אמהות שואלות אמהות
אמהות שואלות אמהות
הילד בן חמש וחצי אומר שהוא אוהב את אמא יותר מאבא. חזר על זה כמה פעמים בימים האחרונים, באוזניי ובאוזני אביו. אבא שלו מקסים ועושה איתו דברים נהדרים שאני לא בעניין שלהם בכלל, ובאמת הוא גם אומר שאוהב את אבא, אבל מדגיש שאת אמא יותר. זה נשמע לי מעליב... איך הייתן מתייחסות?
-
- הודעות: 841
- הצטרפות: 20 אוקטובר 2007, 21:26
- דף אישי: הדף האישי של ניחוח אדמה אחרי הגשם
אמהות שואלות אמהות
זה לא נעים לשמוע לאבא,
יחד עם זאת לא הייתי אומרת לילד שזה מעליב אותי. כן עושה על זה אולי עבודה פנימית, כדי להצליח באמת לקחת את זה יותר בקלות.
לגבי איך להגיב על זה בתור ההורה ה"פחות אהוב" - הייתי מחבקת ואומרת לו שאני אוהבת אותו מאד ושזה ממש בסדר גמור שהוא אוהב יותר את אמא (אולי מוסיפה את המילה "כרגע", לא בטוחה)
אני כן חושבת שילדים עוברים תקופות שונות שבהן הם "אוהבים" יותר הורה אחד וזה ממש בסדר.
נראה לי שהילד עצמו אולי קצת מודאג מזה ולכן אומר את זה שוב ושוב, אולי הוא חושב שמשהו לא בסדר בזה? דווקא לנרמל את זה ולהראות לו שאתם לא מתרגשים, והאהבה אליו עדיין חזקה ואיתנה לא משנה מה הוא מרגיש.
יחד עם זאת לא הייתי אומרת לילד שזה מעליב אותי. כן עושה על זה אולי עבודה פנימית, כדי להצליח באמת לקחת את זה יותר בקלות.
לגבי איך להגיב על זה בתור ההורה ה"פחות אהוב" - הייתי מחבקת ואומרת לו שאני אוהבת אותו מאד ושזה ממש בסדר גמור שהוא אוהב יותר את אמא (אולי מוסיפה את המילה "כרגע", לא בטוחה)
אני כן חושבת שילדים עוברים תקופות שונות שבהן הם "אוהבים" יותר הורה אחד וזה ממש בסדר.
נראה לי שהילד עצמו אולי קצת מודאג מזה ולכן אומר את זה שוב ושוב, אולי הוא חושב שמשהו לא בסדר בזה? דווקא לנרמל את זה ולהראות לו שאתם לא מתרגשים, והאהבה אליו עדיין חזקה ואיתנה לא משנה מה הוא מרגיש.
אמהות שואלות אמהות
ראשית, תודה רבה לך על ההתייחסות ועל הקדשת הזמן ותשומת הלב לכתיבה.
תראי, בעיקרון אני לא אומרת לבעלי איך להגיב ואיך להתייחס. אף פעם, בשום שאלה חינוכית. זו החלטה שלו. לכן אני שואלת רק מהצד שלי, של האמא - איך להגיב כשהילד אומר שהוא אוהב אותי יותר מאת אבא. בין אם זה כשרק אני עם הילד, ובין אם גם אבא נוכח בשיחה.
ייתכן שאני טועה, אבל נראה לי שאין לילד חשש שמשהו לא בסדר בזה. וגם לי אין חשש ואני יודעת שזה נורמלי וקורה, השאלה היא בעיקר אם יש צורך, טעם, אפשרות, ללמד אותו קצת טקט או קצת רגישות לאיך שהדברים מתקבלים בצד השני... וגם אם לא כלפי הילד, אולי כלפי בעלי, תגובה תומכת כלשהי שתרכך את העלבון, או... לא יודעת. באמת לא יודעת. אשמח לתובנות.
תראי, בעיקרון אני לא אומרת לבעלי איך להגיב ואיך להתייחס. אף פעם, בשום שאלה חינוכית. זו החלטה שלו. לכן אני שואלת רק מהצד שלי, של האמא - איך להגיב כשהילד אומר שהוא אוהב אותי יותר מאת אבא. בין אם זה כשרק אני עם הילד, ובין אם גם אבא נוכח בשיחה.
ייתכן שאני טועה, אבל נראה לי שאין לילד חשש שמשהו לא בסדר בזה. וגם לי אין חשש ואני יודעת שזה נורמלי וקורה, השאלה היא בעיקר אם יש צורך, טעם, אפשרות, ללמד אותו קצת טקט או קצת רגישות לאיך שהדברים מתקבלים בצד השני... וגם אם לא כלפי הילד, אולי כלפי בעלי, תגובה תומכת כלשהי שתרכך את העלבון, או... לא יודעת. באמת לא יודעת. אשמח לתובנות.
אמהות שואלות אמהות
אגב, בעלי לא אמר שנעלב, אבל אני יודעת שככה אני הייתי מרגישה במקומו, גם אם לא הייתי מראה את זה ומנסה להדחיק אפילו כלפי עצמי.
-
- הודעות: 841
- הצטרפות: 20 אוקטובר 2007, 21:26
- דף אישי: הדף האישי של ניחוח אדמה אחרי הגשם
אמהות שואלות אמהות
תשאלי את בעלך, אולי הוא לא לוקח את זה כל כך קשה? לפעמים אנחנו האמהות יותר רגישות ומדמיינות את עצמנו בסיטואציה ההפוכה, אבל בעלך שונה ממך.תדברי עם בעלך ואם את מרגישה צורך, תזכירי לו שהילד מאד אוהב אותו בכל מקרה ושזו תקופה כזו.
יכול להיות שאת דואגת לרכך ושלכולם יהיה נעים (גם אני ככה ואני חושבת שהרבה נשים מנסות שלכולם יהיה תמיד טוב ונעים )
אבל כמו שאמרת, אם את לא מתערבת ביחסים שלהם, אז את לא צריכה להתערב גם כאן. אם לבעלך זה מפריע שהוא יגיד לו בעצמו ?
שינסה לשאול אותו למה? או שאת תשאלי כשזה רק את והילד?
לגבי טאקט, זה ממש תלוי בילד, לי יש ילד בן 8 כבר ואני רואה שזה מאד מאד משתפר עם הגיל, בגיל 5 וחצי זה תלוי באופי וכמה אפשר לדבר איתו. אולי יש איזה ספר מתאים שאפשר להקריא לו, בלי קשר לסיטואציה הספציפית ? אין לי רעיונות אבל יש המון ספרים מעולים על רגשות, אמפתיה, יחסים בין אנשים.
ובכלל מעניין איך היחסים של הילד והאבא? אולי יש משהו שמפריע לו, אולי הילד נעלב ממשהו שקרה עם האבא?
אולי יבואו לפה נשים חכמות ויוסיפו תובנות.
יכול להיות שאת דואגת לרכך ושלכולם יהיה נעים (גם אני ככה ואני חושבת שהרבה נשים מנסות שלכולם יהיה תמיד טוב ונעים )
אבל כמו שאמרת, אם את לא מתערבת ביחסים שלהם, אז את לא צריכה להתערב גם כאן. אם לבעלך זה מפריע שהוא יגיד לו בעצמו ?
שינסה לשאול אותו למה? או שאת תשאלי כשזה רק את והילד?
לגבי טאקט, זה ממש תלוי בילד, לי יש ילד בן 8 כבר ואני רואה שזה מאד מאד משתפר עם הגיל, בגיל 5 וחצי זה תלוי באופי וכמה אפשר לדבר איתו. אולי יש איזה ספר מתאים שאפשר להקריא לו, בלי קשר לסיטואציה הספציפית ? אין לי רעיונות אבל יש המון ספרים מעולים על רגשות, אמפתיה, יחסים בין אנשים.
ובכלל מעניין איך היחסים של הילד והאבא? אולי יש משהו שמפריע לו, אולי הילד נעלב ממשהו שקרה עם האבא?
אולי יבואו לפה נשים חכמות ויוסיפו תובנות.
-
- הודעות: 3248
- הצטרפות: 03 אוגוסט 2014, 09:09
- דף אישי: הדף האישי של יולי_קו
אמהות שואלות אמהות
לפי תחושתי אפשר להסתכל על כך מכמה זוויות.
זווית אחת היא הביטחון של הילד הזה בכם. הוא יכול ורוצה לשתף את שניכם, אבא וגם אמא, ברגשות ובתחושות העמוקים שלו. הפתיחות הרגשית הזאת ראויה להערכה רבה מצידכם! גם הרצון שלו לשתף, גם תחושת הביטחון בבית, וגם יכולת ההכלה שלכם. מזה הוא לומד המון על יחסים במשפחה הקרובה, על המודל האידאלי. לא נראה לי שהוא ישליך מזה על איך להתייחס למורה שלו. זה נראה שהוא מברר לעצמו דברים במספר רבדים, כולל רגשותיו, כולל יכולת השיתוף.
זוית שניה היא הדיבור והתרגום.
הנה דוגמא שהתרחשה אצלנו: ילד אומר לאמא: אני שונא אותך (גיל 4-6 פחות או יותר, שכחתי). אצל האמא מופעל במקרה זה התרגום האוטומטי, שאומר: אמא, אני כועס, אני מתוסכל. הפן הרגשי שלה נשאר מאוזן ומכיל. זה לא נכנס לפן האישי, של הערך שלה, או לבין-אישי של יחסי אם-ילד. היא פונה לילד באהבה וברוגע ו... את השאר שכחתי, אבל זה היה למיטב שכחוני תגובה בסגנון ׳אה, אתה רוצה לספר לי מה קורה?׳ ומשם הדברים זרמו. היה ברור לי במאה אחוזים שהילד אוהב אותי, ושהמילים בטאו משהו עמוק אצלו שהוא לא מצליח לדייק מילולית. השיחה דייקה את זה.
גם אצלכם זה כנראה ככה. לפי הבנתי הילד אוהב את שניכם ובטוח עם שניכם. כרגע הוא מרגיש יותר קרוב אליך רגשית, או יותר פתוח לתדר שלך. זה בסדר. אין תחרות. זה גם יכול להשתנות בהמשך (אדיפוס כבר אמרנו? הילד נורמלי, ורגיש לניואנסים).
זוית שלישית, שאני אקצין מאוד, עד לאבסורד, כי ברור לי שזו לא הכוונה שלך:
לבוא מבחוץ ולהעביר לו שפה אסור. אסור לבטא, אסור לחלוק את האמת שלו אפילו עם הקרובים ביותר, ואולי אפילו אסור לו להרגיש.
זוית רביעית: מה שאת מרגישה זה לא בהכרח מה שאבא שלו מרגיש. יתכן שאצלו המסר הזה מסתדר טוב, או מספיק טוב בשביל להמשיך ככה בסדר.
זוית רביעית: אם יגיעו מסרים מהכתה/ גן/ משפחה מורחבת/ חברים/ שכנים שיש בעייה כללית בהתנהלות מבחינת התחשבות רגשית/ גופנית/ פגיעה בזולת- אז כדאי לעזור לו להתנהל מול החברה.
אחרת- לעבור לזווית האחרונה, הכי חשובה:
את והמקום הפנימי שלך. הערך שלך. היציבות שלך מול מסרים חיצוניים.
שיהיה לך יום נפלא.
זווית אחת היא הביטחון של הילד הזה בכם. הוא יכול ורוצה לשתף את שניכם, אבא וגם אמא, ברגשות ובתחושות העמוקים שלו. הפתיחות הרגשית הזאת ראויה להערכה רבה מצידכם! גם הרצון שלו לשתף, גם תחושת הביטחון בבית, וגם יכולת ההכלה שלכם. מזה הוא לומד המון על יחסים במשפחה הקרובה, על המודל האידאלי. לא נראה לי שהוא ישליך מזה על איך להתייחס למורה שלו. זה נראה שהוא מברר לעצמו דברים במספר רבדים, כולל רגשותיו, כולל יכולת השיתוף.
זוית שניה היא הדיבור והתרגום.
הנה דוגמא שהתרחשה אצלנו: ילד אומר לאמא: אני שונא אותך (גיל 4-6 פחות או יותר, שכחתי). אצל האמא מופעל במקרה זה התרגום האוטומטי, שאומר: אמא, אני כועס, אני מתוסכל. הפן הרגשי שלה נשאר מאוזן ומכיל. זה לא נכנס לפן האישי, של הערך שלה, או לבין-אישי של יחסי אם-ילד. היא פונה לילד באהבה וברוגע ו... את השאר שכחתי, אבל זה היה למיטב שכחוני תגובה בסגנון ׳אה, אתה רוצה לספר לי מה קורה?׳ ומשם הדברים זרמו. היה ברור לי במאה אחוזים שהילד אוהב אותי, ושהמילים בטאו משהו עמוק אצלו שהוא לא מצליח לדייק מילולית. השיחה דייקה את זה.
גם אצלכם זה כנראה ככה. לפי הבנתי הילד אוהב את שניכם ובטוח עם שניכם. כרגע הוא מרגיש יותר קרוב אליך רגשית, או יותר פתוח לתדר שלך. זה בסדר. אין תחרות. זה גם יכול להשתנות בהמשך (אדיפוס כבר אמרנו? הילד נורמלי, ורגיש לניואנסים).
זוית שלישית, שאני אקצין מאוד, עד לאבסורד, כי ברור לי שזו לא הכוונה שלך:
לבוא מבחוץ ולהעביר לו שפה אסור. אסור לבטא, אסור לחלוק את האמת שלו אפילו עם הקרובים ביותר, ואולי אפילו אסור לו להרגיש.
זוית רביעית: מה שאת מרגישה זה לא בהכרח מה שאבא שלו מרגיש. יתכן שאצלו המסר הזה מסתדר טוב, או מספיק טוב בשביל להמשיך ככה בסדר.
זוית רביעית: אם יגיעו מסרים מהכתה/ גן/ משפחה מורחבת/ חברים/ שכנים שיש בעייה כללית בהתנהלות מבחינת התחשבות רגשית/ גופנית/ פגיעה בזולת- אז כדאי לעזור לו להתנהל מול החברה.
אחרת- לעבור לזווית האחרונה, הכי חשובה:
את והמקום הפנימי שלך. הערך שלך. היציבות שלך מול מסרים חיצוניים.
שיהיה לך יום נפלא.
אמהות שואלות אמהות
ילדים מזהים מה מפעיל את ההורים, ולפעמים אוהבים לחזור על הפעולות שמפעילות אותם..
לא צריך להתכחש לרגש, אבל גם לא לקחת אותו ברצינות.
סביר שאם לא תקחי את עצמך ברצינות ולא תתיחסי ל"ציון" הזה מהילד ברצינות, הוא כנראה לא יאמר את זה..
וזה בסדר שילד אוהב יותר הורה אחד וזה יכול להשתנות מחר. זה לא אומר שההורה הזה הוא יותר טוב מבחינה כלשהיא
לא צריך להתכחש לרגש, אבל גם לא לקחת אותו ברצינות.
סביר שאם לא תקחי את עצמך ברצינות ולא תתיחסי ל"ציון" הזה מהילד ברצינות, הוא כנראה לא יאמר את זה..
וזה בסדר שילד אוהב יותר הורה אחד וזה יכול להשתנות מחר. זה לא אומר שההורה הזה הוא יותר טוב מבחינה כלשהיא
אמהות שואלות אמהות
בן השש שלי הרבה פעמים מתוסכל מהכתב שלו, שלא יוצא מספיק יפה לטעמו. אני יכולה להבין אותו שיש לו איזו תמונה של האות בראש וכשהוא רואה על הדף שזה לא בדיוק מה שיצא זה חורה לו. הוא גם שואל אותי הרבה פעמים אם יצא יפה, אם יצא מובן, אם יצא טוב, ואני תמיד מתפעלת בקול, לא מסוגלת אחרת, אבל מרגישה רע עם התפקיד הזה של השופטת, ועם זה שלא תמיד אני כנה לגמרי בתשובות שלי.
כשאני מתפעלת ואומרת שיצא לו נהדר לפעמים זה משכנע גם אותו ולפעמים לא, והוא משליך את הניסיון לפח ומנסה שוב או מתייאש ומחליט שלא יכתוב את מה שרצה.
פעם אחת הצלחתי לתת לו עצה פרקטית מוצלחת; הוא נעצב על שיצא לו עקום, אז הצעתי לו שיכתוב על דף שורות, והוא ניסה וראה שזה באמת עוזר לו לכתוב ישר יותר, ושמח. אז אני יודעת שהכיוון הזה של לתת עצה מעשית יכול לעבוד לנו טוב - אבל לרוב אין לי רעיון לשינוי פשוט שישפר את הכתיבה. ניסיתי קצת להסביר שזה עניין של מיומנות, והאימון שלו יעשה את העבודה - לא יודעת אם עזר לתסכול.
אשמח לעוד כיוונים. רוב תודות.
כשאני מתפעלת ואומרת שיצא לו נהדר לפעמים זה משכנע גם אותו ולפעמים לא, והוא משליך את הניסיון לפח ומנסה שוב או מתייאש ומחליט שלא יכתוב את מה שרצה.
פעם אחת הצלחתי לתת לו עצה פרקטית מוצלחת; הוא נעצב על שיצא לו עקום, אז הצעתי לו שיכתוב על דף שורות, והוא ניסה וראה שזה באמת עוזר לו לכתוב ישר יותר, ושמח. אז אני יודעת שהכיוון הזה של לתת עצה מעשית יכול לעבוד לנו טוב - אבל לרוב אין לי רעיון לשינוי פשוט שישפר את הכתיבה. ניסיתי קצת להסביר שזה עניין של מיומנות, והאימון שלו יעשה את העבודה - לא יודעת אם עזר לתסכול.
אשמח לעוד כיוונים. רוב תודות.
אמהות שואלות אמהות
אולי זה יכול להיות בסיס לשיחה חמודה על זה שכתב הוא משהו שכל הזמן משתנה ובכלל לא אמור להיות סופר מדויק או קונסיסטנטי כל הזמן. שבגלל שזו פעולה רציפה אז היא משקפת את מצב הרוח שלנו, העייפות או ההתלהבות ושככה זה אמור להיות אם רוצים להנות מכתיבה.
אפשר גם להסביר שחלק מהכיף בכתיבה זה שהיא ביטוי של המחשבות שלנו והרגשות שלנו ולכן ממוקדת בזה ולא באיכות הציורית של האותיות.
זה ברמת ההסברים שהם אמת וגם נראים לי חשובים.
אבל את צודקת לגמרי לדעתי, והסברים "חכמים" לא יניחו כאן את הדעת כנראה.
אפשר לשאול בעדינות וסקרנות מאיפה בכלל הגיע הרעיון שהאותיות צריכות להיות משהו מסוים. אני תוהה אם דמות חינוכית כלשהי (הוא במסגרת או בבית?) גרמה לו לחשוב שזה מאוד מאוד חשוב, ואם הוא נוטה לפרפקציוניזם זה נתקע לו עכשיו. אולי מישהו אחר לו שאם האותיות לא תהיינה כך או אחרת אז המחשבות שלו לא יהיו מובנות וזה מטריד אותו. כל דבר אחר.
תכלס, יש שם משהו לחקור בנוגע לשלמות והצלחה ומה עושים כאשר יצא לנו לא מושלם ואנחנו מרגישים ש"נכשלנו" במקום להתעסק באותיות עצמן ובאיך שהן יוצאות, לדעתי.
מה שבטוח הייתי עושה כאמא זה לא להשתתףבמשחק הציונים וההערכות, פשוט כי הוא מחזק את הקול הזה בתוכו, שכבר גם ככה די חזק.
ובגיל 6 כבר אפשר ממש להגיד את זה בפשטות - אתה יודע, אהוב, הרבה פעמים אתה שואל אותי בעצם מה דעתי על משהו שאתה יצרת. ורק דעתך על מה שיצרת משנה, אלא אם אתה רוצה עצה איך לשפר את זה, ואז טוב לחשוב ביחד על דרכים או לחפש מישהו שמבין בזה באמת.
מאחר וסביר שהשאלות תמשכנה להגיע, את יכולה בשלב ראשון להמיר אותן לתשובות לא אובייקטיות. למשל:
יצא יפה? - אני אוהבת את זה
יצא מובן? - אני מבינה את זה
יצא טוב? - מה טוב בעיניך? ואז לענות לפי הקריטריונים שהוא קובע
אפשר גם, בתשובה לשאלה כזו, לשאול בחזרה - אתה שואל כי אתה לא בטוח מה אתה עצמך חושב על זה? אתה שואל כי חשוב לך שזה יהיה מובן? מה זו אות יפה בעצם?
וככה השיחה מתגלגלת אליו במקום אליך.
אפשר גם להסביר שחלק מהכיף בכתיבה זה שהיא ביטוי של המחשבות שלנו והרגשות שלנו ולכן ממוקדת בזה ולא באיכות הציורית של האותיות.
זה ברמת ההסברים שהם אמת וגם נראים לי חשובים.
אבל את צודקת לגמרי לדעתי, והסברים "חכמים" לא יניחו כאן את הדעת כנראה.
אפשר לשאול בעדינות וסקרנות מאיפה בכלל הגיע הרעיון שהאותיות צריכות להיות משהו מסוים. אני תוהה אם דמות חינוכית כלשהי (הוא במסגרת או בבית?) גרמה לו לחשוב שזה מאוד מאוד חשוב, ואם הוא נוטה לפרפקציוניזם זה נתקע לו עכשיו. אולי מישהו אחר לו שאם האותיות לא תהיינה כך או אחרת אז המחשבות שלו לא יהיו מובנות וזה מטריד אותו. כל דבר אחר.
תכלס, יש שם משהו לחקור בנוגע לשלמות והצלחה ומה עושים כאשר יצא לנו לא מושלם ואנחנו מרגישים ש"נכשלנו" במקום להתעסק באותיות עצמן ובאיך שהן יוצאות, לדעתי.
מה שבטוח הייתי עושה כאמא זה לא להשתתףבמשחק הציונים וההערכות, פשוט כי הוא מחזק את הקול הזה בתוכו, שכבר גם ככה די חזק.
ובגיל 6 כבר אפשר ממש להגיד את זה בפשטות - אתה יודע, אהוב, הרבה פעמים אתה שואל אותי בעצם מה דעתי על משהו שאתה יצרת. ורק דעתך על מה שיצרת משנה, אלא אם אתה רוצה עצה איך לשפר את זה, ואז טוב לחשוב ביחד על דרכים או לחפש מישהו שמבין בזה באמת.
מאחר וסביר שהשאלות תמשכנה להגיע, את יכולה בשלב ראשון להמיר אותן לתשובות לא אובייקטיות. למשל:
יצא יפה? - אני אוהבת את זה
יצא מובן? - אני מבינה את זה
יצא טוב? - מה טוב בעיניך? ואז לענות לפי הקריטריונים שהוא קובע
אפשר גם, בתשובה לשאלה כזו, לשאול בחזרה - אתה שואל כי אתה לא בטוח מה אתה עצמך חושב על זה? אתה שואל כי חשוב לך שזה יהיה מובן? מה זו אות יפה בעצם?
וככה השיחה מתגלגלת אליו במקום אליך.
אמהות שואלות אמהות
צילי, התגובה החמה שלך משמחת אותי מאוד. תודה רבה.
_אולי זה יכול להיות בסיס לשיחה חמודה על זה שכתב הוא משהו שכל הזמן משתנה ובכלל לא אמור להיות סופר מדויק או קונסיסטנטי כל הזמן. שבגלל שזו פעולה רציפה אז היא משקפת את מצב הרוח שלנו, העייפות או ההתלהבות ושככה זה אמור להיות אם רוצים להנות מכתיבה.
אפשר גם להסביר שחלק מהכיף בכתיבה זה שהיא ביטוי של המחשבות שלנו והרגשות שלנו ולכן ממוקדת בזה ולא באיכות הציורית של האותיות_
זה נראה לך רלוונטי גם בשלב הראשוני, שמצרפים אות לאות, וכותבים מקסימום שתי מילים ברצף? לא מדובר בילד שכתב מכתב לסבא וסבתא, מדובר בילד שכתב במאמץ של עשר דקות את השם שלו. נראה לי שבשלב הזה כתב עוד לא ממש יכול לשקף רגשות וכיו"ב, עוד עובדים על הטכניקה הבסיסית. אין אוטומט.
אפשר לשאול בעדינות וסקרנות מאיפה בכלל הגיע הרעיון שהאותיות צריכות להיות משהו מסוים. אני תוהה אם דמות חינוכית כלשהי (הוא במסגרת או בבית?) גרמה לו לחשוב שזה מאוד מאוד חשוב, ואם הוא נוטה לפרפקציוניזם זה נתקע לו עכשיו. אולי מישהו אחר לו שאם האותיות לא תהיינה כך או אחרת אז המחשבות שלו לא יהיו מובנות וזה מטריד אותו. כל דבר אחר
נזכרתי פתאום (למרות שזה לא ממש דומה) במרילה שנזפה באן שלא ראוי להתעסק כל כך הרבה במראה שלה, ו"אני חוששת שאת ילדה גאוותנית", ובאן שֶׁמחתה - מה פתאום גאוותנית? אני פשוט אוהבת דברים יפים, ומעציב אותי לראות שאני עצמי לא יפה.
את לא ממש דומה למרילה, אבל הילד כן דומה לאן. הוא אוהב דברים יפים... אני לא חושבת שזה משהו שמישהו הכניס לו לראש. זו נטייה לאסתטיקה ולהרמוניה. היא קיימת אצלו גם בציורים, אגב, אם כי כרגע יותר נוכחת הכתיבה. מאוד מאוד מעציב אותו אם הוא ניסה לצייר משולש ויצאו לו צלעות בקווים שבורים או גליים או כל דבר לא מושלם אחר.
אבל זה לא שתמיד הוא מתוסכל או שיש לו רף שאי אפשר לעמוד בו. כשיוצא לו טוב הוא מזהה את זה ושמח מאוד בציור. אתמול למשל הראה לי באושר עיגול שמצא שיטה להוציא אותו מושלם.
_יצא יפה? - אני אוהבת את זה
יצא מובן? - אני מבינה את זה
יצא טוב? - מה טוב בעיניך? ואז לענות לפי הקריטריונים שהוא קובע_
תודה על זה.
_אולי זה יכול להיות בסיס לשיחה חמודה על זה שכתב הוא משהו שכל הזמן משתנה ובכלל לא אמור להיות סופר מדויק או קונסיסטנטי כל הזמן. שבגלל שזו פעולה רציפה אז היא משקפת את מצב הרוח שלנו, העייפות או ההתלהבות ושככה זה אמור להיות אם רוצים להנות מכתיבה.
אפשר גם להסביר שחלק מהכיף בכתיבה זה שהיא ביטוי של המחשבות שלנו והרגשות שלנו ולכן ממוקדת בזה ולא באיכות הציורית של האותיות_
זה נראה לך רלוונטי גם בשלב הראשוני, שמצרפים אות לאות, וכותבים מקסימום שתי מילים ברצף? לא מדובר בילד שכתב מכתב לסבא וסבתא, מדובר בילד שכתב במאמץ של עשר דקות את השם שלו. נראה לי שבשלב הזה כתב עוד לא ממש יכול לשקף רגשות וכיו"ב, עוד עובדים על הטכניקה הבסיסית. אין אוטומט.
אפשר לשאול בעדינות וסקרנות מאיפה בכלל הגיע הרעיון שהאותיות צריכות להיות משהו מסוים. אני תוהה אם דמות חינוכית כלשהי (הוא במסגרת או בבית?) גרמה לו לחשוב שזה מאוד מאוד חשוב, ואם הוא נוטה לפרפקציוניזם זה נתקע לו עכשיו. אולי מישהו אחר לו שאם האותיות לא תהיינה כך או אחרת אז המחשבות שלו לא יהיו מובנות וזה מטריד אותו. כל דבר אחר
נזכרתי פתאום (למרות שזה לא ממש דומה) במרילה שנזפה באן שלא ראוי להתעסק כל כך הרבה במראה שלה, ו"אני חוששת שאת ילדה גאוותנית", ובאן שֶׁמחתה - מה פתאום גאוותנית? אני פשוט אוהבת דברים יפים, ומעציב אותי לראות שאני עצמי לא יפה.
את לא ממש דומה למרילה, אבל הילד כן דומה לאן. הוא אוהב דברים יפים... אני לא חושבת שזה משהו שמישהו הכניס לו לראש. זו נטייה לאסתטיקה ולהרמוניה. היא קיימת אצלו גם בציורים, אגב, אם כי כרגע יותר נוכחת הכתיבה. מאוד מאוד מעציב אותו אם הוא ניסה לצייר משולש ויצאו לו צלעות בקווים שבורים או גליים או כל דבר לא מושלם אחר.
אבל זה לא שתמיד הוא מתוסכל או שיש לו רף שאי אפשר לעמוד בו. כשיוצא לו טוב הוא מזהה את זה ושמח מאוד בציור. אתמול למשל הראה לי באושר עיגול שמצא שיטה להוציא אותו מושלם.
_יצא יפה? - אני אוהבת את זה
יצא מובן? - אני מבינה את זה
יצא טוב? - מה טוב בעיניך? ואז לענות לפי הקריטריונים שהוא קובע_
תודה על זה.
אמהות שואלות אמהות
היי דפנה,
יש לי רעיון, ואני לא בטוחה אם הוא רעיון טוב או שלא.
להגיש לעלם שבלונות אותיות (מין סרגל גדול כזה. מכירה?) או חותמות אותיות ולהראות לו, שכך האותיות יוצאות מושלמות ואחידות, ולצד זה, לתהות אם השלמות האחידה הזאת מוצלחת, או שזה דווקא חמוד ונעים ואישי להישאר עם הכתב המשתנה והלא-מושלם שלנו שעמלנו עליו. ואולי יש סיטואציה רשמית, שנרצה להשתמש עבורה בשבלונות, ובהקשרים אחרים נעדיף את הכתב האישי.
כן חשוב שהכתב יהיה קריא, ולפחות לפעמים חשוב שיהיה יפה, רק שיופי אינו אבסולוטי, ואמא יכולה לומר, שבעיניה יפה ומשמח יותר לראות כתב שהושקעו בו רצון ומאמץ מאשר כתב שכל רובוט/ מדפסת יכולים לייצר.
אבל לרוב אין לי רעיון לשינוי פשוט שישפר את הכתיבה
אולי אם הילד יסביר מה לא מוצא חן בעיניו בכתב, אפשר יהיה לתת רעיון קונקרטי. למשל, אם הוא רוצה שהאלכסונים הקצרים של אל"ף יהיו באורך שווה, הוא יכול למדוד את אורכו של אחד מהם בהשוואה לזרת שלו או לסרגל, ואז לכתוב את ההמשך בהתאם.
יש לי רעיון, ואני לא בטוחה אם הוא רעיון טוב או שלא.
להגיש לעלם שבלונות אותיות (מין סרגל גדול כזה. מכירה?) או חותמות אותיות ולהראות לו, שכך האותיות יוצאות מושלמות ואחידות, ולצד זה, לתהות אם השלמות האחידה הזאת מוצלחת, או שזה דווקא חמוד ונעים ואישי להישאר עם הכתב המשתנה והלא-מושלם שלנו שעמלנו עליו. ואולי יש סיטואציה רשמית, שנרצה להשתמש עבורה בשבלונות, ובהקשרים אחרים נעדיף את הכתב האישי.
כן חשוב שהכתב יהיה קריא, ולפחות לפעמים חשוב שיהיה יפה, רק שיופי אינו אבסולוטי, ואמא יכולה לומר, שבעיניה יפה ומשמח יותר לראות כתב שהושקעו בו רצון ומאמץ מאשר כתב שכל רובוט/ מדפסת יכולים לייצר.
אבל לרוב אין לי רעיון לשינוי פשוט שישפר את הכתיבה
אולי אם הילד יסביר מה לא מוצא חן בעיניו בכתב, אפשר יהיה לתת רעיון קונקרטי. למשל, אם הוא רוצה שהאלכסונים הקצרים של אל"ף יהיו באורך שווה, הוא יכול למדוד את אורכו של אחד מהם בהשוואה לזרת שלו או לסרגל, ואז לכתוב את ההמשך בהתאם.
אמהות שואלות אמהות
אני לא אמא, אבל נראה לי שאם את מרגישה שזה מגיע מאהבה של הילד להרמוניה ואסתטיקה, אין בזה דבר רע או פוגע. תני לו להיות מי שהוא... ואם הוא שואל לדעתך, את יכולה לומר בכנות שבעינייך זה לא משנה אם הכתב מושלם או לא, ועצם זה שהוא לומד לכתוב ומתאמן משמח אותך.
אמהות שואלות אמהות
תודה לכן, יקרות.
תפילה, רעיון מעולה עם השבלונות, אנסה להשיג אחת. זה לגמרי דבר שיכול להלהיב אותו.
אולי אם הילד יסביר מה לא מוצא חן בעיניו בכתב, אפשר יהיה לתת רעיון קונקרטי. למשל, אם הוא רוצה שהאלכסונים הקצרים של אל"ף יהיו באורך שווה, הוא יכול למדוד את אורכו של אחד מהם בהשוואה לזרת שלו או לסרגל, ואז לכתוב את ההמשך בהתאם
דברים שלא מצאו חן בעיניו לאחרונה, למשל: שבטעות העיפרון משך עוד תוספת קטנה לחי"ת והיא הפכה לתי"ו. שבטעות הוא כתב את האות הבאה רחוק מדי מהאות הקודמת וזה נראה כמו רווח בין מילים. שבטעות הצירה יצא באלכסון. בכל פעם מדובר במשהו אחר שהשתבש, משהו אחר שמבחינתו הורס את השלמות.
תני לו להיות מי שהוא
משימת חיינו, הא?
תודה (-:
תפילה, רעיון מעולה עם השבלונות, אנסה להשיג אחת. זה לגמרי דבר שיכול להלהיב אותו.
אולי אם הילד יסביר מה לא מוצא חן בעיניו בכתב, אפשר יהיה לתת רעיון קונקרטי. למשל, אם הוא רוצה שהאלכסונים הקצרים של אל"ף יהיו באורך שווה, הוא יכול למדוד את אורכו של אחד מהם בהשוואה לזרת שלו או לסרגל, ואז לכתוב את ההמשך בהתאם
דברים שלא מצאו חן בעיניו לאחרונה, למשל: שבטעות העיפרון משך עוד תוספת קטנה לחי"ת והיא הפכה לתי"ו. שבטעות הוא כתב את האות הבאה רחוק מדי מהאות הקודמת וזה נראה כמו רווח בין מילים. שבטעות הצירה יצא באלכסון. בכל פעם מדובר במשהו אחר שהשתבש, משהו אחר שמבחינתו הורס את השלמות.
תני לו להיות מי שהוא
משימת חיינו, הא?
תודה (-:
אמהות שואלות אמהות
אם הצעות קונקרטיות רלוונטיות -
שבטעות העיפרון משך עוד תוספת קטנה לחי"ת והיא הפכה לתי"ו.
אפשר להציע לעבות את הרגל השמאלית של החי"ת (ואולי לשם הסימטרייה גם את הימנית ), כך שהעיבוי יבלע את התוספת.
שבטעות הוא כתב את האות הבאה רחוק מדי מהאות הקודמת וזה נראה כמו רווח בין מילים.
אולי אפשר לעבות קצת את שמאל האות הקודמת ואת ימין האות הנוכחית? ולהציע שלהבא כשהוא כותב את הקו השוכב העליון של האות (כמובן שזה לא ישים בכל אות), יבדוק שהוא גומר אותו במרחק מספק מהאות הקודמת.
שבטעות הצירה יצא באלכסון.
נראה שהמוטיב החוזר של ההצעות שלי הוא עיבוי, וזה כנראה מתכתב עם כמויות השוקולד שאני אוכלת...
בכל אופן, אפשר להציע שיגדיל את הנקודות - אחת מעט למעלה ואחת מעט למטה (אך לא כמצליף), עד שתהיינה מתואמות.
וכמובן - להשתמש במחק.
בכל פעם מדובר במשהו אחר שהשתבש, משהו אחר שמבחינתו הורס את השלמות.
כאן ההתייחסות היא כבר מעבר לעניין נקודתי, ואלה הדברים שכבר הוזכרו קודם, גם על ידך: שהתרגול משפר את המיומנות, ולצד זאת, שאין צורך תקשורתי בשלמות, ושגם אם יש לו צורך ויזואלי בשלמות, אולי כדאי לחפש את השלמות הזאת במקומות שקל יותר להשיג אותה, אם בכתיבה היא תובעת מחיר מהשלמות הרגשית.
_תני לו להיות מי שהוא
משימת חיינו, הא?_
לגמרי. ועל הדרך - גם לתת לעצמנו להיות מי שאנחנו. בקטנה.
<איזה כיף להתכתב ככה ב"באופן"!>
שבטעות העיפרון משך עוד תוספת קטנה לחי"ת והיא הפכה לתי"ו.
אפשר להציע לעבות את הרגל השמאלית של החי"ת (ואולי לשם הסימטרייה גם את הימנית ), כך שהעיבוי יבלע את התוספת.
שבטעות הוא כתב את האות הבאה רחוק מדי מהאות הקודמת וזה נראה כמו רווח בין מילים.
אולי אפשר לעבות קצת את שמאל האות הקודמת ואת ימין האות הנוכחית? ולהציע שלהבא כשהוא כותב את הקו השוכב העליון של האות (כמובן שזה לא ישים בכל אות), יבדוק שהוא גומר אותו במרחק מספק מהאות הקודמת.
שבטעות הצירה יצא באלכסון.
נראה שהמוטיב החוזר של ההצעות שלי הוא עיבוי, וזה כנראה מתכתב עם כמויות השוקולד שאני אוכלת...
בכל אופן, אפשר להציע שיגדיל את הנקודות - אחת מעט למעלה ואחת מעט למטה (אך לא כמצליף), עד שתהיינה מתואמות.
וכמובן - להשתמש במחק.
בכל פעם מדובר במשהו אחר שהשתבש, משהו אחר שמבחינתו הורס את השלמות.
כאן ההתייחסות היא כבר מעבר לעניין נקודתי, ואלה הדברים שכבר הוזכרו קודם, גם על ידך: שהתרגול משפר את המיומנות, ולצד זאת, שאין צורך תקשורתי בשלמות, ושגם אם יש לו צורך ויזואלי בשלמות, אולי כדאי לחפש את השלמות הזאת במקומות שקל יותר להשיג אותה, אם בכתיבה היא תובעת מחיר מהשלמות הרגשית.
_תני לו להיות מי שהוא
משימת חיינו, הא?_
לגמרי. ועל הדרך - גם לתת לעצמנו להיות מי שאנחנו. בקטנה.
<איזה כיף להתכתב ככה ב"באופן"!>
אמהות שואלות אמהות
אך לא כמצליף
מי אמר נישתי ולא קיבל D-:
{{}}<איזה כיף להתכתב ככה ב"באופן"!>{{}}
לגמרי לגמרי. המקום הכי שווה בעולם |לב|
עצות הזהב שלך לוקטו אחת לאחת. תבורכי בכל מילי דמיטב.
מי אמר נישתי ולא קיבל D-:
{{}}<איזה כיף להתכתב ככה ב"באופן"!>{{}}
לגמרי לגמרי. המקום הכי שווה בעולם |לב|
עצות הזהב שלך לוקטו אחת לאחת. תבורכי בכל מילי דמיטב.
-
- הודעות: 3248
- הצטרפות: 03 אוגוסט 2014, 09:09
- דף אישי: הדף האישי של יולי_קו
אמהות שואלות אמהות
איזה יופי של דיון.
דפנה, נראה שיש לך אוצר גדול בבית.
עלו פה הרבה רעיונות שלטעמי הם משובחים.
הרעיון היחיד שפחות מצא חן בעיני הוא השימוש בשבלונה.
לדעתי זה כיוון פחות מוצלח מכמה סיבות:
הראשונה היא שיש הרבה צורות כתיבה, והשבלונה תוקעת אותנו במודל/גופן מסויים. לילד יש חשיפה לטקסטים שונים בספרים שונים. הוא מכיר כבר עכשיו גרסאות שונות לאותה אות בכתב מרובע (דפוס), ואולי גם בכתב עגול (כתב). לדוגמא: יש ת׳ עם שפיץ עליון קישוטי שעולה כמו תלתל למעלה, ואחר שממשיך ישר כמו קסקט, ואחר בכלל בלי... זה מרגיש לי קצת כמו להציע לו לרכוב על אופניים גלגלי עזר, במקום להתחיל פשוט עם אופני שיווי משקל נטולי דוושות (דוחפים את האדמה ברגליים על מנת להתקדם). בלי דוושות הילד לומד מהר מאוד את תחושת שיווי המשקל ויכול בקלות לעבור לאופניים רגילים. עם גלגלי עזר הוא מטה את הגוף הפוך לכיוון לכיוון הרצוי בנסיעה אוטונומית באופניים, ככה שגלגלי העזר מרחיקים מהמטרה, ולמעשה מקלקלים. דבר דומה קורה עם מצופים שמעניקים תחושת ביטחון אבל לא מונעים טביעה וגם גורמים להרפיית טונוס שרירי, לעומת מצוף איטריה (צר וארוך, שנשענים עליו ואינו מחובר לגוף) שגם משאיר את המבוגר האחראי בהשגחה, וגם משאיר את הילד במתח שרירי כזה שנדרש לשחיה.
מטבע הדברים לשבלונה יש גודל קבוע, מה שמקטין את החופש על הדף. לטעמי על הדף כל אחד הוא המלך [אייקון של כתר] ובמיוחד בגילאים הצעירים. הוא במסע חקר וגילוי, לא בהגנה על התזה שלו.
וסיבה נוספת (שמתכתבת עם הסיבה הראשונה) היא שסוג התנועה של מילוי החלל בשבלונה לא דומה לסוג התנועה שנדרשת לכתיבה ביד חופשית.
ורעיון נוסף למחשבה:
האם תסכול הוא בהכרח רגש שצריך למנוע מהילד? הוא עושה, הוא בוחן, הוא רואה מה שמפריע לו, הוא שואף לשפר.
אם כך אולי אפשר לבחון את שני הכיוונים: אה, הרווח פה גדול מדי לדעתך כי זה יוצר תחושה של רווח בין שתי מילים. שמת לב לרווחים בין שתי מילים שגדולים מהרווח בין שתי אותיות במלה אחת!
ובכיוון הזה אפשר גם לשאול אותו מה יצא לו כמו שרצה. להאיר את ה׳הצלחות׳.
אם כי אסייג שהתבוננות על הצלחות וכישלונות היא קצת תחרותית וכדאי להזהר בה, במיוחד עם ילד שביקורתי כלפי עצמו, כי היא מחזקת את הכיוון הזה.
שיהיה יום נפלא!
דפנה, נראה שיש לך אוצר גדול בבית.
עלו פה הרבה רעיונות שלטעמי הם משובחים.
הרעיון היחיד שפחות מצא חן בעיני הוא השימוש בשבלונה.
לדעתי זה כיוון פחות מוצלח מכמה סיבות:
הראשונה היא שיש הרבה צורות כתיבה, והשבלונה תוקעת אותנו במודל/גופן מסויים. לילד יש חשיפה לטקסטים שונים בספרים שונים. הוא מכיר כבר עכשיו גרסאות שונות לאותה אות בכתב מרובע (דפוס), ואולי גם בכתב עגול (כתב). לדוגמא: יש ת׳ עם שפיץ עליון קישוטי שעולה כמו תלתל למעלה, ואחר שממשיך ישר כמו קסקט, ואחר בכלל בלי... זה מרגיש לי קצת כמו להציע לו לרכוב על אופניים גלגלי עזר, במקום להתחיל פשוט עם אופני שיווי משקל נטולי דוושות (דוחפים את האדמה ברגליים על מנת להתקדם). בלי דוושות הילד לומד מהר מאוד את תחושת שיווי המשקל ויכול בקלות לעבור לאופניים רגילים. עם גלגלי עזר הוא מטה את הגוף הפוך לכיוון לכיוון הרצוי בנסיעה אוטונומית באופניים, ככה שגלגלי העזר מרחיקים מהמטרה, ולמעשה מקלקלים. דבר דומה קורה עם מצופים שמעניקים תחושת ביטחון אבל לא מונעים טביעה וגם גורמים להרפיית טונוס שרירי, לעומת מצוף איטריה (צר וארוך, שנשענים עליו ואינו מחובר לגוף) שגם משאיר את המבוגר האחראי בהשגחה, וגם משאיר את הילד במתח שרירי כזה שנדרש לשחיה.
מטבע הדברים לשבלונה יש גודל קבוע, מה שמקטין את החופש על הדף. לטעמי על הדף כל אחד הוא המלך [אייקון של כתר] ובמיוחד בגילאים הצעירים. הוא במסע חקר וגילוי, לא בהגנה על התזה שלו.
וסיבה נוספת (שמתכתבת עם הסיבה הראשונה) היא שסוג התנועה של מילוי החלל בשבלונה לא דומה לסוג התנועה שנדרשת לכתיבה ביד חופשית.
ורעיון נוסף למחשבה:
האם תסכול הוא בהכרח רגש שצריך למנוע מהילד? הוא עושה, הוא בוחן, הוא רואה מה שמפריע לו, הוא שואף לשפר.
אם כך אולי אפשר לבחון את שני הכיוונים: אה, הרווח פה גדול מדי לדעתך כי זה יוצר תחושה של רווח בין שתי מילים. שמת לב לרווחים בין שתי מילים שגדולים מהרווח בין שתי אותיות במלה אחת!
ובכיוון הזה אפשר גם לשאול אותו מה יצא לו כמו שרצה. להאיר את ה׳הצלחות׳.
אם כי אסייג שהתבוננות על הצלחות וכישלונות היא קצת תחרותית וכדאי להזהר בה, במיוחד עם ילד שביקורתי כלפי עצמו, כי היא מחזקת את הכיוון הזה.
שיהיה יום נפלא!
אמהות שואלות אמהות
לא מדובר בילד שכתב מכתב לסבא וסבתא, מדובר בילד שכתב במאמץ של עשר דקות את השם שלו. נראה לי שבשלב הזה כתב עוד לא ממש יכול לשקף רגשות וכיו"ב, עוד עובדים על הטכניקה הבסיסית. אין אוטומט.
מבינה אותך יותר טוב עכשיו! הוא בעצם לא כותב אלא מצייר
מצייר אותיות. איזה שלב מתוק זה.
ואני שמחה איתך ובשבילך שיש לך ילד שאוהב ומעריך דברים יפים. זה נעים ומקסים.
אני חושבת שאולי שמעתי בדברים שלך יותר תסכול ממה שבאמת יש שם, או משהו שמלמד אפילו על כעס מול מצבים שבהם יש פחות הרמוניה ממה שהוא היה רוצה.
אני גם יודעת שיש לי עצמי רגישות גדולה לאהבה או נטייה לשלמות. יש לי שיפוט על זה ואני חווה את הנטייה הזו מתוך מכלול חיי כלא רצויה ואף מזיקה אז כשאני מריחה את האפשרות הזו אצל מישהו אחר משהו בי אומר "זהירות". אבל זה כמובן לא קשור אליך או אליכם.
כאמירה כללית, אני חושבת שאפשר לאהוב ולהעריך יופי והרמוניה מבלי לחוות תסכול כאשר הם לא מתקיימים, או כאשר הם מתקיימים בהיעדר שלמות. אבל זה כבר פילוסופיה, לא חינוך
אני חושבת שקיבלת עצות פרקטיות טובות שאולי הוא ממש ישמח בהן, וגם עצה שאני אישית מתחברת אליה מאוד והיא שתסכול זה גם כן אחלה ואין לנו שום חובה לפתור או להקל אותו.
אני אישית מחבבת מאוד את תסכולם של ילדיי ותלמידיי (ואפילו את שלי!) ואני נוטה להשתתף בו באמפטיה. לחייך חיוך חם, להוסיף מנוד ראש, להגיד "כן, לפעמים זה נורא מעצבן ש...", או לחבק אם זה ילד או ילדה שלי.
שתהיה לכם כתיבה נעימה. בחיי שאלו בין הגילאים והשלבים הכי מתוקים שיש, לזכרוני.
מבינה אותך יותר טוב עכשיו! הוא בעצם לא כותב אלא מצייר
מצייר אותיות. איזה שלב מתוק זה.
ואני שמחה איתך ובשבילך שיש לך ילד שאוהב ומעריך דברים יפים. זה נעים ומקסים.
אני חושבת שאולי שמעתי בדברים שלך יותר תסכול ממה שבאמת יש שם, או משהו שמלמד אפילו על כעס מול מצבים שבהם יש פחות הרמוניה ממה שהוא היה רוצה.
אני גם יודעת שיש לי עצמי רגישות גדולה לאהבה או נטייה לשלמות. יש לי שיפוט על זה ואני חווה את הנטייה הזו מתוך מכלול חיי כלא רצויה ואף מזיקה אז כשאני מריחה את האפשרות הזו אצל מישהו אחר משהו בי אומר "זהירות". אבל זה כמובן לא קשור אליך או אליכם.
כאמירה כללית, אני חושבת שאפשר לאהוב ולהעריך יופי והרמוניה מבלי לחוות תסכול כאשר הם לא מתקיימים, או כאשר הם מתקיימים בהיעדר שלמות. אבל זה כבר פילוסופיה, לא חינוך
אני חושבת שקיבלת עצות פרקטיות טובות שאולי הוא ממש ישמח בהן, וגם עצה שאני אישית מתחברת אליה מאוד והיא שתסכול זה גם כן אחלה ואין לנו שום חובה לפתור או להקל אותו.
אני אישית מחבבת מאוד את תסכולם של ילדיי ותלמידיי (ואפילו את שלי!) ואני נוטה להשתתף בו באמפטיה. לחייך חיוך חם, להוסיף מנוד ראש, להגיד "כן, לפעמים זה נורא מעצבן ש...", או לחבק אם זה ילד או ילדה שלי.
שתהיה לכם כתיבה נעימה. בחיי שאלו בין הגילאים והשלבים הכי מתוקים שיש, לזכרוני.
אמהות שואלות אמהות
יולי קו{{}}, תודה על האכפתיות.
דפנה, נראה שיש לך אוצר גדול בבית
[-:
בעניין השבלונות, אם הבנתי נכון תפילה הציעה אותן לא כפתרון לתסכול ולא כשיטת פלא ליצור כתב מופתי אלא כהתנסות שיכולה לעורר שיח ובחינה של היתרונות והחסרונות בכתב מכונה. מציינת גם שבסרגל אותיות כזה לא ממלאים שטח בצביעה, כי הסדק שיוצר כל אות עבה רק מספיק כדי להעביר בו עיפרון. אז זה יוצר חיקוי לכתב חופשי. נכון שאם נשיג כזה קשה לדעת מראש לאיזה כיוון זה יתפתח, ואולי זה דווקא יגביר קיבעון על כתב מושלם, אבל אני אופטימית, ונראה לי שכלי כזה יכול לעזור דווקא לפתוח את הראש לרעיונות חדשים, כמו למשל ואולי יש סיטואציה רשמית, שנרצה להשתמש עבורה בשבלונות, ובהקשרים אחרים נעדיף את הכתב האישי
אגב, הדוגמאות שלך מתחומים אחרים היו לי מעניינות ומעשירות בפני עצמן.
צילי,
הוא בעצם לא כותב אלא מצייר {{}}
הבחנה יפה. לקחתי.
שתיכן כתבתן לי על התסכול. חשבתי על זה, ונראה לי שמה שהניע אותי להתייעץ כאן לא היה עצם התסכול של הילד, אלא התוצאה של התסכול הזה - נראה לי שהרבה פעמים הוא מביא אותו להימנעות מכתיבה, מראש או בדיעבד (כתב ולא יצא יפה בעיניו - זורק לפח ומניח לרעיון). אני תוהה אם ועד כמה ואיך כדאי שאעזור לו לקבל את ניסיונות הכתב שלו כפי שהם, ולא להתייאש.
עוד דבר שהניע אותי להתייעץ היה המבוכה שלי מול השאלות שלו אם יצא יפה וכיו"ב. ונראה לי שיש שם עניין וכדאי להתעכב על הנקודה הזאת, אבל שוב נגמר לי הזמן, אז אינשאללה בהמשך.
דפנה, נראה שיש לך אוצר גדול בבית
[-:
בעניין השבלונות, אם הבנתי נכון תפילה הציעה אותן לא כפתרון לתסכול ולא כשיטת פלא ליצור כתב מופתי אלא כהתנסות שיכולה לעורר שיח ובחינה של היתרונות והחסרונות בכתב מכונה. מציינת גם שבסרגל אותיות כזה לא ממלאים שטח בצביעה, כי הסדק שיוצר כל אות עבה רק מספיק כדי להעביר בו עיפרון. אז זה יוצר חיקוי לכתב חופשי. נכון שאם נשיג כזה קשה לדעת מראש לאיזה כיוון זה יתפתח, ואולי זה דווקא יגביר קיבעון על כתב מושלם, אבל אני אופטימית, ונראה לי שכלי כזה יכול לעזור דווקא לפתוח את הראש לרעיונות חדשים, כמו למשל ואולי יש סיטואציה רשמית, שנרצה להשתמש עבורה בשבלונות, ובהקשרים אחרים נעדיף את הכתב האישי
אגב, הדוגמאות שלך מתחומים אחרים היו לי מעניינות ומעשירות בפני עצמן.
צילי,
הוא בעצם לא כותב אלא מצייר {{}}
הבחנה יפה. לקחתי.
שתיכן כתבתן לי על התסכול. חשבתי על זה, ונראה לי שמה שהניע אותי להתייעץ כאן לא היה עצם התסכול של הילד, אלא התוצאה של התסכול הזה - נראה לי שהרבה פעמים הוא מביא אותו להימנעות מכתיבה, מראש או בדיעבד (כתב ולא יצא יפה בעיניו - זורק לפח ומניח לרעיון). אני תוהה אם ועד כמה ואיך כדאי שאעזור לו לקבל את ניסיונות הכתב שלו כפי שהם, ולא להתייאש.
עוד דבר שהניע אותי להתייעץ היה המבוכה שלי מול השאלות שלו אם יצא יפה וכיו"ב. ונראה לי שיש שם עניין וכדאי להתעכב על הנקודה הזאת, אבל שוב נגמר לי הזמן, אז אינשאללה בהמשך.
-
- הודעות: 3248
- הצטרפות: 03 אוגוסט 2014, 09:09
- דף אישי: הדף האישי של יולי_קו
אמהות שואלות אמהות
הי דפנה,
את האמא ואת מחליטה. את מכירה אותו טוב יותר מכל כותבת מזדמנת ברחבי המרחשת.
גם אניהתכוונתי לשבלונות צרות כמו שתיארת.
בקשר לזה אציין שבחינוך אנטרופוסופי (עם המון דברים אני לא מסכימה עם שטיינר, אבל נניח לזה כרגע) טוענים שילד אמור לכתוב גדול מאוד עד גיל 7-8 כי היד והמח לא בנויים לתנועות מאוד קטנות ועדינות כמו שנדרש לכתיבה נורמלית של מבוגר.
לפי הבנתי השבלונה לא ממש עוזרת לפתח תיאום יד עין מוח.
יש פה באתר דף ארוך על אומנות ילדים של חנה בת..... (מי תוכל לכתוב קישור? ) שאולי יעניין אותך. היא נוגעת בכמה מהשאלות שלך לעומק, כולל שימוש בחומרים ועזרים, כולל שיחות ושאלות ילדים, כולל השתתפות הורים בציור (צייר לי כבשה!)...
לדעתי מותר לו להיות מתוסכל ולזרוק ולנוח על זה זמן מסויים. את מתארת את זה כאילו זה קורה מדי פעם, אז נראה שהוא לא רק עוזב, אלא גם חוזר לנסות. הוא צעיר, ולפי הבנתי (ממה שכתבת) זה ממש בסדר להתנסות ולעזוב, גם אם יש זריקה לפח בתוך כל זה. בזמן שאחרי יש עיבוד פנימי שדורש זמן, והוא חשוב.
זה קצת כמו לאפות עוגה. אחרי הבחישה צריך להניח בתנור ולחכות. לפתוח ולראות באמצע האפיה מפיל את העוגה.
גם לי יש עוד מה לכתוב, אבל צריכה ללכת.
את האמא ואת מחליטה. את מכירה אותו טוב יותר מכל כותבת מזדמנת ברחבי המרחשת.
גם אניהתכוונתי לשבלונות צרות כמו שתיארת.
בקשר לזה אציין שבחינוך אנטרופוסופי (עם המון דברים אני לא מסכימה עם שטיינר, אבל נניח לזה כרגע) טוענים שילד אמור לכתוב גדול מאוד עד גיל 7-8 כי היד והמח לא בנויים לתנועות מאוד קטנות ועדינות כמו שנדרש לכתיבה נורמלית של מבוגר.
לפי הבנתי השבלונה לא ממש עוזרת לפתח תיאום יד עין מוח.
יש פה באתר דף ארוך על אומנות ילדים של חנה בת..... (מי תוכל לכתוב קישור? ) שאולי יעניין אותך. היא נוגעת בכמה מהשאלות שלך לעומק, כולל שימוש בחומרים ועזרים, כולל שיחות ושאלות ילדים, כולל השתתפות הורים בציור (צייר לי כבשה!)...
לדעתי מותר לו להיות מתוסכל ולזרוק ולנוח על זה זמן מסויים. את מתארת את זה כאילו זה קורה מדי פעם, אז נראה שהוא לא רק עוזב, אלא גם חוזר לנסות. הוא צעיר, ולפי הבנתי (ממה שכתבת) זה ממש בסדר להתנסות ולעזוב, גם אם יש זריקה לפח בתוך כל זה. בזמן שאחרי יש עיבוד פנימי שדורש זמן, והוא חשוב.
זה קצת כמו לאפות עוגה. אחרי הבחישה צריך להניח בתנור ולחכות. לפתוח ולראות באמצע האפיה מפיל את העוגה.
גם לי יש עוד מה לכתוב, אבל צריכה ללכת.
אמהות שואלות אמהות
לא ממקום של לתת עצה, אלא סתם הרהור, מה שתיארת מזכיר לי את עצמי כשאני יוצרת (מציירת או כותבת). לפעמים אני במקום חופשי יותר והיצירה זורמת, לפעמים בא לי ליצור אבל לא אוהבת את מה שיוצא לי ואז מתוסכלת ומוותרת.
אפילו שאני יודעת שזה ממש חבל להפסיד את ההנאה מהיצירה בגלל הביקורת על התוצר, כי אני בכל מקרה נהנית לכתוב או לצייר, בכל יצירה מחדש יש דיאלוג עם הביקורת וכל פעם צריך ללמוד איך לעבוד מולה.
בשבילי כיוצרת ממש חשוב לאמן את השריר של יצירה לשם יצירה - ולא למען התוצאה - כלומר לעשות הרבה, בידיעה שרוב מה שאעשה לא יהיה מדהים ואפילו גרוע, אבל מתוך שטף היצירה יתגלו כמה פנינים שאבחר להציג לבסוף.
הדגש הוא על כמות ולא על איכות. ואז גם המשימה משתנה, למשל לכתוב 5 דפים, לא משנה מה כתוב בהם, או לכתוב במשך 10 דקות, או לעשות סדרה של 5 ציורים בזמן קצוב.
זה עוזר כי זה נותן מסגרת של משימה שקל למלא אותה בהצלחה, וגם כי המהירות והתנועה ללא מחשבה יתרה עוזרים לאנרגיה היצירתית.
אפשר לראות את זה בציור אינטואיטיבי, ששם עובדים בשיטה הזו, ויוצאים תוצרים מאד יצריים ואקספרסיביים דווקא מתוך המסגרת המאד יבשה הזו.
לא יודעת איך זה יעזור לבן שלך... אבל אולי שינוי מסגרת המשימה יכול להקל.
למשל - במקום שהמשימה תהיה לכתוב יפה, היא תהיה לכתוב כמה שיותר עד שהטיימר יצלצל.
עוד תרגיל שאני ממש אוהבת הוא "ליצור ולהרוס"
יש זמן מסויים לצייר משהו מוגדר (או לכתוב לצורך העניין)
ואז עוד זמן מוקצב להרוס אותו - לקשקש בפראות על כל מה שציירתי.
כשיש רשות להרוס את הדבר המושלם שהתאמצתי כל כך ליצור יוצאת אנרגיה שמחה וחופשית ויצירתית.
אולי גם מזה הוא יכול להינות - במקום לזרוק ישר לפח לקרוע את הנייר, לצבוע עליו, לשפוך עליו חומרים שונים, לשרוף אותו, לקבור אותו באדמה - האפשרויות הן אינסופיות
אפילו שאני יודעת שזה ממש חבל להפסיד את ההנאה מהיצירה בגלל הביקורת על התוצר, כי אני בכל מקרה נהנית לכתוב או לצייר, בכל יצירה מחדש יש דיאלוג עם הביקורת וכל פעם צריך ללמוד איך לעבוד מולה.
בשבילי כיוצרת ממש חשוב לאמן את השריר של יצירה לשם יצירה - ולא למען התוצאה - כלומר לעשות הרבה, בידיעה שרוב מה שאעשה לא יהיה מדהים ואפילו גרוע, אבל מתוך שטף היצירה יתגלו כמה פנינים שאבחר להציג לבסוף.
הדגש הוא על כמות ולא על איכות. ואז גם המשימה משתנה, למשל לכתוב 5 דפים, לא משנה מה כתוב בהם, או לכתוב במשך 10 דקות, או לעשות סדרה של 5 ציורים בזמן קצוב.
זה עוזר כי זה נותן מסגרת של משימה שקל למלא אותה בהצלחה, וגם כי המהירות והתנועה ללא מחשבה יתרה עוזרים לאנרגיה היצירתית.
אפשר לראות את זה בציור אינטואיטיבי, ששם עובדים בשיטה הזו, ויוצאים תוצרים מאד יצריים ואקספרסיביים דווקא מתוך המסגרת המאד יבשה הזו.
לא יודעת איך זה יעזור לבן שלך... אבל אולי שינוי מסגרת המשימה יכול להקל.
למשל - במקום שהמשימה תהיה לכתוב יפה, היא תהיה לכתוב כמה שיותר עד שהטיימר יצלצל.
עוד תרגיל שאני ממש אוהבת הוא "ליצור ולהרוס"
יש זמן מסויים לצייר משהו מוגדר (או לכתוב לצורך העניין)
ואז עוד זמן מוקצב להרוס אותו - לקשקש בפראות על כל מה שציירתי.
כשיש רשות להרוס את הדבר המושלם שהתאמצתי כל כך ליצור יוצאת אנרגיה שמחה וחופשית ויצירתית.
אולי גם מזה הוא יכול להינות - במקום לזרוק ישר לפח לקרוע את הנייר, לצבוע עליו, לשפוך עליו חומרים שונים, לשרוף אותו, לקבור אותו באדמה - האפשרויות הן אינסופיות
אמהות שואלות אמהות
דפנה, אני חושבת שהשאלה שלך לגבי עד כמה לעזור לו לקבל וכו' היא משהו כזה שעונים עליו במקום. לפעמים תרגישי כאמא שזה נכון לעזור בזה, ולפעמים לא, ולפעמים קצת או הרבה. אני חושבת שיותר קל במצבים האלה אם יש לך איזה ארגז הבעתי שאת יכולה לבחור ממנו ואת שמחה בכל מה שיש בו.
זה יכול לנוע מהחלפת "ציונים" במשהו סובייקטיבי שלך, וזה יכול להיות גם משהו כמו - מתסכל אותך איך שיצא? מתחשק לך שנעשה ביחד ואתה תנחה אותי מה לעשות או שנצייר אותיות אחד ליד השנייה?
או למשל, כשאת רואה שהוא חוזר לזה, אפשר לומר (אם בכלל עולה בך צורך להגיד משהו, כמובן) - הי, אתה חוזר לצייר אותיות, תהנה!
יש מלא דברים שאפשר להגיד או לעשות שאין מאחוריהם כוונה של הנעה (הנעה לעשות משהו, או הנעה להתרחק מייאוש). הם פשוט סוג של השתתפות במה שקורה ממילא עם כוונה נטראלית או חיובית, לייצר סביבו אווירה של שימחה ונועם.
וכאשר הוא מביע תסכול או ייאוש אפשר כאמור לחבק או לחייך באמפטיה או לשקף. אני אישית מקווה שזה מניע קבלה.
זה יכול לנוע מהחלפת "ציונים" במשהו סובייקטיבי שלך, וזה יכול להיות גם משהו כמו - מתסכל אותך איך שיצא? מתחשק לך שנעשה ביחד ואתה תנחה אותי מה לעשות או שנצייר אותיות אחד ליד השנייה?
או למשל, כשאת רואה שהוא חוזר לזה, אפשר לומר (אם בכלל עולה בך צורך להגיד משהו, כמובן) - הי, אתה חוזר לצייר אותיות, תהנה!
יש מלא דברים שאפשר להגיד או לעשות שאין מאחוריהם כוונה של הנעה (הנעה לעשות משהו, או הנעה להתרחק מייאוש). הם פשוט סוג של השתתפות במה שקורה ממילא עם כוונה נטראלית או חיובית, לייצר סביבו אווירה של שימחה ונועם.
וכאשר הוא מביע תסכול או ייאוש אפשר כאמור לחבק או לחייך באמפטיה או לשקף. אני אישית מקווה שזה מניע קבלה.
אמהות שואלות אמהות
בלי קשר לכתיבה ולתסכול, אני חושבת שזה פתח מעניין לשאול שאלות על יופי וכיעור, שלמות וחוסר שלמות.
אנחנו כל כך רגילים שיש דברים יפים ויש דברים מכוערים ויש תבנית ספציפית ליופי.
ודווקא ההסתכלות האמנותית רואה יופי בכיעור וכיעור ביופי. ויש הרבה יצירות אמנות יפות-מכוערות שכאלה...
להתבונן מקרוב בדברים "מכוערים" - האם אפשר לראות בהם יופי? קסם? איכות מסוימת?
למשל, באיש זקן, או בעץ שרוף, בבגד קרוע,חפץ שבור, פרח נבול, אפילו במזבלה.
בעיני זו צורת הסתכלות שהיא מאד מעניינת.
אנחנו כל כך רגילים שיש דברים יפים ויש דברים מכוערים ויש תבנית ספציפית ליופי.
ודווקא ההסתכלות האמנותית רואה יופי בכיעור וכיעור ביופי. ויש הרבה יצירות אמנות יפות-מכוערות שכאלה...
להתבונן מקרוב בדברים "מכוערים" - האם אפשר לראות בהם יופי? קסם? איכות מסוימת?
למשל, באיש זקן, או בעץ שרוף, בבגד קרוע,חפץ שבור, פרח נבול, אפילו במזבלה.
בעיני זו צורת הסתכלות שהיא מאד מעניינת.
אמהות שואלות אמהות
לצערי, כמו שאתן רואות, אני בקושי מגיעה לדיון שאני עצמי פתחתי. לקרוא אתכן אני מצליחה, וקראתי את כל מה שכתבתן כמה וכמה פעמים, בעניין רב. לחשוב על מה שכתבתן אני מצליחה, וזה טוב מאוד. אבל אל הזמן והשקט בשביל להמשיך לענות ולשאול ולנסח מחשבות בכתב אני לא מצליחה להגיע, לעת עתה /-:
אז כרגע רק תודה מקרב לב לכל הנרתמות. לוקחת מדבריכן הרבה.
אז כרגע רק תודה מקרב לב לכל הנרתמות. לוקחת מדבריכן הרבה.