אנחנו בבית

[אנונימי]

פותחת כאן דף בו אוכל לשתף בחוויות שלנו בלמידה מהבית.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

לקח לביתי הגדולה יותר משנה "להתנקות" מיום בשבוע של בית ספר.
עד לפני כשבועיים לא הסכימה לעבוד בחוברות ולא לכתוב באותיות כתב, רק בדפוס.
היום זו הפעם השניה שהסכימה לקחת חוברת עבודה בעברית, ולעבוד בשמחה והתלהבות.
היא אוהבת לכתוב, ומשתמשת בכתיבה בכל הזדמנות, בהתלהבות רבה וברצינות רבה, עם המון טעויות כתיב.
לפני שבועות מספר נתתי לה מחברת חדשה- מחברת לעברית.
בה היא כותבת ,בעזרתי, (מידי פעם) מילים שהיא נוטה לטעות בהן, אך בצורה הנכונה.
היא יכולה גם להתאמן בה על כתיבת אות שקשה לה, או כל דבר שקשור לכתיבה בעברית.
בערך באותו הזמן תליתי על הקיר דף גדול ועליו כתובות אותיות הכתב. היום היא נעזרה בו, כשבאמצע העבודה בחוברת החליטה פתאום שעוברת לכתוב בכתב.
אני מודה שצהלתי בליבי על ההחלטה שלה. גם על ההחלטה לעבוד בחוברת על עברית וגם על ההחלטה לכתוב בכתב. חיכיתי לזה הרבה מאוד זמן, והאמת, שכבר התחלתי לדאוג קצת.
אבל שוב, הבת שלי לימדה אותי שרק סבלנות ואורך רוח, בנוסף להכוונה שלי, יוכלו לעזור לה ללמוד.
לחץ ,ואפילו מתון, מצידי מעולם לא עזר במאום לתהליך הלמידה שלה.

---

רוצה להעתיק לכאן קטע מהחוברת בה עבדה היום:

לימור שאלה את סבתא שלה:
"מדוע יש לי מכל מין שתיים?
שתי עיניים, שתי אזניים,שתי ידיים,שתי רגליים,
אבל לשון לי רק אחת, וגם אף יש לי רק אחד?"
השיבה הסבתא ללימור:
"זוג עיניים לך- כדי לראות הרבה.
זוג אזניים לך- כדי לשמוע הרבה.
זוג רגליים לך- כדי ללכת ולהגיע רחוק.
אבל פה יש לך רק אחד- כדי שתפטפטי פחות.
ואף יש לך רק אחד- כדי שלא תהיי "סקרנית מדי".

מה תגידו?

---

השניה שלי.
פתאום רוצה לעבוד בחוברות.
פתאום, יום בהיר אחד, בגיל שש וחצי, התעוררה ורוצה מאוד, יוזמת ויושבת לעיתים שעה שלמה.
לומדת אותיות, לומדת לכתוב.
מעתיקה לעצמה למחברת שלה מילים ואותיות וצלילים חדשים.
והכל בכזאת שמחה.

האמת שחייבת להודות שכמעט איבדתי תקוה.
חשבתי שלעולם לא תמצא סבלנות לשבת יותר משבע דקות רצוף, שלעולם לא תתעניין בכתיבה וקריאה או במספרים.
והנה, יום בהיר אחד זה קרה, כאילו מעצמו (או יותר נכון, מעצמה ).
אולי הייתי חסרת סבלנות כי הגדולה התחילה להתעניין הרבה יותר מוקדם.
אני יודעת, אני יודעת, "אסור להשוות", "כל אחד בזמנו", וכולי וכדומה.
טוב, בשביל זה אנחנו בבית, ואני לומדת ביחד איתן איך לקבל כל אחת מהן, בקצב שלה, עם הקסם המיוחד רק לה.

תודה.

[רסיסים_של_אור*]

תודה אורית, כמה מרווה ומרענן לקרוא מנסיונם של אחרים

[אורית_אוקו_ערוסי*]

קראתי כאן היום בשני בלוגים של שתי אמהות שלכל אחת שלושה ילדים.
הן מספרות על זה שיש עכשיו חופש לילדים, וכמה קשה להתרגל לחופש הזה, ואחת סיפרה שכולם בקריזה ולא כייף בנתיים, והשניה אמרה שיש הרגשה שאין ממש זמן לממש כלום, כי זה חופש קצר, כמו מנוחה מנסיעה ארוכה, ועוד מעט כבר צריך לחזור לאוטו ולהמשיך לנסוע.
וחשבתי לעצמי שכייף לנו שאנחנו "תמיד בחופש", שיש זמן להכל, שאין "לחץ בבוקר", שכל אחד לומד בזמנו ובקצב המתאים לו, שהילדים שלי יודעים למלא את הזמן שלהם בעצמם, אחד עם השני וכל אחד לחוד, ו שלא הייתי מחליפה את זה בחיים .

(הקטע הנ"ל הועתק מהבלוג שלי באתר הבית).

[אורית_אוקו_ערוסי*]

שמתי לב שהאמצעית כבר יודעת לשיר ABCD ,מהתחלה ועד הסוף, אבל עדיין לא יודעת את ה א-ב.
מיד נירעשתי, ובארוחת הבוקר אמרתי, "נכין לוח ועליו כל האותיות של העברית!". הגדולה מיד נירתמה למשימה, ותוך זמן קצר היה תלוי על קיר פינת האוכל דףגדול ועליו אותיות ה א-ב בשלל צבעים.
לימדתי אותה לשיר את האותיות (מתוך הקלטת של נורית הירש).
בהתחלה היא התקוממה שזה קשה ועשתה פרצופים.
חזרנו על זה בכל בוקר, אחרי אורחת הבוקר, במשך כמה ימים.
הבוקר היא התעוררה, התישבת על המיטה ופצחה בשיר "א,ב, ו-ג ,ד ה,ו,ז. ח,ו-ט, ו-י ,ו-כ....", וחזרה עליו שוב ושוב ושוב.
ואז היכריזה בשמחה "זה כבר לא קשה, זה קל!".
ועכשיו אנחנו מנסים לזהות את האותיות ולזכור איך הן נראות.
לאט לאט, היא לומדת. גם עברית, גם אנגלית (בעזרת המורה שמגיעה פעם בשבוע) וגם מספרים.
וזה ממלא אותי בהתרגשות של שמחה בכל פעם מחדש.

השניה כל כך שונה מאחותה הגדולה, שכבר בגיל ארבע רצתה ללמוד ספרות, ובגיל חמש כבר התעניינה באותיות, והיתה יושבת בשמחה וממלאת חוברות ללימוד אותיות ומספרים, ומסיימת ומבקשת עוד.
אצלה הדברים עובדים אחרת. רק בגיל שש וחצי התחילה להתעניין בכתיבה-קריאה, ואין לה סבלנות לשבת ולמלא חוברות ולעבור על הקוים של האותיות והמספרים.
אז אני צריכה להמציא דרכים אחרות בכדי להראות לה שהיא יכולה ויודעת (כי תמיד נדמה לה שהכל קשה מידי עבורה).

לפעמים אני מרגישה שזאת מן "מלאכת קודש" שכזאת, ללוות את הילד בדרך שלו, בקצב שלו, בלי להאיץ, בלי לקלקל לו את הסקרנות והעניין , רק להיות שם ולהגיש את הדבר הנכון בזמן הנכון.

(גם את הקטע הזה העתקתי מהבלוג באתר הבית, פשוט כי נראה לי הולם ומתאים לשים את זה גם כאן, וכמובן שזה נכתב לפני הקטע שכתבתי היום, למעלה.)

[אורית_אוקו_ערוסי*]

היום הגדולה המשיכה לעבוד בחוברת ההיא, והפעם היגענו לסיפור ששמו "הענשים שהמורה נתנה לי" או משהו דומה.
הילדה מספרת על זה שהמורה העמידה אותה בפינה, שלחה אותה למנהלת, רשמה אותה ביומן, נתנה לה לחכות שעה שלמה במסדרון, החזירה אותה לכתה א'.
אבל העושנ הנורא מכל הוא שהיא הזמינה את ההורים! והם כעסו ואסרו על הילדה לצאת לחצר...

כל זה בחוברת עבודה של תמר פיש-נחשון, המיועדת לילדי כתה א'!
מזעזע , בעיני הלא אובייקטיביות

הילדה פשוט נהנית לעבוד בחוברת, לקרוא ,לכתוב, להעתיק, ופחות מתייחסת למשמעות הקטע.
אני לא ממש מצליחה להתאפק אחרי קריאת קטע כזה, ומלמלת מזהו כמו "מחריד" או "מזעזע".
הבת מסתכלת עלי, מנידה בראשה או מגלגלת עיניה לתקרה, וממשיכה בעבודה.

היום בבוקר מצאתי פתק ליד המחשב, ובו כתוב, בכתב יד עגול:
כן. אני מהיום כותבת רק בחתב.

[אמא_בבית*]

וחשבתי לעצמי שכייף לנו שאנחנו "תמיד בחופש",
נכון.
לקראת סוף חופש חנוכה היה אצל הבן שלי (בן שש וחצי) חבר והתפתח ביניהם דיאלוג מעניין:
החבר: "מחר הולכים לגן!"
הבן שלי: "אני לא הולך לגן"
החבר: "אז מחר יש לך בית ספר!"
הבן שלי: "אני לא הולך לבית ספר, אני לומד בבית!"
החבר: "לא, אבל נגמר החופש!"
הבן שלי: "אני תמיד בחופש!"
אחר כך חייכתי איזה שעתיים (-:

[אורית_אוקו_ערוסי*]

אני זוכרת שיחות של ביתי הבכורה עם ילדים אחרים, וכשנשאלה אם הולכת לגן או לבית ספר וענתה שלא, הם פשוט לא הצליחו להבין את זה.
אם לא זה ולא זה, אז מה כן??

[רסיסים_של_אור*]

אוריתוש, לגבי הקטע עם הא-ב בעברית, יש אתר באינטרנט, אני אנסה לצרף קישור, של תוכנית טלוויזיה שנקראת "נחשון כל יכול" ויש שם קטע נחמד שהוא שר את האותיות. כל המשפחה שלנו שרה את זה (זה מתחיל לצאת לנו מכל החורים) אבל זה נורא קליט ובכלל יש שם כל מיני משחקי חרוזים ואותיות פשוטים בעברית, הנה אני מנסה:
http://home-nachshon.cet.ac.il/ - זה של האתר עצמו, כדי להגיע לשיר הקליט יש ללחוץ על הפרח החביב (אנילא יודעת אם זה בכלל אפשרי מאפריקה אבל מנסה בכל זאת... )

שבוע טוב

[אורית_אוקו_ערוסי*]

תודה רסיסים.
אכנס לבדוק.
השניה כבר יודעת לשיר את האותיות לפי המנגינה שהיתה לנו בקלטת.
אבל אולי תהנה מהאתר.

היום הגדולה החליטה לפתוח חנות.
בחנות מוכרת שרשראות, אותן עושה מצמר בסריגה במסרגה אחת+חרוז, ומחזיקי מפתחות, מחוטי ניילון.
כל פריט עולה 10 שילינג.
היא הכינה קופסה עם מטבעות לעודף ואת כל חומרי הגלם להכנת המוצרים.
כל אחד מאיתנו היזמין מה הוא רוצה, והתבקש לחזור כחצי שעה אחר כך, לקבל את ההזמנה, ולהביא איתו את התשלום.
היא חזרה והדגישה שאפשר להביא סכום גדול יותר ולקבל עודף.
השניה השתעממה בשלב מסויים, אז היצעתי לה שאולי תהיה "פועל-עוזר" בחנות של הגדולה.
כשניגשתי, שתיהן ישבו ועבדו.
בסוף העבודה הגדולה שילמה לשניה את שכר עבודתה, וכל אחד מאיתנו מתהדר עכשיו בשרשרת ןבקישוט צבעוני למחזיק המפתחות.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

אתמול הגדולה החליטה לעשות לשתי הקטנות משחק "חפש את המטמון".
ישבה, כתבה פתקים ,לכל אחת מסלול אחר, החביאה אותם.
בבוקר קמו, אני הייתי "המקריאה" של הקטנה, ובהתרגשות גדולה התחילו לרוץ ברחבי הבית בחיפוש אחר הפתקים.
אפילו מטמון הכינה לכל אחת- קופסה ובה מסטיקים ושרשרת.
השניה התלוננה בסוף שהיה קצר מידי...
הגדולה עשתה פרצוף חמוץ בתשובה.
היא השקיעה הרבה זמן ומחשבה במשחק.
אני נתקעתי באמצע, מנסה לעודד את הגדולה ולהרגיע את השניה.

אחד הדברים שכייף בזה שאנחנו הרבה בתוך הבית, רק הבנות ואני, זה שהן ממציאות לעצמן עיסוקים כגון אלה.
כמו למשל יומולדת לאיזו בובה. מכינים הכל, מקישוטים, דרך משחקי יומולדת ואפילו מתנות. והכל בעצמן.
אין לי שום חלק בזה.
חוץ מלהביט מהצד ולהנות.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

השניה לומדת מספרים.
לומדת לכתוב ולזהות אותם.
עבדה בחוברת עברית, וראיתי שבצד כותבת מספרים כל הזמן.
כתבה 4 2 2 ואמרה "אמא, שתיים ועוד שתיים זה ארבע".
"נכון" עניתי. והראיתי לה איך כותבים תרגיל -4=2+2 .
אז היצעתי לה לעבור קצת לחשבון, כי בעצם אני רואה שזה מה שבא לה עכשיו.
חשבתי לכתוב לה תרגילים במחברת, אבל מצאנו חוברת חשבון ישנה, שהגדולה לא השלימה, ויש בה בדיוק תרגילים פשוטים כאלה.
הבאתי קופסת גפרורים. הסברתי לה איך להעזר בגפרורים.
עזרתי לה לזהות חלק מהמספרים, הזכרתי איך כותבים חלק מהמספרים כשביקשה עזרה והתקשתה, והיא ישבה, התאמצה, חשבה, התעצבנה, ניסתה שוב ושוב.
פתרה שורה של תרגילים.
הייתי גאה בה.

וגם הקטנה, התיישבה מולי עם חוברת צביעה והכירזה:
"גם אני רוצה שתלמדי אותי לכתוב. למה רק אותם את מלמדת?!".

[אורית_אוקו_ערוסי*]

תהליך הלמידה של קריאה\כתיבה אצל הגדולה היה מאוד ארוך ואיטי. לקח שנים,למעשה.
אולי בגלל שהתחילה להתעניין בגיל צעיר, אולי בגלל שאין לה אחים גדולים לחקות אותם, ואולי בגלל שפשוט כך התאים לה.
השניה לעומת זאת, לומדת הכל הרבה יותר מהר, אותיות, קריאה ,כתיבה, מספרים. הכל כמעט בו זמנית, ורואה התקדמות משמעותית מפעם לפעם.
משתדלת לא להשוות, אבל מעניין לראות את ההבדל הכל כך משמעותי ביניהן, גם בזה...

[רינ_צ'י*]

_אין לי שום חלק בזה.
חוץ מלהביט מהצד ולהנות._

מי צריך יותר מזה??

[יהודית_ה*]

היי אורית,
קפצתי לבקור, נהנתי מאוד לקרוא על חוויות הלמידה שלכם.
אצלנו יש מעיין ריגרסיה בעבודה שמדאיגה אותי קצת, לא ממש יודעת איך להתמודד עם זה.
בקריאת ספרים, לעומת זאת, יש טיפה שיפור, ויותר נכונות לקרוא.
חוץ מזה האם את מצליחה לשבת עם כל אחת בניפרד, ואם כן אז איך?
אצלי הם רוצים כל הזמן לשחק אחד עם השני, אז או שהם עובדים במקביל או שהם משחקים, ולא יוצא לי לשבת עם כל אחד בניפרד.
אשמח לשמוע עוד מנסיונך, ולקבל רעיונות...

[אורית_אוקו_ערוסי*]

מי צריך יותר מזה??

הי יהודית.
אל תדאגי מ"ריגרסיה".
קחי את זה כ"הפסקה".
אני רואה אצלי שלעיתים יש רצף, ואז הרצף ניקטע. פתאום לא בא לה ללמוד כתיבה\חשבון\אנגלית.
אז לומדים מה שכן בא לה. גם אם בכל פעם זה משהו אחר, וכביכול אין רצף, כשתחזרו לנושא ש"ניזנח", פתאום תראי "קפיצה בגדילה", תהיה התקדמות משמעתית במהירות.
ככה זה עובד בבית, כשהלימוד אינו מובנה.
אני יודעת שזה מקשה לעיתים. צריך ללמוד להרפות. לתת להם את הזמן שלהם.
מנוגד לגמרי למה שלימדו אותנו כל חיינו.
אבל שווה.
בקשר ללשבת עם כל אחד בנפרד, זה כמעט לא קורה.
אני מתיישבת בין שתי הגדולות (כי הקטנה עדיין לא לומדת...), ועוזרת למי שצריך עזרה.
כי באמת הן משחקות המון ביחד,או שלא...
אבל זה נוח גם לי, כי יש את הזמן שהן עובדות, ואז צריכות את עזרתי, ואחר כך אני מתפנה לענייני (בישולים וכדומה).
נוח לי לרכז את זמן העבודה איתן לשעה מסויימת, שבה נוח לי להתפנות מענייני הבית.

תודה.

[יהודית_ה*]

כן, כן, גם אני מתישבת באמצע, בין שניהם...
אבל לפעמים אני רוצה לשבת עם האמצעי על אותיות, והגדולה כבר לא זקוקה לזה, וזה לא כל כך מסתדר...

[אורית_אוקו_ערוסי*]

כשאנחנו יושבות לעבוד, לכל אחת יש את החוברות עבודה שלה.
כל אחת ברמה שונה לחלוטין.
השניה צריכה יותר עזרה, הגדולה עובדת, ומידי פעם שואלת שאלה.
לעיתים אחת צריכה להמתין עד שאתפנה. גם זה בסדר.
זה לא ממש בעיתי אצלנו.
הבעיה מתחילה כשגם הקטנה רוצה את תשומת ליבי.
למשל היום, כשישבנו לעבוד, הקטנה החליטה שאני ממש חייבת לעשות איתה הצגה...
מידי פעם עשיתי הפסקה בעבודה עם הגדולות, לטובת תיפוף\ריקוד של כמה דקות עם הקטנה.
עד שזה סיפק אותה והיא הניחה לי ועברה לענייניה.

[נשימות_רכות*]

אורית,
נעים לקרוא אותך!

האם יש לכן שעות קבועות לעבודה בחוברות העבודה, ללמידה "מאורגנת", בכל יום?

[אורית_אוקו_ערוסי*]

בדרך כלל, הזמן שנוח לי הוא אחרי ארוחת הבוקר.
אז כולם עדיין רעננים.
אבל זה לא קורה בכל יום.
לפעמים אני יוצאת לקניות בזמן הזה, ואז לא יושבים.
לפעמים אנחנו מגיעים לעבוד אחה"צ. אם יש זמן פנוי לכולם, והן לא מוצאות משהו אחר לעשות, אז מתיישבים לעבוד.
כלומר, יש זמן קבוע, אבל זה בהחלט נתון לשינויי...

[אורית_אוקו_ערוסי*]

ויש ימים שהן עסוקות בענייניהן, ואני בוחרת לא להפריע להן...

[נשימות_רכות*]

תודה, הבנתי.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

בשמחה @}.

השניה סיימה את חוברת העבודה בעברית.
אנסה להמשיך וללמד אותה בעצמי, בלי חוברת. מקוה שתהנה באותה המידה.
הגדולה, מתקדמת יפה בחשבון, סורגת, ממציאה ויוצרת.

המורה לאנגלית הודיעה לנו שלא תוכל יותר ללמד את הבנות. אכזבה גדולה.
הן אהבו אותה מאוד.
עכשיו אני חושבת מה לעשות.
רוצה מאוד מאוד שימשיכו ללמוד אנגלית, כי זה חשוב בעיני, וכי יש לנו הזדמנות ללמוד את השפה בקלות יתירה, כי אנחנו בחו"ל והאנגלית בכל מקום. בדיבור הן לומדות דברים חדשים כל הזמן. אבל חשוב גם לכתוב-לקרוא.
השניה הודיעה חד משמעית שהיא לא רוצה מורה אחרת! ובעוד כחודשיים, אולי קצת יותר, אנחנו מתוכננות להגיע לישראל.
שווה לי למצוא מורה בשביל חודשיים?
עד שיתרגלו האחת לשתיים, כבר ניסע.
ואולי בכל זאת.... הן תוכלנה ללמוד עוד קצת לפני הביקור בארץ.
ואולי אני סתם לחוצה על "לימודים" פתאום. מה קרה לי ?

[אורית_אוקו_ערוסי*]

אחרי ארוחת הבוקר קראתי להבנות לעבוד-ללמוד.
הגדולה היתה אמורה לצאת בצהריים לבדה. כלומר, לא לבדה, אבל בלעדינו, עם בת הזוג של הדוד.
היא התרגשה מאוד לקראת זה.
בנתיים התיישבה להרכיב בית מקרטון שקיבלה במתנה.
השניה כבר התיישבה מוכנה לעבודה, אבל הגדולה עדיין התעסקה עם חלקי הבית.
עמדתי על זה שתביא איזו חוברת שבא לה, חשבון או עברית ,ותעבוד בה קצת.
חזרתי על בקשתי כמה פעמים ביתר תקיפות עד שהיא עזבה את עיסוקיה והביאה חוברת והתישבה לידי.
התחילה לעבוד.
כעבוד כעשר דקות היא אמרה "כואבות לי העיניים. אני יכולה לעשות הפסקה?"
ביקשתי שתגמור את הדף שהתחילה.
היא סיימה, ומיד חזרה לבניית מודל הבית.
פתאום קלטתי שבכלל לא כאבו לה העיניים. היא פשוט רצתה להמשיך ולבנות את הבית שלה. לא היה לה חשק לעבוד בחוברת בכלל.
נו באמת! לא בטוחה מה לחשוב, על עצמי כמובן.
האם זה בסדר "ללחוץ" מעט?
לבקש שתעבוד במשהו שקשור ללמידה ,ולו קצת?
לא רוצה להוציא לה את החשק באופן סופי, הרי הוא רק עכשיו התעורר מחדש...
צריכה למצוא את האיזון הדק שמתאים לכל אחת מבנותיי.
לא קל.

[בן_עמי*]

[רסיסים_של_אור*]

צריכה למצוא את האיזון הדק שמתאים לכל אחת מבנותיי.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

היום, שוב אחרי ארוחת הבוקר, היצעתי לבנות לעבוד בחוברות.
השניה קיטרה שנגמרה לה החוברת בעברית ושמה שאני כתבתי לה קשה מידי.
הגדולה רק עשתה מן פרצוף לא מרוצה, וכשהסתכלתי עליה, ניסתה להסוותו לחיוך מאולץ.
הבנתי את הרמז.
לשניה היצעתי רק לחזור על הדברים האחרונים שלמדה בעברית, ולעבוד קצת בחוברת המספרים.
היא עבדה כחצי שעה. הרבה פחות מבעבר, אבל בכל זאת משהו.
עם הגדולה עשיתי פיות, משהו שמאוד רצתה לעשות. (יש לה ערכה להכנת פיות).

בקיצור, החלטתי להרפות מהעניין.
היזכרתי לעצמי שכשהגדולה התחילה ללמוד כתיבה-קריאה ומספרים, היתה יכלה לעבוד על זה ברצף במשך כמה ימים, ואז לעזוב את זה לתקופה של חודש-חודשיים-שלושה.
ואז פתאום היתה נזכרת בזה שוב, ומתקדמת הלאה. בלי לחץ ובשמחה.
כאילו הדברים היו צריכים "תקופת הבשלה והפנמה".
השניה עכשיו מזהה אותיות ומספרים בכל מקום, שואלת איך כותבים לפעמים מילה כזאת או אחרת, פתאום אומרת "אמא, שתיים ועוד שתיים זה ארבע, נכון?", או "פתאום הבנתי שחמש ועוד אחד זה שש, כי שש בא אחרי חמש".
כלומר, זה מעסיק אותה, ויש לה כל הזמן הארות בנושא.

אז אציע לעבוד, ואראה לאן נושבות הרוחות.
לא מתאים לי להכריח ממש.
כן מתאים לי שיש זמן של עבודה משותפת כלשהי. זמן בו אני פנויה לעשות איתן ולעזור למי שצריך עזרה.

[רסיסים_של_אור*]

_אז אציע לעבוד, ואראה לאן נושבות הרוחות.
לא מתאים לי להכריח ממש.
כן מתאים לי שיש זמן של עבודה משותפת כלשהי. זמן בו אני פנויה לעשות איתן ולעזור למי שצריך עזרה._

נראה שאת לומדת כל הזמן את סגולת ההקשבה. זה באמת אתגר מרתק בפרויקט הזה שנכנסו לתוכו...
גם אני מרגישה עם הגדול שכל הסוגיה של הקריאה והכתיבה לוחצת עליו, שבלי לשם לב, אני משדרת לו רף ציפיות גבוה מדיי והוא כבר אמר לי את זה בצורה די מפורשת. אז אני עובדת חזק חזק על להרפות. ולא לשאול את עצמי כל הזמן: "נו, מתי כבר יפול לו האסימון...".
וגם, אני שמה לב, שבאמת יש להם דרכים מאלפות משלהם ללמוד דברים ואם ניתן להם מקום וזמן הם ימצאו את הדרך הטובה ביותר שלהם. רק לפני כמה ימים גיליתי שאין לו שום בעיה לנסות לקרוא טקסט הפוך (כשהפים פונים אליי ולא אליו). לא הבנתי מה הוא מנסה לעשות, ופתאם ראיתי שהוא מפענח את הכל הפוך (אז צ' ו- א קצת מתבלבלות וכו'). באותו אופן הוא מנסה לפעמים גם לקרוא מילים מהסוף להתחלה...
כל מיני שיטות ורעיונות מאד לא שגרתיים, שנראה לי, שאני אישית, שרכשתי קריאה "לפי הכללים" לא חשבתי בכלל לנסות לעשות...
(סליחה אם כתבתי כאן יותר מדי על עצמנו)

וחוצמזה, תמשיכי לכתוב, זה נעים ומרענן וללא ספק מרחיב את החוויה גם עבורנו

[אמא_בבית*]

תמשיכי לכתוב, זה נעים ומרענן וללא ספק מרחיב את החוויה גם עבורנו

וגם עבורנו @}

[אורית_אוקו_ערוסי*]

תודה רסיסים ואמא בבית.

כל מיני שיטות ורעיונות מאד לא שגרתיים, שנראה לי, שאני אישית, שרכשתי קריאה "לפי הכללים" לא חשבתי בכלל לנסות לעשות...
בהחלט מעניין.
גם אצלי, הגדולה עושה חשבון בראש בצורה שלא הצלחתי להבין, אבל היא מגיעה לתוצאה הנכונה. כשניסיתי ללמד אותה איך מסבירים בחוברת לחשב, היא קצת התעצבנה ואמרה שלא מבינה. אז עזבתי, כי מה זה משנה בעצם איך היגיעה לזה...
והשניה, על כל מילה חדשה מיד ממציאה שיר או משפט מצחיק, ומוסיפה דמויות משלה בחוברת, (כלומר מציירת לה ציורים בנוסף לאלה שכבר נמצאים).
וזה כייף לראות לאן הן מפליגות עם הדמיון והמעוף, שלי מעולם לא היה, או שמעולם לא העזתי להראות.

(סליחה אם כתבתי כאן יותר מדי על עצמנו)
בכלל לא סולחת.
שמחה לזה מאוד. @}
אני מוצאת שהשיתוף מפרה ומועיל לי.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

שיעור בישול.

בכתה ז' התחילו לנו שיעורי "כלכלת בית".קצת שמחתי לשיעורי בישול.
פתאום, חצי מהשיעור היה עיוני.
המורה התחילה להסביר ,ממה שאני זוכרת, על ויטמינים וכדומה, השאר מעורפל.
מה שנשאר לי מזה זה תחושה שאין לי מושג מה היא רוצה ממני ולמה היא בכלל מספרת לנו את כל הדברים האלה! איך לעזעזל זה קשור לשיעור בישול שלו ציפיתי?!

היום, אני עם הבנות בבית.
מבשלת ארוחות צהריים, אופה עוגות.
אם אחת מהן רוצה, היא מצטרפת, לעיתים אפילו יוזמות אפיה או בישול.
השניה אוהבת לדפוק על השניצלים , לטבול בביצה ובפרורי הלחם.
הקטנה אוהבת לחתוך ירקות למרק או לתבשיל.
הגדולה מכינה בעצמה סלט, עושרת לקלף ולחתוך, לערבב את מה שבסיר, להוסיף תבלינים.
מה שנקרא - שיעור בישול.

אתמול הגדולה רצתה להכין עוגה לבדה.
בחרה עוגה קלה וטעימה, פתחה את הספר. ביקשה ש"רק אחתוך עבורה את התופח" (שהצטרף לעוגה).
אתמול הייתי איתה במטבח, קצת עזרתי וראיתי שהכל בסדר.
היום רצתה להכין שוב את אותן עוגות, בכדי לקחת איתנו למפגש.
הפעם כבר היתה יותר בטחה בעצמה, ואני השתדלתי לא לעזור כמעט בכלל.
היא היתה כל כך גאה בעצמה ובעוגות שיצאו.

הבנות שלנו יודעות איזה אוכל בריא לגוף ואיזה פחות.
מה אסור לאכול כשמנוזלים ועוד ועוד.
פשוט כי כל זה חשוב לנו, ההורים, וזה חלק מחיינו.

שוב אני רואה שכשהדברים נמצאים כחלק מהחיים, הם מובנים וברורים.
אך כשהם תלושים מהמציאות ומהחיים של הילד, הם אינם מופנמים ואינם מובנים= בזבוז זמן

[אורית_אוקו_ערוסי*]

לפני ארוחת הבוקר.
הבנות בוהות בטלויזיה.
אני נכנסת לחדר ורואה שהשניה יושבת מול ספר פתוח.
חשבתי שהיא מסתכלת בתמונות.
ואז היא מרימה את ראשה , מסתכלת עלי במבט זוהר, ואומרת "אמא, עכשיו אני מבינה איך הגדולה מבינה מה כתוב".
ואז מוסיפה "אבל לא הבנתי כאן כמעט כלום".
"איזה יופי" אני עונה, רוכנת מעל הספר, מוצאת את המילה "אבא" ומראה לה אותה. "א-בא", היא קוראת.
אני מחפשת עוד מילים שאני יודעת שהיא יכולה כבר לקרוא, ומראה לה אותן, אחת אחת. והיא קוראת ,לאט לאט, הברה הברה. וכשהמילה מתבהרת לה היא קורנת משמחה, ממש כאילו הוסר איזה ערפל מעיניה, ופתאום כל הסימנים האלה בספר, כל הקשקוש הבלתי מובן הזה, הופך למילים , כבר לא קישקוש.

[מיץ_פטל*]

ממש מענג לקרוא.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

תודה

[אורית_אוקו_ערוסי*]

טוב, ההתלהבות מהעבודה בחוברות הצטננה לגמרי. .
הגדולה מפנה את האנרגיות שלה לדברים אחרים, כמו בישול, אפיה, הכנת משחק "חפש את המטמון" לאחיותיה, סריגה, ציור.
השניה, מציירת, ומשחקת עם הגדולה. אבל אני רואה שהקריאה כל הזמן מעסיקה אותה. מדי פעם בפעם היא שואלת אותי על אות כזו או אחרת, או על מילה מסויימת, או "מה כתוב כאן?". על הקיר ליד פינת האוכל עדיין תלויים שלושה גליונות- על אחד כתובות אותיות דפוס, על השני אותיות כתב, ועל השלישי האותיות באנגלית. היא שואלת הרבה שאלות ומציינת כל מיני דברים שקשורים לאותיות. למשל אם אות אחת נראית לה דומה לאחרת, או מזכירה לה צורה של מספר.
כלומר, הן לא רוצות כל כך לשבת ולעבוד בחוברות, אבל כל הזמן מתעסקות בדברים שקשורים בכתיבה -קריאה- חשבון, או דברים חשובים אחרים, כמו בישולים, סריגה וציור.
בתוך כל זה ממשיכות עם משחקי הדמיון המופלאים שלהן.

הקטנה מתחילה להרגיש קצת מקופחת מכל העניין.
הנה האחיות הגדולות שלה כבר עובדות בחוברות, קוראות וכותבות. בקיצור, עושות דברים שהיא עדיין לא יכולה.
אפילו בבריכה, הגדולות כבר שוחות וצוללות, והיא עדיין צפה עם גלגל או מצופים ולא מגיעה עם הרגליים לרצפה.
ואז, כשנפגשם עם איזה פעוט של חברים, היא חוגגת את עליונותה ,ודואגת להדגיש את העובדה שהיא גדולה ממנו\ה ...

כשהיינו בארץ, תמיד כשעלו ספקות כלשהם לגבי הלמידה של הבנות היה מי שיגיד לי בשלוות נפש מחוייכת שהכל בסדר,שהן לומדות מהכל ולא רק מחוברות,שגם ללמוד להכין עוגה זהחשוב, כשהיא צריכה לקרוא את המתכון ולעקוב אחר ההוראות, ושהיא לומדת הכל מתוך שמחה,ושזה חשוב מאוד, וכולי וכדומה. היו תמיד עוד ילדי חינוך בייתי גדולים משלי מסביב, כדוגמא חיה לעניין.
כאן, כשאני לבדי בזה, ושאנשי החינוך הביתי היחידים שאני מכירה עושים למידה מאוד מובניית עם קבלת תעודה בסוף, אני צריכה לחזור ולהזכיר לעצמי בעצמי את כל הדברים האלה, להרגיע את החששות ולסלול כאילו דרך מחודשת.

<אורית מתגעגעת הביתה ומחכה מאוד לביקור הקרב בארץ>

[יונת_שרון*]

בתוך כל זה ממשיכות עם משחקי הדמיון המופלאים שלהן.
אצלנו, נראה לי שממשחקי הדמיון הם לומדים הכי הרבה...

[אורית_אוקו_ערוסי*]

אצלנו, נראה לי שממשחקי הדמיון הם לומדים הכי הרבה...
תודה יונת.
אני קוראת את המשפט שלך ומדמיינת את החיוך.

היום ,סוף סוף, המשחק "חפש את המטמון" היה מוכן.
חיכינו לו כמעט שבועיים.
השניה כבר השתגעה מרוב ציפיה, ואפילו הכינהלשבוע האחרון "טבלת יאוש".
ההתרגשות היתה גדולה. (בעיקר אצל השניה שציפתה מאוד למתנות...)
הגדולה החביאה את הפתקים עם הרמזים ברחבי הבית, והשתיים האחרות ואני פתחנו בחיפושים, הולכים מרמז אחד לשני, עד למטמון המיוחל.
הייתי ממש גאה בה, בילדה שלי, שהגתה את את הרעיון, ולגמרי לבדה הכינה את ההפתעות המקסימות, עם הרבה מחשבה מה כל אחות תוהב, וכמובן גם קצת ממתקים, שכולם אוהבים, והפתקים שבהם השקיעה הרבה מחשבה, איך לכתוב רמז מתחכם למקום הפתק הבא.
היה כייף, וכולנו נהנינו מאוד.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

אחרי שלושה ימים בלי חשמל ,גנרטור מקולקל וחום מחניק ואין סופי, כשאי אפשר להתחמק מההזעה האין סופית, סוףסוף חזרנו לחיים.
גם יש חשמל היום, וגם הגנרטור תוקן, להפסקת החשמל הבאה.
ועם כל הקושי, יצא משהו טוב מהפסקות החשמל האלה.
לא היתה טלויזיה!
ביום הראשון הבכורה היתה ממש מתוסכלת וקיטרה כל הזמן.
אבל לאט לאט התרגלנו.
אפילו גילינו שוב כמה כיף לצאת אחה"צ לחצר, למרות שמזיעים מאוד, ולמרות שלחצר שלנו אין הרבה מה להציע, אפילו לא דשא.
הבנות שיחקו עם עצמן, המציאו משחקי דמיון, קצת כדור, קצת קפיצות בחבל, עד שהחשיך.
כבר יומיים אנחנו מבלים את שעת האור האחרונה בחוץ.
הלואי ונצליח להמשיך עם זה גם הלאה, למרות שיש גנרטור למקרה של הפסקת חשמל...

אתמול ניכנסנו לחנות ספרים, פשוט כי יש בה מזגן...
חוץ מזה שאני יכולה לבלות שעות בחנות ספרים.
לחנות היחידה שיש כאן אני בדרך כלל לא מעיזה להיכנס, כי מאוד מאוד יקר.
הפעם לא עמדתי בפיתוי, אבל הודעתי לבנות ,עוד לפני שנכנסנו, שאני לא קונה כלום, רק מסתכלים.
כמובן שמידי פעם אחת מהן היגיע עם משהו ביד והתחננה על נפשה, אבל עמדתי בזה יפה, אני חייבת לציין.
בסוף נתקלנו בספר "נרניה". ראינו את הסרט לפני כמה שבועות ,ונהננו מאוד.
פתחתי את הספר, וראיתי שהוא כתוב בשפה פשוטה (באנגלית, כמובן). הגדולה מאוד רצתה לקנות אותו.
המחיר היה משהו שאפשר לספוג, אז קניתי.
בבית ,אחרי כמה זמן , היא ניגשה אלי בגאוה ואמרה "קראתי כמה שורות בספר החדש!".

טוב, אז למרות שאין מורה לאנגלית, והיא מסרבת לעבוד בחוברות, הקריאה והכתיבה בשתי השפות מעסיקה אותה.
הטעויות שלה בעברית עדיין מטרידות אותי, אבל היא לא רוצה שיעירו לה, אז עזבתי את זה.
היא כותבת בשמחה, כמו את הפתקים ב"חפש את המטמון".
וכשיש משהו שחשוב לה או מסקרן אותה, היא קוראת בעצמה, באנגלית ובעברית.

<אורית מדמיינת לעצמה שוב שיש מי
שיגיד לי בשלוות נפש מחוייכת שהכל בסדר >

[רינ_צ'י*]

אורית - הכל בסדר
(רואים את שלוות הנפש המחוייכת? כי היא לגמרי שם)
וגם ו

[אורית_אוקו_ערוסי*]

תודה רינ צ'י.
רואים, רואים.

אחרי ארוחת הבוקר, התכנסנו לשיחה.
הגדולה אמרה שיש לה הרבה כעסים על אחיותיה,ושלפעמים היא לא יודעת מה לעשות עם הכעס שלה. ואז גם השניה קפצה ואמרה שגם לה יש כעסים על הגדולה.
אז קבענו "שיחת גישור".
פתאום הסתבר לי שהגדולה "שומרת בבטן" דברים במשך שבועות ארוכים, ואפילו חודשים!
הרגשתי שמשהו קצת לא בסדר אצלה בזמן האחרון, אבל היא התעקשה להכחיש.
היום זה פשוט התפוצץ.
והיא התחילה לפרט כל מיקרה ומקרה שהעיק עליה ועל מצפונה, כל ויכוח וריב עם השניה (וגם עם הקטנה), והכל בפרטי פרטים.
השניה השיבה, נסתה להתגונן, ניסתה למצוא גם דברים נגד אחותה.
אני ישבתי והקשבתי, ניסיתי ללהתייחס לכל מיקרה לגופו, ולהגיע ביחד לאיזשהו פתרון שיתאים לשתיהן.
ואז הגדולה אמרה שבביקור האחרון בארץ, דודה אחת אמרה לה ש"אחות גדולה לא צריכה לכעוס על אחיותיה, והיא צריכה תמיד להתנהג יפה".
ושמאז היא מנסה כל הזמן, אבל לא מצליחה, כי זה נורא קשה לא לכעוס, ולא להרביץ בכלל כשמרגיזים כל כך, ולכן היא לא יודעת מה לעשות עם כל הכעס שלה.
אני ממש כעסתי לשמוע את זה.
אמרתי לה שבפעם הבאה שאותה הדודה תגיד לה משהו שיקשה עליה, אני רוצה שתספר לי על כך.
ושחוץ מזה, אני האמא שלה ולא אותה הדודה, ואני מחליטה עליה, אם בכלל.
ואני אומרת לה עכשיו שהמשפט הזה לא נכון לנו ולא מתאים לנו.
אולי הוא מתאים לאותה הדודה, וזה בסדר לה, אבל אנחנו ננהג איך שמתאים לנו!
שמונה חודשים הילדה שלי מסתובבת עם המשפט הזה בראש, מנסה להתאים את עצמה אליו, עד שבקושי תיפקדה!
אוךךךךךךךך, איזו שערוריה מרגיזה.
עוד הסתבר לי שהיא הרבה פעמים מבטלת את עצמה בכדי למצוא חן, בכדי לא להרגיז.
המשפט המטופש הנ"ל גם טרם לזה.
כמובן שחלק מזה היה גם כי כשחלקה על דעת אחותה, האחות היתה מתרגזת ומרביצה לה וקוראת לה בשמות.
אבל בגלל שאחות גדולה צריכה תמיד להתנהג יפה, זה יצר בתוכה קונפליקט מאוד גדול, כי היא לא יכלה להחזיר,או להתגונן או לכעוס, ואז, שוב, שאלת השאלות, מה עושים עם הכעס הזה?!

ליבי יצא אליה.
כל כך רגישה לזולת, כל כך רוצה לרצות את כולם.

אחרי שדברנו על כל מיקרה לגופו, ואמרנו איך כדאי להתנהג בפעם הבאה שיתקלו במקרה דומה, נשארתי לבד עם הגדולה.
הסתכלתי לה בעיניים ואמרתי לה שבשום אופן, ולא משנה מול מי היא עומדת, שלא תבטל את עצמה מול מישהו אחר, שלא תבטל את מחשבותיה ואת ריגשותיה, גם אם היא חושבת שהם לא ימצאו חן בעיני השני, שתעמוד על שלה.
"תראי לאיזה מצב היגעת?" אמרתי לה, "את כבר לא תפקדת, היית ממש לא שמחה, ואפילו חולה . וכל זה בגלל שבמשך שבועות ארוכים שמרת כל כך הרבה דברים לא נעימים בפנים, עד שלא יכולת לנשום".
אמרתי לה שאם קורה משהו שמעיק עליה, היא מוזמנת לספר לי אותו מיד.
ואם מישהו, ילד או מבוגר, אומר לה משהו שלא נעים לה לשמוע, אני רוצה שתספר לי מיד.
בשום אופן לא להסתובב עם משהו מעיק שכזה במשך חודשים.!
(אני יודעת שזה העיק עליה מהתחלה. היא אמרה שסיפרה לאבא. אז אמרתי לה שתספר גם לי אם יקרה שוב משהו דומה).

בסוף היה לה עוד וידוי ,על שני דברים שעשתה לדברים של השניה, קצת "חיבלה" בהם, בגלל שכעסה מאוד, אבל לא גילתה לאף אחד שהיא אחראית לכך.
היא סיפרה בהתחלה רק לי. אבל אמרה שזה עדיין מעיק עליה, ושתרגיש יותר טוב רק אם תספר לאחותה.
אז קראנו לאחות, והיא סיפרה לה הכל.
השניה אמרה שהיא בכלל לא זוכרת את המקרים האלה.
העיקר שהבכורה התנקתה מהכל.

כל השיחה היא הזילה דמעות רבות.
בכל פעם שאמרה משהו שמרגיז את השניה, התמלאה רגשות אשמה.
אבל הצליחה להגיד, וזה מה שחשוב.

חזרתי והדגשתי לשתיהן שהכי חשוב להגיד את האמת אחת לשניה.
כל כך שמחתי שיכולתי להיות שם, בין שתיהן, בכדי שיוכלו לתת במה לרגשותיהן ולמחשבותיהן.

שוב הבנתי כמה חשוב התפקיד שקיבלתי, להיות אמא לבנות שלי, ללוות אותן בשנות חייהן הראשונות, לתת להן כלים להתמודד עם מה שהחיים יזמנו להן.

בנתיים, החיים חזרו לשגרה. הגדולה נראית רגועה יותר, וכולם משחקים בשמחה.

<אורית עדיין נרגשת מאירועי הבוקר>

והכל כמעט ונמחק לי בגלל הפסקת חשמל בלתי צפויה. |אנחת רווחה|.

[מ_י*]

איזה דף מקסים. אורית, כייף לקרוא אותך שוב.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

הייייייייי מ י.
שמחה לראות אותך כאן.
תודה.

[רונית_סלע*]

אולי זה משהו הורמונלי, אבל בזמן האחרון כל פעם שאני נכנסת לקרוא בבאופן, אני בוכה, כל פעם ממשהו אחר .
הפעם זה בגלל הסיפור שלך. כל כך מרגש לקרוא!

[אורית_אוקו_ערוסי*]

אנחנו בבית.
לא סתם קראתי לדף הזה "אנחנו בבית".
אנחנו באמת רוב היום בבית, ברוב ימות השבוע.
זה לא קל.
לעיתים הייתי רוצה שיהיו לבנות שלי יותר חברים, כמו בארץ, חברים בישוב שיוכלו לצאת מהדלת לבדם וללכת לבקר אותם אחה"צ.
אבל אין.
אנחנו בעיקר בבית.
עכשיו אפילו יותר מתמיד, כי רוב החוגים שהיו לבנות הפסיקו.
וזה שיעור גדול לכולנו.
שיעור שאנחנו חוזרים אליו בכל יום. מתעוררים אליו בכל בוקר.
לדעת להעסיק את עצמנו, לדעת להסתדר האחד עם השני, לעיתים להתפשר, לעיתים לא.
לפעמים זה מרגיש לי קצת אינטנסיבי מידי, מחניק אפילו.
אבל אני מקבלת את זה באהבה, כי אם אני מצליחה לשים לב, אז אני רואה הרבה רגעי חסד ומקבלת הרבה מתנות נפלאות.
תודה.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

שמתי לב שבימים בהן הבנות בוהות שעות ארוכות בטלויזיה, הן הרבה פחות רגועות, יותר עצבניות ונוטות לריב.
כמו כן הן נוטות לאכול יותר. יותר נכון להגיד שהן כל הזמן מחפשות מה לאכול.
לעומת זאת, בימים בהם הן עסוקות בענייניהן ובמשחקיהן, יש מעט מאוד ריבים וויכוחים, ואוכל כמעט ורק בזמן הארוחות.

[רסיסים_של_אור*]

_אנחנו בעיקר בבית.
עכשיו אפילו יותר מתמיד, כי רוב החוגים שהיו לבנות הפסיקו.
וזה שיעור גדול לכולנו.
שיעור שאנחנו חוזרים אליו בכל יום. מתעוררים אליו בכל בוקר.
לדעת להעסיק את עצמנו, לדעת להסתדר האחד עם השני, לעיתים להתפשר, לעיתים לא.
לפעמים זה מרגיש לי קצת אינטנסיבי מידי, מחניק אפילו._

יש רגעים שאני נורא מזדהה, בעיקר עם המחניק והאינטנסיבי... ושואלת את עצמי, האם אי פעם באמת נדע להעסיק את עצמנו ???

[רסיסים_של_אור*]

חוצמזה, עדיין נרגשת מכל חוויית הגישור שתארת כאן, איזה מדהימות אתן, כמה רגש ומחשבה מושקעים במערכת המורכבת הזאת שנקראת משפחה !

[אורית_אוקו_ערוסי*]

ושואלת את עצמי, האם אי פעם באמת נדע להעסיק את עצמנו ???
אני באמת חושבת שכן.
כי כשהם גדלים, זה קורה בהדרגתיות, ואז אנחנו, האמהות, לאט לאט ממלאות את הזמן שמתפנה .
תודה לך, רסיסים יקרה.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

הלכנו לבריכה.
בילוי מועדף בימים טרופים-חמים ומהבילים אלו.
בדרך כלל הבריכה ריקה, מחכה רק לנו.
היום היו שם שלושה ילדים ומורה לשחיה. שיעור.
היה מספיק מקום גם לנו. אז נכנסנו למים. משתדלים לא להפריע.
אולי כדאי לציין שהבריכות כאן אינן גדולות כמו בארץ.
זאת שלידינו היא סבירה. לא קטנה מידי.
בחוץ חיכתה נערה שליוותה את אחד הילדים.
בסוף השיעור, הגדולה שלי הצטרפה לשיחה בין הנערה למורה.
הנערה התלוננה על הררי שעורי הבית שהיא מקבלת.
המורה פנתה לגדולה שלי ושאלה אותה לאיזה בית ספר היא הולכת.
הרגשתי את עצמי נידרכת. בעבר היא היתה נבוכה משאלה כזאת.
ובעוד אני מכינה את עצמי להתערבות, היא עונה בשלווה "i am not going to school, i am homeschooling" .
חייכתי לעצמי.
המורה אמרה שאם כך, אז אין לה בכלל שעורי בית לדאוג מהם.
הנערה אמרה מיד שהיא ברת מזל, ואיזה כייף לה.
הילד שהיה עדיין במים אמר, שהוא לא רוצה להשאר בבית, כי אז הוא רואה טלויזיה כל היום ולא עושה כלום...

[אורית_אוקו_ערוסי*]

"אמא, נכון המילה 'יהיה' מתחילה עם י' ונקודה מיתחת?"
"אמא, הצלחתי לזכור את כל האותיות בשם שלי".

השניה, כבר עובדת פחות בחוברות, פעם בכמה ימים, אבל זה כל הזמן מעסיק אותה.
שואלת שאלות, מנסה לכתוב מילים.

טוב, הבנתי, גם אם לא עובדים בחוברת, או בצורה מסודרת כלשהי, הם לומדים כל הזמן, זה מתבשל אצלם בפנים ויוצא החוצה לאט לאט.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

הבוקר ,הפסקת חשמל, כרגיל.
הגנרטור מסרב לעבוד.
אנחנו בלי חשמל לכמה שעות, שוב.= אין טלויזיה.
חייבת להגיד שזה הייתרון הגדול בהפסקות החשמל האלה.
הגדולה מתחננת על נפשה שארשה לה להדליק טלויזיה "רק תכנית אחת".
אני עומדת על שלי "לא! תכנית אחת מובילה לעוד אחת ועוד אחת".
הטלויזיה לא נידלקת.
הגדולה לוקחת ספר ומתחילה לקרוא בו קצת. תוך כדי היא אומרת "איזה כיף זה לקורא את זה".
עוזבת את הספר ומתיישבת לכתוב.
מתכננת משחקים לה ולאחיותיה. עם ממתקים.
עשתה רשימה של ממתקים שיש לקנות מחר.
עשתה רשימה של משחקים והסבר קטן על כל אחד.

טוב, אז היא קוראת בשמחה ,כשבא לה,גם אם זה רק פעם בהרבה זמן, וכותבת בשמחה.
טוב, עדיין עם טעויות רבות, שאני חייבת להגיד שעדיין מטרידות אותי.
אבל אני משתדלת להרפות. מידי פעם מעירה לה על טעות מסויימת. היא מחייכת ואומרת "בסדר".
היא קוראת תויות של מוצרים ושלטים, בעברית ובאנגלית, אבל כותבת כמעט רק בעברית..

זה שם כל הזמן, ההתעסקות סביב הקריאה-כתיבה. גם אצל הגדולה וגם אצל השניה (בנות 9 ושש וחצי).
כי זה מסביבן כל הזמן.
הן רוצות לדעת להשתמש בזה, כי אנחנו משתמשים בזה, כי זה בכל מקום בעולמן.

אני ממשיכה למלמל לעצמי "לסמוך עליהן, לסמוך עליהן",
וגם משפט מהגריינים שמאוד אהבתי "לא יכולה להיות בורות איפה שעוד לא הרגו את הסקרנות". (של רסיסים של אור, כמדומני).

[אורית_אוקו_ערוסי*]

"אמא, אנחנו משפחה,
באנגלית זה family ".
מפי עוללים- הקטנה שלי.
כבר יכולה לנהל שיחה פשוטה באנגלית.
גם אם לא מבינה הכל, התשובה yess תענה על רוב השאלות שהיא נשאלת, ואם יש צורך תוסיף כמה מילים בג'יבריש רהוטה.
.

[רסיסים_של_אור*]

ווא אורית,
אני לא יודעת אם כבר הבנת, אבל הכתיבה שלך והבנות שלך הן מקור להשראה עבורנו, וגם מקור להרגעה !!
אז שוב, תודה

ולגבי שגיאות הכתיב - ככל שהיא תקרא יותר הן ילכו ויעלמו, אני משוכנעת בזה !!
לאט לאט, אתן עושות משהו גדול ומדהים !

[אורית_אוקו_ערוסי*]

אני לא יודעת אם כבר הבנת, אבל הכתיבה שלך והבנות שלך הן מקור להשראה עבורנו, וגם מקור להרגעה !!
תודה.

השניה:
"אמא, כשיש אות ו' ונקודה למעלה, מה זה אומר?"
"זה נותן את התנועה לאות שלפני, כמו במילה 'שעון' שלמדת בחוברת".,אני עונה.
"וכמו ב'אור' ",היא מוסיפה.
"נכון".
היא הבינה, לבדה, מתוך מילים שנתקלה בהן, למרות שבחוברות שעבדה בהן לא נלמד באופן ספציפי הצליל הנ"ל.
הוא מופיע שם במעט מילים.
והיא פשוט הבינה את זה .
כל הזמן שואלת איך כותבים מילים, ומנסה לקרוא .
בחוברת כבר עובדת מעט מאוד.
כאילו שקבלה לעת עתה מספיק חומר לעיבוד פנימי. הרבה דברים חדשים ומרתקים שאפשר לשחק איתם, לחשוב עליהם, ללמוד מהם.
אני מעריכה שכשזה יתבסס היטב, נוכל להמשיך הלאה.

זה כל כך כייף ומרגש בעיני, לראות אותה פתאום מבינה את מהות הקריאה-כתיבה.
כשזה בא ממנה, בלי לחץ, בלי "צריך". פשוט כי זה כייף, כי זה שם, כי זה מעניין וזה מסביבנו בכל מקום.
ללוות תהליך כזה זו ברכה גדולה עבורי, מתנה, תיקון.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

פעילות יומית.
לפני ארוחת הבוקר מותר לראות טלויזיה.
רסור להדליק אותה אחרי הארוחה.
זה ה"חוק היבש" בביתינו.
הפועל, הבנות מתגנבות לכיוון הטלויזיה ברגעי שיעמום.
אני צריכה לפטרל בסביבות הסלון כל היום בכדי לראות אם הטלויזיה נידלקה.
די מעצבן בעיני, אבל מספיק חשוב בכדי שאעשה את זה בכל זאת.
לפעמים הן שואלות אם מותר להדליק טלוזיה באמצע היום.
לעיתים כבר לא, כי הן יודעות איזו תשובה יקבלו...

היום, למרות שיש חשמל ואנחנו לא "תלויות גנרטור", לא היתה ולו פניה אחת לכיוון הקופסא הממכרת ההיא.
אחרי האוכל הגדולה הכריזה שהיא "פותחת מלון".
חילקה את חדר האוכל ל"חדרים" בעזרת סלים ומטפחות, בכל "חדר" שמה כרית ופרשה בד שישמש מיטה, ליד המיטה שמה בקבוק מים, חית מחמד-בובה ורשרשן.
הרשרשן משמש לקרוא לשירות החדרים (היא כמובן), אם רוצים לקבל משהו.
מהבוקר הן משחקות בזה, שלושתן.
אפילו לי יש שם "חדר". אפילו שכבתי בו קצת, עשיתי עבודת אריגה וקיבלתי כוס תה.

קודם ,כשהייתי במטבח, הגדולה נכנסה בכדי להכין חלב אורז לפי הזמנה של אחד הדיירים במלון (לשניה...), ותוך כדי הכנה, נשמע כל רשרשן מחדר האוכל.
בעודה מנסה למהר גונחת הגדולה שלי ואמרת "אוף, זה קשה לנהל מלון".

[אורית_אוקו_ערוסי*]

תסלחו לי אם אני קצת חוזרת על עצמי בקשר להתלהבות שלי מתהליך הלמידה של בנותיי.
זה פשוט מרגש אותי בכל פעם מחדש, כל כך ממלא בשמחה וחדוות למידה, שלא ידעתי שיכולים להתקיים .
בכל פעם שאחת מהן באה אלי עם איזו "הברקה" חדשה, בא לי להתנפל עליה בחיבוקים ונשיקות ולקפוץ ולהגיד לה שהיא גאון. אבל אני לא עושה את זה.אני משתדלת לשמור על איפוק, רק חיוך ו"נכון", הכל לפי הספרים שאני מעריכה כל כך, בכדי לא לקלקל ולהוציא להן את החשק.
במקום זה אני רצה למחשב לכתוב את זה כאן.
והתגלית הזאת עבורי,העובדה שיש דבר כזה חדוות למידה אמיתית , והעובדה שאני נותנת לבנות שלי את הזכות ללמוד בחדווה ולשמוח בכך, פשוט... נו...פשוט מרגשת אותי בכל פעם מחדש. @}

[רינ_צ'י*]

במקום זה אני רצה למחשב לכתוב את זה כאן.
ואנחנו מרוויחים
מרוויחים עניין, למידה, התרגשות, השתתפות ועוד, ועוד.
תודה!

[אורית_אוקו_ערוסי*]

תודה לך רינ צ'י.
עכשיו אני הולכת לישון עם חיוך.
ואנחנו מרוויחים
ריגש אותי.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

שכחתתי לספר שהיום, בשעת הסיפור לפני השינה, הגדולה הכריזה שהיא מקריאה היום סיפור.
בחרה ספר מספרי הילדים, הקרב האחרון בנחל קשישון- של אפריים סידון (מומלץ), וכשכולם היו מוכנים, התחילה לקרוא, לאט לאט, מתעכבת על כל מילה, מתבלבלת ומתקנת את עצמה, אבל קראה כמה עמודים.
אני שמחתי כלכך על עצם הרצון לקרוא.
השניה, עוד לפני ההקראה, ניגשה אלי ולחשה לי באוזן שהיא לא רוצה שהגדולה תקריא את הסיפור, כי היא קוראת מאוד לאט וזה משעמם.
אבל תוך כדי הסיפור היא אמרה "היא לא קוראת רע בכלל", ואחר כך הוסיפה עם נימה של מירמור "היא מכירה יותר מילים ממני".

[פלוני_אלמונית*]

וואו - בת תשע וכבר קוראת

[אורית_אוקו_ערוסי*]

וואו - בת תשע וכבר קוראת
חשבתי לתומי שבגיל תשע ילדי בית ספר כבר יודעים לקרוא.
אני רואה כאן ילדים בגילה שקוראים די שוטף (באנגלית כמובן).
היא קוראת, לא שוטף,די לאט, אבל קוראת.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

השניה שואלת המון שאלות בקשר לכתיבה קריאה.
ואני, מתלהבת מהשאלות שלה, מתחילה להסביר ולהרחיב, ולתת עוד ועוד דוגמאות.
והיא, מיד אחרי שקיבלה את התשובה הספציפית אותה ביקשה, מתחילה להתפתל לידי.
ובעוד אני מנסה להתעלם ולהכניס עוד פיסת ידע לשיחה, היא מגלגלת את עיניה לתקרה ואומרת בפשטות, בקול חד גוני :
"אמא, אני משועממת כאן".

[אורית_אוקו_ערוסי*]

הקטנה, יושבת ומדפדפת לרגע בחוברת עבודה שלה, כזאת עם מדבקות ותחילת לימוד מספרים, ואז אומרת לי:
"אני רוצה לעבוד בחוברת הזאת, היא משעממת, אבל אני רוצה לעבוד בה, איתך".
שניה אחר כך היא זורקת את החוברת הצידה ורצה לענייניה...

[אורית_אוקו_ערוסי*]

טוב, "מערך העבודה המסודרת" של בנותיי התמוסס לו.
הן לא רוצות, וכבר לא מבקשות לעבוד.
אם יוצא שיושבים קצת בכל זאת, זה כבר לא לשעה- שעה וחצי של פעם, אלא בקושי 20 דקות, אולי.
אבל זה שם, כל הזמן.
ההתעסקות בכתב, אני מתכוונת.
הגדולה כותבת כמעט כל יום.
דברים שקשורים לפעילויות שלהן, למשחקים שהיא ממציאה.
השניה שואלת שאלות ומתעניינת.
אני כבר פחות דואגת.
אני רואה שהן לא "עומדות במקום" מהבחינה הזאת, גם אם לא ממלאות דפים באיזו חוברת צבעונית עם גישה פדגוגית מהוקצעת ואישור של משרד החינוך.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

בתישבנו לעשות יצירה.
כבר המון זמן זה לא קרה לנו, זמן יצירה.
אולי בגלל שאני לא הרגשתי יצירתית, ולא היה לי חשק.
עכשיו השניה כבר ממש צעקה שהיא רוצה לעשות משהו.
עשינו בובות תיאטרון מצלחות נייר.
גם לקטנה הכנו , שניים, בן ובת. צריך שלבת יהיה בן זוג...
עכשיו, בערב, היא הביאה לי אחד מהם ואמרה "קחי, את יכולה לשחק בה".
כלומר, שחקי איתי עכשיו!
שמתי אותו על כף ידי.
"נגיד שהעגלות שלהם בסופר נפגשו". הפגשנו אותם.
אחר כך הצמדנו את ה"פיות" שלהם בקול נשיקה.
ואז היא אמרה "את רוצה להתחתן איתי".
אני עניתי, לפי העלילה המתבקשת "כן, בודאי".
ואז היא הוסיפה "הם בחתונה"...

כמה פשוטים הם החיים על פי ילדה בת ארבע.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

התלבטתי אם לכתוב את הסיפור האחרון, פשוט כי נראה לי שאולי אני שוב קצת חוזרת על עצמי, אבל בסוף לא יכולתי להתאפק.
אז ככה.
אחרי ארוחת הבוקר, הגדולה המשיכה את היצירה שלה מאתמול, מקסימה בעיני. היא כמעט ולא צריכה את עזרתי. הרעיון כולו שלה, וכן הביצוע.
השניה התיישבה לשולחן. לקחה לה מן לוח קטנטן, כמו לוח של כתה ,וגיר. ולהפתעתי התחילה לכתוב לעצמה תרגילי חשבון.
בעצם התחילה כך: כתבה את הספרה חמש ואמרה "חמש ועוד אחד שווה שש", ואז כתבה ליד החמש 6 .
היצעתי לה להזכיר לה איך כותבים תרגיל נכון. היא הסכימה. אני כתבתי לה.
ואז היא המשיכה לכתוב לעצמה תרגילים.
ואז עברה לציורים.
היצעתי לה שנעשה ציור, תרגיל, ציור, תרגיל.
"אמא, מה את מתלהבת כל כך?" היא שאלה בחיוך.
"כי זה כייף" עניתי, מתאפקת לא לפרוץ בצחוק.
היא הסכימה.
עשינו כמה תרגילים, כשהיא מחשבת בעזרת אצבעות הידיים.
גם הגדולה הצטרפה ובתורה כתבה לשניה תרגילים.
עד שנמאס לשניה.

אז שוב, בלי חוברות ובלי תכנון, מיזמתה, הילדה התיישבה וכתבה ופתרה תרגילי חשבון פשוט, בעוד אחותה עושה יצירה, והשלישית, טוב, היא צפתה בטלויזיה באותו הזמן...

[אורית_אוקו_ערוסי*]

בעוד שבועיים אנחנו נוסעות לארץ.
השניה כבר ביקשה שניקח איתנו את חוברות העבודה בעברית. אני רוצה לקחת גם את החוברות ללימוד אנגלית. אולי יבוא החשק גם לזה.
האנגלית הכתובה נזנחה מאז שנטשה אותנו המורה לאגלית מסיבות השמורות עימה בלבד.
בדיבור הן משתמשות כל הזמן, ביניהן, אבל כותבות רק בעברית.
אולי אכין לנו שם, בדירה בה נגור, לוחות חדשים עם אותיות האנגלית והעברית.
אני רואה שהן משתמשות בהם הרבה.
מעניין איך תהיה הדינמיקה של הלימוד כשניהיה בארץ.
יהיה הרבה יותר כתוב בעברית מסביב, שלטים, עטיפות מזון וכדומה.
וחשבון נמצא בכל מקום בכל מיקרה.
נראה.

[רינ_צ'י*]

אורית,
אני רק יכולה לדמיין לעצמי את הבלגן שיש לך בראש עכשיו (מתוך זה שאני קוראת אותך פה ושם), ורוצה להתפעל מאיך שבתוך כל זה את עדיין פנויה לראות את הבנות ולהעריך ולהשתתף ולהנות ממה שיש להן. תענוג של אמא, באמת.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

תענוג של אמא, באמת.
תודה. אני זקוקה לחיזוקים שכאלה.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

אתמול בדרך לים, השניה אומרת "אמא, הנה cow ".
אחרי רגע הקטנה מוסיפה "here is two cow ".

היום, כשהייתי במטבח, הקטנה באה ואמרה לי שהיא צמאה.
שלחתי אותה לשולחן האוכל, שיש עליו תמיד בקבוק מי שתיה, ואז שמעתי אותה אומרת לעוזרת שבדיוק ניקתה שם, בטבעיות גמורה, "can i have water please?".

מתי היא למדה לדבר ככה אנגלית?
ומאיפה היא יודעת שרבים של cow זה cows ?
ולבקש מים בטבעיות ובנימוס שכזה?

[רסיסים_של_אור*]

נהדרות אתן

[אורית_אוקו_ערוסי*]

השניה:
"אמא, תינוק לא עושה פיפי וקקי בשירותים כי אחרת הוא יפול?"
אני: "אני חושבת שגם בגלל שהוא לא יכול ללכת לשם לבדו".
ומוסיפה "אבל יש אמהות שיודעות לזהות שהתינוק שלהן רוצה פיפי או קקי ,ואז לוקחות אותו לבית שימוש ומחזיקות אותו עד שיוצא משהו, או מעל סיר".
בסוף הקטע הזה, שאותי דוקא הלהיב, היא השתעממה והלכה...

מה לעשות, אני לא מצליחה להחזיק את עצמי ולענות רק לשאלה הספציפית מבלי להרחיב.

[דגנית_ב*]

מה לעשות, אני לא מצליחה להחזיק את עצמי ולענות רק לשאלה הספציפית מבלי להרחיב.
אז מה? כל עוד את מתאפקת מלבחון אותה בסוף השליש...

[אורית_אוקו_ערוסי*]

כל עוד את מתאפקת מלבחון אותה בסוף השליש...

[אורית_אוקו_ערוסי*]

חוזרת לכאן.
אנחנו בארץ עכשיו, ותהיתי מה יעשו השינויים לשטף הלמידה.
אז ככה.
לקח לנו כשלושה שבועות להתאפס, לחלות ולהבריא.
עכשיו, כש"חזרנו לחיים", אני רואה שגם חזרו ללמידה.
לא למידה מסודרת, בשום אופן לא יושבים ועובדים.
אבל כל הזמן לומדים.
השניה, שרק עכשיו מגלה את עולם המספרים , האותיות והמילים, עסוקה הרבה בלספור, סופרת כל דבר.
היא גם שואלת המון "איך כותבים?", או "נכון זה מתחיל באות (כלשהי)?"
הקטנה מצטרפת ושואלת "למה מתאים כֶ?"
"זה מתאים לכלב", אני עונה. וכולי וכדומה.
והגדולה, נו, האעברית מסביבה כל הזמן. היא קוראת על מוצרים בחנות (עברית ואנגלית), היא קוראת בספר הטלפונים, בקיצור, בכל מקום.

הלימוד הוא חלק מהחיים שלנו כרגע.
בגלל העראיות כמעט ואין לימוד מסודר, כמעט ואין עבודה בחוברות, אבל לומדים כל הזמן, מהחיים, פשוט כי זה שם וזה מעניין ומרתק.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

הלכנו לספריה.
לאחר עיון במספר ספרים, הגדולה פתחה ספר ילדים והתישבה לקרוא לבדה.
אני המשכתי עם השניה והקטנה להסתכל בספרים ולקרוא להן סיפורים.
ואז השניה התרגזה "זה לא פייר שאת והגדולה יודעות כבר לקרוא ואני לא!".
פתחתי ספר אגדות שהיא בחרה, שהוא כתוב באותיות גדולות, וביקשתי ממנה להתחיל לקרוא.
לאט לאט, עברתי איתה על המילים הראשונות, והראיתי לה שהיא כן יכולה לקרוא.
היא אמרה לי שאם היא מנסה לקרוא לבד, אז יש הרבה דברים שהיא מבינה.
אני עניתי לה שזה בסדר שיש דברים שהיא לא מבינה, אבל שתמשיך לנסות ולקרוא עוד ועוד, וגם נקרא ביחד, וכך היא תלמד יותר ויותר.

שמחתי מאוד לראות שהגדולה קוראת בהנאה. זה כבר מזמן לא קרה.
כנראה שהיתה צריכה קצת ספרים חדשים שיתנו לה חשק לקרוא.
התרגול של הקריאה יעזור לה להגיע לקריאה יותר חופשית ורצופה, ואולי טעויות הכתיב יעלמו לאט לאט.
(טוב, זה כבר הפחדים שלי... )
והשניה, גם לה זה עשה חשק לתרגל קריאה\כתיבה.
אותי זה שימח מאוד.
חוץ מזה שאני פשוט אוהבת ספרים, כך שביקור בספריה זו חויה רצויה מבחינתי בכל מיקרה.

נשאר רק העניין של האנגלית.
אנחנו מאוד רוצים להמשיך וללמד אותן כתיבה\קריאה של אנגלית. שלא יאבדו את הקצת שכבר רכשו.
הבאתי איתי לארץ את חוברות לימוד האנגלית, אבל הגדולה ממש מסרבת לעבוד בהן.
אולי העבודה עם המורה שהיתה להן, שנתנה לה המון שיעורי בית וגרמה לה לעשות עבודות שהיא ממש לא אהבה, אולי כל זה גורם עכשיו לכך שהיא לא רוצה להסתכל על האנגלית.
חבל. מקוה שהזמן יעשה את שלו,והיא שוב תלמד אנגלית בשמחה.
והשניה, פשוט עסוקה כל כך בעברית, שהאנגלית מחכה קצת, מבחינתה.
היא רק התחילה ללמוד את האותיות, ולגמרי לא שולטת מהן, כך שבכלל לא היגיע ללמוד יסודות הקריאה באנגלית.

אני צריכה להזכיר לעצמי שבגלל כל הטלטלות והמעברים שאנחנו עוברות, הלימוד לא תופס מקום כל כך גדול בחיינו כרגע, ולכן אני שמחה על כל התפתחות שהיא "לימודית" מבחינתי.

[רסיסים_של_אור*]

_הלימוד הוא חלק מהחיים שלנו כרגע.
בגלל העראיות כמעט ואין לימוד מסודר, כמעט ואין עבודה בחוברות, אבל לומדים כל הזמן, מהחיים, פשוט כי זה שם וזה מעניין ומרתק._

זה מה שכתבת מתוך החוויה הנהדרת שלכן, אבל אז נכנס קצת רעש רקע ובלבולים אחרים ויצא לך:

אני צריכה להזכיר לעצמי שבגלל כל הטלטלות והמעברים שאנחנו עוברות, הלימוד לא תופס מקום כל כך גדול בחיינו כרגע

תסמכי עלייך ועליהן, לי מהצד אתן נשמעות כצוות למידה משובח במיוחד
גדול ושבת-שלום

[אורית_אוקו_ערוסי*]

פגשתי באורנה שיפרון.
כמובן שחלק מהשיחה התגלגלה לכיוון חינוך ולימוד.
הזכרתי את עניין שגיעות הכתיב בכלל ולימוד קריאה\כתיבה בכלל.
היא ענתה לי "לנו, המבוגרים, היודעים, אין מונופול על השפה. היא גם של הילדים, וזכותם לעשות בה כרצונם. לכן אין צורך לתקן טעויות כתיב.הילדה כותבת המון, היא משתמשת בכתיבה. כשהיא תרצה לכתוב למישהו כך שיבין אותה, היא תדאג לכתוב נכון."
ובקשר לגיל התחלת לימוד הכתיבה אמרה" אני מכירה ילדים שהתחילו להתעניין בכך בגיל שמונה, תשע, ואפילו 12 . הכל בסדר. כל אחד בזמנו".

הביקור הזה בארץ מחזיר לי את הביטחון ב"צדקת הדרך", מחזיר אותי לעצמי ולמרכז שלי.
בעזרת חברים.
תודה גדולה.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

היום נוסעים להצגה.מחזמר.
טוב, זה לא "אקט לימודי", אבל זה היה חסר , לי לפחות.
באפריקה הלכנו לסרטים, וראינו הצגה אחת. הכל באנגלית, כמובן. הבנות הבינו מה שהבינו, קצת אני הסברתי. מידי כמה חודשים ראיתי שהן מבינות יותר ויותר, ושאני צריכה להסביר פחות ופחות.
לפני שעזבנו את הארץ היינו הולכים להצגת ילדים מידי חודשיים בערך.
כאן יש כזה שפע של הצגות, מכל הסוגים.
אני שמחה שיש לנו הזדמנות לראות הצגה בעברית.עברית זו השפה שלנו.
נכון שחשוב ללמוד אנגלית וכולי וכדומה. אבל תמיד כייף לשמוע עברית.

---

אני מודה בליבי על כך שאנחנו בבית ,ולכן יש לנו את הפריבילגיה לקחת חופשה לכמה זמן שבא לנו, איפה שבא לנו.
הכי כייף

[אורית_אוקו_ערוסי*]

אבל תמיד כייף לשמוע עברית
ויותר מזה, ההומור הישראלי שברור ומובן לכולנו, שלא כמו ההומור האנגלי שאת חלקו לא הבנו כלל בהצגה שראינו בדאר.

---

היום קרה משהו נחמד.
שתי הגדולות שלי יצאו לטייל בבוקר, בלעדי.
הן היגיעו למתחם בית הספר בזמן הפסקה. פגשו כמה בנות שהתחילו לדבר איתן. ונשארו.
הבנות האלה, שהן בכתה ד', גדולות בשנה מהגדולה לי, ממש אימצו את הבנות שלי. שאלו אותן שאלות על אפריקה ,קינאו בהן על שהן בבית ,הזמינו אותן אפילו לשבת איתן בשיעורים, טיפלו בהן ודאגו להן. ממש לא רצו שבנותיי יעזבו.
איזה קטע.
באמצע היום, התקשרה הגדולה, ואמרה שהשניה נעלבה מכמה בנים. היצעתי שיחזרו הביתה. אחר כך דברתי כמה מילים עם האשה ,חברת קיבוץ שעובדת בבית הספר, שנתנה לביתי להתקשר. שאלתי אותה אם זה בסדר שהבנות שם. היא היססה מעט, ואז הוסיפה שהשניה כועסת, ובטוח שהם לא יכולים לטפל ב"בעיות משמעת". חחח! בעיות משמעת של מי?? לבנים שהעליבו אותה יש ,אולי, "בעיות משמעת", ולא לביתי שנעלבה מהן.
בכל מיקרה, יצאתי לקראתן. מסתבר שבזמן שהגדולה דיברה בטלפון, השניה כעסה והלכה, ואז הגדולה לא מצאה אותה. מצאתי אותה בדרך, בוכה.
חזרנו לכיוון בית הספר, וכשהיגענו, באה מולנו השניה , מוקפת בחבורת בנות, מחייכת. מסתבר שהבנות ראו מה קרה ורצו למצוא את השניה, ואחר כך לא מצאו את הגדולה.
הן היקיפו אותנו בשמחה, שאלו גם אותי שאלות, ובעיקר, איך זה שהבנות לא בבית הספר.
היסברתי שלהן שאני החלטתי שהן נשארות בבית.
כל אחת בתורה אמרה אמא שלה אף פעם לא תסכים לזה.
אמרתי להן שכל הורה מחליט על ילדיו, ובוחר עבורם את מה שנראה לו הכי טוב עבורם.
הן התחננו שארשה לבנותיי להישאר איתן עוד.
הסכמתי שישארו שם עד ארוחת הצהריים. הילדים נשארים בבית הספר עד ארבע לפחות... זה יותר מידי בעיני.
בכל מיקרה, השניה התעייפה עוד קודם, והן חזרו הביתה.
סבא שאל אותן איך היה בשיעורים. הגדולה ענתה שהיה משעמם.
אני שאלתי איך היו המורים, והיא ענתה שהיו בסדר, רק אחת היתה מאוד רצינית.
שוב דיברנו על זה שההורים מחליטים עבור ילדיהם אם ילכו לבית הספר , ואז אמרה לי השניה:
"אמא, תודה שהחלטת בשבילנו אחרת".

אני יודעת שיש הורים שמשאירים את זכות הבחירה אם ללכת לביה"ס בידי ילדיהם.אין הרבה כאלה וזה היה הסבר שהתאים לסיטואציה...

[אורית_אוקו_ערוסי*]

בוקר.
הגדולה התעוררה, התלבשה ויצאה לטיול -בוקר.
השניה התעוררה ובקשה לעשות מקלחת.
ישבה זמן במקלחת, ואז באה להעיר אותי.
זהו, נגמר לי הלילה...
אז מה עושים עכשיו? השניה רוצה שהגדולה "תחזור כבר!".
התישבנו על הכורסאות בסלון.
את רוצה לעבוד בחוברת?
אהה, לא עכשיו.
אז אולי נכין את הלוח של אותיות הדפוס והכתב שתכננו להכין?
אוף, בסדר...
לקחתי נייר וטושים, והתחלתי לכתוב כל אות בדפוס, ולידה אותה האות בכתב, וכל צמד בצבע אחר.
מידי פעם ביקשה השניה לכתוב בעצמה את אחת מאותיות הדפוס.
בסוף תלינו את התוצאה על הקיר ליד שולחן האוכל, כמו שהיה לנו בבית בטנזניה.
נראה לי שהיא לומדת את אותיות הכתב בצ'יק-צ'ק.
אחר כך לקחתי את המחברת שלה, וכתבתי בכל שורה אות כתב אחת, ולידה את אותה האות פעמיים במקוקו, בכדי שתדע שאם היא רוצה לתרגל אותן, אז יש לה מוכן.
חיפשתי חוברת ללימוד אותיות הכתב, אבל לא מצאתי משהו מתאים, בסוף הכנו בעצמנו.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

הגדולה מצאה לה כאן חברה טובה.
עשתה לה כרטיס מקושט ובו כתבה לה כמה היא אוהבת אותה וכמה היא תהיה עצובה לעזוב שוב לאפריקה.
בתחילה ביקשה שאכתוב עבורה, ואז התחרטה, כי "הכתב שלי לא מובן", והתישבה לכתוב בעצמה, בדפוס.
תוך כדי כתיבה שאלה מידי פעם איך כותבים מילה כזאת או אחרת, ובסוף הגישה לי לקרוא. סוחט דמעות.
זו הפעם הראשונה שזכור לי שהיא מבקשת עזרה בכתיבת מילים בכדי שלא יהיו לה טעויות.
היתה עוד טעות אחת או שתיים, אבל הצלחתי לשלוט בעצמי ולא אמרתי כלום, חוץ מ"יופי", או משהו דומה.
אני רואה שהכתיבה בעברית מאוד מעסיקה אותה כאן. האנגלית קצת נדחקה הצידה, אבל זה בסדר מבחינתי.

השניה עדיין מעירה הערות על אותיות ההתחלה של המילים. קוראת מספרים בכל מקום.

טוב, הכל הולך יותר לאט בגלל המעברים, אבל עדיין "הולך", כלומר, זה שם, זה חלק מהחיים.וזה כייף לראות שהן משתמשות באותיות, בכתיבה וקריאה, במספרים.
ובעצם, זה די מצחיק שאני שמה לב רק לדברים האלה, שהרי בעצם זה שאנחנו חיים, אנחנו לומדים כל הזמן, מכל צעד, מכל טיול, עוד שם של עץ או חרק, נחל, או תופעת טבע כל שהיא, או על אינטראקציות בין אנשים, התחברות, ריב, התפייסות, אנשים ממקומות שונים בעולם, וכל אחד מביא איתו דברים חדשים ומעניינים.
למשל, הגדולה היום נפגשה עם החברה שלה, ואותה החברה הביאה איתה חברה נוספת, עולה חדשה מרוסיה, שלא דוברת עברית. אז הגדולה שלי דברה איתה באנגלית. איזה יופי בשבילה שהיא יודעת אנגלית, והיא תמיד שמחה להזדמנות להשתמש בשפה.

שורה תחתונה, לומדים כל הזמן. לא רק מה שמדיד, לא רק מה מוגדר כחומר לימודי בבית ספר.
הכל. החיים עצמם. וכל יום חדש שמגיע מביא איתו שיעורים מעניינים של חיים יפים.
נעים לי שאין דגש על לימוד מובנה. יותר נוח לי כך, שהכל בא עם הזרימה של החיים, עם מה שמביא לנו יום ביומו.

תודה.

[רסיסים_של_אור*]

ובעצם, זה די מצחיק שאני שמה לב רק לדברים האלה, שהרי בעצם זה שאנחנו חיים, אנחנו לומדים כל הזמן, מכל צעד, מכל טיול, עוד שם של עץ או חרק, נחל, או תופעת טבע כל שהיא, או על אינטראקציות בין אנשים, התחברות, ריב, התפייסות, אנשים ממקומות שונים בעולם, וכל אחד מביא איתו דברים חדשים ומעניינים.

למשל, הגדולה היום נפגשה עם החברה שלה, ואותה החברה הביאה איתה חברה נוספת, עולה חדשה מרוסיה, שלא דוברת עברית. אז הגדולה שלי דברה איתה באנגלית. איזה יופי בשבילה שהיא יודעת אנגלית, והיא תמיד שמחה להזדמנות להשתמש בשפה.

תודה

[אורית_אוקו_ערוסי*]

בשיחה על השביל עם חדוה, היא אמרה :
"למה הילד צריך להתמקד במשהו? למה כל הזמן צריך לעשות משהו? למה אי אפשר פשוט לחיות? "
אוקיי, אמרתי לה ולעצמי, היא צודקת. הבת הגדולה שלי כבר בת 9 וחצי, ועדיין לא קוראת ברצף, ולא קוראת ספרים, ואין לה נושא מיוחד שבו היא אוהבת לעסוק. יש לה המווווון נושאים בהם היא אוהבת לעסוק. וזה בסדר . גם אחותה בת השבע שעדיין לא קוראת בכלל, אלא רק מכירה את האותיות היא בסדר. אנחנו הרי לא ממהרים לשום מקום. הן עדיין צעירות והכל פתוח, והחיים יפים, ויש לחיות אותם במלואם, ובמלוא הנוכחות וההנאה.
הכל בסדר. |מנגבת זיעה מהמצח בחיוך|

[ליזה_ליזה*]

פתאום גיליתי את הבלוג הזה, איזה כיף!

"אמא, תודה שהחלטת בשבילנו אחרת".
המילים האלו שקולות כנגד כל הקשיים והלבטים. מקוה לשמוע אותן גם אני ביום מן הימים.

[בלה_שנדמה_לה*]

"למה הילד צריך להתמקד במשהו? למה כל הזמן צריך לעשות משהו? למה אי אפשר פשוט לחיות? "
הולכת לתלות בגדול על המקרר, על כל משקוף ועל כל חלון של הבית!!!!!

[אורית_אוקו_ערוסי*]

היינו ביומולדת . הבנות קיבלו חיות פלסטיק.
השניה והקטנה קיבלו כל אחת גם דינוזאור אחד.
השניה התעניינה איך קוראים לדינוזאורים, מה השם האמיתי שלהם.הלכנו לספריה לחפש ספר על דינוזאורים. היה רק ספר אחד ובו מצאנו את הדינוזאור של השניה, אבל לא בטוחים בקשר לזה של הקטנה. אמרתי לשניה שאחפש גם באינטרנט.
בבית באפריקה יש לנו ספר על דינוזאורים. חבל שהוא לא איתנו כאן...

בבית של חברה, הגדולה לוקחת ספר ילדים, פותחת וקוראת. אותיות גדולות, מעט מילים בכל עמוד. "זה יכול להתאים לך", היא אומרת לשניה.
היה לי כייף לראות שהיא לוקחת ספר ופותחת לקרוא בו. אותיות גדולות, אותיות קטנות, לא חשוב, העיקר ההתעסקות בזה.

בדרך לספריה השניה אומרת לי: "אמא, אני יכולה לזהות את אותיות הכתב רק אם יש לידן את אותיות הדפוס. אחרת זה מבלבל אותי. פעם חשבתי שהאותיות המוזרות זה הדפוס והשניות זה הכתב, אבל עכשיו אני יודעת שזה ההפך."
עניתי לה שככל שתשתמש באותיות הכתב תכיר אותן יותר טוב.
"אז אני צריכה שיתנו לי הזדמנויות להשתמש בהן", היא עונה.
"את יוצרת לעצמך את ההזדמנויות ,את לא צריכה שמישהו אחר יעשה את זה עבורך" אמרתי.
"נכון", היא אומרת וצוחקת.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

שמעתי שיחה מקרית בין הגדולה למוכר מיקרי בקניון. הוא שאל אם היא בחופש מבית ספר, והיא אמרה שאנחנו פשוט לא גרים בארץ, ובאנו לביקור. שאלתי אותה למה בחרה בתשובה הזאת, אז היא ענתה שאם היא אומרת שהיא לא בבית ספר בכלל אז מתחילים לשאול כל מיני שאלות מעצבנות שאין לה כוח לענות עליהן.
חייכתי לעצמי. היא מצאה לעצמה מוצא נוח.
אמרתי לה שאם היא רוצה היא יכולה גם להגיד שפשוט אמא שלה החליטה שהיא בבית ולא בבית ספר.
אחרי כשבוע היינו בבריכה והיו שם שתי נערות שהגדולה התחברה איתן. כמובן שבסופו של הדבר השיחה היגיעה גם לשאלת השאלות על בית הספר, ואז שמעתי את הגדולה אומרת שאמא שלה החליטה שהן בחינוך ביתי. שתי הנערות הפנו אלי את מבטן בפליאה גדולה ושאלו כלא מאמינות "מה, את באמת לא רוצה שהבנות ילכו לבית ספר??"
חייכתי אליהן והנדתי את ראשי לשלילה.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

שעורי חלילית.
לגדולה קנינו חלילית כבר לפני שנים, כהיתה אולי בת חמש. מידי פעם היתה לוקחת אותה, מנסה קצת לנגן, אחר עוזבת אותה לחודש-חודשיים, וחוזר חלילה. אני לימדתי אותה את הבסיס לנגינת בחלילית ממה שזכור לי מילדותי.
לפני שעזבנו לאפריקה קנינו חוברת ללימוד עצמי בחלילית. שם היא המשיכה בקצב שלה, מידי פעם.
בטנזניה ניסינו למצוא מורה לחלילית, ללא הצלחה, כי הרגשתי שיש דברים שהגדולה מעדיפה ללמוד לעיתים ממישהו שאינו אמא שלה.
והנה, כאן, הזדמן לנו ,על הדרך כמעט אפשר להגיד, בחור מוכשר ומוזיקאי בחסד, שהסכים ללמד את בנותיי מוזיקה דרך החלילית.
מיד קניתי שלוש חליליות (שיהיה לכל אחת).השניה גם רצתה מאוד לנסות לנגן. גם אותה לימדתי קצת. סבלנותה תמיד היתה מוגבלת, ולכן היינו עובדות על זה רק כמה דקות פעם ב...
השיעור הראשון היגיע, כולנו התרגשנו מאוד, המורה נכנס ו... כאילו תמיד היה שם. הוא שבה את לב הבנות מיד, וגם את ליבי. נעים, סבלני, זורם עם מה שבה (טוב, בוגר חינוך ביתי ). השניה עדיין לא יודעת לקרוא תווים, והוא מלמד אותה עם הכלים שיש לה, פשוט לנגן קצת, ומנגינות קלות בעל-פה. עם הגדולה הוא עובד על מקצבים ומנגינות קצת יותר מורכבות.

אתמול, לפני השיעור, הגדולה סירבה להתאמן. אמרה שזה קשה מידי, אמרה שהיא פוחדת שאם תטעה הוא יכעס, שאם ידע שהיא לא התאמנה יכעס משהו שהיא סוחבת איתה עוד מהימים שהיתה הולכת שלושה ימים בשבוע לבית ספר בניירובי.
לקחתי לה את החלילית מהיד, והסתכלתי לה בעיניים. אמרתי לה שהמורה הזה לא כועס. הוא בא ללמד אותן בשמחה. ועכשיו, ביקשתי שתנסה לנגן את הקטע המדובר. היא ניסתה, בהתחלה לאט. ביקשתי שתחזור בכל פעם על קטע שבו התקשתה, עד שהצליחה לנגן אותו בקלות יתר. ואז את כל הקטע ביחד.
"הנה, ניגנת את זה. הצלחת!"
"כן, אבל זה היה קשה..."
" אבל הצלחת ".

אחר כך באה לשיעור בשמחה ונהנתה מאוד.

זה היה שיעור תיקון עבורי. גם אני למדתי מוזיקה בילדותי, חלילית, פסנתר, ואפילו שנה אחת על צ'לו. הייתי מהטובים, מהמבטיחים. שנאתי להתאמן, פחדתי לטעות, פחדתי שיגלו שלא התאמנתי, בסוף עזבתי את המוזיקה לגמרי.
הגדולה שלי היתה מראה חזקה עבורי, ודרכה עשיתי תיקון לאותה תקופה. עכשיו אני מבינה כמה אני אוהבת מוזיקה, ונהנית לחזור לזה דרך הבנות שלי.

תודה.

[רסיסים_של_אור*]

אוריתוש, כל-כך מרגש ומעשיר לקרוא אותך ואתכן ואיזה כיף שאת ממשיכה לעדכן ולתת מעצמך.
הנה עובר לו עוד שבוע ולא יוצא לי להרים טלפון, שולחת חיבוק גדול גדול והרבה געגוע