיות תמיד ואף פעם לא נמאס לה.

לא תמיד.
מעשים זה גם יכול להיות לשבת לצייר איתם, או לספר להם סיפור לפני השינה. לחבק ולנשק ולהפגין אהבה.
יש כאלה שבשבילם המעשים זה לשלוח לגן פרטי ויקר (כי בלי מסגרת לא אופציה שהם מודעים אליה בכלל).
לפעמים זה כי האמא דפוקה בעצמה...
כי האמא בעצמה לא קיבלה אהבה, לא ראתה בבית ילדותה מודל לאהבת אם. ואין לה מושג איך להראות אהבה לילדיה.
במקרה הספציפי ההוא מדובר באשה עם הפרעת קשב, שלא מסוגלת להיות בבית שעות רבות ואין לה סבלנות להיות עם הילדים שלה בחברה ובתנאים של ימינו (ואין לה עזרה בכלל).

יכול להיות שאם האמא הזו הייתה חיה בחברה קצת יותר שבטית, היא לא הייתה מרגישה ככה (בדידות, חנק).
או בחברה בה היא הייתה יכולה לקחת את הילדים איתה לעבודה.
זה לא שהיא לא סובלת את הילדים שלה. היא זקוקה ליותר גירויים בחיים.

ועוד משהו...
כשהגדול שלי היה כמעט בן שנה הכנסתי אותו למעון. למה? כי ככה. כי ככה עושים כולם. כי צריך. היה לי קשה לשלוח אותו.
כמה חודשים הוא הלך למעון באופן מלא. לאחר מכן התחלתי להשאיר אותו בבית איתי בימים שאני לא לומדת (ימים קבועים).
קיבלתי מהגננות שלל הברקות- שאני מזיקה לילד (בן שנה וקצת!) כשאני מפירה את השגרה שלו, וכו'. שיותר טוב לו ללכת לגן בכל יום.
גם אמא שלי אמרה אותו הדבר.
בסוף סוכם שילך לחצי יום (וגם זה עם \-: מהסביבה)
ואז כשהיה בן שנה וחצי נולד אחיו. לא הרגיש לי נכון לשלוח אותו לגן כשיש תינוק חדש בבית.
זה היה בחופש הגדול והוא נשאר איתי ועם אחיו כחצי שנה. ושוב, מכבש לחצים "לכי תעשי משהו עם עצמך..."
(הייתי סטודנטית מצטיינת וכו' וכו' וזה נראה לסביבתי (ועדיין) בזבוז גדול מאוד שאני לא "אעשה משהו"...)
שוב, שמתי אותו במסגרת (הפעם פרטית, לחצי יום) ואת הקטן עם מטפלת וחזרתי ללמוד ולעבוד קצת.
ואז- באה המלחמה. חודש וחצי עם הילדים בבית. כל החברות שלי מתלוננות שקשה ורק אני בלב נצבטת שעוד מעט יחזרו לגנים.
ושוב- אותה התלבטות אחרי המלחמה והילדים חוזרים למסגרות, עם הרבה קושי שלי.

אני בחודש תשיעי עכשיו. תיכננתי שוב להשאיר אותם איתי בבית בזמן חופשת הלידה המוארכת שלי (כחצי שנה) ואז להכניס לגנים בנובמבר- דצמבר. חלק מהעיניין היה אמור להיות בדיקה של חנ"ב, האם זה מתאים לנו...
ושוב- מערימים קשיים.
אתמול הרכזת של הגנים אמרה שאין אפשרות להכניס את הילדים לגנים אחרי החגים. (ושוב שאני עושה נזק לילדים וכו' וכו'...)
איכשהו שמעתי את עצמי אומרת לה: "טוב, אז הם לא ייכנסו לגנים בכלל בשנה הבאה".
ואני עד עכשיו לא מאמינה...
אני מתה מפחד. מ-ת-ה.
למה?
אין לי בעיה עם להיות "בבית".
אני אוהבת להיות עם הילדים ימים שלמים.
אני נהנית להיות עקרת בית, לטפח את הקן שלנו.
אני אפילו עובדת מהבית ואוכל להסתדר עם מטפלת וכו'.
השנה אפילו יש תמיכה מהבעל. (אחרי טפטופים של שנים מצידי)
וגם כלכלית 3 ילדים במסגרות אפילו לחצי יום זה יקר מאוד- עדיף לקחת מטפלת אם אצטרך לעבוד.
יש לי את כל התנאים!
כבר בפסח אחרי החופש עלו בי מחשבות שלא להחזיר אותם לגן.
למה אני לא עושה את זה כבר?!?
ההתניות החברתיות יושבות בי כל כך חזק... ואני לא מאמינה בהן בכלל, רציונלית.

זה כמו שכתבתי לאורלי בדף על חינוך ללא כפיה בקשר לשעות שינה-
לקח לי כל כך הרבה זמן לוותר על "8 בערב כולם במיטה"... שזה מה זה דבילי אבל (לפחות בסביבתי) ככה עושה אמא טובה... מכריחה את הילדים לישון בשמונה כי ככה צריך... (רק שאצלנו זה אומר שגם אני צריכה להיכנס למיטה בשמונה /-:, אבל נו טוב...).
לקח לי נצח להבין שבעצם, מה האסון הגדול, אז שיישן בתשע, בעשר- מי קבע שדווקא שמונה היא השעה ללכת לישון?
אני לא יודעת אם את מבינה את זה, אבל לצאת מהכבלים האלה זה הכי מפחיד בעולם.
אני מקווה שבשנה הבאה אני אדבר באותו האופן על חנ"ב, ולא אתפתה לפחד ואכניס את כולם (שוב) למסגרות...

שליחה על ידי mp5* » 16 נובמבר 2009, 13:28

זה דף כל כך טוב ויש לי כל כך הרבה מה להגיד חבל ש אני לא יודעת לכתוב טוב בעברית. אז הכי חשוב לי, החכמים שלנו אומרים שכמה שנותנים יותר למישהו אוהבים אותו יותר זאת אומרת שכל אמא אוהבת את הילד שלה רק מי זה שהיא גידלה אותו 9 חודשים וילדה אותו. אבל אמא שינקה ומנשה ומגדלת אותו בעצמה בקיצור כמה שהיא תיתן יותר היא אוהבת יותר.
תודה רבה לבשמת א הדף הזה יחד עם ה אתר the natural child project אתר משהו משהו.ביחד עזרתם לי להבין שצריך להתיחס לילדים כמו אל מבוגרים לכל גיל. זה עוד קשה לעשות את זה אבל לאט לאט.לאוד ליה כמו ש אני מרגישה כמוך...

_היא אוהבת אותם מאוד. אבל מסיבות שלה לא מסוגלת להיות איתם כל היום
איך בעצם את יודעת שהיא אוהבת אותם מאוד?
אהבה זה הרגש שהיא מספרת לך שהיא מרגישה בלב?
כי כל הדף הזה אומר שאהבה היא מעשים.
היחס שלך לאחר, מה שאתה עושה, שגורם לו להרגיש אהוב. המעשים שלך. ההתנהגות שלך. זו האהבה.
אמא שלא מסוגלת להיות עם הילדים שלה, וזקוקה להתרחק מהם, אוהבת פחות מאמא שאוהבת להיות עם הילדים שלה. כן. כי זה לא הרגש בלב, שאף אחד באמת לא יכול למדוד - זה היחס. היחס לילד.
אם אני לא מסוגלת להיות עם בעלי יום שלם, אבל מסוגלת לסבול אותו רק שעתיים בערב - חד משמעית אני אוהבת את בעלי פחות מאשר אסתי אוהבת את הבעל שלה, שאיתו היא אוהבת להיות תמיד ואף פעם לא נמאס לה._

בשמת, אני כל כך מעריכה את דברייך, בדרך כלל, ופתאום הציטוטו הזה בכיכר עורר בי חלחלה, כ"כ חד משמעי, כ"כ שיפוטי, כ"כ לא נכון ומוטעה!
ומה עם רצון הילד?!
ומה עם מגבלות נפשיות!? כלכליות?! חברתיות!?

גם אמא, מסכימה איתך שזו אמירה קשה לעיכול (ואני מהמרת שבשמת גרסא 2010 תנסח אותה קצת אחרת מבשמת גרסא 2001

). ובכל זאת, שימי לב לעיקר פה: שהיא מגדירה אהבה כ{{}}פעולה ולא כ{{}}רגש. וזה לא שהרגש הפנימי לא קיים, אלא שהוא לא רלוונטי ליחסים ולמה שהילד מקבל. זה קשה, אבל זה חשוב ונכון.
ואני חושבת שהרבה מהשיפוטיות שמורגשת מהציטוט היא הסקת מסקנות שלנו, הקוראות, ולא נמצאת שם בכוונות של בשמת. זה מרגיש כאילו שהיא אומרת את זה מנקודת עליונות ("אני מושלמת, אתן אמהות גרועות"), ושהיא חושבת שהאמהות המדוברות הן איומות ונוראות. לא רק שזה לא נמצא בטקסט, בכל המילים שהיא שפכה על הנושא בעשור האחרון מאז שהמלים האלה נכתבו ברור שמה שהיא אומרת ממש הפוך!

שליחה על ידי אחת* » 13 יוני 2010, 21:19

מסכימה איתך שזו אמירה קשה לעיכול (ואני מהמרת שבשמת גרסא 2010 תנסח אותה קצת אחרת מבשמת גרסא 2001 ). ובכל זאת, שימי לב לעיקר פה: שהיא מגדירה אהבה כפעולה ולא כרגש. וזה לא שהרגש הפנימי לא קיים, אלא שהוא לא רלוונטי ליחסים ולמה שהילד מקבל. זה קשה, אבל זה חשוב ונכון.
אני חולקת עלייך (ועל בשמת, כמובן).
איזו מן דרך חד-ממדית זו להעריך אהבה?
מי שנמצאת עם הילד שלה יותר זמן בהכרח אוהבת אותו יותר?
גם אם נסכים שהאהבה מתבטאת במעשים ולא ברגשות (ואני דווקא נוטה להסכים),
עדיין המדד הזה נראה לי שטחי, מעוּות ומעַוות.
הרי המציאות כל כך הרבה יותר מורכבת מזה, אז להגיד שאמא שנמצאת עם הילדים יותר בהכרח אוהבת אותם יותר? please

ואני מהמרת שבשמת גרסא 2010 תנסח אותה קצת אחרת מבשמת גרסא 2001
הניסוח הספציפי שצוטט הוא מ2009

שימו לב. המשפט הזה נכתב בתגובה לתיאור הזה -
היא לא טיפוס שמסוגל לשבת בבית עם הילדים היא זקוקה לאוורור
לא מדובר כאן בסיבות כלכליות ושות', אלא ממש ביכולת ליהנות מזמן משותף עם הילדים. לא שאמא שנמצאת עם הילדים יותר בהכרח אוהבת אותם יותר אלא שאמא שאוהבת להימצא עם הילדים יותר אוהבת יותר.

מי שנמצאת עם הילד שלה יותר זמן בהכרח אוהבת אותו יותר?
מה? איפה קראת את זה? מה פתאום?!
לא מדובר כאן בסיבות כלכליות ושות', אלא ממש ביכולת ליהנות מזמן משותף עם הילדים. לא שאמא שנמצאת עם הילדים יותר בהכרח אוהבת אותם יותר אלא שאמא שאוהבת להימצא עם הילדים יותר אוהבת יותר.
ושוב, אוהבת במובן שהם מקבלים ממנה יותר אהבה, לא במובן שהיא מרגישה אליהם משהו יותר "טהור".

שליחה על ידי אחת* » 14 יוני 2010, 11:34

מה? איפה קראת את זה?

הסקתי את זה מהדוגמה הזאת: אם אני לא מסוגלת להיות עם בעלי יום שלם, אבל מסוגלת לסבול אותו רק שעתיים בערב - חד משמעית אני אוהבת את בעלי פחות מאשר אסתי אוהבת את הבעל שלה, שאיתו היא אוהבת להיות תמיד ואף פעם לא נמאס לה.

מי שאף פעם לא נמאס לה אוהבת יותר?
בואו לא נתקטנן פה על מילים, אני חושבת שהכוונה ברורה:
זהו כימות של האהבה. האהבה היא מעשים ולכן מי שנמצאת עם הילדים X זמן אוהבת אותם יותר ממי שנמצאת איתם פחות.

ועוד דבר בנוגע לדוגמה הזו:
המילים "מסוגלת לסבול אותו רק..." הן דמגוגיות.
אמא שזקוקה לאוויר ומרגישה שהיא קורסת וכל העומס עליה
(וזה מצבן של רוב האמהות בעולם המודרני),
היא לא אמא ש"לא מסוגלת לסבול" נוכחות של ילדיה.
היא אמא שקשה לה לגדל ילדים לבד, 24 שעות ביממה.
מצב שהוא, בעיניי, גם לא נכון לילדים.

_היא אמא שקשה לה לגדל ילדים לבד, 24 שעות ביממה.
מצב שהוא, בעיניי, גם לא נכון לילדים._
זה נכון לגבי כל האמהות. לכולן קשה באותה מידה.
השאלה איך פותרים את הקשיים ואיך ניגשים אליהם.

אם אמא בוחרת לפתור את הקושי בלשלוח את הילד למעון (לא כי היא לא מכירה אופציה אחרת, לא כי אין לה ברירה), בעיניי היא אוהבת פחות מאשר אמא שבוחרת לפתור את הקושי בעזרת בייביסיטר לכמה שעות, או בעזרת מפגשים עם אמהות אחרות, או דרך אחרת שפחות פוגעת בילד. כן, שליחה למעון היא פגיעה בילד.

לכולן קשה באותה מידה.
לכולן? באותה מידה בדיוק? באמת? איך את יודעת? ולפי איזה מדד?

שליחה על ידי אחת* » 14 יוני 2010, 13:13

לכולן? באותה מידה בדיוק? באמת? איך את יודעת? ולפי איזה מדד?
גם אני תוהה.
וכל אחת גם מקבלת עזרה ותמיכה אחרת מהסביבה.
אני למשל מקבלת המון עזרה מהבעל והסבתות,
וגם המון תמיכה מורלית מהסביבה הקרובה.
אז זאת לא חוכמה גדולה בשבילי להתמודד עם העומס, לעומת מי שמרגישה לגמרי לבד בעולם,
ופונה לתמיכה של מוסדות שיעזרו לה בגידול הילדים.
לא צריך להתווכח איתי על מה עדיף לילד.
אני מתקוממת כנגד הניסיון לפשט את המציאות ולהציג אותה באור כל כך סכמטי ופשטני.

לכולן קשה באותה מידה.
אז לא באותה המידה.... התכוונתי שלכולן קשה. זה לא סותר מה שאמרתי - תלוי איך מתמודדים עם הקושי.

_מי שמרגישה לגמרי לבד בעולם,
ופונה לתמיכה של מוסדות שיעזרו לה בגידול הילדים._
גם תמיכה של מוסדות זה לא פסול מראש. תלוי איזה, איך, מתי...

רק אמא בתוך עצמה, בינה לבינה, יכולה לבדוק את כוונותיה. האם הן נתינה לטובת הילד, או לטובת עצמה.
כלפי חוץ קשה ואל לנו למדוד. לעיתים מגיעים ב"אמצע הסצנה" וממהרים לשפוט את יחס האם מבחוץ.
אהבה אמיתית זה דחף לתת. ( כפי שיש לאמא באופן טבעי, כפי שקבלה מהטבע ). אהבה לא תלויה בעצבות, או שמחה, אם בא לי או לא בא לי.
זה רצון לתת- ובעקבותיו תגיע פעולה.
כך נמדדת אהבה לא רק בין אמא לילדה, אלא בין כל אדם לכל אדם.

אהבה אמיתית איננה דחף...

דחף, כלומר דחיפות, כלומר רצון גדול שדבר לא עוצר בו

_לכולן קשה באותה מידה.
השאלה איך פותרים את הקשיים ואיך ניגשים אליהם._
נו, באמת.
רוב האמהות בחנ"ב, בכל אופן אלה שאני נתקלתי בהן בשנים של מפגשי חנ"ב, זוכות ליהנות מבני זוג שבמקרה הטוב נמצאים בבית, עובדים מהבית, או במקרה הרע מגיעים הביתה מהעבודה בשעות סבירות ביותר (שנחשבות מוקדמות). ברור שלא כולן כאלה, אבל הרוב.
בן הזוג שלי, במקרה הטוב מגיע הביתה בשבע שמונה בערב, ובמקרה הרע בעשר- אחת עשרה בלילה.
את באמת חושבת שקשה לנו באותה המידה?? איזה מין אמירה שטותית זאת?

יש לי חברה טובה בחנ"ב, שבן הזוג שלה מגיע בשש- שבע בערב, ההורים שלה וההורים שלו רבים מי יקח את הילדה, יש לה ימים קבועים (ביום א' סבתא דינה, ביום ב' סבא אליעזר, ביום ד' סבתא אלישבע) שהיא מבלה אצלם שעות ארוכות- כך שהיא מצליחה לעבוד, להיות בחינוך ביתי ולבלות זמן איכות עם הבן זוג.
חמותי וחמי לא שומרים על הילד, אמא שלי עובדת עד שעות מאוחרות, וכדי למצוא בייביסיטר אני צריכה לעשות בערך חמישה טלפונים עד שאני מוצאת מישהו.
אז את חושבת שרמת התמיכה היא זהה?
רמת השחיקה זהה?
זה שאני לא יכולה להתפרנס, להתאוורר, ללכת להסתפר- זה קושי שווה למישהי שיכולה פשוט להשאיר את הילדים עם הבן זוג אחרי הצהריים וללכת?

הסיבה שאני ויתרתי על חינוך ביתי, היתה בדיוק זו. אפס תמיכה, אפס זמן אישי (ברמה של ללכת לרופא שיניים, לא ברמה של לשתות קפה עם חברה). אז הבן שלי (בן 4) נמצא עכשיו בגן פרטי מדהים, ברוח מאוד באופנית, למשך 4 שעות בכל יום, משחק עם חברים שהוא אוהב, ואני לא צריכה למצוא את עצמי בכל יום מנסה למצוא חברים שמוכנים להיפגש ולנסוע חצי שעה לכל כיוון כדי לאלתר לילד חברה.

אם את מגדלת את הילד בחנ"ב בקיבוץ שבו יש עוד 5 משפחות חנ"ב, או בתל אביב עם מפגשי חנ"ב כל יום, זה לא דומה להימצאות בחנ"ב בחור שכוח אל שיש בו עוד משפחה בחנ"ב, ואם במקרה החבר חולה אז שבוע הילדים שלך לא נפגשים או שאת צריכה עכשיו לנסוע שעה לכל כיוון כדי לפגוש ילד למשחק.
הדברים הם לא שחור ולבן.
אני יכולה לומר לך שאמנם רוב האמהות בחנ"ב הן מקסימות ואמהות טובות, אבל ראיתי הרבה כאלה שמוטב היה לילדיהן אם הם היו הולכים למסגרות (ומקבלים יותר הכלה וקבלה מהמורה/ גננת מאשר מהאמהות שלהן). אז לא נראה לי שהימצאות בחנ"ב היא מדד אוטומטי לאהבה רבה יותר לילד.

יש דרכים להפוך ל{{}}אמא שאוהבת יותר{{}}?
הוא כבר בן שבע, ואני עדיין לא מספיק אוהבת אותו )-:

מרגישה שאני עייפה כשהוא מתחיל לדבר אתי,
מסיטה ממנו עיניים גם כשאני מנסה להיענות ולהשתתף בשיחה.
הוא מנסה ללטף ולנשק וזה תמיד לא נעים לי. לפעמים מבקשת שיפסיק ולפעמים מתאפקת.

http://www.calcalist.co.il/local/articl ... 84,00.html

אי אפשר למדוד משהו כמו כמות של רגש. זה בלתי מדיד ובלתי ניתן להשוואה.
אם אי אפשר למדוד בדרך מסויימת אין זה אומר שהדרך האחרת היא הנכונה, אולי פשוט אי אפשר למדוד

הדרך היחידה לבדוק את אהבת האם.
הדרך שבה מקובל לבדוק היום את אהבת האם

יש אמא שאוהבת בכל לבה ובכל מאודה, ומבטאת את האהבה הזאת בדרך חייה וביחסה לילדיה, ויש אמא שאוהבת בעירבון מוגבל! היא שמחה בילד שלה חלק מסוים מהזמן, אבל היתה מעדיפה שמישהו אחר יגדל אותו,
יש אמא שנהנית להיות עם הילדים שלה כל היום, קל לה להסתדר מבחינה חומרית ונחמד לה עם ילדיה, לעומת זאת אמא אחרת נולדה עם מבנה נפשי מסויים או ילדים עם אופי מסויים שהופכים את משימת גידולם לקשה הרבה יותר. היא דואגת להם כל היום, דואגת לטיפול הכי טוב עבורם מבחינתה, היא עצמה נמצאת איתם רק חלק מהיום. כי כך היא חושבת שנכון, כך גדלה, כך חונכה להאמין, זה מה שהיא מסוגלת בכוחותיה לעשות.
האם היא אמא שאוהבת פחות שאכפת לה פחות מילדיה.

פעם למדתי עם חברות את המימרא החביבה מפרקי אבות : אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו
תמיד הייתי בטוחה שאם הגעתי למקומו מותר לי לדון
כלומר אם אני בן אדם רגוע ושליו ומעולם לא צרחתי על ילדיי, אני יכולה להתבונן באופן ביקורתי על חברתי שצורחת על ילדיה חדשות לבקרים. הרי הייתי במקומה.
אותו לימוד משותף של כיתה י' האיר את עיניי שאף אדם לא יהיה לעולם במקומו של אדם אחר, נולדנו עם אופי, תכונות, מצב כלכלי, מראה וכו'... שונים אחד מרעהו, מה שקל ופשוט עבורי קשה כקריעת ים סוף לחברתי וכן להיפך.
י
לכן אני לא מאשימה אמהות אחרות. אני מבקשת לא לערבב בין הטענות שלי, שאפשר להיות אמא יותר אוהבת או פחות אוהבת, ושהאהבה לילד נמדדת בטיפול בילד וביחס לילד ולא באיזה רגשות ערטילאיים שנשארים בלב - לבין האשמה של אימהות.
את לא מאשימה אמהות, רק מבקרת אותן ומשווה אותן לאחרות, לשם מה ? מה יוצא מזה ? מה טוב בזה ?

יש אמא שאוהבת בכל לבה ובכל מאודה, ומבטאת את האהבה הזאת בדרך חייה וביחסה לילדיה, ויש אמא שאוהבת בעירבון מוגבל! היא שמחה בילד שלה חלק מסוים מהזמן, אבל היתה מעדיפה שמישהו אחר יגדל אותו
העולם כאן הוא מאוד שחור לבן, לא ברור לי למה אם אני זקוקה לאיוורור מהם מדי פעם אז אני אוהבת אותם פחות, מה זה קשור ? אני באמת לא מוצאת קשר, כיף לי איתם, אני אוהבת אותם וגם אני צריכה לפעמים את השקט שלי.

ושהאהבה לילד נמדדת בטיפול בילד וביחס לילד.
ויחס וטיפול יכולים להיות גם חיפוש המסגרת הכי טובה לילד, אני יכולה להסכים שמי שלא מתעניינת בילד בכלל קשה להגדיר אותה כאם אוהבת, אבל אם שדואגת לילדים שלה לסידור הכי טוב מבחינתה לא אוהבת פחות מאם שבוחרת להיות עם ילדיה כל הזמן.

אני רוצה להציע כיוון אחר, לא מתנצח, או פשוט לשתף אתכן במה שחוויתי אני מההתעמקות בעניין
באחת ההנקות חשבתי על מה שקראתי בדף הזה, ועל עצמי כאמא כבר/רק חמישה חודשים. ועל המושג "אמא חסרה", שחשתי על בשרי כשגדלתי. תהיתי איפה אני "חסרה". בסך הכל הפתעתי את עצמי לטובה. למרות ההתחלה המרה [פטמות סיליקון, ניסיון של אחות ביה"ח לדחוף תמ"ל] וההמשך שלעיתים לא הולך חלק [קפיצות גדילה, "אין לי מספיק חלב", עייפות וכו] אני מניקה. כפועל יוצא מכך, וללא אידאולוגיה מתוכננת [אפילו בניגוד למה שחשבתי שנכון/בטוח לעשות] בתי ישנה צמוד אלינו וזה מרגיש נפלא ונכון להיענות לצרכים שלה.
בנושא אחד לא הרגשתי נוח. לפני שנולדה קראתי המון על בלי חיתולים ומבול של תגובות מגחכות/לא אוהדות וגם מחלישות ["את עוד לא אמא אז את לא יודעת על מה את מדברת...תהיי עייפה מדי...למי יש כוח לכבס כל היום...וכו'] גרמו לי לזנוח את המחשבה. הפכתי בנושא והחלטתי שכאן אני חסרה איזו..נאמנות לעצמי, לתחושות פנימיות. הסכמתי להרגיש חסרה [ומודעת לכך!] והכל היה טוב ויפה...עד שהקטנה התחילה "להשתולל" על הפטמה ולקטוע את הדיון המפרגן שלי עם עצמי. כל היום כאבה לה הבטן [או משהו. מי יודע..היה יום "מציק"]. הבטתי בה ושאלתי "אולי את צריכה לשירותים?" לקחתי אותה, הפשלתי את המכנסיים והחזקתי מעל הכיור. תוך שניות היא עשתה קקי והוציאה כך את כל מה שהפריע לה. בתי חייכה אלי חיוך ענקי. אני הרגשתי אושר עצום. אהבה.
כשחזרנו למיטה חשבתי מתי עוד הרגשתי ככה [כשהצלחנו לעבור יום של הנקות בלי פטמות הסיליקון] ויותר מזה-למה הרגשתי ככה בסיטואציות האלו. זה לא שאהבתי אותה יותר, או שהייתי אמא טובה יותר ברגעים אלו. [הרי אני עדיין מניקה ועכשיו גם מפשפשת אותה..אבל זה לדף אחר] ברגעים האלו הגדלתי לאין שיעור את האהבה בכללותה. את כמות האהבה שחשבתי שאפשרית בחיים האלה. ברגעים האלו הידהד לי ממנה, מהקשר בינינו שאני מבינה ומקיימת את מה שהיא צריכה. זו תמצית האהבה בעיניי- להקשיב., להבין, להסכים, להיענות לאחר. לכבד את קיומו השלם ללא ביקורת וניסיון לשנות ולהתאים אותו, גם אם לא תמיד להסכים עם התוכן. כך בין בני זוג, כך בכלל.
כשפגשתי את בתי הבנתי שעד אז לא יכולתי לדמיין אהבה כזו. אבל בכל פעם שאני נענית לה בלי מחיצות ומגבלות [כך נהוג/כך אמרו/אידאולוגיות/אילוצים..] אלא רק מתוך הנטו של להכיר בשלמות בזו שמולי, לבטוח בתקשורת בינינו ולהרגיש שגם היא, בכך שהיא מבקשת ומצפה ממני מאמינה ביכולת שלי להיענות לה...כל פעם כזו הופכת אותי ל אמא שאוהבת יותר. לא את פרי בטנה. בלי מושא, עם הרבה רגש
האימהות הקשובה והצמודה מאפשרת לי למתוח את גבולות האהבה למקומות חדשים. אני יודעת שמה שאני לומדת בעקבות האימהות הזו לא יוגבל לילדיי. כבר עכשיו התובנות של האהבה המעשית הזו מחלחלות לזוגיות, לכיבוד הוריי, להקשבה לעצמי.
אז כך אני גם מציעה לקרוא את הדף הזה. כהזמנה לבדק בית.לחוות לעומק מה זו אהבה.לאהוב
ונ.ב. קטן
תודה בשמת, יונת, מסעדה תבשיל קרוטונית וכו' בזכותכן הרבה תינוקות ישנים טוב יותר בלילה..
בזכות מילים שלכן במשך העשור האחרון, מהם אני ניזונה, מתחזקת ומזינה את בתי

שליחה על ידי ללו* » 26 מרץ 2012, 21:22

תודה לך @}
את מעוררת השראה.

שליחה על ידי עדי_א* » 26 מרץ 2012, 21:28

תודה בשמת, יונת, מסעדה תבשיל קרוטונית וכו' בזכותכן הרבה תינוקות ישנים טוב יותר בלילה..

שכתבו את הדף הזה, שגרם לי לאהוב יותר.

איזה דף מרתק!!!! ולחשוב שהתחיל לפני יותר מעשר שנים!

כן. דף מקסים, מרגיז ומטלטל

שליחה על ידי נועה* » 13 מאי 2012, 14:30

יש דרכים להפוך ל{{}}אמא שאוהבת יותר?
הוא כבר בן שבע, ואני עדיין לא מספיק אוהבת אותו )-:
מרגישה שאני עייפה כשהוא מתחיל לדבר אתי,
מסיטה ממנו עיניים גם כשאני מנסה להיענות ולהשתתף בשיחה.
הוא מנסה ללטף ולנשק וזה תמיד לא נעים לי. לפעמים מבקשת שיפסיק ולפעמים מתאפקת.

שלום לך נועה @}

יש דרכים להפוך לאמא שאוהבת יותר?
אני חושבת שיש.
זה חייב להתחיל מלהפוך לאשה שאוהבת את עצמה יותר. ויתכן שזה גם יעבור דרך אשה שאוהבת את אמה יותר.
למעשה את לא צריכה להפוך לאמא שאוהבת יותר. אני די בטוחה שאת אוהבת הרבה מאוד. אבל האהבה התכסתה בשכבות של אבק: כעס, תסכול, אכזבה, פחד, חוסר אונים... וברגע שהם יתחילו להתנקות, הכל יראה אחרת לגמרי.

שליחה על ידי נועה* » 13 מאי 2012, 22:00

זה חייב להתחיל מלהפוך לאשה שאוהבת את עצמה יותר
בול פגיעה )-:

יתכן שזה גם יעבור דרך אשה שאוהבת את אמה יותר
עוד בול פגיעה )-:

אגב, קראתי גם את הדף לגדול להיות אהובה{{}}. לא ממש מצאתי שם תשובות.

האהבה התכסתה בשכבות של אבק: כעס, תסכול, אכזבה, פחד, חוסר אונים...
זו לא התחושה שלי... התחושה שלי היא שמשהו שם היה חסר תמיד. המאמר מכלכליסט שמודבק פה כמה הודעות למעלה שופך קצת אור על הסיבות לחסר, וגם די מייאש - קשה להאמין שייתכן שינוי אמיתי כשחיווטים במוח לא נוצרו בזמן המתאים (או מה שלא יהיה ההסבר שם).

המאמר מכלכליסט שמודבק פה כמה הודעות למעלה שופך קצת אור על הסיבות לחסר, וגם די מייאש - קשה להאמין שייתכן שינוי אמיתי כשחיווטים במוח לא נוצרו בזמן המתאים (או מה שלא יהיה ההסבר שם)

זהירות, זהירות...
קראתי את המאמר הזה לכל אורכו.
אין שם שום דווח כמותי. כאשר אומרים שמשהו "מגדיל" או "מקטין" זה לא אומר כמעט כלום. זה לא אומר שום דבר על השיעור של ההגדלה או ההקטנה. אלו יכולים להיות שיעורים (מספרים) זניחים למדי. פשוט במחקרים מחפשים כותרות, וגם בעיתונים. לא אמרו כמה אנשים בדקו וזה יכול להיות 5 (שזה אומר - חסר כל ערך סטטיסטי). בקיצור. לא היתי הולכת מהקטע הזה להסיק שחיווטים במוח לא נוצרו בזמן המתאים.

את כותבת ש התחושה שלי היא שמשהו שם היה חסר תמיד וזה באמת מעניין מאוד. אני נוטה לחשוב שמראש האהבה הגיעה מעורבבת בכל מיני רגשות נוספים, וככה הרגשת שבעצם היא לא היתה מעולם.

קשה להאמין שייתכן שינוי אמיתי כשחיווטים במוח לא נוצרו בזמן המתאים
ברור שייתכן שינוי אמיתי

. בתור מומחית קטנה ליצירת חיווטים במוח (זאת תכלס העבודה שלי אם מסתכלים על זה ככה), אני יכולה להישבע לך בכל הקדוש לי שחיווטים כאלה יכולים להיווצר תמיד, בכל גיל. אף פעם לא מאוחר מדי.
(נכון, יש גילאים שבהם התהליך הכי יעיל וכו' וכו'. בסדר. אבל תמיד יש הזדמנות שניה ושלישית ורביעית, עד שבעים ושבעה)
זה מותר האדם על החיה. אם בכלל יש לנו "מותר" כלשהו על חיות אחרות, זה היכולת שלנו להשפיע באופן מודע על התהליכים האלה, וליצור בעצמנו את ההקשרים במוחיים, אחרי שהסביבה שלנו פישלה בתפקיד הזה. ואפילו שנים אחרי.

_זה חייב להתחיל מלהפוך לאשה שאוהבת את עצמה יותר
יתכן שזה גם יעבור דרך אשה שאוהבת את אמה יותר_
וגם: כנראה שזה יעבור דרך הכרה בכל הדרכים שבהם היית יכולה להיות אהובה והיית זכאית להיות אהובה, כילדה, ולא קיבלת. ואז לתת לעצמך את האהבה הזאת.

הוא מנסה ללטף ולנשק וזה תמיד לא נעים לי. לפעמים מבקשת שיפסיק ולפעמים מתאפקת.
הנה דרך אפשרית להגדיל את האהבה, גם אליו וגם לעצמך: למצוא מחוות אהבה שיתאימו לשניכם.
אני חושבת על זה קצת מהצד ההפוך, של ילד (שלי) שבדיוק מתחיל לא לאהוב כשאנחנו מנשקים ומחבקים אותו. אז מה עשיתי? התחלתי ים נישוקי-אצבע. כלומר אני מנשקת את האצבע שלי, ואז נוגעת בו וכך מעבירה את הנשיקה. כמובן שגם מזה הוא מנסה להתחמק, אבל אז זה נהיה משחק תופסת ובידור בפני עצמו, והוא בא לבקש עוד...

מה יתאים לכם, גם לך וגם לו, כמחווה של אהבה? אולי מחווה של אגודל לאגודל? או זרת לזרת?
המטרה היא שלא תצטרכי לבחור בין שני דברים מבאסים (או להפסיק אותו, או לסבול בשקט), אלא לתת אופציה שתשמח את שניכם.

שליחה על ידי נגה* » 14 מאי 2012, 09:43

בעדינות עם להכריח את עצמך לקבל נשיקות, כי ילד שגדל עם אמא שמקבלת נשיקות וחיבוקים בגועל מודחק לומד שזה בסדר לנשק ולחבק אנשים שלא נעים להם.

אם זה לא נעים לך אל תכריחי את עצמך, זה בסדר, תגידי שלא נעים לך ושבמקום הוא יכול לצייר לך ציור או להכין לך שיר.

שליחה על ידי נועה* » 14 מאי 2012, 09:46

המטרה היא שלא תצטרכי לבחור בין שני דברים מבאסים (או להפסיק אותו, או לסבול בשקט), אלא לתת אופציה שתשמח את שניכם.
זו גישה יפה, ננסה.
(מותר לשאול במה את עוסקת?)

לא היתי הולכת מהקטע הזה להסיק שחיווטים במוח לא נוצרו בזמן המתאים
לא, זה לא להסיק. אלא שקראתי את זה ודברים התחברו לי: וואללה, פתאום הכול נראה הגיוני. פתאום אני יכולה להבין את התגובה המעוצבנת שלי לבכי שלו, וכאלה.

אני נוטה לחשוב שמראש האהבה הגיעה מעורבבת בכל מיני רגשות נוספים, וככה הרגשת שבעצם היא לא היתה מעולם.
עמדתי לחלוק עלייך שוב, אבל פתאום הגיעה תובנה מפתיעה:
בוא נניח שאני לא אוהבת אותו. הוא סתם עוד אדם בעולם מבחינתי. אז למה קשה לי להסתכל לו בעיניים? למה אני מרגישה רתיעה כשהוא מתקרב אליי? למה אני נעשית עייפה אחרי כמה דקות במחיצתו? לסתם עוד אדם בעולם לא הייתי מגיבה כך הרי, נכון? מסתבר שאני באמת לא אדישה! כנראה שיש משהו בדברייך.
כשאני חושבת על זה, אני הרבה פעמים נמצאת במלחמה פנימית כשאני איתו. אני יודעת שאני צריכה להיות אמא טובה ואוהבת, ומאידך יש בי התנגדות לזה ואני לא אוהבת לעשות דברים כי אני מוכרחת. אז אני כל הזמן במאבק עם עצמי. זה מעייף מאוד וגם משאיר בי הרבה כעס, שמתפרץ עליו במנות קטנות או גדולות בכל מיני הזדמנויות.
אוף, הוא כל כך מסכן

שליחה על ידי נועה* » 14 מאי 2012, 09:47

כי ילד שגדל עם אמא שמקבלת נשיקות וחיבוקים בגועל מודחק לומד שזה בסדר לנשק ולחבק אנשים שלא נעים להם
זה באמת מטריד אותי.

שליחה על ידי נגה* » 14 מאי 2012, 10:06

אני יודעת שאני צריכה להיות אמא טובה ואוהבת, ומאידך יש בי התנגדות לזה ואני לא אוהבת לעשות דברים כי אני מוכרחת.
את לא חייבת להיות אמא טובה ואוהבת, זו תפיסה שחופרים עליה בפרסומות למוצצים והיא זו שמאמללת אותך.

את כן חייבת להיות אמא מכבדת, ולדאוג שלבן שלך יש גג, ביטחון פיזי ונפשי. אהבה היא בונוס. ככל שתכריחי את עצמך לאהוב, כך תשנאי אותו יותר. זו אמת שאת בפנים יודעת והיא מערבלת אותך למעגלים ללא מוצא.

תתרכזי בכבוד וטיפול נאות. תעזבי את האהבה.

שליחה על ידי נועה* » 14 מאי 2012, 10:56

הבן שלי מצפה לקבל ממני אהבה. רואים עליו שהוא אומלל כי הוא לא אהוב מספיק. הוא מחפש את האהבה בכל כוחו. אומר לי לפחות פעם ביום "אמא, אני אוהב אותך" - וכמה שזה אולי נשמע מקסים ומתוק זה נאמר בקול נואש ומתחנחן. הוא מנסה כל הזמן להיות קרוב אליי, ואם כולם יילכו לטיול ורק אני אשאר בבית הוא מיד יוותר על הטיול וירצה להישאר איתי בבית.
הוא מקבל כבוד וטיפול נאות. זה לגמרי לא מספיק לו.
(האמת היא שכשהוא נולד גם אני חשבתי שזה כל מה שהוא צריך. טעיתי.)

שליחה על ידי נגה* » 14 מאי 2012, 11:06

אבל זה כל מה שאת יכולה לתת כרגע.
אני משוכנעת שהוא מקבל אהבה מאנשים אחרים ומרגישה שההזדקקות שלו נובעת לא רק מהרצון הבסיסי שאמא תאהב אותי אלא בעיקר מכך שאת במלחמות עם עצמך בנושא.
אני חושבת שאם תקבלי את המצב כמו שהוא עכשיו, ותניחי לו, הוא יניח לך.

השאלה היא איך אפשר לעזור לאמא להיות אמא אוהבת יותר?

שליחה על ידי גם* » 14 מאי 2012, 12:07

_מרגישה שאני עייפה כשהוא מתחיל לדבר אתי,
מסיטה ממנו עיניים גם כשאני מנסה להיענות ולהשתתף בשיחה.
הוא מנסה ללטף ולנשק וזה תמיד לא נעים לי. לפעמים מבקשת שיפסיק ולפעמים מתאפקת._

_הוא מחפש את האהבה בכל כוחו. אומר לי לפחות פעם ביום "אמא, אני אוהב אותך" - וכמה שזה אולי נשמע מקסים ומתוק זה נאמר בקול נואש ומתחנחן. הוא מנסה כל הזמן להיות קרוב אליי, ואם כולם יילכו לטיול ורק אני אשאר בבית הוא מיד יוותר על הטיול וירצה להישאר איתי בבית.
הוא מקבל כבוד וטיפול נאות. זה לגמרי לא מספיק לו._

מזדהה
(תובנות אין. עוקבת)

מסתבר שאני באמת לא אדישה! כנראה שיש משהו בדברייך.
צעד קטן וטוב @}

אז אני כל הזמן במאבק עם עצמי
זה לרוב ה"דבק" שמחזיק הכל במקום, ועוצר כל התקדמות.
יש בך התנגדות לקרבה איתו, אבל החלק הזה בך (ההתנגדות) כל כך מותקף ומבוקר, שהוא מתבצר עוד יותר, ונשאר סטטי, וזה יכול להשאר כך שנים. מסביב מצטברים נזקים.
התהליך יכול להתקדם לכוון של להתחיל לשמוע את החלק הזה בך שמתנגד לקרבה איתו. מה הסיפור שלו? מה מכעיס אותו שם? מה העניין? זו צריכה להיות הקשבה אמפטית לעצמך, לחלק הזה בך, ואפשר ללמוד לעשות את זה. והשינוי יתחיל מיד. למעשה אני מתארת לעצמי שהוא כבר התחיל.

התהליך יכול להתקדם לכוון של להתחיל לשמוע את החלק הזה בך שמתנגד לקרבה איתו. מה הסיפור שלו? מה מכעיס אותו שם? מה העניין? זו צריכה להיות הקשבה אמפטית לעצמך, לחלק הזה בך, ואפשר ללמוד לעשות את זה. והשינוי יתחיל מיד. למעשה אני מתארת לעצמי שהוא כבר התחיל.
|y||y||y|
מילים כל כך יפות וחכמות. בדיוק מה שאני רציתי להגיד ולא ידעתי איך.

(מותר לשאול במה את עוסקת?)
ריפוי בעיסוק - עבודה עם ילדים עם צרכים מיוחדים, תמיכה בהורים וצוות חינוכי. מתלמדת להיות מדריכת הנקה, ומדי פעם משחילה קליעה טובה בייעוץ-נישואין (רק לחברים קרובים),

שליחה על ידי נועה* » 15 מאי 2012, 10:12

תודה רבה רבה לכל העונות והמייעצות והמשתפות.
אני מצטערת שאני לא מגיבה - אני מעבדת.
אם מישהי רוצה לכתוב לי עוד משהו - חופשי.

איך נראה מוח של ילד אהוב
(האמת שאני לא יודעת עד כמה הכתבה רצינית, היא מתנדנדת בין תיאור מחקרי להטפה ולא עושה אף אחד מהם בצורה הכי טובה בעולם, אבל זה יוצר איזה עניין, ומי שרוצה שיעמיק ויקרא את המחקר עצמו.)

חזרתי עכשיו מכנס בקולומביה.
בכנס הרצה ד"ר הקטור מרטינֶס, אחד משלושת המפתחים של שיטת הקנגורו לפגים Cangaroo mother care באנגלית. בכנס הוא כמובן דיבר בספרדית.
רשמתי רשימות בהרצאה, שהיתה כל כך מרגשת שבסיומה כל הקהל, כ-500 איש, הריע לו ונעמד על רגליו כדי למחוא לו מחיאות כפיים ממושכות. לצערי לא יכולתי להעתיק את כל הגרפים או להספיק לרשום את כל הנתונים, אבל הנה התמצית של מה שכן הצלחתי לרשום:

תקציר הרצאתו של ד"ר הקטור מרטינֶס – Hector Martinez
המכון לאם ולילד בבוגוטה, קולומביה, דרום אמריקה: מפתחי שיטת הקנגורו לפגים משנת 1978
הכנס הבינלאומי של ליגת לה לצ'ה, הכנס העשירי של אמריקה הלטינית
קולומביה, 2.11.2012
(הערה של בשמת: חלק מכם מכירים את השם בכתיב מרטינז, אבל בשום גירסה של הספרדית אין ז' ואת הצליל הזה מבטאים ס', אז תשימו לב שמתחת לנ' יש סגול ולא מדובר בנעליים של ד"ר מרטינס).

ד"ר מרטינס ירד מהבמה, פנה אל הקהל ופתח את הרצאתו בהצהרה, שהוא ידבר מהאולם כי הוא חושב שחשוב להרגיש את החום מהקהל.
הוא רוצה לדבר על אהבה.
כמו שאומר ד"ר קרלוס גונסלס (עמיתו מספרד שהרצה גם הוא בכנס), אין תחליף לאהבת האם. התינוק מקבל הכל בלי שהוא צריך להחזיר כלום. כך גם מדריכות לה לצ'ה: נותנות אהבה לאמהות, בלי שהן צריכות להחזיר.
איך פותחה שיטת הקנגורו? לפני 33 שנים, ד"ר סנבריה ז"ל Edgar Rey Sanabria, הציע במכון לאם ולילד בבוגוטה מסגרת חדשה לרפואה שעכשיו מיושמת בהרבה מדינות. ב-33 שנות ניסיון הם שכללו את הדרך ללמד וליישם את שיטת הקנגורו.
עיקר השיטה: האם אחראית על גידול הילד.
בהרבה מקומות יש ניסיון להכניס תוספות לא נחוצות של אלמנטים רפואיים וטכנולוגיים לתוך שיטת הקנגורו. אבל השיטה היא בעיקרון מתודולוגיה טבעית לגמרי. לא צריך להכניס טכנולוגיות.
אנחנו מדברים על בני אדם.
לפג לא איכפת המשקל שלו (שכל כך איכפת לרופאים שהם כל הזמן שוקלים אותו ומחליטים הכל לפי המשקל). יש לו זיכרון, רגשות, פסיכולוגיה, לב שמרגיש עמוקות כל מה שקורה לו ועובר עליו. חייבים להבין את התינוק, לשים את עצמנו בנעליו של התינוק – הוא בן אדם וצריך להתייחס אליו באופן אנושי, להתייחס אליו ככזה מהרגע הראשון. אסור לשכוח את האספקט הזה.
בשיטת הקנגורו שלושה עקרונות, שכולם מהותיים ועקרוניים. אלה שלושת העקרונות הבסיסיים של שיטת הקנגורו, אין מה להוסיף ואסור לגרוע דבר:

האהבה
החום
ההנקה

חייבים חום. הפג אינו יכול לווסת את חום הגוף שלו. את החום נותנים לתינוק האנשים שאוהבים אותו – זו התמצית והמהות. אמא, אבא, סבתא, סבא, דודה וכו'. (הראה תמונות של אחים ואחיות גם כן).
באהבה – 2 אספקטים, מרכיבים מהותיים באהבה: הראשון הוא הצד הרגשי: כל בני האדם זקוקים לרגש זה כל יום. אם לא מקבלים חמימות ואהבה, אי אפשר לפעול או לחיות כבני אדם. התינוק זקוק לאהבה הזו, שרק האם נותנת. הוא חייב שהמגע והקשר הבסיסי שיקבל יהיה האהבה. השני הוא המגע הפיזי: לגעת. חייבים מגע. הצורך הזה לא ייעלם לעולם. האם תמיד נוגעת בילד –
אין אהבה אם אין מגע.
רק זה נותן לתינוק את התחושה שמישהו אוהב אותו וחושב עליו. צריך לשמור על הילד תמיד.
הילד במשך חודשי ההריון, כאשר הוא עדיין ברחם, זוכה כל הזמן למגע ולגירוי. כשנולד, חייב מגע וגירוי.
(הזכיר את העבודות של ד"ר ג'ין קרנסטון Gene Cranston על החסר במגע).
האהבה היא סטימולציה אורגנית. קצב הלב, קצב הנשימה, גירוי שכלי – מגע, ריח, טעם וראייה, ותנועה. לא חשוב אם הפג מחובר לכל הטכנולוגיה. למרות כל הצינורות יכול להיות על ההורים, כי כך מתגבר יותר טוב על בעיית החמצן, חום הגוף וכו'.
מזכיר את ריצ'רד בנדלר שחקר ולימד על הקליטה דרך החושים (הערה שלי: NLP).
על המסך הוא מראה שני גרפים: גרף אחד של תינוק באינקובטור. אפשר לראות שהוא מאוד לא יציב (נשימות, טמפרטורה, קצב לב ועוד). הופרד מאמו. גרף הלב: חוסר קצב, הפרעות קשות. לעומת זאת בגרף של הפג על אמו בקנגורו – מאוזן, בלי סטרס, התרשים מראה איזון ורגיעה.
החשיבות של החושים:
הכוח של המגע – התינוק מרגיש הכל. החלקים הכי רגישים: הפנים, כפות הידיים, כפות הרגליים, עמוד השידרה, צד ימין ואיברי המין.
הראייה, האוזניים – עוד לפני הלידה. טעם – התינוק מכיר את טעם מי השפיר מהרחם. ריח – חלב האם, גירוי מאוד חזק ומושך. חוש שישי – התנועה, התנועה על האמא.
שיטת הקנגורו מיועדת לפגים ששוקלים פחות מ-2 ק"ג. המחקרים של Marta Cristo בבוגוטה ושל Rean Tessie בקנדה הראו שכל המדדים טובים יותר בשיטת הקנגורו.

שיטת הקנגורו יכולה להראות באופן מדעי את חשיבותה של אהבת האם.
טמפרטורת העור של האמא מתאימה את עצמה לצורכי התינוק. האם מתאימה את טמפרטורת הגוף שלה כדי שתתאים לצרכי התינוק. גם האב ואחרים יכולים להגביר את הטמפטורה כדי שתתאים לצרכים של התינוק בחום – אבל בניגוד לאם, הם אינם מסוגלים להנמיך אותה כשהפג לא צריך. הטמפרטורה שלהם נשארת גבוהה. לכן כשקר בלילה התינוקות נמשכים לאבא שהטמפרטורה שלו גבוהה יותר. הטמפרטורה של הפגים גבוהה יותר בשיטת הקנגורו מאשר באינקובטור וכל המדדים רגועים ומאוזנים יותר.
שיטת הקנגורו טובה יותר לשמור על חום הגוף של התינוק. האהבה והחום יכולים להינתן בכל מקום, לא רק בבית.
ההנקה – תזונת הפג:
בהרבה מאמרים מדעיים נכתב, שיש כל מיני מצבים ספציפיים שבהם צריך להוסיף תוספים לחלב האם – למה? מי אומר את זה?
האדם לא מסתכל במשקל. זה לא חשוב. אז למה כל ה"מדענים" האלה עושים הכל בשביל המשקל של התינוק, ומוסיפים חומרים לחלב האם רק בשביל להעלות את משקל הפג מהר?
מה היינו עושים לולא היה לנו משקל מודרני לשקול את התינוקות? איך היינו יודעים כמה התינוק גדל במשקל? למה צריך להוסיף?
ד"ר מרטינֶס רוצה לראות את התינוק, לא את משקלו. איך אפשר למדוד כמה אהבה התינוק מקבל?
התזונה של התינוק חייבת להיות אופטימלית בשביל אפקט מיידי. לפקטורים הפונקציונליים מה שחשוב הוא חלב האם.
ההנקה היא עולם שלם ומרהיב שיש לו המון פונקציות. פקטורים נוירולוגיים ואחרים. בלי חלב האם, לא היה שורד המין האנושי. אין דבר טוב מאמא. גם ההגנה החיסונית הטובה ביותר היא בחלב האם. ההגנה האימונולוגית היחידה שלא יוצרת חיידקים עמידים.
אנחנו רוצים שהפג יגדל –

בגדילה רגולרית, בקו לינארי ואופטימלית.

אבל אופטימלית אין פירושו מקסימלית!!!

אירגון נוירולוגי מתאים.

החלב של אמא לפג – יש בו יותר קלוריות מאשר בחלב אם רגיל, אבל בתמ"ל לפגים יש יותר מדי קלוריות!
חלבונים – יותר בחלב של אמא לפג אבל בתמ"ל לפגים יש יותר מדי!
ליפידים – יש יותר בחלב של אמא לפג מאשר בחלב של אמא לתינוק שנולד במועד. אלה יותר שומנים. יותר מאשר בפורמולות לפגים. זה קריטי להתפתחות המוח (ולאירגון הנוירולוגי המתאים שלו).
פחמימות, לקטוז – יש פחות בחלב אם לפגים! זה אומר שמבחינה כימית יותר חשובים השומנים מהפחמימות.
הספיגה של החלב הזה הרבה יותר טובה. כשיש עודף – זה יוצר בעיות. במיוחד בהמשך.
האנזימים שיש בחלב האם חשובים. התפתחות מערכת העיכול מהירה יותר.
הניסיון להגביר באופן מלאכותי את העליה במשקל של הפג גורם בהמשך לבעיות קשות, כמו סכרת ועוד.
לטענתו, יש לבדוק מדדים קליניים ולא משקל.
חלב האם תמ"ל
גנטיקה אנושית גנטיקה של חיות
חיסוניות אנטי אקולוגי
מלא חיבה אנטי כלכלי
פונקציונלי אין חיסוניות
אקולוגי אין אהבה
כלכלי, חסכוני

פגים שהשפיעו על ההיסטוריה: וולטיר, ז'ן ז'ק רוסו, צ'רלז דארוין, ויקטור הוגו, ניוטון, אינשטיין, וינסטון צ'רצ'יל, נפוליאון בונפרטה. הם כולם ינקו ללא כל תוספים!
שיטת הקנגורו פותחה בידי 3 רופאים בין 1978-1982 בבוגוטה, כיום השיטה מיושמת ב-35 מדינות.
הוא אומר:
אף אחד לא עושה בשביל כסף את מה שהאמא עושה בחינם.
זו התמסרות טוטאלית בלי לצפות לתמורה.
אהבה שעוזרת לגדול: אהבת האחים (הראה המון תמונות של אחים גדולים שלקחו את הפג בתנוחת הקנגורו באהבה).

חלב האם תמ"ל
גנטיקה אנושית גנטיקה של חיות
חיסוניות אנטי אקולוגי
מלא חיבה אנטי כלכלי
פונקציונלי אין חיסוניות
אקולוגי אין אהבה
כלכלי, חסכוני

אוף, זו טבלה והיא לא יצאה לי טוב.
הרשימה הולכת ככה:
חלב אם - גנטיקה אנושית, חיסוניות, כלכלי, חסכוני, אקולוגי, מלא חיבה, פונקציונלי (הכוונה שמתאים לחלוטין ובדייקנות הן להתפתחות מערכת העיכול, הן להתפתחות המוח, והן לכל שאר האספקטים של התפתחות התינוק האנושי, וכן לכך שהחלב משתנה לפי גיל התינוק וצורכי התינוק - בכל שלב בחיי התינוק חלב אמו מותאם אליו ולצרכים שלו בדייקנות. חלב של אמא לפג אינו דומה לחלב של אמא לתינוק שנולד במועד, חלב בשנה השניה שונה בהרכבו מהחלב בחודשים הראשונים וכן הלאה. כמו כן, לחלב האם טעמים משתנים לפי מה שהאם אוכלת, וכך הוא תמיד מגוון ומעניין, בעוד שהתמ"ל יש לו תמיד אותו טעם, ואגב, טעם מגעיל וריח מסריח...).

תמ"ל - גנטיקה של בעלי חיים (למשל גנטיקה של פרה), אין חיסוניות, אין אהבה, אין פונקציונליות, לא טבעי, לא אקולוגי, לא כלכלי.

בשמת,
תודה רבה על סיכום ההרצאה!

תודה @}
מסוכן לי לקרוא טקסטים כאלה, מרגישה את האוקסיטוצין רץ (-;

היי בשמת
מה דעתך להעביר את מה שכתבת (או להעתיק) לדף הנקת פגים כדי שיעזור לאימהות ב"זמן אמת"?

בשמת, תודה.
בדיוק התפרסמה כתבה על פגה שנולדה במשקל 770 גרם וכתוב שם על שיטת קנגורו:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4301807,00.html

מה דעתך להעביר את מה שכתבת (או להעתיק) לדף הנקת פגים כדי שיעזור לאימהות ב"זמן אמת"?
תעבירי, בכיף. רק תעשי איזה שינוי כדי שהתוכנה של האתר לא תחשוב שיש כאן הצפה ותחסום את זה.
אולי תעתיקי חלק ותזמיני בהפנייה לדף הזה.

(עמוסה, חולה, סוגרת את המחשב)

ועוד כתבה ממש באותו עניין: חיבוק פרידה הציל פג

אני מכירה אדם מבוגר (אאל"ט בשנות ה50 לחייו) שנולד פג קטנטן, ובבית החולים הוא אמנם קיבל טיפול, אבל הרופאים הצהירו בגלוי שהם לא מאמינים שיחיה. אמו הרגישה שמסוכן עבורו להישאר במקום שבו לא מאמינים שיחיה, ולכן "גנבה" אותו הביתה, שם פשוט החזיקה אותו עליה יומם ולילה. כשאני רואה אותו די קשה לי להאמין לתיאור - מדובר בבריון...

שליחה על ידי ע* » 11 נובמבר 2012, 08:04

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מתאים גם (אם לא הכי) לדף שיטת הקנגורו לפגים.

העתקתי לשני הדפים

בשמת,
תודה
מרגש עד דמעות.
אעביר לכל אמהות הפגים שאפגוש בעתיד (בתקווה שלא יהיו כאלה)

_תקציר הרצאתו של ד"ר הקטור מרטינֶס – Hector Martinez
המכון לאם ולילד בבוגוטה, קולומביה, דרום אמריקה: מפתחי שיטת הקנגורו לפגים משנת 1978
הכנס הבינלאומי של ליגת לה לצ'ה, הכנס העשירי של אמריקה הלטינית
קולומביה, 2.11.2012
(הערה של בשמת: חלק מכם מכירים את השם בכתיב מרטינז, אבל בשום גירסה של הספרדית אין ז' ואת הצליל הזה מבטאים ס', אז תשימו לב שמתחת לנ' יש סגול ולא מדובר בנעליים של ד"ר מרטינס)._

הערה חשובה לגבי התעתיק.
מכיוון שאין בשום ניב ספרדי הגייה של ה"א נושפת, ראוי גם לתעתק את שמו הפרטי אֶקטור.

מכיוון שאין בשום ניב ספרדי הגייה של ה"א נושפת, ראוי גם לתעתק את שמו הפרטי אֶקטור.
(-:
כמה חזקים ההרגלים שלנו, הא? לראות את זה "אקטור" זה כבר שלב אחד יותר קשה מלראות "מרטינס" במקום מרטינז, הא?
(ברור שאני אומרת "אקטור" בלי לחשוב בכלל...)

מקסים. שלושה מתוך ארבעה אצלי היו פגים...את יודעת בשמת שבאסף הרופא עד שתינוק מגיע
לקילו וחצי לו נותנים לאמא לעשות קנגורו?? הזוי.

אכן הזוי. מתאים למצב ברוב המדינות. יש התנגדות קשה של הרופאים והאחיות. קשה קשה. כמו שיש התנגדות להנקה והם מעדיפים לתת הזנה מלאכותית.
לא מבוססת מחקר בשום צורה!
זו התנגדות תרבותית, אבל בגלל העמדת הפנים שזה בגלל "הרפואה" - קשה יותר לשרש את זה.

לא מזמן שלחתי סטודנטית שלי לעשות סיכום וניתוח של 11 מחקרים על שיטת הקנגורו. נושא העבודה שלה היה לא השיטה עצמה, אלא תיאור ההתנגדויות לשיטה וסיבותיהן.
תמונת המצב של קבעונות התרבות המערבית המודרנית )-:

תיאור קצר של 2 פרקים בסדרה "יום האם" ללא שום הערות. הסיפורים מדברים בעד עצמם:
בפרק אחד, האבא אומר לאימא (גיבורת הסדרה) שהבת חולה. היא עצמה לא שמה לב והיא מייד מכחישה, הילדה מרגישה בסדר גמור וחוץ מזה היום אין לה זמן. היא לא מספרת לאבא אבל היא קבעה עם חברה לספא. האימא ניגשת לילדה שפניה אדומים לגמרי והיא נראית קודחת. היא מצהירה שהילדה בריאה. האבא מתעקש שלילדה יש חום גבוה. האימא נאלצת למדוד חום וזה מעל 38. לטענתה אצל ילדים זה לא נקרא חום ועבור כלב זה 37 מעלות... האבא מתעקש שהילדה חולה והאימא אומרת לו: אז תישאר איתה אתה. הוא לא יכול, יש לו פגישה בעבודה. האימא: אז תחליט. אם אתה נשאר איתה בבית - היא חולה. אם לא - היא בריאה. הוא לא יכול.

האימא דוחפת בכוח נר לטוסיק של הילדה. הילדה צועקת והאימא אומרת שזה לא כואב. הילדה עכשיו כבר לא אדומה מאוד אלא חיוורת. האימא מאפרת אותה עם סומק ולוקחת אותה לגן.
בסצינה הבאה האימא וחברתה בספא, מקבלות מסז'. כל הזמן הנייד של האימא מצלצל והיא רואה שזו הגננת. לא מרימה. הנייד של האבא מצלצל והוא רואה שזו הגננת. הלקוח אומר לו שלא כדאי לו להרים. מניסיונו, אם זו הגננת סימן שזה צרות. האבא לא מרים. הגננת נראית מאוד מעוצבנת. רואים את הילדה שוכבת על הרצפה.

בסצינה הבאה האימא והחברה יושבות בבית קפה. צלצול. האימא לא שמה לב ומרימה. על הקו הגננת המאוד מעוצבנת. הילדה מאוד חולה. הקיאה כמה פעמים ושלשלה ועכשיו היא מעולפת בפינת הבובות. למה שלחת אותה לגן חולה? האימא משקרת ואומרת שהיא הייתה בסדר בבוקר. הגננת דורשת שתבוא לקחת אותה. האימא אומרת שהיא יוצאת מייד מבאר שבע (היא בקניון בת"א). חברה שלה אומר שעוד שעתיים הגן ממילא נסגר. שתיהן יושבות ושותות בנחת קפה.

האימא מגיעה לגן, בין האימהות האחרונות. הגננת מאוד כועסת והאימא משקרת עוד ועוד. בהמשך מתברר שכל הילדים והילדות בגן נדבקו מהילדה ושיש לה דיזנטריה. האימא מאוד כועסת על האימהות האחרות שכועסות עליה ששלחה ילדה חולה לגן ואומרת שהן נודניקיות.

בפרק הבא האבא צריך לעבור ניתוח קטן בבית החולים שכרוך בהרדמה מלאה. האימא מחכה קצת ואחר נוסעת עם החברה לקניון ועושה שופינג. היא מוצאת זוג מגפיים מגניבות. כשהיא חוזרת אחרי כמה שעות הוא כבר מזמן יצא מהניתוח ומההתאוששות ושוכב במחלקה. אישה אחת שמטפלת בבן זוגה מטפלת גם בו. כשגיבורת הסדרה מגיעה הוא ישן. היא הולכת לחפש כיסא עבור עצמה. הוא מתעורר וצריך לשירותים אבל אסור לו לרדת מהמיטה בלי עזרה. האישה ההיא עוזרת לו שוב. כשהגיבורה חוסרת ממסע נדודיה אחרי כיסא (שכלל כניסה למחלקות שונות ולחדרים שונים וגניבת כיסא וריב עם אישה על הכיסא וכו') הוא שוב ישן. האישה מספרת לה שהוא קם והיא לקחה אותו לשירותים. הגיבורה שלנו בועטת בו בסתר, וכשהוא מתעורר היא טוענת שהוא כל הזמן ישן והיא כבר שעות יושבת ליד המיטה שלו. וכך זה ממשיך עד סוף הפרק ואז מתברר לו שהיא הלכה לקנות מגפיים והוא קולט שהיא ישבה לידו אולי 5 דקות ושאישה זרה טיפלה בו כל הזמן. THE END

וחשוב להוסיף שיוצרת הסדרה היא דניאלה לונדון-דקל הקריקטוריסטית, שבקריקטורות שלה יש גישה לאימהות ולילדים בהתאם לאסכולה של ריקי כהן (האם האובדת) ושות'. וגם גיבורת הסדרה היא קריקטוריסטית.

זו סדרה הומוריסטית דמיונית ומי שבכוונת מכוון יוצאת לא טוב זו תמיד אמא.

זה ברור. לא דיברתי על היוצרת. לא מכירה אותה (יש לה מדי פעם קריקטורות מוצלחות ומצחיקות).
דיברתי על הדמות של האימא בסדרה.
אותי זה לא מצחיק. האימא הזו יכולה לככב כאן בדף כדוגמה לאימא שאוהבת פחות, לאישה שאוהבת פחות את בן זוגה וכו'. לשלוח ילדה מאוד חולה לגן כדי לא לפספס מסז' ופדיקיור אינו בעיני מעשה המבטא אהבה לבת (או התחשבות בילדים האחרים בגן). לקנות מגפיים כשבן הזוג בניתוח ואחר לעשות פשוט הכל כדי לא לשבת איתו ולטפל בו - גם זו דוגמה טובה למי שאוהבת פחות (אוהבת בכלל?)

לאורך כל הדף, בשנים הרבות לקיומו, בשמת ועוד כמה הדגישו שיש להבחין בין רגשות לבין מעשים. והן התמקדו בעיקר במעשים ובמשמעותם.

בתיאור 2 הפרקים כלל לא כתבתי על רגשותיה של הדמות, אלא על מעשיה.
ו המעשים שלה בצדק לא נחווים כאוהבים בעיני בתה או בן זוגה
(בסיום הפרק על הבת החולה, היא ביקשה נשיקה אבל אימה סירבה בטענה שהיא תדביק אותה. בסיום הפרק השני, בן זוגה מאוד כעס ונעלב וקרא לה "משענת הקנה הרצוץ" על טיפולה המסור כשהיה חולה וזקוק לה).

אותי זה לא מצחיק
<פרצוף זועם>

וליאורה, יכול להיות שהתיאורים האלה ייצרו דיון מעניין, אבל תגובת-הבטן שלי היא "למה להעלות לפה את כל הגועל נפש הזה??" למה לתת לזה במה?
@}

מתאים ל מעצבן לראות מסביב. במיוחד מעצבן שכשרון כתיבה מנותב בצורה עלובה כל כך. אה, וגם כשרון משחק של שחקנים מצויינים מתבזבז על עלילה נחותה.

הסדרה הזו עושה עוול של ממש לדניאלה לונדון דקל.

הקריקטורות שלה ממש מוצלחות ונותנות זווית ראייה הומוריסטית, וניתן גם למצוא את עצמנו בהם (גם אם הכול בהקצנה מסוימת).

שם, בקריקטורות, האימא ושאר בני המשפחה יכולים להיות כל אחד ואחת

הסדרה הזו זה ממש זבל. אין מילה אחרת.

למה לתת לזה במה?
כתבתי למה: חשבתי שזה מדגים בדיוק בדיוק בדיוק מה שבשמת ואחרות כתבו כאן בעשור האחרון: כדאי לשים לב למעשים
יש מעשים שגורמים לילדים/ות, לבני זוג ולאנשים בכלל להרגיש אהובים/ות ויש שלא, או פחות.
יש מעשים שמבטאים אהבה ומרגישים כמו אהבה, ויש פחות, ויש שלא בכלל...

והנה קריקטורה של דניאלה לונדון שמדגימה זאת יפה
http://www.facebook.com/photo.php?fbid= ... =1&theater

ושוב, אני לא מכירה אותה באופן אישי ולא יודעת עליה מלבד מה שקראתי פה ושם. אני מתייחסת למעשים של הדמות של האימא המשתקפת הן בסדרה והן בקריקטורה הזו. וכדי שהתמונה האחרונה תהיה מובנת: מדובר באימא שעובדת בבית...

הצלחתי להקטין את התמונה...
שימו לב לתמונה האחרונה: האם ישנה בנחת במיטתה, מכוסה בפוך, לידה כוס עם משקה חם.
ושוב, המעשים של הדמות
אומרים שתמונה אחרת אומרת אלף מילים, ולדעתי הקריקטורה הזו אומרת כבר הכל.

למעשה תמיד הדמות שמייצגת אותה בקריקטורות שלה (ואני אוהבת אותה ועוקבת אחריה כבר ש-נ-י-ם) היא אנוכית, אגוצנטרית, מרוכזת בעצמה, חמדנית, קטנונית, עצלנית, חסרת אופי, ומזעזעת הן בתור אמא והן בתור רעיה (-:
ברור שהיא מוקיעה אותה. כלומר ברור שזה מחוייך. היא מציגה את "עצמה" כחזירה אמיתית, ממש בן אדם מגעיל. ברור שאין פה תפיסה חיובית של המעשה הזה (לשלוח את הילדים לסערה רק בשביל להיפטר מהם כדי להיכנס לפוך!).
אפשר לראות בזה צורת ביקורת על ההורות הזאת - היא חושפת אותה ומציגה אותה במערומיה, ללא כחל ושרק. ברור לגמרי לכל קורא שהאמא פה מתנהגת כחלאת המין האנושי, ההיפך מדמות מופת.
ובהפוך על הפוך, ברור מה אמא אוהבת אמורה לעשות.
(דבר ראשון: לא לשלוח את הילדים שלה החוצה במזג האוויר הזה, או לחילופין להקפיץ אותם באוטו!).

גם אני קוראת ועוקבת כבר שנים אחרי דניאלה לונדון וקוראת אותה בחיוך...

_בהפוך על הפוך, ברור מה אמא אוהבת אמורה לעשות.
(דבר ראשון: לא לשלוח את הילדים שלה החוצה במזג האוויר הזה, או לחילופין להקפיץ אותם באוטו!)._
או להכניס אותם יחד איתה מתחת לפוך

או כשהיא רואה שיורד כזה מבול אז היא מייד מחליטה לא להעיר אותם ולתת להם להמשיך לישון במיטה החמה, מכוסים ומוגנים.

ושוב, חשוב לי מאוד להדגיש: לא התכוונתי לדניאלה לונדון עצמה (גם אני אוהבת את הקריקטורות שלה ולפעמים מאוד צוחקת). התכוונתי לדמות של האם המוצגת שם.
הקריקטורה הזו ודומות לה ממחישות בצורה גרפית מדויקת איך נראית אימא שאוהבת פחות או בכלל לא. כלומר, איך המעשים שלה נראים ונחווים.

אני רוצה להציב מול הקריקטורה העצובה הזאת קונטרה, סיפור על אבא ואמא אוהבים.
זו סצנה מהספר "בית אמי", זיכרונותיה של לנה קיכלר זילברמן (מחברת "מאה ילדים שלי"):
בנערותה החליטה ללמוד בתיכון, והתעקשה על החלטתה זו חרף התנגדותם של הוריה. כדי להגיע בזמן (או לפחות באיחור לא גדול מדי) לתיכון היה עליה לקום בכל בוקר לפני הזריחה, ולהחליף חשמליות. אביה (שהיה קם לתפילה וללימוד תורה) היה אמור להעירה, אבל בכל בוקר מחדש היה מתלבט אם אמנם לעשות זאת. "איך אוכל?", היה טוען לפני אמה, "ראי איזה חושך בחוץ! כלב לא הייתי מוציא החוצה בשעה כזאת! זו אכזריות!". האמא הייתה מנידה בראשה ומשיבה שאין ברירה, לאה תצטער אם תגלה שהיא מאחרת. האב היה ניגש למיטתה ומעיר אותה בכל פעם באיזו שהיא וריאציה של המשפט: "לייצ'לה, אולי היום לא תלכי לבית ספר? תראי איזו סערה בחוץ..." הנערה הייתה מזנקת ממיטתה בבהלה: "כבר כל-כך מאוחר!", ומתלבשת בחיפזון, בזמן שאמה מכינה לה שתייה חמה. אבל לא נשאר זמן לשתות, הנערה הייתה מנופפת לשלום ורצה החוצה אל הגשם, משאירה בבית את אמא בוכה מעל הציקורייה.
(הציטוט מהזיכרון, אולי טעיתי בכמה פרטים)
אני מוצאת את התיאור הזה מאוד מרגש, מכמה בחינות.

או להכניס אותם יחד איתה מתחת לפוך או כשהיא רואה שיורד כזה מבול אז היא מייד מחליטה לא להעיר אותם ולתת להם להמשיך לישון במיטה החמה, מכוסים ומוגנים.
טוב, אני לא יודעת, אולי אני לא בסדר (אמנם אם הייתי אם לתינוק עם כל ההורמונים זה לא היה מצחיק אותי בכלל). אבל על כזה דבר לא מזעיקים רווחה, נכון? היא מאלצת אותם להתגבר על הרצון להמשיך להתכרבל בבוקר חורפי. והיא בעצמה נכנעת בשמחה לרצון הזה.
זה כל הסיפור. לא הזנחה ולא התעללות. לילדים היא לא מוותרת, לעצמה כן. זה כמובן אגואיסטי, היא לא בדיוק משמשת כמודל ראוי, היא בעצמה מפונקת ודורשת מהאחרים לא להיות מפונקים. אבל כל זה הרי ברור מהאיורים - מדובר בביקורת עצמית.
כבר אמרו שקומדיה וטרגדיה מתארות אותם אירועים בדיוק, רק שבראשונה יש הומור...

אני מוצאת את התיאור הזה מאוד מרגש, מכמה בחינות.
נכון
אבל האמת - בעיני ההתנהגות של ההורים האלה מחלישה.
הנערה לוקחת על עצמה משהו, וההתנהגות שלהם בעצם לא תומכת בה. בסוף היא עושה מה שהיא מחליטה, אבל תוך לחץ זמן ומסרים של אי יכולת.
בעיני, אמא שאוהבת יותר מאפשרת לילדים להתחבר לכוחות שלהם. גם כשקר בחוץ. על אחת כמה וכמה לגבי בני נוער, בגיל שאפשר כבר לבחור ולקחת אחריות על הבחירות שלך.

האימא הזו יכולה לככב כאן בדף כדוגמה לאימא שאוהבת פחות
בעצם, זה המשפט שמרתיח אותי בכל העסק.
כי מה שאת מתארת זו לא אמא שאוהבת פחות, אלא אמא מזניחה.
והייתי אומרת, מזניחה (כמעט או לחלוטין) מתוך בחירה.
אולי אנחנו לא אמורות להיכנס בדיון הזה לסקאלה של מי פחות ומי יותר, אבל למען השם, הסקאלה קיימת!

בעיני ההתנהגות של ההורים האלה מחלישה
בין היתר:
כמה פעמים הנערה צריכה להוכיח להם שהיא רצינית?
מדוע כל בוקר מחדש חייבים לגרום לה לאחר?
למה צריך להכביד עליה בדמעות של האמא?
ולמה למען השם אי אפשר להכין לה את המשקה החם שיהיה מוכן כשהיא מתעוררת, בזמן כמו שביקשה? למה היא צריכה נוסף לכל גם ללכת בלי לשתות ובלי לאכול?
זו לא דאגה אמיתית.
זה נסיון ללחוץ עליה מתוך התנהגות כאילו דואגת.
מי שדואג לה באמת קודם כל מכבד אותה. אחר כך מעיר אותה בזמן. ומעיר אותה: עם כוס ציקורייה חמה מוכנה לשתייה, עם משהו לאכול, ובזמן שהיא תספיק לאכול ולשתות ולהתלבש כמו שצריך ולצאת לא בריצה אלא בנחת.
אין שום בעיה לצאת מוקדם אם הלכת לישון בזמן בערב הקודם.
כשאני רוצה להקל על הבת שלי אני מרפדת לה את ההתעוררות של הבוקר (שקשה לה). לא מקפיצה אותה בבהלה באיחור.

בעניין הקנגרו:
זו התנגדות תרבותית, אבל בגלל העמדת הפנים שזה בגלל "הרפואה" - קשה יותר לשרש את זה.

בשנה וחצי האחרונות התחלתי לעבוד גם בטיפול נמרץ פגים באחד מבתי החולים.
הם תומכים בקנגרו.
לפני כשבועיים ראיתי במו עיני (בעודי מסייעת לרופא אחר לבצע ניתוח בקטן בזרוע של תינוק אחר) תינוק שהיה בקנגרו על אימו ובהדרגה ריווי החמצן בדם שלו ירד עוד ועוד, האמא בכלל לא היתה מודעת, היה צריך לחטוף את התינוק מידיה, להעבירו לאינקובטור, להוציא את צינור החמצן מהקנה שלו, בעוד ריווי החמצן בדם, ועתה גם הדופק, הולכים ויורדים, ולעשות מאמצים להכניס צינור חמצן חדש, פעולה שהלכה בקושי רב, על ידי אותו רופא שעזב את התינוק שבו טיפל יחד איתי לפני רגע. לבסוף הצליח והחמצן והדופק עלו בחזרה, והדופק שלי ושל הרופא השני ירד בהדרגה... הגורם היה שככל הנראה צינור החמצן זז ממקומו או התעקם כאשר התינוק היה על האמא. יתכן וזה היה יכול להמנע אם היתה אחות צמודה לאמא כל הזמן. אבל אותה אחות מטפלת בחמישה תינוקות נוספים, רובם מונשמים גם כן. וזה המצב בכל הפגיות בארץ.

בעקבות המקרה יצאה הוראה להגביל את הקנגרו רק למצבים שיש אחות פנויה. וזה כמעט לא קורה. אבל אחרי שרואים את זה קורה אפשר להבין מדוע העולם הרפואי בארץ לא נלהב מהשיטה.
בכלל - הרבה דברים שרואים משם לא רואים מכאן. אין ספק שבמחקרים שונים שיטת הקנגרו מצוינת, אך האם מישהו בדק בדיוק באיזה תנאים זה מבוצע, מה יחס האחיות לתינוקות, עד כמה התינוקות חולים ובמצב קשה וכו'.

אני בטוחה שיש גם התנגדות "סתם", או תרבותית, אבל לא הכל מתוך בורות, קיבעון, התעקשות וכו'.

אבל על כזה דבר לא מזעיקים רווחה, נכון?... לא הזנחה ולא התעללות.
לא דובר על פנייה לרווחה. זה לא הקריטריון וגם לא הפואנטה. לא דובר על הזנחה או התעללות. בדף הזה מדובר כבר עשור על נושא אחר. וכך הגדירה זאת בשמת בהודעה הראשונה שפתחה את הדף:

_אם רוצים לדעת משהו על האהבה של בן-הזוג צריך להסתכל על היחס המעשי כלפינו. מה הוא או היא עושים, לא מה הם אומרים.
למה אין לנו בעייה לבדוק בני זוג פוטנציאליים ולמדוד יפה מאוד מי אוהב אותנו יותר, לפי כמה שהוא מתייחס, מתחשב, קשוב, רוצה, חושק, משתף פעולה, מגלה מחוייבות וכו' וכו' כלפינו -
וכן יש לנו בעייה להודות, שיש אמא שאוהבת את הילדים שלה יותר, ואמא שאוהבת את הילדים שלה פחות?
יש אמא שאוהבת בכל לבה ובכל מאודה, ומבטאת את האהבה הזאת בדרך חייה וביחסה לילדיה, ויש אמא שאוהבת בעירבון מוגבל! היא שמחה בילד שלה חלק מסוים מהזמן, אבל היתה מעדיפה שמישהו אחר יגדל אותו, או שיהיה יותר דומה לצעצוע, שאפשר לאפסן על המדף ולהוציא רק פעם-פעמיים בשבוע, כשנורא מתחשק "לשחק שאני אמא ושיש לי ילד"._

ולאורך כל הדף בשמת ועוד כמה מדגישות שזה הנושא: מעשים של אהבה ולא דיבורים על אהבה. ושיש דירוג:
יש מעשים שמביעים אהבה ומרגישים כשאהבה, מורגשים כמבטאים אהבה, גורמים למי שמקבל/ת אותם להרגיש אהוב/ה
ויש מעשים שמבייעם פחות אהבה ומרגישים פחות כאהבה
ויש כאלה שבכלל לא.

הקריקטורה הזו ודומות לה ממחישות בצורה גרפית מדויקת איך נראית אימא שאוהבת פחות או בכלל לא. כלומר, איך המעשים שלה נראים ונחווים.

ושוב, הדגשתי כמה פעמים: אין מה להגן על דניאלה לונדון משום שלא דיברתי עליה. כפי שכתבתי כמה פעמים, אני לא מכירה אותה ולא התייחסתי אליה באופן אישי. התייחסתי אך ורק לדמות המצוירת בקריקטורה או לדמות בסדרה הטלוויזיונית של אימא שמעשיה לא מבטאים אהבה רבה בלשון המעטה ולא נתפסים על ידי הילדים (המצוירים בקריקטורה) כמעשים של אהבה. היא שולחת 3 ילדים החוצה ליום סופה וסערה, כשהקטנה נראית בגיל הגן ומופקדת בידי אחותה. והאימא האוהבת חוזרת לנמנם מתחת לפוך. לא צריך אולי לקרוא לרווחה, אבל בוודאי שלא ניתן לטעות ולקרוא לזה מעשים של אהבה, התנהגות של אימא אוהבת.