החלטתי לפתוח עוד בלוג שמסמן דרך עם מטרה ברורה ועליונה בחיי היום. אימהות.
אני בת 40 בעוד כחודש.
זה מוזר לפתוח בלוג שמדבר על אימהות שבוע לאחר אובדן, אבל אולי דווקא ועל אחת כמה וכמה.
לפני שבוע איבדתי את העובר שלי. סוף חודש שלישי.
ב 11 החודשים בהם אני נשואה זה אובדן שני עבורי. בפעם הראשונה ידעתי מהרגע הראשון שמשהו לא בסדר, מבחינה רגשית הייתי בסערות רגשיות מאד חזקות, נקלטתי בחודש הראשון לנישואי, הייתי בבלגן רגשי גדול מהשינוי שעברתי, כעסים, פחדים...והגוף הגיב, כאבתי מהרגע הראשון, הרגשתי רע וידעתי.
בפעם הזו הרגשתי טוב מהרגע הראשון. האמת היא שפיזית הרגשתי טוב יותר מלפני ההריון. רגשית מהרגע שידעתי החיים שלי ואני הפכנו להיות הריון אחד גדול. לא עניין אותי שום דבר אחר. קראתי בלי הפסקה בערך את כל הדפים שכתובים על הריון ולידה, ספרים, התעמתתי עם כל מיני מקומות בתוכי שבהמשך אפתח. ובעיקר....
דיברתי לילדי המתפתח ללא הפסקה, היד כל הזמן מונחת על הרחם, אור זורם, נשמה יקרה שלי ואני יצרנו קשר מרגע ההתעברות.
