גם אותי מעניין
וגם
על גילוי הלב, על הנשימה העמוקה (מוצאת את עצמי מעריכה עמוקות אנשים שחושבים שוב על דבריהם,שמוכנים לתקן, לסלוח,ש'מחשבים מסלול מחדש' גם ברמה כזו של שיח וירטואלי)_מכיוון שאני המטפלת העיקרית, סביר להניח שגם אם הוא יגיד ״צריך לתת אקמול״ הוא לא ילך ויתן אותו בעצמו... אז שיגיד.
מכיוון שאני המטפלת העיקרית, אני מתמודדת עם הילד. אז שילך לפינה שקטה וייתן לי להתמודד כמו שאני מבינה_
אני אולי המטפלת העיקרית כי אני כאן רוב היום, אבל בהחלט לא היחידה והוא מאוד משתתף בטיפול בילדים כשהוא מגיע,ואין לי רצון לדחוק אותו יותר הצידה. ולמרות שדרכו לא כל כך קוהרנטית מחושבת ובלי אידיאלים, ידע מבוסס או ידע מהסביבה, בכל זאת מעדיפה לא להתעלם מהשותפות שלו וכן להתחשב איכשהו, לפחות במידה בה אני מסבירה את דרכי.
מרגישה שככל שאני דוחקת אותו הצידה בגלל צדקת דרכי הוא יותר מתוסכל, וחושבת בראשי שאולי אני והילדים גם מפסידים משהו כשזה קורה.
גם לי היה את זה בילד הראשון - נורא קשה היה לי, הייתי כולי מתוחה ומכווצת, השתמשתי במראה קטנה כדי לראות מה קורה לו, והייתי עוצרת כל חמישה צעדים כדי לראות. מן הסתם גם הוא לא אהב את זה - כשהתחלתי בגיל 4 חודשים הוא הרגיש את המתח שלי ונהיה מתוח גם, וכשניסיתי שוב בגיל 8 חודשים או כמה, הוא כבר היה הרבה יותר תנועתי והיה עף כל פעם ימינה ושמאלה כדי להציץ מהצדדים, וזה היה הורג אותי, השינויים האלה במרכז הכובד.
אין דרך לדעת, לפי הבנתי, מאיזה סוג החום המסוים (מלבד התוצאות בשטח אחרי התרופה). בטח לא להורים בבית. אבל נשמע לי שגם הרופאים לא לגמרי סגורים על מה באמת הולך שם.