בדידותו של בוחר האבטיח

[חוחית*]

_ושכב ומת. והיה בריא, ורזה, וחזק.
מה, עוד פעם לכתוב צ.ב.ר (צחקתי בקול רם)?

[בשמת_א*]

כשסבתא מספרת ציטוטים עם שמה משיחות בלאדינו, היא הוגה את שמה שרה, ולא שרה. שרה כמו שרה אימנו, שכך הוגים בספניולית
מוכרחה להידחף ולהזכיר, שזה לא "בספניולית".
ההברה הספרדית, שבוריאציה שלה כולנו מדברים בארץ-ישראל, היא מלרעית בעיקרה. זאת העברית של ה"ספרדים".
לעומת זאת, ההברה האשכנזית, שהגיעה כנראה מדיאלקט אחר של ארץ-ישראל, נוטה למלעיל.
(אחד מהם כנראה היה הדיאלקט הגלילי והשני - הירושלמי, ואני לא זוכרת מי הוא מי. בכל אופן, ההברה התימנית כנראה מאותו מקור כמו האשכנזית).
בגלל "שנאת הגולה" של אותם חובבי ציון שהגיעו ארצה ופעלו למען "החייאת העברית" (הכל במרכאות כפולות כי יש פה כל כך הרבה סיפורים מאחורי כל ביטוי כזה...), ההברה האשכנזית היתה מקושרת אצלם עם הגלותיות, עם היידיש, עם כל מה שהם דחו. לכן הם החליטו בשלב מסוים לבחור לעברית ה"מתחדשת" דווקא בהברה הספרדית, שבה הם לא גדלו.
בסיטואציות הכי אינטימיות של החיים קשה לפעמים להחליף את כל ה"סט" של המחוות הכי קטנות ומשפחתיות. לכן, השמות של אותם יהודים מגולת אשכנז נשארו בהברה האשכנזית, למרות הדיבור בעברית בהברה הפסבדו-ספרדית (פסבדו, כי באמת הם לא הצליחו לממש את כל החלקים של המבטא, ויש על זה מאמרים מאוד יפים).
אז אצל הספרדים היו אומרים שרה, במלרע, ואצל האשכנזים - ש-רה.
מה שמעניין זה שבתרבות התל-אביבית, מתישהו באמצע שנות השבעים פתאום בבת אחת כולם החליפו את השמות שלהם להברה הספרדית: ד-פנה הפכה לדפנה, יו-אב הפך ליואב, נמ-רוד הפך לנמרוד, מי-כל וסי-גל הפכו למיכל וסיגל.
ולעומת זאת, הירושלמים המשוכנזים אמרו רי-בה במקום ריבה, ומד-רחוב במקום מדרחוב, ועוד כל מיני ביטויים בהברה האשכנזית שנשמעו לנו התל-אביבים כל כך, נו, ישנים וגלותיים...

[מי_מה*]

כבר אמרתי פעם, אבל אין ברירה אלא לחזור ולהגיד - שתהיהי לי בריאה והמשיכי.
איזה כייף אצלך.

[אמא_של_ליה*]

אשתו שסיפרה לו על הכנרת

אהלן. זאת אני. רק באתי להגיד שלום. ובהזדמנות גם לך, הרוב הדומם .
ברוכה הבאה, יקרה. ידעתי שתתמכרי (-;

[הרוב_הדומם*]

היי אמא של ליה. לא רציתי לחשוף אותך בעצמי, אז אני שמחה שבאת. נשיקות. זהו, דוממים ומחכים להמשך.

[תמרול_ה*]

לא הבנתי מה היתה ההתמכרות של הדודה האלגנטית הזאת.
אפשר הסבר?

[אחת*]

_לא הבנתי מה היתה ההתמכרות של הדודה האלגנטית הזאת.
אפשר הסבר?_
אם הבנתי נכון, האח הגדול יימח שמו, לא?

[נונה_בי*]

תענוג
עוד וקשה

<בן ה 4.5 מבקש מסבתא גלידה
סבתא: גלידה ב...
הבכור: בקערה גדולה>

[מיצי_החתולה*]

איזה כיף אצלך. קצת לא נעים לי כבר לשפוך עלייך סופרלטיבים, אבל המילים שלך פשוט דורשות את זה.


_<בן ה 4.5 מבקש מסבתא גלידה
סבתא: גלידה ב...
הבכור: בקערה גדולה>_ נונה, קרע אותי מצחוק על הבוקר הבן שלך D-:.

[אלה*]

באאל"ט, דרך פמ"ריות וכלה ב אבלר"ל .
אנא נא פירושים

[בשמת_א*]

אאל"ט - אם אני לא טועה.
פמ"ריות - פרת משה רבנו (החיפושיות).
אבלר"ל - אין לי מושג! גם אני רוצה פירוש! (-:

[ניצן_אמ*]

אבלר"ל - אין לי מושג! גם אני רוצה פירוש! happy
בשמת, בחייך, "אין לי מושג! גם אני רוצה פירוש!" זה אלמגאר"פ ולא אבלר"ל.
אבטיחית, שכחת את SIL, DIL, DD, BTW/
שאפשר לשלב את כולם במשפט תקני:
BTW, my SIL and my DIL GBTS, took my DD, and then... OMG, I was ROTFL...
OMG! sorry IHTR, MGIG! BRB!!!

[בשמת_א*]

ולא אבלר"ל.
ועדיין לא תרגמת!

[בדידותו_של_בוחר_האבטיח*]

"אין לי מושג! גם אני רוצה פירוש!" זה אלמגאר"פ ולא אבלר"ל
נכון מאד! ואבלר"ל...אתם באמת לא רוצים לדעת.

[אורית*]

אתם באמת לא רוצים לדעת
רוצים רוצים!

[יעל_צ*]

@}
רוצים רוצים!

גח"ט.

[תבשיל_קדירה*]

_אתם באמת לא רוצים לדעת
רוצים רוצים!_
צב"ר.

[בשמת_א*]

גח"ט.
גמר חתימה טובה.

צב"ר
צום בלי רעב?

[לוטם_מרווני*]

@}

[לוטם_מרווני*]

ניצן, אפשר תרגום?

[אדמה_טובה*]

בלוג משובח, אני מתמוגגת.
תודה.

ניסיון לתרגם את
_BTW, my SIL and my DIL GBTS, took my DD, and then... OMG, I was ROTFL...
OMG! sorry IHTR, MGIG! BRB!!!_
by the way, my son in law and my daughter in law god bless them s?, took my dd?, and then oh my god, I was rolling on the floor laughing,
זהו, מכאן נהיה לי מסובך ואמריקאית מדי.

[אדמה_טובה*]

לא הבנתי מה היתה ההתמכרות של הדודה האלגנטית הזאת.
גמני.

[ניצן_אמ*]

_אתם באמת לא רוצים לדעת
רוצים רוצים!
צב"ר._
אוי, גדול..

יש תרגום בדףבית, החל מפה ניצן אמ(2008-10-07T04:25:00)

[לילה_לי*]

god bless them s?
god bless their souls . נראה לי.

[בדידותו_של_בוחר_האבטיח*]

גמר חתימה טובה!!
איזה כיף זה יום כיפור. תודה לאל על היום הזה. ואפילו הגענו לבית כנסת בדיוק בזמן לשירת "חאטאנו לאאפניך ראאאחאאאם עליאנו" הנפלא. ובכמה עוז והתכוונות שרים כולם ביחד. יממה של התרחבות הלב.
לסעודה המבדלת, מגישים אצלנו קודם כל תה מתוק עם עוגיה. אצל סבתא זה טישפישטיל ואני, דפוקה, שכחתי. אני לא צמה אבל יש למי להכין, ואני מרוויחה, זכות הצמים מגינה עלינו ומענגת אותנו ביום כיפור כהלכתו. אחר כך, פרוסות לחם לבן מרוחות בשמן, חלק עם פלפל שחור ומלח חלק עם זעתר. אחר כך מרק אדום של עגבניות עם אטריות. ואחר כך הארוחה, בד"כ אורז לבן, עוף בתנור (הכנתי עוף ששרה באבקת בהר וקינמון, יין אדום ובצל קצוץ, ונגיעת סילאן מלמעלה.) קוביות תפ"א מבושלים בתבלינים- שום בצל קארי כורכום כוסברה טריה קצוצה. (על התפ"א נגיעה עדינה ביותר של סוכר, מוציאה מהם נפלאות.), וסלטים כל מיני. לקינוח לפתן שעמד מאתמול במקרר כדי שיהיה קר קר קר. טיפה מתוק, תפוחים אגסים שזיפים מיובשים מקלות קינמון וציפורן.

גמר חתימה טובה לכולם, שנה טובה. שנזכה לשנה מלאת מחשבות טובות ומעשים טובים, שמחה בריאות ואחווה, שתהיה זו שנת גשמי ברכה בלב ובשמיים, אמן.

[בשמת_א*]

אצל סבתא זה טישפישטיל
?

[בדידותו_של_בוחר_האבטיח*]

בשמת, סוף סוף אני יכולה להפנות אלייך את חצך המחודד ביותר:

קראת את כל הדף?



(-: סתם. בצחוק. זו עוגה כבדה ונפלאה ומתוקה. אם אני מבינה נכון ובאיחור עשויה רק מחומרים שלא מקובלים על תושבי האתר)

[בדידותו_של_בוחר_האבטיח*]

טוב, סליחה, זה הופיע כאן כ טישפישטי , שככה קוראים לו גם, משום מה. סבתא שלי אומרת עם ל' בסוף. ממש בדקתי בראש השנה אם היא בטוח מבטאת ל'
, כי פתאם לא הייתי בטוחה אחרי שכתבו לי כאן "טישפישטי".

[בדידותו_של_בוחר_האבטיח*]

טוב רציתי לספר משהו שתכף יישכח לי.
לפני כמה שבתות, נשארתי פתאם בלי מנשא. האחד קרוע ומפושתן, והוא הכי טוב, כמובן. עם היפה המדוגם אני לא מסתדרת, וזה שקיבלתי מחברה, דומה לטוב הקרוע, התפצלחו לו הטבעות במשיכה הרצינית הראשונה. אחותי ובעלה ובנה היו אצלנו. אז קודם כל, איזה בן מתוק יש לאחותי. תינוק! ומילא שהוא תינוק, כזה יפה, בונבון, מדושן, מקסים, יונק, מכוער מכוער מכוער, מילא זה, אחותי, אחותי הקטנה, היא אמא! שזה הקטע הכי קשה לתפיסה כאן. בקיצור, הייתי דעי בבאסה בלי מנשא והם התארחו אצלנו, ופתאם נזכרתי במנשא השבע מאות מטר הזה שזרוק בארון מהרגע שהגיע בערך. הוצאתי אותו. ושאלתי את בעלה של אחותי- שהוא איש חכם כזה ופתאם מסתבר שהוא גם אבא מה זה מדוגם, אם אפשר לקשור אותו על הגב. הוא לא יודע אבל נראה לו הגיוני שכן. את עשרים הדקות הבאות בילינו, אחותי בעלה בעלי בננו ואני בהתפתלות מרשימה אך יצרנית, כמו במשחק הזה עם העיגולים על השטיח, והצלחנו. אני עמדתי חצי כפופה והתינוק היה כפות אל גבי ללא יכולת ליפול או לעשות משהו אחר. זהו, התנשמנו בשביעות רצון. הסתכלנו זה על זה באי נוחות ובעלה שאל "ומה עכשיו? נגיד שאת רוצה להוציא אותו...?" "לא, זה אחלה!" עניתי, הספקתי לראות אותו מסתיר חיוך, ובהפנותי את גבי אליהם בצעדה לא זקופה אך די נחושה אל המטבח שמעתי אותו: "...לזה התכוונתם בעיקרון הרצף שצריך כפר שלם לגדל ילד אחד?"

[פלוני_אלמונית*]

סתם גיגלתי לי את טישפשיטי ומצאתי את זה

<פלוני אלמונית מתפוצה שבה מכסימום מכינים פירה עם שניצל>

[בדידותו_של_בוחר_האבטיח*]

החג הזה, זימן לי היכרות עם תנועה שקיימת, מסתבר, בכל מיני סוגי בתים. זה הולך ככה: אבא צועד עם זרועות ישרות, בקו ישר, רומס כל מה שבדרכו, על פניו חיוך מתוק משונה כזה, בין כפות ידיו אחוז תינוק תלוי ומדולדל איברים, ושפתיו של האב מפיקות מילה שיכולה להישמע כמו "ממי..." או "אמא..." או תחילית מתארכת שנשמעת כך "אה..." ובסיומם של רצף ההברות ועיקומי הפה הסאכאריניים ניצב לבטח סוף האירוע: "הוא רוצה אותך" .
חשבתי שזה רק אצלי. וראיתי את זה בעוד שלושה בתים. אח! ההנאות הקטנות שמזמנים לנו החיים בהפתעה גמורה.
(אני לא יכולה לסיים כאן בלי לתת תמונה של אחותי שרועה על פוף, פשוטת איברים, בהנאה גדולה, ולשמע המילה "ממי" ועוד טרם הבחינה במיצב המהלך לכיוונה האמור לעיל, עיוותה את פיה ומילמלה בשקט חיקוי "ממי. ממי" כאילו יש לה חבוש רקוב בפה. עם הארכה כזאת של היוד בסוף. שום קיטור מתמשך לא ישווה למחווה הקטנה והמדוייקת הזאת שעוטפת בחובה את היחס שלנו כולנו לרגע הזה, תמצית הבעיה.
והוא עוד הגדיל לעשות, וכששתל לה את התינוק בידיים, ברגע האל חזור ההוא שאת חייבת לתפוס כי הוא כנראה באויר, אמר לה "אני צריך לשירותים." ובחיוך הוסיף "הוא כבר הצטרך".

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

גמר חתימה טובה!!

ולשמע המילה "ממי" ועוד טרם הבחינה במיצב המהלך לכיוונה האמור לעיל, עיוותה את פיה ומילמלה בשקט חיקוי "ממי. ממי" כאילו יש לה חבוש רקוב בפה
מעולה

"אני צריך לשירותים."
כזה שקוף?? טוב שלא אמר "בא לי לבדוק מייל".

[בדידותו_של_בוחר_האבטיח*]

ליתר ביטחון שואלת, לא צריך לתרגם אבלר"ל, נכון? או שכן? (זה לא עד כדי כך מצחיק אז לפני שיתערמו פה ציפיות: אבלר"ל זה ראשי תיבות של אתם באמת לא רוצים לדעת. הנה, נכון לא מצחיק? (-: התאים רק לרגע בקונטקסט שלו. מה שנקרא IHIM- איט האד איטס מומנט )
אגב, עם כל הכבוד לפסקל, מה זה?! קמח מצה? אצלנו זה עם קמח וסולת. ובכלל לא זוכרת שיש ביצים. תכף נראה במתכון. )

[אשה_שמחה*]

שנזכה לשנה מלאת מחשבות טובות ומעשים טובים, שמחה בריאות ואחווה, שתהיה זו שנת גשמי ברכה בלב ובשמיים, אמן.
איזו ברכה יפה. אמן!

[בדידותו_של_בוחר_האבטיח*]

מצאתי את זה בדף של ניצן אמ והבאתי לטובת הציבור אפילו שהיא בנדיבותה הפנתה אותנו לשם, כדי לסגור סופית את הסיפור ההוא:

_אמא של דגיגונת (07.10.2008 04:26):
BTW, my SIL and my DIL GBTS, took my DD, and then... OMG, I was ROTFL...
OMG! sorry IHTR, MGIG! BRB!


By the way, my sister-in-law and my daughter-in-law God bless their souls, took my dear daughter, and then... Oh my God, I was rolling on _the floor lauhging!! Oh my God, sorry, I have to run, my (---) ! Be right back
(סחתיין עלייך!)

ועם MGIG לא התמודדו שם בדף אז ניצן נאותה:
MGIG!: my goulash is goleshing

[בדידותו_של_בוחר_האבטיח*]

_סבתא: גלידה ב...
הבכור: בקערה גדולה_ D-:

_לא הבנתי מה היתה ההתמכרות של הדודה האלגנטית הזאת.
גמני_
יש תכנית טלויזיה שקוראים לה "האח הגדול" . לדעתי התמכרת מרגע זה. נחשפת. זהו. הלך עלייך. סורי.
}ב

[אמא_של_יונת*]

אצלנו זה עם קמח וסולת.
ברור!. טישפישטיל, עם למד כמו שסבתא שלך אומרת, ועם סולת.

[תמרול_ה*]

יש תכנית טלויזיה שקוראים לה "האח הגדול" . לדעתי התמכרת מרגע זה. נחשפת. זהו. הלך עלייך. סורי.
אה!!!!
ירדה אבן מליבי.
איזה כיף שאני עמידה לדברים האלה.
<לא על כל ג'יפה אני יכולה לומר את זה>

[בדידותו_של_בוחר_האבטיח*]

טוב יש לי משהו מצחיק לכתוב אבל זה מצריך טיפה הסבר קודם:
בטיול בוקר פגשנו בת של חברים, שסיפרה שהיא מתחילה ללמד חקלאות בבית הספר פה. הבת שלי שאלה מה זה בדיוק, והיא הסבירה, ערוגות, זרעים, עניינים. בבית הספר יש מה שנקרא חוגים של קרן קר"ב (לא יודעת מה זה הראשי תבות (-: ), שזה מין העשרה כזאת או משהו, בזמן הלימודים. כשהלכה, אמרה הבת שלי "אולי אני יכולה ללמוד חקלאות בבית הספר? הם יסכימו? " " נשאל" אמרתי. למחרת נכנסנו אל המנהלת , שאלנו, והיא התבוננה אל בתי ושאלה אותה "מה את רוצה ללמוד? " ואז סיפרה שבבוקר של קר"ב...רגע, באיזה כתה את? אה, ברור, אני יודעת, אבל בת כמה את? אה, אז כאילו בגיל של כתה א'...אז בימי שני יש משמונה בבוקר שלושה חוגים של קרן קר"ב בכתה א', דרבוקות, חקלאות ותנועה. בטח שאת יכולה להצטרף. את רוצה רק חקלאות? דווקא כדאי לך דרבוקות...זה נראה לי כ"כ כיף. אבל תחליטי בעצמך. רק תירשמו במזכירות. תודה, אני אומרת לה, זה לא מובן מאליו שתהיו פתוחים לדבר כזה...בטח שכן, אנחנו שמחים לזה. בית הספר צריך להיות הבית של כל הקהילה, לא רק של התלמידים שפה, היא מחייכת ומלטפת אותה על הראש. חמודה, אני חושבת לעצמי. אני יודעת שהם יקבלו על זה כסף, ובכ"ז, זה לא מובן מאליו, כל השיחה הזאת, והנעימות. מה אני חושבת על זה? רגע. תכף נראה. לא צריך לחשוב כ"כ על כל דבר. תכף נראה.
אח"כ אנחנו פוגשות אמא מהחינוך הביתי. הסיפור המרגש שלנו גורם לה לעגל עיניים, להרים גבות ולשאול בהסתייגות "למה היא רוצה ללמוד חקלאות?"
למה היא רוצה ללמוד חקלאות. נו. איך עונים על שאלה כזאת. האם עונים על שאלה כזאת? מה ברצף המילים הביא עלינו גילגול עיניים כה תמה? הללמוד? החקלאות? אה, הבית ספר? והאם לעגל עיניים זה מלשון עיגול או מלשון עגלה? לא יודעת, פעם מחנכים מהבית הלכו אצלי בראש ביחד עם אינטיליגנציה. אבל ככה זה כשה.
(לדעתי צריך לטבוע בלשון העברית את האפשרות כשה בלי כפיית כל הטרחנות שמעבר לה.)
אני מעבירה עיניים מחזית ההתנגדות ללימודי חקלאות אל בתי הקטנה והחכמה, שרוצה ללכת לבית הספר ללמוד חקלאות, ובין רגע יותר קל לי לראות איפה האור ואיפה האויר הצח, ואיפה לא צריך לשאול כ"כ הרבה שאלות, רק לתת מקום לתשובות.
מגיע היום, אנחנו נרגשים מאד. כולנו מלווים אותה יחד, המנהלת נכנסת איתנו לכתה ואומרת בחיוך רחב ובקול חגיגי " ילדים, היום יש לנו הפתעה. מצטרפת אלינו בימי שני ילדה שבדרך כלל לומדת בבית, והיא תהיה איתנו בחוגי קר"ב. מי מוכנה לקבל אותה ולהזמין אותה לשבת? (הם יושבים על שטיח על הרצפה, ושתי ילדות מצביעות. המנהלת בוחרת אחת והיא קמה מושיטה יד ומזמינה את בתי לשבת.) אני רואה שהפרצוף של בתי רציני מאד, חיוור ומתוח. חכי חכי חכי מתוקה אני חושבת בלב. רק רגע. נכנס המורה לדרבוקות רחמאן. ומזמין את כל קבוצת דרור, היא בקבוצת דרור, לבוא איתו. היא נדבקת אלי "אני רוצה לצאת." "אני באה איתך בואי רק נראה. אפשר לצאת מתי שנרצה." "אבל הילד הזה. אני לא רוצה לשבת לידו" היא מסננת בשפתיים נעולות. אני מבחינה בילד שהעיף עליהן פעם חצץ בגן שעשועים. הבהרתי לה שאני הורגת אותו ושאין בעיה, במילים אחרות אבל מרגיעות לא פחות, והיא ממשיכה עם רחמאן, ואני איתם, עם המנשא עם התינוק עם הכלבות שהשתחלו פנימה, פמליה מוזרה שתעשה הכל להודיע אנחנו לא מפה. כשהיא מסמנת לי "תצאי" אני משקיפה מהחלון ורואה אותה צועקת בחיוך עם כולם דום דום טאח, או משהו כזה, מקשיבה, דרוכה, מחוייכת. זה נמשך המון זמן. ויושבים כל הזמן הזה, והמון זמן הקשבה להוראות. אני דואגת לה אבל היא יוצאת מבסוטית מחזירה את הדרבוקה עם כולם ורצה לשיעור חקלאות. שוב שעה ארוכה, הפעם פנים מוכרות ואהובות בתור מורה, אבל שעה ארוכה בשמש. משם, שוב, בריצה, כולם רצים לאכול במבואה של כתה א', שמסודרת כמו גן ילדים נעים כזה. בשלב הזה אני כבר מסתכלת על הכל בעיניים אחרות. נרגעתי. כל מי שהתעניין לפשר הנוכחות שלי שם עשה זאת בצורה נעימה והגיב לאינפורמציה הלא שגרתית בהבעת פליאה ושמחה. כולם נראים לי חביבים ונינוחים. יש אוירה כמעט ביתית. אני בעמדות השקפה שונות, היא רוצה אותי שם אבל לא לראות אותי ושלא איראה. ורואה אותה ונרגעת. נעים לה. המורה של חוג תנועה שיתחיל עוד מעט אחראית עליהם בזמן האוכל. היא ניגשת אלי ושואלת "מה, היא בחינוך ביתי? איזה כיף לה..." הרגשתי בקול שלה את כל הסיפור, איך היא היתה רוצה ולא ידעה על האפשרות או צער על עצמה שלא גידלו אותה ככה. יש כמה סוגי סיפורים בתגובה למילים חינוך ביתי ואת שלה אני הכי מסמפטת. ובתי שואלת איפה לשבת לאכול והיא עונה לה איפה שבא לך ובתי מתמהמהת במבוכה והיא לוקחת אותה ביד בואי אני אושיב אותך ליד ילדה חמודה. ואני מרגישה מהגוף של בתי שזה כיף לה ככה, ונשארת בחוץ. ואז יש חוג תנועה במקלט, ויש צילצול ונגמר חוגי קר"ב. השעה אחת עשרה וחצי. והיא יוצאת סמוקת לחיים משיעור תנועה ואומרת לי "אני רוצה להישאר". הלב שלי צונח. מה פתאם! אנחנו לא יכולות. יש לנו תכניות! אי אפשר! אנחנו לא מסכימים. איזה שהוא בליל של המילים האלה יצא ממני בעירבוביה והיא מיד אמרה "טוב" וניגשה לקחת את התיק. התקשרתי מיד לבעלי ולחשתי לטלפון בזוועה she wants to stay"
די. מה את אומרת. ואז שתיקה. שתיקה. אני מיד מבהירה שאמרתי לה שאי אפשר, והיא הבינה, והוא אומר "תני לה. אל תחסמי אותה "
מה תני לה?! אבל מה יהיה? ומה אם...זה בדיוק מה שלא רצינו!
עזבי. תני לה. היא לא מטומטמת. היא ילדה חזקה. תני לה.
אוקיי. אבא ואני דיברנו והוא אומר שאם בא לך להישאר זה נראה לו בסדר.
אוקיי. לוקחת ונכנסת לשיעור, שאני לא בטוחה מה הוא היה, משהו לקראת החגים.
ואחרי חצי שעה בערך היא יוצאת עם התיק. ההבעה שלה מעוכה, היא נראית עייפה ומוטרדת, ואומרת: שאלתי אותה אם אפשר לצאת והיא אמרה שכן אז לקחתי את התיק ויצאתי.
יופי. אני אומרת לה באדישות הכי רבה שיכולתי לגייס. אז בואי נלך, רק נגיד תודה במזכירות.
בחצר בית הספר המולת התרגשות, מכינים סוכה וגם כתה ב' מקבלים חיסונים. ילדה התעלפה וכל בית הספר מנסה להשיב לה רוח מעל שולחן הפיקניק. בעודינו מתבוננות בהשתאות מובל עוד מתעלף החוצה. במתעלף השלישי אני מרחיקה את כולנו מהסצינה אבל ממשיכה להסתכל מהצד. המורה למנחוסית מדוברת מצטודדת אלי כתף אל כתף ומשקיפה אל המתרחש. מה אני אגיד לך, היא אומרת לי ומנענעת בראש ומצקצקת, הדור הולך ונעלם. הילדים כבר לא יודעים מה זה להיות בבית ספר. כבר לא יודעים מה זה להתנהג. את נכנסת לכתה א', הילדים אפילו לשבת לא יודעים! והנה, תראי, יום חיסונים, הם מתעלפים לך כמו זבובים! בושה וחרפה.
בלי לחשוב אני מתפוצצת מצחוק לשמע דבריה האחרונים, וגם בכלל בהקלה גדולה על שהסתיים לו היום המשונה הזה. היא מחייכת אלי בהפתעה
ומצטרפת לצחוק ועוברת לברכות לבביות לשנה החדשה. בנימה אופטימית זו אנחנו יוצאות משם.

[אמא_לשלושה*]

לא יודעת מה זה הראשי תבות

קרן ברונפמן

קוראת אותך בקביעות, נהנית ומתענגת על כל מילה. @}

[ניצן_אמ*]

וואו וואו וואו.
מדהימים כולכם.
מקטנה ועד גדול, (וגם כל מי שקטן מן הקטנה הגדולה הזאת) דרך אמא אחת בלתי רגילה, עם עיניים עגולות ונשמה של מספרת-סיפורים.
אחחחחחח... <אנחת עונג>
פשוט תענוג לקרוא אותך.

הנה, תראי, יום חיסונים, הם מתעלפים לך כמו זבובים! בושה וחרפה.

[אמא_של_דגיגונת*]

פשוט תענוג לקרוא אותך.
<BTW - תיקנתי בעריכה את הציטוט מהדף של ניצן, התרגום שלי בדף היה חלקי ותיקנו אותי אח"כ...>
@}

[בשמת_א*]

סתם גיגלתי לי את טישפשיטי ומצאתי את זה
אה! אכלנו את זה בתורכיה! (אח, איסטנבול, איסטנבול, אם מישהו מממן לי, אני טסה לשם היום שוב...)
אמממ. אני בכל זאת, איך לומר, מקווה שזה פוליטיקלי קורקט, מעדיפה במיה (-:
(וברור שסולת ולא קמח מצה... קמח מצה זו הגירסה לפסח בוודאי, למי שלא יכול בלי זה גם בפסח).

יש תכנית טלויזיה שקוראים לה "האח הגדול" . לדעתי התמכרת מרגע זה. נחשפת. זהו. הלך עלייך. סורי.
אהה. באמת תהיתי למה היא התמכרה. האיש שלי מדי פעם מציץ בדבר הזה. סורי. מגעיל עד גבה-מגעיל, לא מסוגלת לצפות בזה, דורשת בתוקף שיאזין באוזניות אחרת שוברת את הטלביזיה.

_אחחחחחח... <אנחת עונג>
פשוט תענוג לקרוא אותך._

חזרת לכתוב. חזרת לכתוב. חזרת לכתוב!!!! (אחרי זמן רב מדי שבמה חדש היו רק התגובות שלנו עם ניחושי קיצורים). עודדדדדדדדדד!

[סוסת_פרא*]

נדמה לי שהבנתי שאת גרה בארץ.
אבל רק ליתר ביטחון, הבית ספר הזה הוא בארץ?
(אם כן, נחמד לשמוע על היחס שקיבלתם)

[הרגע_שלפני*]

[תמרול_ה*]

_אחחחחחח... <אנחת עונג>
פשוט תענוג לקרוא אותך.
חזרת לכתוב. חזרת לכתוב. חזרת לכתוב!!!! (אחרי זמן רב מדי שבמה חדש היו רק התגובות שלנו עם ניחושי קיצורים). עודדדדדדדדדד!_
איזה כיף!!

[פלוני_אלמונית*]

הבית ספר הזה הוא בארץ כן. בארץ.

[בדידותו_של_בוחר_האבטיח*]

מה פתאם, זה לא בארץ !
סתם, מחאה שקטה על פלוני אלמונית שענה במקומי (-:
בטח שזה בארץ. בנאות קינואה ב'.
(כל הזכויות על השם שמורות בשמחה להורים שנולד להם תינוק חדש לפני כמה ימים, מזל טוב! )

[מיצי_החתולה*]

איי, איזה יופי של סיפור.
_חזרת לכתוב. חזרת לכתוב. חזרת לכתוב!!!! (אחרי זמן רב מדי שבמה חדש היו רק התגובות שלנו עם ניחושי קיצורים). עודדדדדדדדדד!
איזה כיף!!_

וגם אותי והנה, תראי, יום חיסונים, הם מתעלפים לך כמו זבובים! בושה וחרפה. הרס לגמרי D-:.

[פלוני_אלמונית*]

התנצלות על כך שעניתי במקומך. לא רציתי להשאיר את סוסת פרא במתח ולפעמים את נוטשת את הקוראים במשך ימים רבים....

[אמא_של_בוטן*]

_אבל ככה זה כשה.
(לדעתי צריך לטבוע בלשון העברית את האפשרות כשה בלי כפיית כל הטרחנות שמעבר לה.)_
לגמרי.לגמרי.
איזה כיף! חזרת!

שנזכה לשנה מלאת מחשבות טובות ומעשים טובים, שמחה בריאות ואחווה, שתהיה זו שנת גשמי ברכה בלב ובשמיים, אמן.

[פלוני_אלמונית*]

המורה למנחוסית מדוברת

[פלוני_אלמונית_אחרת*]

איימתי ולא קיימתי.
אבל זה לא אומר שלא קוראת ולא מתמוגגת. נהפוכו.
ואת ה"כשה" מתכוונת לאמץ בחום.

[חוחית*]

אין, אין על הדף הזה!! את שולתתתתתתתת111

[בדידותו_של_בוחר_האבטיח*]

חתול בשק לאח"כ
את שולתתתתתתתת111
:-D111

[לילה_לי*]

נו כבר, עוד!!!!

[ציירת_הקומיקס*]

_אבל ככה זה כשה.
(לדעתי צריך לטבוע בלשון העברית את האפשרות כשה בלי כפיית כל הטרחנות שמעבר לה.)_

את גדולה

[אנונימי]

זהו? נגמר? שאפסיק לבדוק (ולהתאכזב)?

[בדידותו_של_בוחר_האבטיח*]

בשמחת תורה קרה לי נס. המשפחה באה והביאה גם את סבתא. על השוונג של יום כיפור, תמיד רוצים לאכול עוד טישפישטיל גם בשבתות והמועדים שבאים אחריו, והם באים...עד שיש סחרחורת. טראח שוב שבת, ושוב יום חג, ושוב שבת. איזה כיף מטורף ומעייף ונפלא. בקיצור, עמדתי להכין טישפישטיל. כשמכינים, יוצא בצק רך כזה. פורסים שני שליש ממנו בתנועות עדינות אבל נחושות, כמו עבודה על חימר, על תבנית תנור שטוחה. מנסים להגיע למשטח חלק בעל עובי זהה בכל התבנית. זו עבודה מרגיעה וכיפית ומאתגרת, כי זה תמיד נראה בלתי אפשרי בהתחלה ולאט לאט הופך אפשרי. אחר כך מפזרים קורטוב (?) (מילה משונה קצת. נראית לי מתאימה כאן) של תערובת קינמון ושומשום ואגוזים קצוצים וצימוקים. ועל, צריך למשוך ולשטח בצורה זהה את השליש הנותר, שיכסה במהודק את כל התבנית. גם זה נראה בלתי אפשרי. ובד"כ מצליח. רק שבאותו יום, לפני שבועיים, בשמחת תורה, הרגשתי לא טוב, כמו מן מחלת ים כזאת אבל ביבשה. שלא לומר בחרבה. וזה גרם לי לטעות בכמויות. של הטישפישטיל. כשסבתא שלי באה. וככה במקום ארבע כוסות קמח ושתי כוסות סולת, עשיתי שתי כוסות קמח ושתי כוסות סולת. לא הצלחתי לכסות למעלה. נכנסתי לפאניקה. גירדתי את כל השכבה העליונה, הוספתי מים וקמח, הגדלתי אותה קצת ומתחתי בכל זאת ויאללה לתנור על החיים ועל המוות.
יצא, איך אני אגיד, כמו מרציפן.
וסבתא שלי טעמה, כיווצה גבות, גילגלה לשון, ואמרה לי ככה, ואני אכתוב את זה פה ואנסה לזכור לחזור לפה כשהכל חרא:
"יא בינת אל מלעונה..." היא אמרה לי בקול נמוך וקצת צרוד "...זה אני רוצה את המתכון שלו."


אז ככה: (אני נותנת כאן את המתכון האמיתי. נסים זה כל אחד באופן פרטי קורה לו (-: )
בקערה גדולה ארבע כוסות קמח ושתי כוסות סולת , ושני אבקת אפיה. לערבב היטב. (אבקת אפיה היא מרה וחייבת להתערבב טוב כך או כך.)
(יש לנפות את תערובת הקמח בנפה, לא לוותר על זה! זה נותן עוגה אוורירית ולא סוליה.)

בסיר קטן, תחזיקו חזק, חמאה אחת (במקור מרגרינה), כוס שמן וכוס מים. כשמתחיל לרתוח לכבות ולקרר מעט.
לשפוך לתוך תערובת הקמח. ללוש. יוצא בצק רך ונעים וחם. לפרוש שני שליש ממנו, כאמור בסבלנות, עם הרבה טפיפות אצבעות ומעיכות של שורש כף היד, לקחת את הזמן עם זה, על תבנית תנור מהשחורות, רצוי לא הכי ענקית שיש לכם.
לחמם תנור ל180 מעלות
לשים בקערית שלושת רבעי כוס שומשום (רצוי לבן) , כף או שתיים קינמון, ואגוזים קצוצים כמה שבא. לא חייבים צימוקים.
לפזר על התבנית באופן אחיד. ועתה השלב המאתגר של מריחת השליש הנותר של הבצק על הכל, עד כדי כיסוי מהודק ביותר. ההידוק חשוב! וזכרו שזה אפשרי אפילו שנדמה שלא. למי שמבוהל - אפשר לעשות מה שאני עשיתי כי הייתי בהחלט מבוהלת, לרדד כדורים ממנו הכי דק שאפשר עם מערוך על השיש ולערוך טלאים כאלה זה לצד זה של הבצק עד כיסוי.
כשכל העסק מהודק מאד, יש לחרוץ בסכין חדה מעויינים. שתי וערב כאלה באלכסון, מתחילים מהפינה באלכסון וממשיכים למעלה ואז צד שני לקבלת מעויינים (שסבתא שלי קוראה להם משום מה משולשים). רצוי לא ענקיים. במקור מקשטים כל משולש באגוז או בוטן.
מכניסים לתנור לחצי שעה. כשנכנס לתנור, שמים על הגאז בסיר הקטן ממקודם - אל תשטפו אותו- שתי כוסות סוכר, חצי מיץ לימון, וכוס מים. עד שהסוכר נמס.
לכבות אש, במכון המקורי להוסיף מי זהר, לא הוספתי,
כשהעוגה יוצאת מהתנור, שופכים ומכסים את כולה במי הסוכר. מחכים שיספג טוב. מצפים לנס. ונסים קורים ! (-:

[מווא*]

and she's back...

יש!

[בדידותו_של_בוחר_האבטיח*]

כשלתינוק שלי יצאה שן, סבתא שלי התרגשה ואמרה שבירושלים, כשהיה יוצא השן הראשון לתינוק, היו מבשלים אורז עם חלב וסוכר ומחלקים לכל השכנים. שזה כמו שיניים קטנות, וזה השיני חלב.

[בדידותו_של_בוחר_האבטיח*]

מווא בחזרה! (זה נשיקה באינטרנט, ולא איזה דיבור פרנקופילי נכון?)
(-:

[רוקדת_לאור_ירח*]

מצפים לנס. ונסים קורים !
ברוך הנותן לנו נסים. איזה מזל שחזרת, יש!!!

[בדידותו_של_בוחר_האבטיח*]

תודה
ברוך הנותן לנו נסים.
כן. ובאוירה ריליגיוזית משהו (זה ביטוי שבעלי משתמש בו, ותמיד זה נורא מצחיק אותי כי הוא בעצם בנאדם נורא ריליגיוזי, אבל כשהוא אומר את זה בטון עדין כזה כתגובה למשהו שיש לו עליו ביקורת נשפכת ממנו ציניות מרושעת. שילוב שכזה. חריף מתוק מר ) באוירה כזאת בכל אופן, לא צינית ולא מרושעת אלא דוסית, שזה הזמן, הסתיו, זה הרי הזמן של הדוסים והזמן של חילונים חנפני דוסים, כמוני, אני אנסה לספר את הסיפור הבא שמחכה כבר מיום לפני יום כיפור.

[אילה_א*]

אפשר להכין את זה בתבנית זכוכית ?

[בדידותו_של_בוחר_האבטיח*]

לפני כחמש עשרה שנים, גיליתי שגרה כאן ילדה אחת מהגן שלי . היתה לה ילדונת קטנה פעוטה, וזה הדהים אותי. שילדה בגילי, יש לה כבר תינוקת. עם הזמן הבנתי שהסממנים על הגוף של הילדה הזאת מהגן מספרים שהיא אשה דתית. שמלות ארוכות מבד שנראה כמו ברזנט נשי. אפור, או חום בהיר, בשבתות לבן, בגזרה ישרה, ללא שום כפתור או שסע או קישוט, למעט רקמה בלתי נראית סביב מפתח הצוואר. שביס לבן מלופף על הראש ועיניים אפורות זורחות. פניה תמיד מאירים בברכה. תמיד שמחה ומאור פנים. ומתחת לשלמה הכבדה אך כה נוחה למראה הזאת נדמה גוף חזק ומלא חיוניות. תמיד שיחה קצרה ביותר על אם הדרך. היא תמיד נראית ממהרת להכין את שולחן השבת אך בעלת מספר דקות פנויות להסברת פנים. גם ביום חול לגמרי.
לא מזמן עצרה לידי הילדה של הילדה מהגן, נוהגת באוטו, לבדה, עם סיגריה ביד, מחייכת וקוראת אלי "תגידי לי מזל טוב, אני בת שמונה עשרה היום. " . וואו. "החלטתי הרגע, ומחר אני שטה לקפריסין עם חברים. החלטה מהרגע להרגע! " וואו.
בסביבות יום כיפור פגשתי את אמא שלה בסופר. סיפרתי לה על הפגישה, בירכתי אותה על הילדה הגדולה כל כך, ושאלתי אותה אם זה לא מפחיד, שהם הולכים מאיתנו ככה. היא חייכה והשתהתה בתשובה. זו מחווה של דתיים חכמים ושקטים. להשתהות בתשובה. כאילו היא מנסחת אותה לשפתי. ואז אמרה לי, את יודעת, כשהיא היתה קטנה, אמרתי לבעלי מה יהיה? היא תגדל ותרצה לטייל בעולם. איך נעמוד בזה? והוא אמר לי מה קרה לך, ניקח תרמיל ונצא איתה!"
ו...? שאלתי בתקווה.
"איפה...! מי בכלל רוצה לנסוע איתה? שתיסע כבר!"
באמת? יצא לי האויר. והיא זיהתה ואמרה ברוך "אנחנו משתנים. ברוך השם התהליכים מתאימים אותנו למה שמגיע. אנחנו לא נשארים אותו הדבר. זה משתנה. זה לא נשאר כמו שאת עכשיו." והסתכלה בחיבה על התינוק שלי במנשאו הצמוד אלי כל כך. אני מוכרחה להגיד שזה שימח אותי. כמו ששמחתי כששמעתי שיש אפשרות שהלידה תכאב פחות. ואולי לא כמו. אולי באמת זה משתנה. ואז כשהזזתי את העגלה שלי כי בטעות נעמדתי לידה בתור ועוד בכלל לא סיימתי, היא הוסיפה "מעניין, בדיוק פגשתי את בעלך ודיברנו על מצוות שילוח קנים."
ואני ככה, מתחת לניאונים האלה של כל הסופר, פתחתי את הפה ויצא לי "אוייש המצווה הנוראית הזאת!" ככה זה. כשאתה לא פיל ולא בובת חרסינה, אבל אתה מתנהג כאילו אתה פיל בתוך בובות חרסינה, סופך לעשות בדיוק את הפדיחה שלא רצית לעשות. איך, איך, מי אומר משפט כזה, המצווה הנוראית הזאת? איזה מין דבר זה להגיד?
היא עפעפה בריסיה הארוכים ולרגע קט האפור הזוהר הזה שחולש על כל שמי הסופר לאורכם ולרוכבם הוסתר מאיתנו והושפל מטה אל זויות הפה שהתעקלו מעלה אליו לחיוך קטנטן. "זה לא ככה." והיא כבר מכניסה את הארנק חזרה לתיק ואני נדחקת לצד כי יש לחץ בקופה, תכף ערב חג, ועוד לא התחלתי, והיא ממשיכה לעמוד שם, אוף, כל הקדושה הזאת בין ערימות שמפו ופסטה במבצע, אז אני חותכת לאחד מעיקולי המסתור הרבים של הסופר ועונה לה מהגב "אני מבינה" ולהפתעתי אני שומעת אותה "לא את לא מבינה" אז הסעתי את כל העגלה הזאת חזרה ואמרתי "התכוונתי שאני מבינה שזה לא ככה ושלא סיימנו לדבר על זה." והיא חייכה שוב באפור הזוהר הזה, ובירכנו חתימה טובה או גמר חתימה טובה או מה שזה. בשנה שעברה הבנתי מה הנכון. השנה לא זכרתי.

[בדידותו_של_בוחר_האבטיח*]

אפשר להכין את זה בתבנית זכוכית ?
אילה איזה גודל? כי לא נראה לי שזה בעיה הזכוכית, אבל אם זה פיירקס קטן מדי אז היא תצא גבוהה מדי בכמות הזאת והיא אמורה להיות די שטוחה.

[אילה_א*]

הפנמתי
אדווח על התוצאות

[אשה_שמחה*]

אוף, כל הקדושה הזאת בין ערימות שמפו ופסטה במבצע, תמיד בסיפורים שלך יש איזה משפט יפה במיוחד. הפעם זה זה.

[מי_מה*]

בדיוק השנה קיבלתי הסבר מפורט (וגם טרחני לאללא, אבל אל דאגה אני אשמיט את המלל המיותר) לגבי ברכות ה"חתימה טובה". אז ככה - מראש השנה ועד מוצאי יום כיפור יש לברך חתימה טובה, כי אז כולנו מחכים לעיון הראשוני של הקב"ה ולחתימתי. אחרי שחתם, מגיע הזמן לעיעורים ואז יש לברך "גמר חתימה טובה",עד שמחת תורה - אחרי זה - הלך עלינו עד שנה הבאה. אבל נתנחם בזה שיש לנו כמעט שנה שלמה בשביל לנסות שוב.
ותודה שאת כותבת כאן.

[בדידותו_של_בוחר_האבטיח*]

כי אז כולנו מחכים לעיון הראשוני של הקב"ה ולחתימתי.
נו לא יכול להגיד קודם?!
( (-: סתם. תודה גם לך.)

[כוכב_נגה*]

אחרי זה - הלך עלינו עד שנה הבאה
לא! אף פעם לא הלך עלינו, אשרינו ישראל!
עד חנוכה מברכים "פתקא טבא" שזה מן פתק כזה שמועבר מתחת לשולחן לקודשא בריך הוא ומסנגר עלינו לטובה להמתקת גזר הדין.
פתקא טבא!
ובדידותו, את ענקית, מחזקת לי געגועים לירושלים (כי באאארור שאת ירושלמית, והסבתא שלך עוד יותר)
@}

[עוברת_אורח*]

פתק כזה שמועבר מתחת לשולחן לקודשא בריך הוא ומסנגר עלינו לטובה
פרוטקציות?! ככה?! סוגרים עניינים עם הקב"ה מתחת לשולחן? למה אני תמיד מהפראיירים שעובדים לפי הספר וכל השאר יודעים להתקמבן?

[צפרדע_ית]

כל כך נהנית....
תודה
ץ

[אינדי_אנית*]

מה זה מצוות שילוח קנים?

[דנה_אום*]

בבקשה שמישהו יסביר לי מה בדיוק אומרת מצוות שילוח קנים כי אם זה מה שקראתי עכשיו בגוגל אז אוי ואבוי !
ו"אוייש המצווה הנוראית הזאת !" זה בדיוק התגובה ההולמת. לדעתי.
בחירתו, את לא פיל, את לגמרי אנושית. [-:

[פלוני_אלמונית*]

בהקשר של שילוח הקן מומלץ מאוד לראות את הסרט הישראלי "חופשת קיץ" עם אסי דיין. די מדהים.
וגם שמעתי שאומרים שאסור לומר "עד קן הציפור מגיעים רחמיך...", כי מזה משתמע שלאלוהים יש רחמים ליצורים הקטנים האלה ועלינו הוא לא מרחם.

[יונת_שרון*]

אם הבנתי נכון, זה אומר שמי שאוסף ביצים למאכל צריך לשלח את האם לחופשי ולא לאכול גם אותה. מין מצווה אקולוגית עתיקה.

[בשמת_א*]

שמי שאוסף ביצים למאכל צריך לשלח את האם לחופשי
אפרוחים. שאם מוצאים קן ובו אם וגוזליה, יש לקחת את האפרוחים אך לשלח את האם. לא להרוג גם את האפרוחים וגם את האם. הרציונל הוא שאם לוקחים את האם, גם הגוזלים ימותו. אבל אם לוקחים את הגוזלים לאכילה, לפחות האם תוכל להטיל ביצים נוספות ויהיו לה עוד גוזלים.
מצווה זו היא שריד לתקופה שבה אנשים אכן ליקטו ציפורים, גוזלים וביצים למאכל. היה בה הגיון בתקופות קדומות, והיא עוד אחת מהמצוות שגם מבטאות צער בעלי חיים ביהדות (לחוס על האם לא היה דבר המובן מאליו. זו מצווה "הומנית" יחסית).
עם זאת, הסיפור המזעזע הקשור למצווה זו, הוא שלומדים אותה בישיבות. וקרה יותר מפעם אחת שנערי הישיבות, מתוך חינוך מעוות לקיים את כל המצוות, יצאו לטפס על גגות במיוחד כדי למצוא קינים, לרצוח את הגוזלים ולשלח את האם - ללא כל מטרה מלבד "מילוי המצווה של שילוח האם". עיוות חולני מזה קשה לי לדמיין.

[תמי_גלילי*]

_סבתא שלי טעמה, כיווצה גבות, גילגלה לשון, ואמרה לי ככה, ואני אכתוב את זה פה ואנסה לזכור לחזור לפה כשהכל חרא:
"יא בינת אל מלעונה..." היא אמרה לי בקול נמוך וקצת צרוד "...זה אני רוצה את המתכון שלו."_
גדול.

[בדידותו_של_בוחר_האבטיח*]

ההסבר שקיבלתי על מצוות שילוח קנים:
ההולך בדרך הנתקל ביונה (אני חושבת שזו רק יונה לפי ההסבר) בקן עם גוזליה, חייב לשלח את האם על בניה. אין לחפש אותם, אבל אם נתקלת, מוטלת עליך החובה הזו. כמובן שעל הגוזלים נגזרת מיתה ועל האם יסורים גדולים. ולמצווה הזו מטרה, והיא להביא חמלה אל העולם. ז"א לעורר חמלה בעולם. שנוכח צער כה טהור וכה גדול, אין ברירה לחמלה אלא לזרום אל תוך העולם. בסה"כ הסבר לא רע, תודו.

[עוברת_אורח*]

למה ההפרעות למסיק באזור חברון לא עושות את העבודה?
מבחינתי נוכח צער כה טהור וכה גדול, אין ברירה לחמלה אלא לזרום אל תוך העולם

[עוברת_אורח*]

סליחה, בדידותו, זה פשוט פרץ ממני. לא התכוונתי להפוך את הבלוג שלך למעוז השמאל. אם בא לך, את יכולה למחוק.

[בדידותו_של_בוחר_האבטיח*]

עוברת, אם נזרוק אבן בבני ברק סיכוי גבוה שנפגע במישהו שמתחלחל כמוני וכמוך מהפרעות למסיק. דתיות זה לא ההפך מחיבה למוסקים ערביים. (אני יודעת שאת יודעת.) (יש לי הרגשה שפיספסתי אותך בזה, ולא הבאת את הדוגמא כקונטרה למצווה הדתית אלא בפני עצמה. אבל משאירה ליתר ביטחון.)
וחוץ מזה, מי אמר שהפרעות למסיק לא מביאות חמלה לעולם? אבל החמלה שהן מביאות היא כאילו מטעם. עם סיבות. איך אני אסביר?
הפרעה למסיק נעשית מטעם כלשהו. ז"א יש לה סיבה פרקטית. הפרעה להשתלטות על ארץ הקודש או משהו כזה. להתעללות ביונה אין סיבה כזאת. ולכן, אולי, היא דרך יותר ראויה (אני לא מאמינה שאני כותבת את זה, אבל זה ניסיון כן להבין ולהסביר בו זמנית), להביא חמלה לעולם.

[עוברת_אורח*]

אני בהחלט לא מאמינה שאת כותבת את זה. אפשר לעשות מעשים הרבה יותר מזעזעים אם רוצים להביא חמלה לעולם (חשבתי לתת דוגמאות; ויתרתי). כולי תקווה שהזרם הפרשני המרכזי ביהדות לא תומך ברשע חסר טעם רק מהסיבה המעורפלת של "להביא חמלה לעולם" (או מכל סיבה אחרת, כמובן). אני מקווה שהם יותר בכיוון של מה שבשמת ויונת כתבו.
אין לך מושג כמה מפחיד אותי מה שכתבת. מחריד אותי לשוב שיתכן שיש מישהו, אפילו פוסק אחד, שחושב שזו מצווה לעשות מעשה אכזרי ללא סיבה רק בשביל משהו כמו "להביא חמלה לעולם". מחריד אותי לחשוב שיש אפילו אדם אחד שמוכן אפילו לשקול לקיים כזו מצווה. שישרף העולם אם זה מה שנדרש כדי להביא אליו חמלה.

[בדידותו_של_בוחר_האבטיח*]

הלו!! להירגע במיידי.
שתינו יוצאות מתוך הנחה שזה מזעזע, אוקיי? הזדעזענו. הלאה. מעניין לנסות להבין את התאוריה מאחורי זה. היא לא נכתבה על רגל אחת. היא נכתבה, אני משערת, דווקא מתוך מודעות עמוקה לסבל על גווניו, רמותיו ומניעיו השונים בעולם. . יש בה דקויות. מעניין לנסות לראות אותן ועדיין לא לקבל את המצווה הזוועתית הזאת.
טוב אולי לא מעניין. זה עניין אותי לרגע והתעלמתי מהפור שהיה לי - ששמעתי על המצווה הזאת כבר לפני שנים והתמלאתי אליה איבה כזאת ועברתי את הזעזוע ועדיין נותרה תמיהה גדולה- בקיצור, נדבר על זה עוד איזה זמן, מה את אומרת?
(שלא יהיו אי הבנות, נותרתי באותה עמדת הבנה או אי הבנה רק עם פחות זעזוע כי כבר הזדעזעתי אותו.)

[בדידותו_של_בוחר_האבטיח*]

פעם, בתקופה שהיו הרבה פיגועים, יצאו רבנים בבקשה מהציבור לתענית דיבור. זה היה כדי לאפשר את השקט הנדרש כדי שתיכנס אנרגיה אחרת לאזור. זה היה הדבר הכי מדהים שקראתי אי פעם בעיתון. הסיפור עם היונה הזכיר לי את זה. מכיוון אחר לגמרי.
מה שמזעזע בעיני במצוות שילוח קנים, ברמה העל-אנושית של זה, ז"א זו שמעל הסבל לשם סבל שמקומם, היא שהיא חלה על כולם. ולא רק, נגיד, על נזירים, צחים, עד שקופים מרוב היעדר כוונה אישית או יצר. שהם כאילו שלוחה של ישות רוחנית. טוב. תכף תבואי להרביץ לי

[בדידותו_של_בוחר_האבטיח*]

אוקיי: שאלתי את בעלי והוא אומר שיש רק שתי מצוות שיש בהן טעם, ז"א שיוצא מהן משהו: למען יאריכון ימיך. האחת היא הכי קלה, שזה כיבוד אב ואם, והשניה שהכי קשה, שהיא זאת. שקריאת הציפור היא כקריאת רחל אימנו שמבכה על בניה ומסרבת להינחם. והיא עוברת מקצה עולם ועד סופו ומבקיעה את כל העולמות.
טוב זה כבר עושה לי רע להתעסק בזה. ואני עדיין לא מבינה בכלל. עוד יותר לא מבינה מקודם.
אבל זה זילזול בעניין, לייחס אותו לסתם רוע טיפשות וקהיון לב.

[בשמת_א*]

חייב לשלח את האם על בניה
מה פירוש "לשלח את האם על בניה"? בעברית פירוש הדבר לשלח את כולם. ואם כן למה? אני לא בטוחה.
הייתי רוצה לקרוא את הטקסט במקור. לא להסתמך על סיפורים. כי מה שאת מתארת זה לא מה שמוכר לי ממקורותי. ודווקא הנושא הזה זכה לעיסוק נרחב בספרות הילדים של המאה התשע עשרה, גם בארץ ישראל וגם בגולה.

[עוברת_אורח*]

תכף תבואי להרביץ לי
בחיים לא, מה קרה לך. שלא תטעי בי, יש לי נכונות לדון בכל דבר ברמה הפילוסופית, ואני מאמינה כמוך שיש מאחורי זה מחשבה רוחנית עמוקה ולא סתם טפשות וקהיון לב. הבעיה שלי היא שכאן ועכשיו יש אנשים אמיתיים שעושים דברים איומים עם הצדקות רוחניות-יהודיות ולכן קשה לי לדון בזה בצורה מנותקת.
אגב, לפני שייכנסו בי על חוסר איזון וכזה, אני מצהירה מראש שהיום יש בעיה זהה עם דיון תיאורטי באיסלאם. ותמיד היתה בעיה עם הנצרות. רק שהאיסלאם והנצרות הם לא שלי, אז אני פחות מתעצבנת.
ואהבתי את העניין של תענית הדיבור.
אוף, הוצאת ממני את המתלהמת הפנימית שלי, שבדרך כלל לא זוכה להתאוורר באתר. מלחיץ.