בדידותו של בוחר האבטיח

[אשה_שמחה*]

את כותבת כל כך מדויק ומקסים , תענוג צרוף. @}

[צפרדע_ית]

מקסים!
לי היה קשה להסביר את עניין האמא בחליל הקסם, הראשנייה הזדעזעה קשות מהתגובה שלה לעובדה שפאמינו ערק למחנה שכנגד...
איפה משיגים DVD של חליל הקסם? - בספריות הוידאו יש גרסה חדשה, של קנט' בראנה - מאוד מלחמתית אמנם אך מעוררת מחשבות - הראשנים נהנו.
מצטרפת לקריאה - אנא המשיכי לכתוב!
ץ

[מיצי_החתולה*]

_קראתי

ואמשיך לקרוא
תמיד_

[פלוני_אלמונית*]

תודה{@

[פלוני_אלמונית*]

לפעמים מתחשק לאתר בנבכים, מי היה האדם שנתן לנו מתנה משמעותית שאחרכך הפכה לחלק מאיתנו כאילו מאז ומעולם.
לפעמים נזכרים, ולרוב לא. מי דיבר איתי בפעם הראשונה על חיתולי בד? מי יודע.
אני כן זוכרת מתי ראיתי לראשונה רצועות בד מוכתמות בדם חום שלא ירד בכביסה על חבל ואיזו התרגשות זה עורר בי אז.
לא זוכרת מי היה האדם היקר שאמר לי לפני כמה עשורים, בועת שקט צלולה בתוך רעש השמחה: "נדיה קומאנצ'י היא ילדה מסכנה".
זה היה כמו שוק לכל המערכות. העיניים הילדותיות בהן ספגתי את מראה הברבור המתעקל עד בלי די הזה, האזניים הילדותיות שקלטו את ההתפעמות של הגדולים. ההתאהבות הלאומית בה, והמשפחתית, ההתכנסות בסלון עם שכנים, ההתעלסות שבשתיקה עם נדיה קומאנצ'י, לא הותירו מקום לספק או למחשבות כפירה כה נועזות. שם אולי נולדה לי הטלת הספק וניגלה רמז על העולמות הקסומים שאת דלתם היא פותחת.
הצורך לשחזר את ההתרגשות אותה חווינו אחיי ואני, לקחת את תפקיד ההורה ברצינות הראויה, בהמשכיות המתבקשת, לקנות אבטיח וגרעינים ולהתכוון על שעות משונות ולשמוח כל כך, ולשפוע יחד כמויות אהבה בחלל הסלון היישר אל המסך שלעולם ישיב לך אהבה כגמולך ותדיר יבטיח עוד יותר לפעם הבאה, הוא לא צורך קטן או בר התעלמות בקלות. להימנע משיחזור חוויות ילדות, זה אנטי הישרדותי.
אני למשל, עד שלא אחשיך חדרים בשבע בערב כשהילדים המקולחים לובשים פיג'מות בסלון והולכים לאכול מקושקשת, ובזמן שהם אוכלים ארסס בפליט טוב טוב על הקירות ועל הרשתות ואסגור את הדלת, חווית האימהות שלי לא תהיה שלמה. ומילא אני, מה יהיה עליהם?
אז הילדה הקטנה חזרה היום בצהריים מהשכנים ואמרה "היו ישראליות! והן הניפו מן חבל כזה ממש גבוה ותפסו בול באותו מקום!" ובעיניים נוצצות הוסיפה בשקט "בא לי גם".
אז הגדולה אמרה "אבל בשביל זההההה", בקול קנטרני, "צריך להיות מאאד מאאאד מאאאאד..."
"ששש! בא לה גם אז היא יכולה גם" אני מהסה אותה.
והיא תולה בי עיניים מתעגלות מחומרת חוסר הצדק שנעשה בה "אבל אמא! את יודעת כמה צריך ללמוד בשביל לעשות את זה????!!" וכולה עלבון על שבמקום הערכה על הבקיאות קיבלה השתקה.
הרבה זמן, אני אומרת לה. אז מה? גם מסע בן אלף מילין...
והיא משתיקה אותי "בסדר, בסדר, אני יודעת"
את יודעת? אני מתפלאה.
"כן!" היא עונה בבוז וחוסר סבלנות ופורשת משם, כשהיא מפטירה מעבר לכתף: "...מתחיל במילה אחת."
ומוסיפה בזעף
"אוקיי?!"

[פלוני_אלמונית*]

איפה משיגים DVD של חליל הקסם?
כדאי מאד להתעקש על הגירסה הקולנועית של ברגמן. אמנם בשבדית, אבל בינינו, זה לא שהאזניים ניצלות לנו אחרי שהתרגלנו נורא לגרמנית. (ומי שכן, סליחה על הנורא ישראליות מצדי ומן הסתם זה כדאי גם לכם, אחרי שהתרגלתם רק לגרמנית (-: )

[פלוני_אלמונית*]

כמחווה לשם הדף הזה, צץ לו פתאם ארועון-זוטא שהזכיר לי שבזמנו הרגשתי איך עומד להיכתב לי ההייקו הכי לא תקני בעולם, אחד כזה שמחייב ענישה בספוקו ראוותני בככר העיר, עד כדי כך מפורט ורב מילים ומיליי מילים, אלמלא כל גברתני העולם היו מתחילים לבכות למקראו. בקיצור היה לי, ועדיין יש לי בעצם, המון, המון מה להגיד על בדידותו של בוחר האבטיח. לא נתקלתי מימי בגולם שצופן בתוכו מידע כה רב על ההוויה הגברית כמו צירוף המילים הזה.
טוב, חאלאס היסחפות. בהוויה הגברית כמו בהוויה הגברית, פחות מילים, יותר תכל'ס. אז ככה:
הבעל שלי, שיצא , שוב, מהמכולת, סיפר ככה: (ככה זה עם תינוק יונק נרדם בכסא אוטו. יוצא שרואים המון מבעד לשמשה את הבעל יוצא ונכנס מהמכולת. עם הוראות. עם סיכוי כה אדיר לפיספוס ההוראות. שזה כל כך חתיכת ניג'וס, אבל הנה, בחיי, תמצית ההוויה הנשית, להידחף עם ההגיג הזה ממש בתוכי תוכו של נסיון לדבר על ההוויה הגברית.) טוב. די. ולעניין:
אז הוא סיפר שבעומדו ליד ארגז האבטיחים עמד לידו זה שמסדר אותם ואת כל הירקות, (איש דתי ועגול ששר כל הזמן. אחד שדווקא משמח אותי לראות שהוא מתעסק באוכל ושכפה עלי אכילת פטריה טריה כשהייתי בסוף ההריון בנזיפה "מה לא תודה? זה לא בשבילך, זה בשבילו!" כשהוא מניע את הגבה אל הבטן בפמיליאריות כזאת, עוקף אותי (כבר אז הייתי צריכה להבין שזה בן.)
בקיצור (אולי אם אני אעבור לגוף ראשון אצליח להגיע לעניין): "ראיתי אותו עומד לידי אז אמרתי לו אחי אולי אתה בוחר לי אחד טוב?" והוא ענה "אין בעיה אחי אבל אין לי כבר כוח. תרים אתה ותדפוק ואני ישמע ויגיד לך."

לא האמנתי לו בהתחלה. חשבתי שזו הסתלבטות גורפת עלי ועל הציטוטים שאני מביאה ממנו. אבל הוא התעקש שזה באמת היה.
מה, וככה עשיתם? אתה מרים ודופק והוא מקשיב?
כן.

[מיכל_אמא_של_ליאור*]

היי, גיליתי רק כעת , קראתי את כל הדף ברצף אחד ! נהדר ! תמשיכי , תכתבי כאילו אנו לא קיימים , ותדעי שמייד נציץ לך מעבר לכתף לקרוא

[שביל_בצד*]

יווו את מה זה מזכירה לי את אמא שלי, עד שאתן מגיעות לעניין: עם הסתעפויות והקדמות ודוגמאות ודוגמאות לאיך לא ולאילו זה לא היה כך והשוואות וניגודיות.
אני קוראת וצוחקת. ופתאום מגלה שגם אני ככה, מוכרחה שיבינו אותי על קוצו של יוד, כל זוטא נראית לי בעלת משמעות. אח, אנחנו פלפלני גמרא מוחמצות.
זהו, מפסיקה להפריע

[סגו_לה*]

לא ברור לי איך רק עכשיו גיליתי את הדף המתוק הזה,אבל קראתי אותו בשקיקה,שמחה שלא גיליתי קודם,
ככה אפשר לקרוא המון רצוף

רק הצעת יעול קטנה,תעשי טובה ותני לעצמך איזה ניק,מקווה שתקבלי את ההערה באהבה-אם לא את רשאית למחוק.

[לוטם_מרווני*]

אוהבת לקרוא אותך, כמו ספר נפלא.
האהבה שאת מתארת לבן הצעיר מוכרת לי. להסתכל על הבעות הפנים שלו ולהזכר באביו. להתבונן באבא שלו ולראות את ההבעות של הבן. האהבה נדבקת חזק יותר ותתארי לך שזה בטח קורה לסבתא כשהיא עם הנכדה. ולדוד עם האחיינית/ין וכו'. נפלאות התורשה ותורת האהבה.תודה@}

[דניאלה*]

היי, גיליתי רק כעת , קראתי את כל הדף ברצף אחד ! נהדר ! תמשיכי , תכתבי כאילו אנו לא קיימים , ותדעי שמייד נציץ לך מעבר לכתף לקרוא

_לא ברור לי איך רק עכשיו גיליתי את הדף המתוק הזה,אבל קראתי אותו בשקיקה,שמחה שלא גיליתי קודם,
ככה אפשר לקרוא המון רצוף_

תעשי טובה ותני לעצמך איזה ניק

@} @} @}

[מיכל_שץ*]

תעשי טובה ותני לעצמך איזה ניק
כן! ככה גם נדע במה חדש שכתבת.

<מתמוגגת!>

[הגבירה_בחום*]

<מתמוגגת!>
(-:

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

נפל האסימון...

<עד עכשיו באמת חשבתי שכולם נכנסים לדף הזה לדון בדרך הטובה ביותר לבחור אבטיחים בשוק.>

פנינים שאי אפשר לתאר, ובישולים שוחים בשמן אבל טעימים טעימים....
סמבוסק נחשב? יש אפוי (עם גבינה) ומטוגן (במילוי חומוס פיקנטי אלוהי).

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

אני אמא לבן זמן קצר מאד
ומזל טוב

[יוחנן_בצק*]

[בדידותו_של_בוחר_האבטיח*]

יו איזה כיף
תודה רבה.
סמבוסק בהחלט נחשב! ( העיקר בצק (-: )
יש אפוי (עם גבינה) ומטוגן (במילוי חומוס פיקנטי אלוהי). מתכון?

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

מתכון?
אגלח מאמא שלי בהזדמנות

[צל_הימים*]

מדוייקת. גם ברבדים ובניואנסים. כמו שאני הייתי רוצה.

[בדידותו_של_בוחר_האבטיח*]

תודה
מעתיקה לכאן קטע, שכתבתי למישהי איפושהוא והוא נשאר מיובש (או אולי ייבש את הדיון שם.) הייתי רוצה לזכור את מה שייעצתי לה. אני מרגישה שזה נורא נכון, מה שכתבתי, וכמעט משועשעת למחשבה על ההתמודדות שלי בזמן אמת. עכשיו, שגמרתי ספונג'ה בחצות הליל ואני כבר מתרגזת על ההערות שבטח יהיו לחמותי מחר. פתאם הבית היפה והחמוד שלי הוא רק הפינות המבולגנות. אני רואה אותן כל הערב. משווה להן חן, רואה בעיניים שלי חן ("מוצאת חן בעיניי" (-: ), פתאם רואה אותן בעיניים שלה. ואז היא מתחילה לרצות לקנות לנו. ופתאם אני מבינה שהיא רוצה לשפר את המצב התחזוקתי של החיים שלנו, דרך קוצץ סלט משוכלל. דרך צעצועים חדשים לילדים, דרך תיק יקר נורא. היא אשה טובה. אשה טובה באמת. והיא רוצה באמת שיהיה לנו טוב וגם עושה הרבה בשביל זה. ואני אוהבת אותה. ומעריכה את ההתמודדות האמיצה שלה עם דרך החיים שלנו. היא מקבלת את זה. בזעזוע, אבל מקבלת. אשה שהיתה גננת כל החיים שלה. מה היא צריכה את זה. אז היא מקבלת את זה. לרוב בשתיקה. או כמו שגיסתי אמרה לי פעם בטוב לב, על הבלגן בבית שלנו בביקורים שלה "היא רואה הכל, ולא אומרת לכם כלום. אבל אל תדאגי היא אומרת את זה לאנשים אחרים". והרואה הכל הזה הוא עוד אחרי שלכבודה אני ממש מסדרת. ובכל זאת, היא החמות הכי לא נודניקית והכי תומכת שהכרתי. הכי רכה ואכפתית ומוכנה בכל רגע לשכוח כל מה שעשינו לה עד עכשיו. ויש בזה רוחב לב עצום. בהתחשב בכמה שאנחנו מאכזבים. אני נעה ביני לביני בכתיבה מטון ציני לטון רך ואמיתי לגמרי. היא אשה אהובה מאד בבית הזה. אני לפעמים משתגעת מכמה מאכזבים אנחנו יכולים להיות, כי באמת, אני יודעת שהבלוג הזה אנונימי אבל יש לכם את המילה שלי, אנחנו משפחה ממש מקסימה, ומגדלים את הילדים נהדר. אנחנו מאכזבים בזה שתמיד אין לנו כסף ובזה שאנחנו מתעללים בילדים ומונעים מהם זכויות יסוד. ואלה שני דברים שאי אפשר להתווכח איתם. בעיקר כי היא לא אומרת לנו אותם. אפילו לא כשהיא נותנת לנו כסף.
והיא באה מחר. והבית נראה לי שוב זוועה. אז מביאה לי את הקטע ההוא לכאן. ואני תוהה, האם הפחד הנצחי מהחמות באשר לניהול הבית הוא פשוט כי לקחנו ממנה ילד וחובתינו, לפניה, לטפל בו טוב לפחות כמוה, אם לא יותר, אם בכלל אפשר יותר, ומה בכלל חשבנו כשכתבנו לפחות כמוה ודימיינו שאפשר יותר. כשחושבים על זה ככה, יש להתפלא ולהודות שלא כל חיי הנישואין הם רצף אחד ארוך של פחד בעתה תבהלה וייסורים מפני החמות. ועם זו, הם בהחלט אינם כאלה. אפילו התייעצתי איתה כשרבנו. אולי בגלל יסורי מצפון על מחוזות העצב והכעס שהבאתי אליהם את הילד שלה. אולי כי סתם רציתי להתחנף כדי שתחשוב שאני טובה. כך או כך היא נתנה לי עצות טובות ואני מיישמת אותן עדיין. בכל אופן, עם כל הדיבורים היפים והמילים המרשימות, מחר היא באה ואפילו שסידרתי ושטפתי, יש כתמים חומים על קרקעית הכיור, וערימת בלגן על המדף בכניסה. ועוד. בפעם הלפני קודמת שהיא באה היא ביקשה בעדינות אקונומיקה והלבינה את הכיור. אז לפני הפעם האחרונה שבאה הלבנתי אותו בעצמי. והיא באה ואמרה "הנה, את רואה, מאז שעשיתי לך עם אקונומיקה הכיור נראה טוב" ואז לא ידעתי אם זה לטובתי להודות שניקיתי בעצמי או שצריך לשתוק ולשמח אותה שהניקיון שלה מחזיק.
אז הנה הקטע ההוא ללילה טוב:

_אולי בשיחות איתה תדברו עליה ?
לפעמים, מבוגרים, כל מה שהם רוצים זה לשתף בעומס החוויה שלהם. החוויה השונה שלנו לא משאירה לזה מקום, ואז, כדי לכבוש מקום לסיפור שלהם בכוח, הם הופכים בלי משים את מחיקת הסיפור שלנו למטרה, כדי שלסיפור שלהם יהיה מקום והמשך קיום , ולא בהכרח כי אנחנו כאלה לא שווים...וככל שהם מזדקנים הם עושים את זה יותר מסורבל.
לדעתי הרמיסה הזאת, שחוזרת בכל כך הרבה סיפורי חמיות- כלות ואפילו סבתות ונשות-נכד, נובעת פעמים רבות רק מהתשוקה לספר, לשתף, ללמד, ואף לעבד בעצמם את מה שעשו ראו וחוו בעצמם כל השנים, שזה המון, וזה מן הסתם מרגש מסעיר וכבד, לפחות כמו החוויה שלנו... וכאמור, לאדם המזדקן כנראה מאד בוער להבטיח שלסיפור שלו יהיה המשך קיום, בעיקר לקראת לכתו. זה נראה לי צו חזק הישרדותית, ולכן חסר טעם להילחם בו. לכן אולי מוטב ללמוד איך לאפשר לה לתת לך את הסיפור שלה._

לא, במחשבה שניה זה לא עליה הקטע הזה. היא מסיפור אחר.

[אשה_שמחה*]

זה לא עליה הקטע הזה_ אבל (כבר כשקראתי את זה בדף שבו נכתב וזיהיתי אותך במילים החכמות) זה מאוד עזר לי להבין את סבתי (בת 95, שזה אני משערת די _לקראת לכתו ). מאוד עזר לי. אפילו החלטתי שמעכשיו כשאני מדברת איתה אני משתדלת בעיקר לשתוק, ולהקשיב.

[חוחית*]

שכחתי את הדף המעולה הזה ואז נזכרתי, ואז התמוגגתי, אוי כמה שהתמוגגתי.
וגם חייבת לשתף (למרות שמדובר בפוסט מלפני עשרה ימים שרק היום קראתי), מזכרונותי על השיר "אליעזר בן יהודה"
כשהייתי בכתה ג' הנושא המרכזי של משרד החינוך היה "מאה שנה להחייאת השפה העברית" או משהו כזה, זה אחד הזכרונות הבודדים שלי מהשנים הללו, כל השנה למדנו בשיעורי מוסיקה לשיר את השיר הנהדר הזה, ואני, שתמיד אהבתי גם מוסיקה וגם מלים, חקקתי אותו עמוק במוח ואני עדיין זוכרת את כל המלים.
חוצמזה גם אני חולה על מתי כספי ועל חלווה'לה ועליך ועל כל מה שאת כותבת.
@}

[בדידותו_של_בוחר_האבטיח*]

מאוד עזר לי.
משמח. תודה שכתבת.

אני לא יודעת אם כולם שם יצאו כמוה. אחת מהתינוקות שגדלו בבית תינוקות ובבתי ילדים ושהעבירו את כולם בגיל ארבע מרמת חרפוני לנאות טרללוני, אולי מסיבות בטחוניות אבל נדמה לי שלא, והאמהות היו עושות סבב, כל חודש היתה אמא אחת נוסעת לנאות טרללוני לבקר את הילדים מרמת חרפוני, וכך כל ילד היה רואה את אמו אחת לחמישה חודשים. זה קצה קציה של התחלת סיפור שאפשר לכתוב אותו. ביקשתי מגיסותיי שיכתבו. לא יודעת למה זה חשוב. אבל נראה לי מטורף לא לכתוב. ככה בנדודים בין הרמה והנאות ודומיהם במשך שמונים שנה יצאה אשה, שאין לה סיפור. ושאם יש כמה שורות אז מה זה משנה, ולא צריך להפריע איתן. אשה שאפשר לקרוא לה "צמצמוני ואשמח". והזמן היחיד שהיא לא מצמצמת עצמה אלא דווקא מרחיבה עיניים בפליאה רבה, הוא כשהיא רואה אשה שכן יש לה סיפור, ושלדעתה הוא כן משנה. זה מביך אותה עד אימה. אני חושבת שאם ממש הייתי שומעת אותה לדבר על זה היא היתה אומרת שזה חזירי. שזו התנהגות חזירית להסתובב בעולם כאילו את חשובה. בלי טיפת רוע או ארס. כך, במבע תמים של ילדה, כך היא חושבת את זה.
וכשכתבתי בעדנה כה רבה "ללמוד איך לאפשר לה לתת לך את הסיפור שלה" כתבתי ולא ידעתי בכלל מה כתבתי. כי כשאני משדרת לה "הסיפור שלך מעניין אותי" היא מיד משיבה בכל אמצעי אפשרי (הצעה לדג מלוח מצויין, אולי סיבוב במגה? יש כלי מטבח נהדרים) שלא רק שהוא לא מעניין, הוא לחלוטין חסר חשיבות, ובכלל למה להגזים ולקרוא לזה סיפור.
כל כך הצחיק אותי כשאהרונק'לה והגב והיא יצאו לנופש הארבע-עשר שנתי של משרד הביטחון בבית מלון, ושאלתי אותה ברגע של חוסר ריכוז "איך אתם מבלים" והיא ענתה בבהלה "מה פתאם מבלים? באנו לפה בגלל הטיפולים של אהרונק'לה."
אני יודעת שיש את טיפוס הפולניה, זה לא הטיפוס הזה. זה אחר לגמרי. כמו ילדה מנומסת, טובה, עם שמלה וסרט לבן ענק בשיער בצילום שחור לבן שתפסו אותה מחטטת באף ושאלו "נו איך, נעים לחטט באף?" והבהלה שלה בעקבות זעזוע כזה. מה פתאם נעים?
אני בטוחה שלא כולם שם מכל בתי הילדים בנאות דשא תשגעני יצאו ככה. איכשהוא אני מרגישה שכולם התעוררו, והיא עדיין מאמינה. מאמינה שלא מתחבקים ולא מלטפים ושלא נעים מכלום. חביתה קרה. היא אוהבת חביתה קרה כי עד שהיה מגיע האוכל מהחדר אוכל לבית ילדים החביתות היו מתקררות. וכולנו הרי אוהבים מה שנתנו לנו בילדות. וככה, באופן מוזר, היא מתעלת את הצורך לתת חיבה ואהבה , לחפצים קטנים וחדשים. בא לי לבכות כשאני כותבת את זה. נראה שלגבי הרעפת אהבה פיזית ומילולית על אנשים הכללים היו ברורים, והם עדיין תקפים. אבל חפצים? מבריקים וחדשים? על זה לא אמרו.
כשהיא באה אלינו אנחנו מתרגשים מאד, כל אחד מסיבותיו הוא אבל לכולם הסיבה קשורה באהבה. והיא באיפוק, בהתרגשות גדולה גם כן, מסיימת את פרק הפגישה, וניגשת לקומקום החשמלי שקנתה לנו בפעם הקודמת, מלטפת אותו ומתחילה להשמיע בקול אהבה גדולה אליו, בניגון עולה ויורד "אוי כמה שהוא יפה! כמה שהוא מיוחד! איזה קומקום מוצלח! ולוקחת מטלית יבשה ומבריקה אותו, בתנועות שופעות תשומת לב, חיבה מתוקה, רכות. הנכדים שלה בינתיים פותחים את המתנות ומסתכלים עליה. הקטנה מתחילה לספר לה סיפור על משהו שקרה עם בובה דומה שהיתה לה, היא מאבדת קשב אחרי שניה ורוצה לדבר על הקומקום. אחרי שהיא קנתה לנו את המקרר, זה היה ממש נוגע ללב. בגלל שמקרר דומה בגודלו לאדם, פחות או יותר, ההתחבקות איתו, הליטופים שלו מבפנים, ההברקה שלו, כל זה היה כמעט יותר מדי. לקח לי כמה שנים לפרום את התופעה הזו מקורי ההסבר השטחי שעוטפים אותה, לפרק אותה מהתפאורה הדלה של מראית העין שלה, ולהתחיל להבין מה הקטע. היא רוצה לאהוב. עמוסה באהבה עד להתפקע, היא נכנסת למגה, ורוכשת לה סטטיסטים שמקבלים את אהבתה בהסכמה שבשתיקה. אנשים? איך עושים את זה לאנשים? המצאה משונה כזאת.
היא כן רואה את זה אצל אחרים. קרובי משפחה בני גילה, ובני גורלה, שמנשקים ומחבקים את הנכדים שלהם בלי סוף.שמתגאים בילדיהם בקול רם ובעיניים נוצצות. עיניה כלות לבה נצבט והיא ממלמלת " הנכדים של ראוותניה ושפמנון כל כך אוהבים אותם. הקשר שלהם עם הילדים מצויין. הם משפחה מוצלחת".
בכיתי בלב בכעס באותו ארוע. הנה, הנכדים שלך פה, חולים עלייך. יושבים גם סביב שולחן עגול עם לחמניות עגולות ומיץ תפוזים ועוגת גבינה וכולם יחד קופאים באותו מזגן ושמחים באירוע החגיגי. הילדים שלך כל אחד עולם ומלואו. וכולם אוהבים אחד את השני, מתראים כל הזמן. מעורבים זה בחיי זה. אוהבים. ובחיי שאין הרבה משפחות ככה מאוחדות.
"היא לא יכולה אחרת. זה לא התחיל עכשיו. היא אף פעם לא ידעה איך. היא חושבת שאצלה זה לא יכול להתקיים.." וככה ההסבר של הילדים הכל כך מוצלחים שלה, פי אלף משל ראוותניה וזרובבל'קה, מגיע עד החביתה הקרה ומשם מתפצל לוויכוחים על תאריכים ועל מקומות ועל מי מה-פתאם-הוא-כבר-לא-בחיים ומי מה-איתך-הוא-בכלל-לא-היה-בפלמ"ח. הם מתכנסים חזרה לדיון מעמיק נוסף בשמות הגנאי שהיו לבן העקום של מוכר המכולת, ומקנחים במחול של מתיקות משכרת סביב מה אבא היה עושה עם הצינור השקיה לאנשים שהיו עוברים על המדרכה.

[בדידותו_של_בוחר_האבטיח*]

תודה חוחית, בדיוק כתבתי כשכתבת את. איזה יופי שאת כותבת "מלים". ככה צריך נכון? זה כמו להפוך את המילה הזו, מילים, לבאר עם פתח יותר צר אבל עמוקה ומתרחבת בפנים. אני לא יכולה, נראה לי, לכתוב מילים ככה, מלים.

[חוחית*]

איזה יופי שאת כותבת "מלים". ככה צריך נכון? נדמה לי שכן, איפה יעלי לה{{}}?

ומה שכתבת עכשיו, לקרוא ולבכות, ולא מרב צחוק, כי זה מוכר עד כאב, מסבתות, מאמא, מכל כך הרבה אנשים שגדלו ב"מעלה אבק" או ב"עין חשק" ולא יודעים איך אוהבים, וא יודעים איך מתחבקים.
אז לכולם.

[מיכל_שץ*]

_ומה שכתבת עכשיו, לקרוא ולבכות, ולא מרב צחוק, כי זה מוכר עד כאב, מסבתות, מאמא, מכל כך הרבה אנשים שגדלו ב"מעלה אבק" או ב"עין חשק" ולא יודעים איך אוהבים, ולא יודעים איך מתחבקים.
אז לכולם._

[מיצי_החתולה*]

העין שלך כל-כך חומלת כשאת רואה את חמותך, זה מדהים. לבי התמלא בעדנה ובחיבה ובחמלה כלפיה וכלפי שכמותה. ממש יכולתי לראות אותה מלטפת את המקרר במטלית.
<מתענגת על כתיבתך>

[בדידותו_של_בוחר_האבטיח*]

"צמצמוני ואשמח".
בעלי אמר על זה "זה בא מ 'הורה צמצמוני' . ההורה היחידה שמסתיימת בפייד אאוט"

(חבל שאין פה אפשרות רק לשניה להשמעת צליל. שאז בקולו של הגבר ההוא מהטייפ סלילים בהפסקות שהיה אומר "הורההה מדורהה" או "דבקהה דלעונההה" היו שומעים הורההה צמצמוני!)

[ניצן_אמ*]

היא רואה הכל, ולא אומרת לכם כלום. אבל אל תדאגי היא אומרת את זה לאנשים אחרים :-D
_{<ולא ייבשת את הדף ההוא. לדעתי שמת לו סיום יפה, הולם ואופטימי.}>

תראי, אני לא אומרת את זה לכל אחת, ואני קוראת הרבה כותבות... הייתי נהנית לקרוא את מה שאת כותבת כרוך כספר. (ואני מאד מאד בררנית בענייני ספרים...)
אני מזדהה עם מה שאת כותבת, ומשתאה, וצוחקת, ונרגשת. הכתיבה שלך מאד אמיתית, ממש אפשר להריח את האונומיקה בכיור ולראות את ההשתקפות בקומקום.. תודה שאת חולקת.

[ניצן_אמ*]

ממש יכולתי לראות אותה מלטפת את המקרר במטלית.
את רואה? לא רק אני חושבת ככה

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

אחת מהתינוקות שגדלו בבית תינוקות ובבתי ילדים ושהעבירו את כולם בגיל ארבע מרמת חרפוני לנאות טרללוני, אולי מסיבות בטחוניות אבל נדמה לי שלא, והאמהות היו עושות סבב, כל חודש היתה אמא אחת נוסעת לנאות טרללוני לבקר את הילדים מרמת חרפוני, וכך כל ילד היה רואה את אמו אחת לחמישה חודשים. זה קצה קציה של התחלת סיפור שאפשר לכתוב אותו. ביקשתי מגיסותיי שיכתבו. לא יודעת למה זה חשוב. אבל נראה לי מטורף לא לכתוב. ככה בנדודים בין הרמה והנאות ודומיהם במשך שמונים שנה יצאה אשה, שאין לה סיפור. ושאם יש כמה שורות אז מה זה משנה, ולא צריך להפריע איתן. אשה שאפשר לקרוא לה "צמצמוני ואשמח". והזמן היחיד שהיא לא מצמצמת עצמה אלא דווקא מרחיבה עיניים בפליאה רבה, הוא כשהיא רואה אשה שכן יש לה סיפור, ושלדעתה הוא כן משנה. זה מביך אותה עד אימה.
אח, את כותבת כמו שצף מים מרעננים.

[חלוק_ביתי*]

גם אני פה |פרח|

[חלוק_ביתי*]

התכוונתי

[בדידותו_של_בוחר_האבטיח*]

את כותבת כמו שצף מים מרעננים.
אבל קוראת על הפנים. כמעט דקה בהיה מול המסך עד שהבנתי מה זה צף מים.
תודה לכולכן על המילים הנעימות.

[אמא_בבית*]

את כותבת על חמותך ואני חושבת על ההורים שלי. תודה על החמלה, על ההבנה והאהבה שאת מפזרת סביבך.

[מי_מה*]

אח, שתהיהי לי בריאה. נחת עשית לי.

[אמא_ללי*]

ומה שכתבת עכשיו, לקרוא ולבכות, ולא מרב צחוק, כי זה מוכר עד כאב, מסבתות, מאמא, מכל כך הרבה אנשים שגדלו ב"מעלה אבק" או ב"עין חשק" ולא יודעים איך אוהבים, ולא יודעים איך מתחבקים.

איזה כיף שנכנסתי לדף הזה אחרי כבר הרבה זמן שאני תוהה איזה מין דיון ממשיך להתקיים בדף עם כזה שם אבל לא נכנסת... ריגשת אותי מאד.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

את גדולה.

[לילה_טוב*]

איזה כיף שנכנסתי לדף הזה אחרי כבר הרבה זמן שאני תוהה איזה מין דיון ממשיך להתקיים בדף עם כזה שם אבל לא נכנסת...
איזה כיף שאת כאן. ממיסה את ה|L|.
אהבה גדולה.
וכן, לכרוך בספר.

[יעל_צ*]

אתמול בלילה היו לי קצת נדודי שינה. אז עשיתי שני דברים:
הכנתי ארוחת צהריים ושוטטתי בבאופן (קודם הארוחה, כדי שלא יישרפו הסירים...).
לא יודעת למה נכנסתי אתמול דווקא לדף הזה. גם לא יודעת למה לא נכנסתי אליו אף פעם קודם.
בכל אופן, לא לקח לי זמן רב להבין שהגעתי למקום הנכון...

[בדידותו_של_בוחר_האבטיח*]

תודה
בחזרה

[בדידותו_של_בוחר_האבטיח*]

בלי סיבה מוצדקת בטקסט:
http://uk.youtube.com/watch?v=DejUPN4Sk ... re=related

[מיכל_שץ*]

איזה הפתעות כפיות יש בבלוג שלך...

[תמרול_ה*]

אוי אוי אוי...
כמה משמח להתרגש כאן עד דמעות...
<שביל קליפות תפוזים עדין הוביל אותי לכאן במסתוריות>.
שוב האח מבוערת והמים זכים.

[דניאלה*]

איזה יופי שאת כותבת "מלים". ככה צריך נכון? נדמה לי שכן, איפה יעלי לה?
לפי כללי האקדמיה, בכתיב בלתי מנוקד יש לכתוב "מילה",
רק בכתיב מנוקד כותבים "מלה".
(החלטה חדשה יחסית)
>מתפקדת כממלאת מקומה של יעלי לה , והיא דווקא מעדיפה לכתוב "מלים" על אפה ועל חמתה של האקדמיה<

[דניאלה*]

חוץ מזה אוף, עשית לי לבכות.
כל כך יפה

[טרה_רוסה*]

איזו מהפנטת הג'ודי הזאת..הנה עוד אחד. איזה שווה לאונרד. גבר-גבר.

[בדידותו_של_בוחר_האבטיח*]

תהיי בריאה טרה, כל הערב אני מנסה להוריד את השיר הזה והוא נתקע, ניסיתי עד ארוחת הערב ועזבתי את זה. התעוררתי מההנקה שנרדמתי בה בלי להתכוון כרגיל והנה הוא כאן, (ועדיין נתקע.)
(תמרולה
דניאלה תודה
<חוזרת לישון>

[ריש_גלית*]

לפי כללי האקדמיה, בכתיב בלתי מנוקד יש לכתוב "מילה",
יש החלטות של האקדמיה שחובה קדושה להתנגד להן. למשל מילה, אישה. נדמה לי שהתפטרתי מהעבודה רק כדי שאוכל לכתוב מלה, אשה, בלי להרגיש אשמה.

[סגו_לה*]

אחחח....איזה שיר יפה-תודה @}

[בדידותו_של_בוחר_האבטיח*]

אתמול היתה פה הערה שקשורה בעברית ונמחקה. אפשר בנימוס ותקיפות לבקש לא למחוק דברים מכאן?
(כך חמותי. את יודעת מה זה אסרטיביות? זה ..(טוב עכשיו אני לא זוכרת בדיוק מה היא אומרת כי בכל אחת מעשרות הפעמים שהיא הפנתה את השאלה למי מבני המשפחה, כולם היו עשויים בלכבוש חיוכים, כי היא תמיד שואלת את זה כמו בפעם הראשונה, בהתרגשות, בעוז, בבואי, אני הולכת ללמד אותך את הדבר הכי חשוב שיש לך אי פעם סיכוי לדעת. בשיחה תפעילי אסרטיביות. את יודעת מה זה אסרטיביות? זה בתקיפות אבל לא בתוקפנות. ותמיד תבואי עם רשימה לשיחה. אני תמיד רושמת ואז יותר קל להגיד את הדברים שרצית בלי להתבלבל ובלי להיסחף לכל מיני רגשות וויכוחים.)

[בדידותו_של_בוחר_האבטיח*]

אוי איזה ספר יפה אנחנו קוראות עכשיו! הילדים מרחוב הרעשנים, של אסטריד לינדגרן. כמה רכות ותום ושובבות וישירות והווי משפחתי של שלושה ילדים מסופר מפי הילדה האמצעית. כמה כיף לקרוא את זה היא ואני יחד בחיוך רצוף ולהתפקע מצחוק ולקוות שהספר לעולם לא יגמר ולהודות לאל שהיא, שלא כמוני, לא זוכרת שהוא עומד להיגמר ונהנית הנאה נקיה.
סופרת נפלאה והתרגום גם הוא נעים ומצויין (-: אני מתה לדעת ממה בשבדית תורגמה הקללה "פרעה אחד!"

[בדידותו_של_בוחר_האבטיח*]

החזרתי את ההערה על העברית. אני מקווה שזה בסדר.

[בדידותו_של_בוחר_האבטיח*]

זאת לא באמת הערה על העברית.
בעיני, הערה על אהבה לעברית היא הערה על עברית (-: תודה שאת מסכימה להשאיר.
את יכולה להסביר כאן מה שבא לך ואני אקרא ואמחק. מי שבינתיים יספיק להשתעמם...יעמוד בזה.

[בדידותו_של_בוחר_האבטיח*]

לפני שאני אשכח:
קטנה שאלה לפני שעה קלה את אבא "סוף הדרך זה טוב ועל הדרך זה פחות טוב, נכון?"
הוא פער פה לחייך ולקחת אויר לתשובה (ראיתי עליו שהוא מושך זמן) והיא הקדימה ואמרה "תמיד אומרים סוף הדרך כשמתכוונים למשהו ממש טוב, אבל כשאומרים על הדרך...וזה ברור, כי אם סוף הדרך זה טוב, על הדרך זה באיזה מקום בדרך עוד לפני הסוף אז ברור שזה פחות טוב."
והוא סגר את הפה.

[בדידותו_של_בוחר_האבטיח*]

גדולה גם שאלה משהו: אם נורה דולקת משתקפת במראה, זה עושה כפול אור?
(התבשמתי מהשאלה אבל אין לי מושג.)

[הגבירה_בחום*]

והוא סגר את הפה.
(-: זה חשוב נגד חידקים וזבובים....

[הגבירה_בחום*]

אם נורה דולקת משתקפת במראה, זה עושה כפול אור?
אם זה מאיר אובייקט מסויים, אז כן...
במקרה יש לי מושג בזה (-:

[בדידותו_של_בוחר_האבטיח*]

כשהייתי קטנה, בערך בעשור וחצי הראשונים לחיי, נהגתי לשמוע שוב ושוב את סבתא או אמא מספרות שכשהייתי תינוקת ולמדתי לדבר הייתי קוראת לסבתא אמא ולאמא סבתא. קיבלתי את הסיפור הזה כפשוטו, עד שנולדו לי ילדים, וזכיתי לראות איך הם חושבים, והבנתי פתאם, בתחושה מרה חמוצה, שהן לא הבינו. אמא שלי שילדה אותי בגיל מוקדם מאד שהתה אתי בבית אמה כמעט כל יום בשנות אמהותה הראשונות. גרנו קרוב והיינו שם כל הזמן. נדמה לי שהיא היתה משתמשת בבית בעיקר לשינה ולגיהוץ. לא שזה לא היה כיף, אצל סבתא. זה כן היה. אבל אמא קראה לאמא שלה אמא, וכך גם אני, וסבתא, קראה לאמא בצורה מסויימת של שמה, צורה שעם טיפה מאמץ יכולה להשמע כמו תתה בפי פעוט, וכך יצא שבאזניהן קראתי לסבתא אמא ולאמא סבתא. וזה מביא לחשוב, אם הן לא הבינו את זה, מה מכל מה שקרה אחר כך הן לא הבינו?
ומה שמתמיה, שככל שעובר הזמן, הפאקים של ההורים מתבררים, מתבהרים, מתחדדים ומתעקצצים, ואיתם בקו ישר וגא, לא מסרב לנבול, להפך, מלבלב בעוז ובשמחה משונה, היצר לנער מנפטלין את חוויות הילדות ולהעניקן, טהורות נקיות רעננות וקריספיות כמו קרח דק מתוק, לילדים שלנו. מוזרות שכזו.
כשאני נזכרת כמה "טובה" ומונמכת תדיר הייתי כילדה (קרי מנומסת, שותקת, מהנהנת בחן) - (והיתה לי ילדות טובה. גם בבתים טובים מאד מתרחשת הנמכת ילדים), אין פליאה על הדרך בה בחרתי עבור הילדים שלי. אבל המנמיכים, הם עדיין כאן, שיהיו בריאים, והילדות שלי מקבלות אותם כחלק מהחגיגה. בשנים הראשונות גוננתי עליהן בקרבות כמעט עקובים מדם. שמישהו יעז לדבר בחוסר כבוד לילדות שלי. שיבוא הסבא או הדוד שיש לו ביצים ויעז לבדר את הציבור באמצעותן בבדיחות שיותירו אותן מחייכות במבוכה ונמלטות אלי כשנדמה שכבר אפשר ואלומת האור הוסטה לכיוון אחר. עכשיו הלחץ קצת ירד, האמת, אנחנו בקושי נפגשים עם חלקים מהמשפחה. לא ברוגז (ברוגז זה נורא מעייף. זה עבודה. ) אבל ככה...אהלן מה המצב שנה טובה יומולדת שמח כאלה.
בקיצור, במשפחה שמחה גדולה וכולם מתקהלים על הדשא בגן האירועים במושב היוקרתי סביב השולחנות עם המפות הכפריות והאיש שצולה גוש בשר ענק על רקע כוסות האלכוהול הצבעוני והמוסיקה החרישית הנעימה והרגליים היחפות של המוזמנים. אירוע בסטייל החדש, הרענן, שמשאיר את דור ההורים קצת מחוץ לעניינים, נטוע סביב השולחנות כל הערב. איזה ערב, זה עוד היה אחר הצהריים, אור מלא. סטייל כזה. ואבא שלי, יושב שם מוקף באותו חבר נאמן של מעונבים , החולצות כבר לא חולצות אתא, החבר נאמן כבר לא אלה מהצבא והתחלף עשרי פעם אבל ההבעות אותן הבעות, ה הו- הו- הו אותו הו הו הו, הנשים המשועממות למראה שזה כל מה שהיה חסר להם ביום שישי אחר הצהריים גם אותו דבר, אולי הצ'קים יותר שמנים. וההכי חשוב גם שם, מדושן עונג, והפחות חשובים שיצא להם ממנו משהו נמסים על כל העסק שם, והפחות חשובים שבטוח לא יצא להם ממנו משהו מרשים לעצמם הבעה קצת מתה, ואבא שלי יבדל לחיים ארוכים מפוקס עליו, נקרע מהבדיחות שלו, מוזג לו, ואולי הוא באמת אוהב אותו, אני לא יודעת מי הוא ואולי אני סתם מלכלכת.
בקיצור, הילדים מקבלים שקיות כמו ביומולדת, רעיון מתוק של אחותי שעוד לא התאוששה מהימים שהיתה רכזת פר"ח (או איך שקוראים לזה) ומש"קית ת"ש. בשקית בין השאר יש כדור גמיש כזה. כחול. פתאם אבא שלי קורא לקטנה, ומורה לה בפני כולם "תארגני לוובוס גודרוס שקית. הוא רוצה כדור כחול כזה" היא מסתכלת בגודרוס, מסתכלת באבא שלי, רצה לאחותי וחוזרת ואומרת "אין. נגמרו".
"אבל גודרוס כל כך רוצה כדור. אולי תתני לו את שלך? כבר הבטחתי לו"
אני מתניעה מנועים ומתחילה להתדרדר לכיוון עם השופל בחוץ, אבל לפני שהספקתי להזיז שריר בפנים היא אומרת לו בקול צלול, באכפתיות כזאת חסונה ובטוחה מול כל האנשים האלה "אבל סבא למה הבטחת לפני שבדקת אם יש?"
הוא פורץ בצחוק מלאכותי מסוג אני מרוצה וגאה והם כולם מצטרפים אליו. היא מסתכלת בהם ואני רואה איך הטימטום שלהם לא פוגע בה. וזה כמו קסם בעיני וסיבה טובה להגיד שוב תודה לאלוהים.

[בדידותו_של_בוחר_האבטיח*]

אם זה מאיר אובייקט מסויים,
אני לא מבינה. תסבירי בבקשה? כי מישהו שהיא מחשיבה כבר אמר לה שלא.

[צפרדע_ית]

אוי, מתוקה...
אבא שלי תמיד אמר "כשתיגדלי - תביני".
עכשיו, כשגדלתי, אני מבינה הרבה פחות...
ץ

[בדידותו_של_בוחר_האבטיח*]

איפושהוא במעלה הדף סיפקתי הוכחה מדעית לקשר בין הישרדות הגבר במרחב של אשתו לבין הבנים שיוולדו לה.
אז יש לי מתבשלת עוד הוכחה מדעית כבר כמה חודשים, שכשהיתה על אש גדולה עוד לא יכולתי לזכור מהרגע להרגע כלום והאשמתי בחפץ לב את ההנקה ואת ההורמונים שלאחר לידה.
וההוכחה הפעם היא על למה אמא לא יכולה להיפרד מתינוק, ולמה היא לא יכולה לעשות כלום חוץ מלהיות אמא שלו, בשבועות ובחודשים הראשונים בטח, ואחר כך גם. כשהתינוק שלי היה בערך בן ארבעה חודשים, קיבלנו בהשאלה סרט די וידי . התרגשנו מאד. סרט! באותה עת זה נראה כמו משהו, לא יודעת, עצום. בעלי סידר את המחשב מוגבה על המיטה, אירגן צו'פרים מסביב, כרית הנקה, תינוק, אשה, הפעיל ו...נרדמתי. למחרת ניסינו שוב. וכך במשך כל ערב באותו השבוע. פיתחתי שנאה לסרט הזה. ואז, ערב נעים אחד, הוא הציע שיתן לי זמן לבד בשקט לראות את הסרט, יקח את כולם ויילך. זו היתה אחת הפעמים הראשונות ששחררתי לו את התינוק לטיול לבד, והרגשתי שלמה ונינוחה מאד עם זה. חמש אחה"צ, סביבה נוחה, ויאללה, צופים בסרט.
טוב. עכשיו מתחיל קטע שבגללו בעצם דחיתי את הכתיבה, כי אין לי מושג איך לתאר אותו.
ההתמסרות (שוב, זה קשור להישרדות אבל אולי אני מתחילה לעייף עם המילה הזאת) להזנת ורווחת תינוק שאך נולד היא דבר עצום ורב מעבר לכל תפיסה.
אם התינוק יוצא רגע, וכל הבאלאנס של המערכת מכוונן כ"כ גבוה על התמקדות, אז הכניסה לתוך עלילת סרט עלולה להיות חוויה חזקה מאד, מאד.
וכך קרה, שבסרט היתה סצינה שבה הגיבור צריך להעביר הודעה לאשה בתוך אולפן אטום לקול, וכותב על ניר ומצמיד את הניר אל החלון המקובע בדלת כדי שהיא תקרא את מה שהוא היה צריך להגיד לה. ברגע הזה ממש, נשמעה דפיקה על הדלת שלי. קמתי, הכל כבר היה חשוך, ניגשתי ובבהלה קודם כל נעלתי. ואז הסתכלתי בחלון הקטן שקבוע בדלת שלנו, ואיש זר שעמד שם הרים שלט ניר קטן והצמיד אותו אל החלון כדי שאוכל לקרוא. היה כתוב שם שהוא חירש אילם וזקוק לתרומה. סימנתי ללא אומר רק רגע, הבאתי כסף, סימנתי לו סתכל למטה והוא מיד השפיל מבט ואסף את הכסף מתחת לדלת. כמכושפת, ללא פנאי לעמוד רגע לתהות, בקבלה מוחלטת של הקסם הזה שמתרחש דרכי, חזרתי לסרט והמשכתי לראות.
כעבור לא יודעת כמה זמן, כולי שקועה בסרט המופלא שהתקרב כבר לסופו, שמעתי לפתע בכי תינוק מהחצר. התודעה קלטה בעיכוב של מליונית רגע שזה התינוק שלי, התינוק שלי, בחוץ, בוכה. כוח מטורף הקים אותי מהרביצה והריץ אותי כקרנף סומא בחשכת הבית אל מקור הבכי וכשלא הצלחתי לקרוע את הדלת מציריה הוטחתי בה, פשוט כך, במלוא הכוח וקרסתי אל הרצפה. אחרי ההתעשתות עטתי אל המתג החשמלי תוך שאני מפילה תמונה מהקיר בדרך, הארתי את הכניסה בשני המתגים, של הכניסה מבפנים והחצר מבחוץ, סובבתי את המפתח, וראיתי אותם נכנסים בשער נינוחים. הוא אפילו לא בכה, והקול שהשמיע קודם היה איזו יבבה שעברה לו כבר. אבל בשכל של הגוף שלי הוא היה בסכנת חיים.
כל המתואר לעיל - קודם כל ברוך השם שהוא יצא כי לא הצלחתי לכתוב או לתאר אותו עד הרגע - לא עשיתי אותו, הוא קרה לי. וגרם לי להבין, שאני לא יכולה להרשות לעצמי להיות לא רק אמא. לא עכשיו. ההתנגדות לצו הפנימי הזה, במקרה המטופש דלעיל גרמה לי להתרסק על דלת, אבל בנסיבות יותר עדינות, עם שם ומראה יותר מקובלים, התרחקות מבחירה מהתינוק שלך נראית לי, איך לומר, לא לעניין. ועכשיו שיש לי הוכחה מדעית לזה, אני שקטה.
לסרט אגב, קוראים "אמלי" , והוא כל כך יפה, שאם את יולדת טריה ובא לך לשקוע לצפות בו לבד בשקט, עשי זאת לפחות במקום בלי קירות.

(חלק מהסיבה שדחיתי את כתיבת הסיפור הזה הוא כי נראה לי שהוא עובר מה זה דבילי )
אבל אין, יש שם משהו שביום מן הימים ישתמשו בו או בשכמותו להוכיח משהו. יהיו לזה שמות וחלקיקי כל מיני צלחות לווינים המתארות קשרים נוירוניים מודפסים על פלקטים מתוחים בחדרים ממוזגים היטב. ואז, עשור שניים שלושה אחר כך, יפסיקו להציק לאמהות בבית ונפלא מכך, הן יקבלו כסף ומסאג'ים, על תרומתן לחברה בדמות טיפוח פרטיה, אזרחי העולם העתידיים, והבטחת כל צרכם ומחסורם בראשית חייהם.

[הגבירה_בחום*]

אני לא מבינה. תסבירי בבקשה? כי מישהו שהיא מחשיבה כבר אמר לה שלא
אני אנסה...
אם יש נורה, שמאירה חפץ מסויים (נגיד קופסה), האור שבוקע מהנורה פוגע בקופסה וחוזר ממנה והקופסה הזו מוארת.
עכשיו, אם בנוסף לזה הנורה משתקפת במראה, חוץ מהאור שבוקע מן הנורה, נוסף האור שבוקע מהשתקפותה במראה, והאור הזה פוגע גם הוא בקופסה. כך שאם הקופסא נמצאת בקרבת הנורה והשתקפותה, היא מוארת יותר.
(זה גם דבר מאוד ידוע בעולם הצילום והקולנוע. שימוש במראות יוצר החזרי אור מטורפים ומגביר מאוד מאוד את עצמת התאורה)
יצא לי ברור? (-:

[מיכל_שץ*]

אם נורה דולקת משתקפת במראה, זה עושה כפול אור?
תלוי בצבע של הקיר שהמראה מסתירה.
אם זה קיר לבן, אז זה קצת יותר אור, לא כפול
אם זה היה קיר שחור, אז כן.

כך שאם הקופסא נמצאת בקרבת הנורה והשתקפותה, היא מוארת יותר.
הקופסא תהיה יותר מאורת, לא יהיה יותר אור בחדר.

<דבר החשמלאי שעסק בתאורה>

[הגבירה_בחום*]

הקופסא תהיה יותר מאורת, לא יהיה יותר אור בחדר.
הוא שאמרתי, תלוי אובייקט...

[תבשיל_קדירה*]

מותר לי גם לנסות הסבר לסוגית האור?
כן ולא.

כן - כי (למשל) מי שיושב (או מה שמונח) מהצד השני של הנורה (לא הצד של הראי), מקבל גם אור מהצד הקרוב אליו של הנורה, וגם אור מהראי, שזה אור מהצד השני של הנורה.
לא - כי אין יותר אור ממה שיוצא מהנורה (לכל הכיוונים). הראי לא יוצר אור חדש, אלא רק משנה את הכיוון של האור שמגיע אליו.

בעצם, לגבי הקופסה, אז כן.

את מתמודדת עם כל הסוגריים שלי? כי בלעדיהם אני אצטרך לכתוב פה מגילה מאוד ארוכה.

[הגבירה_בחום*]

לעומת זאת, אם יהיו יותר ממראה אחת, החזרי האור יהיו הרבה יותר גדולים ואז, כן... יש יותר אור.
זה מאוד פשוט לנסות את זה עם כל רפלקטור. מקור האור נשאר אחד, אבל ההחזרים שלו שנשלחים מהמראה ופוגעים בחפצים האחרים מאוד מעצימים את התאורה.
(לא עניין פילוסופי, אני עושה את זה מידי שבוע (-:)

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

תארגני לוובוס גודרוס שקית

מה זה גודרוס? למי שלא בקי בלדינו?

גמרת אותי עם הסיפור על ההתנגשות בדלת. זו תופעה זכורה, שאחרי לידה כל רחש נשמע כמו התחלת בכי של התינוק, ובעצם חיים בכוננות יללות מתמדת.

שבסרט היתה סצינה שבה הגיבור צריך להעביר הודעה לאשה בתוך אולפן אטום לקול, וכותב על ניר ומצמיד את הניר אל החלון המקובע בדלת כדי שהיא תקרא את מה שהוא היה צריך להגיד לה.
שכחתי את זה בכלל ומשום מה נזכרתי ב"פריס טקסס", שם הם נוגעים דרך זכוכית משוריינת ומדברים דרך מיקרופון קטן. כדאי לך לראות את זה (שוב?), אולי ככה לקראת הבר מצווה של הילד בע"ה.

[בדידותו_של_בוחר_האבטיח*]

רגע, האור מתקיים רק כשהוא פוגע במשהו?
(רגע, פיזיקה זה סוג של זן?)
כי אם האור מתקיים רק כשהוא פוגע במשהו אז זה אולי לא עונה לי על השאלה המקורית אבל כן עונה על כל כך רבות אחרות!

כבר קל יותר לענות על שאלת הסוף הדרך על הדרך : (כמה מצער שלא נמצא ביוטיוב. )

שיר הדרך

ביצוע: אילנה רובינא
מילים: ריימונד אסו
לחן: ל. פול
גירסה עברית: חיים חפר


על הדרך, על הדרך
נערה בדד עמדה
על הדרך, על הדרך
נערה בדד עמדה
בא חייל הושיט לה פרח
ונשק לה בחמדה
על הדרך, על הדרך
נערה בדד עמדה

הוא זימר לה מזמור
את חכי ואחזור
וענה לו קולה

אל הדרך, אל הדרך
החייל המשיך לצעוד
אל הדרך, אל הדרך
החייל המשיך לצעוד
נערה קטנה כל ערב
לו המתינה בדמעות
אל הדרך, אל הדרך
החייל המשיך לצעוד

אן תלך חייל
כבר הפרח נבל
ועצבות בקולה

מן הדרך, מן הדרך
החייל שב וחזר
מן הדרך, מן הדרך
החייל שב וחזר
בשפם עבות וחרב
הוא קרב אל הכיכר
מן הדרך, מן הדרך
החייל שב וחזר

היא עמדה נוגה
ולידה בן זוגה
הוא זכר את קולה

מול הדרך, מול הדרך
החייל ישב בדד
מול הדרך, מול הדרך
החייל ישב בדד

פתע מול שקיעה בוערת
נערב עברה בלאט
מול הדרך, מול הדרך
הוא כבר לא ישב בדד

ומזמר לה מזמור
את חכי ואחזור
ועונה לו קולה

[בדידותו_של_בוחר_האבטיח*]

אולי ככה לקראת הבר מצווה של הילד בע"ה.
(-:

וובוס גודרוס, כינוי נלעג לאנשים עשירים או שחושבים את עצמם. ביצים גדולות.

[בדידותו_של_בוחר_האבטיח*]

פיצוי חלקי על קודם:
http://uk.youtube.com/watch?v=KJEMcB5PvTY

וגם אם לא בא לי פשוט אי אפשר בהתחשב בנסיבות לא להכניס גם את זה על הדרך:
http://uk.youtube.com/watch?v=nNNH3cdWj ... re=related

[בדידותו_של_בוחר_האבטיח*]

טוב נו שמישהו יעצור אותי
http://uk.youtube.com/watch?v=8vHhNlk-U ... re=related

[הגבירה_בחום*]

רגע, האור מתקיים רק כשהוא פוגע במשהו?
לא, אבל כל מה שאנחנו רואים קורה בעקבות החזרי האור.
מעבר לזה יש אור נופל (להלן האור קרני האור שנשלחות ממקור אור מסויים) ואור חוזר (להלן האור שחוזר מאובייקטים) ושניהם מדידים
למשל בצילום יש אפשרות לבדוק אותם בנפרד. בד"כ בצילומים מקצועיים בודקים את האור הנופל ע"י מד אור חיצוני למצלמה. לעומתו המדאור הפנימי שנמצא בכל מצלמה קונבנציונאליות מודד את האור החוזר מן האוסייקטים שעליהם מתפקסת המצלמה.

[בדידותו_של_בוחר_האבטיח*]

האוסייקטים
זה אובייקטים, נכון? כי שיהיה ברור, אני נמלטתי ליוטיוב מהדיון המואר הזה אבל בהחלט הולכת להעתיק אותו ולתת לבתי.

[יונת_שרון*]

(רגע, פיזיקה זה סוג של זן?)
ברור.

[הגבירה_בחום*]

_האוסייקטים
זה אובייקטים, נכון?_
כן. זה נכון! (-:

[בדידותו_של_בוחר_האבטיח*]

ברור. (-:

(ולגבירה בחום, צאי שניה מהספוטים, עשיתי לך בדיקת עירנות ולא היגבת.)

[הגבירה_בחום*]

(ולגבירה בחום, צאי שניה מהספוטים, עשיתי לך בדיקת עירנות ולא היגבת.)
הא?

[הגבירה_בחום*]

יוצאת מהספוטים. מכבה את האור.
ועכשיו אני בחושך, בפינה, עם הראש לקיר.....(-:

[בדידותו_של_בוחר_האבטיח*]

הנה, אני אוריד לך את זה מכמה שורות למעלה ממש עד כאן אל מתחת לפנס:
_וגם אם לא בא לי פשוט אי אפשר בהתחשב בנסיבות לא להכניס גם את זה על הדרך:
http://uk.youtube.com/watch?v=nNNH3cdWj ... e=related_

[בדידותו_של_בוחר_האבטיח*]

בחושך, בפינה
אה, ראית? (-:

[הגבירה_בחום*]

אההה..!
אשכרה נרדמתי בשמירה. לא נכנסתי לקישורים כרגע.
איזה שיר זה הא? (גם לי אותו בראש הדף באדיבות יעל צ)
והמשקפיים.... הוא ניבא את אופנת משקפי יובל בנאי שנים לפני או שלחלופין יש סיכוי סביר שיובל בנאי יצא איתם ככה מהרחם...
הקליפ של זה די הועתק מהגירסה המקורית של ג'ורג' מוסטקי..

[לילה_טוב*]

יפסיקו להציק לאמהות בבית ונפלא מכך, הן יקבלו כסף ומסאג'ים, על תרומתן לחברה בדמות טיפוח פרטיה, אזרחי העולם העתידיים, והבטחת כל צרכם ומחסורם בראשית חייהם.
אמן.

[תבשיל_קדירה*]

אוי, תודה על הגבירה בחום. רובינא כ"כ מקסימה שם.

[בשמת_א*]

_אוי איזה ספר יפה אנחנו קוראות עכשיו! הילדים מרחוב הרעשנים, של אסטריד לינדגרן. כמה רכות ותום ושובבות וישירות והווי משפחתי של שלושה ילדים מסופר מפי הילדה האמצעית. כמה כיף לקרוא את זה היא ואני יחד בחיוך רצוף ולהתפקע מצחוק ולקוות שהספר לעולם לא יגמר ולהודות לאל שהיא, שלא כמוני, לא זוכרת שהוא עומד להיגמר ונהנית הנאה נקיה.
סופרת נפלאה והתרגום גם הוא נעים ומצויין אני מתה לדעת ממה בשבדית תורגמה הקללה "פרעה אחד!"_
איזה כיף!
אני באתר על זמן שאול (טיימר) אבל גנבתי קצת כי אני חייבת לקרוא את הבלוג שלך, ותראי על מה נפלתי! טוב שחזרתי! (-:
(התרגום זכה בעיטור אנדרסן מטעם IBBY, המועצה הבינלאומית לספרים לילדים ולנוער, בתרגום חופשי).

בשבדית באמת כתוב "פרעה", אבל זה יותר מורכב.
הילדים בשבדיה בתקופה המתוארת באמת שמעו וקראו את סיפורי התנ"ך. לכן הדמויות מה"ברית הישנה" היו נוכחות אצלם בדומה לאותן דמויות אצלנו. מדובר באותו פרעה, מליל הסדר שלנו.
וכמובן, פרעה היה חייב להישאר, כי בסוף הסיפור סבתא מקריאה את סיפורי התנ"ך ואומרת "פרעה", כמובן במשמעות האמיתית. לוטה הרי קלטה את השם אבל לא זכרה את ההקשר כשהשתמשה בו בקללה שלה (-:
אבל ה"כמעט קללה" היא כזאת: בשבדית יש קללה שכיחה שפירושה "לשטן", במשמעות "לעזאזל", והיא Fy Fan. צריך לזכור שבחברה נוצרית, אין אומרים את שם השטן. ככה לא מדברים אנשים תרבותיים, כמו משפחתה של לוטה (-: ושבדיה של התקופה שמתוארת כאן די מתאפיינת בצדקנות ובהתחסדות נוצריות (-: (מעניין לראות עוד מבט על אותה שבדיה ועל הצדקנות וההתחסדות הנוצרית שלה ב"פאני ואלכסנדר" של אינגמר ברגמן).
לוטה אומרת Fy Fa...
אבל ממשיכה לא "FAN" אלא "FARAO", הוא פרעה.
לכן זו "כמעט קללה" כי כולם מזהים שהיא כמעט אמרה FYFAN.
מצד שני, לוטה בעצמה לא ממש מבינה אף אחד מהביטויים, ולכן היא משלבת את השם "פרעה" בכל מיני צורות בהמשך, כאילו שהמלה "פרעה" היא הבעיה כאן.
"פרעה אחד" נשמע גם הוא כמעט כמו קללה. כאילו במקום להגיד "מטומטם אחד". ושוב, גם בעברית, מצד אחד זה מצחיק את הילדים שכבר מבינים מי זה פרעה ומה הקללה שהיתה יכולה להיות כאן, ומצד שני זה מצחיק עוד יותר את המבוגרים אם הם זוכרים מה הקשר בין פרעה לקללות (-: (מכות מצריים? קללות של מכשפים וקוסמים?).
אבל אני לא לגמרי מרוצה. משהו אבד פה בתרגום, בעברית הקללה הרבה פחות חמורה מהמקורית, מבחינת התרבות של התקופה - אם כי גם בשבדית, בתקופה שהסיפור נכתב הקללה כבר היתה הרבה יותר שיגרתית והרבה פחות "מזעזעת" מאשר בילדותה של "לוטה" (-:

[בשמת_א*]

יש החלטות של האקדמיה שחובה קדושה להתנגד להן. למשל מילה, אישה
אני עם ריש גלית לחלוטין.

[בשמת_א*]

אני מתניעה מנועים ומתחילה להתדרדר לכיוון עם השופל בחוץ, אבל לפני שהספקתי להזיז שריר בפנים היא אומרת לו בקול צלול, באכפתיות כזאת חסונה ובטוחה מול כל האנשים האלה "אבל סבא למה הבטחת לפני שבדקת אם יש?"
מדהימה אחת, את יודעת שיש קשר לזה שכשהן היו קטנות נלחמת עליהן בקרבות עקובים מדם, נכון?
ואת יודעת שזה בזכותך, הכוחות האלה, נכון?
איזה דף נפלא.
(ובדיוק השבוע פגשתי שתי משפחות שקראו את הספר "הילדים מרחוב הרעשנים" ובאו לספר לי בהתמוגגות, אבל אני לא חושבת שאת אחת מהן, אז איך זה שכולם קוראים אותו בדיוק עכשיו? 0-: ).

[בדידותו_של_בוחר_האבטיח*]

בשמת, תודה כה רבה!! על ההסבר ועל כך ששמעת את החוטים במחשבה שאני משדרת לך מאתמול ומושכת שתבואי לענות, כי לא היה לי עד הסוף ברור עד כמה זה אתי ממש לנקוב בשם המתרגמת המוצלחת ולהזמין אותה לתת הסברים. אז ממש תודה שבאת! הרגשתי, בפסקה הראשונה של התרגום, אד של יעקב אורלנד מרחף שם בהינהון הסכמה מחויך... אבל אולי סתם.
ולא, לא נפגשנו השבוע, ואני בהחלט שמחה להצטרף למשבחים אותך ולהודות לך על התרגום היפה. בינתיים, הסתיים לו כמובן הספר (פרעה שכמותו), והתחלנו את אמיל. אבל נדמה לי שהוא קצת משעמם? נילס קרלסון צוציק זכור לי מהקראת אבא לבכורה, כספר נפלא אבל נורא סביב עניינים עצובים, ואני תוהה אם נמצא המשך ראוי ומספק, תמים ומאושר, לתענוג של הרעשנים.
ההסבר על פרעה- יותר ממה שיכולתי לבקש. אכן חיכה שם משהו פתלתול ומתקתק. היה שווה לשאול.

[בדידותו_של_בוחר_האבטיח*]

_יש החלטות של האקדמיה שחובה קדושה להתנגד להן. למשל מילה, אישה
אני עם ריש גלית לחלוטין._
את רואה, ריש גלית ? אולי את משעממת אבל יש לך פרטנרים לשיעמום (-: