בדרך להיות הורים

בדרך. במסע.
מסע של אהבה, פחד, התרגשות.
אל הלא-נודע. אל הנחשק. אל הקסם.
אל השורשים. אל האלוהי.
אליך.אלי.אלינו.

כולם מוזמנים להצטרף למסע...

בדרך, שיהיה לכם מסע מופלא ונהדר.
אתם בהריון?

כבר בשבוע 18? איזה כיף!
אני כלכך מתגעגעת לזה! זה מדהים!
אלמלא הייתי סקרנית כבר לפגוש אותה הייתי מוכנה להישאר בהריון עוד כמה חודשים...
תהנו לכם מההריון. כמה שזה כיף - מה שאחרי אפילו עוד יותר.

למה אני רוצה ללדת בבית?
השבוע אנחנו נפגשים עם מיילדת בית. אתמול ניסיתי להבין למה אני רוצה ללדת בבית.

אני סומכת על עצמי וגופי.
אני לא סומכת על בתי החולים והשיקולים המניעים אותם, שיתנו לי ללדת בדרך הבטוחה והטובה ביותר עבורי.
אני רוצה ללדת באוירה רגועה, מוקפת באנשים שעבורם אני המרכז באותו הרגע.
אני לא רוצה שירחיקו ממני את תינוקי.
אני רוצה שלתינוק שלי יהיה נעים להתחיל את חייו מחוץ לרחם.
אני רוצה לשלוט על הלידה שלי.
אני לא רוצה להיות מוקפת בנהלים ולהוציא אנרגיה בנסיונות לכופף אותם. אני רוצה להתרכז כל-כולי בחויית הלידה.
אני רוצה להרגיש שהלידה היא חלק מחיי, לא ארוע טראומתי, מנותק ובעיקר - רפואי.
לא מעוניינת שיבצעו בי או בתינוקי דברים שעושים רק כי "זה הנוהל" - עירוי-חוקן-בדיקות וגינליות-ניטור רציף-לידה על הגב-חיתוך חיץ-שאיפת נוזלים-חיסונים...............
לא רוצה לסמוך על המזל והמיילדת שהוא יביא עמו (וגם הצוות לאחר מכן). רוצה ללדת בעזרת מיילדת שאני מכירה, שמכירה אותי ושיש בנינו "חיבור".

וגם הכנתי רשימת שאלות א-ר-ו-כ-ה....
מבטיחה לעדכן אחרי הפגישה אם זה יעניין מישהו.

שלום בדרך.
גם אני בדרך... די קרובה אליך - מסיימת שבוע 18 היום, ומתכננת ללדת בבית.
מאוד מתחברת לכל הסיבות שפירטת, כאילו שאני כתבתי זאת בעצמי.
אמורה לעבור מי שפיר השבוע, ומיד אחריו להפגש עם מיילדת.
שתהיה לנו דרך צלחה

מצטרפת לבדרך ול עגור לבן. גם אני בדרך, שבוע 20. שמתן לב באיזו מהירות ההריון מתקדם? אני פשוט לא מאמינה שהגענו לחצי, הזמן פשוט טס.
לי אין אומץ ללידה בבית, למרות שאני מסכימה עם כל הסיבות שכתבת. מצאתי פשרת ביניים: חברה שלי ילדה בבי"ח לניאדו בנתניה, עם מיילדת שהכירה מראש (אפשר לבחור מרשימת המיילדות של בית החולים ולשלם לה באופן פרטי), ואחרי הלידה היא ישנה עם התינוקת ועם בעלה בחדר פרטי. ולא לקחו לה את התינוקת. היא סיפרה שהייתה חוויה מדהימה.
בכל אופן, תמשיכו לספר ולעדכן. ושימשיך להיות לנו כיף.

עגור לבן ויוחננית - איזה כיף שיש חברות לדרך... (גם לכן זהו הריון ראשון?)
אכן הזמן עובר במהירות (הזמן טס כשנהנים, לא?).
גם אני לוקחת בחשבון אפשרות ללדת בסופו של דבר בבית-חולים, ואז ההעדפה שלי היא מקום עם גישה פתוחה ואנושית עד כמה שאפשר. אנחנו עדיין מבררים (אני חוקרת לעומק כל מי שילדה סביבי לאחרונה...).
יוחננית - אני מרגישה שלא צריך אומץ ללדת בבית. צריך אומץ כדי ללדת בבית-חולים...לפחות מבחינתי.

בכל מקרה - שיהיה לנו בכיף ובטוב.

ועוד סיפורונצ'יק:
במסגרת חקירת-היולדות שלי, תיחקרתי אתמול חברה ללימודים שילדה לפני חדשיים. שאלתי אותה באיזו תנוחה ילדה, והיא ענתה:
"בשכיבה, על המיטה. לא ידעתי שיש בכלל אפשרות אחרת".
(זה היה אחרי שהתלוננה ש"הפתח שלי קטן מידי, אז היה לי מאד קשה").

בע"ה זו תהיה הלידה הראשונה שלי, תמשיכי לעדכן מה את מגלה/חושבת...
היינו השבוע בברית והיו שם כמה תינוקות קטנטנים בעגלות. והיה לי כל-כך עצוב: למה הם לא על הידיים? האמת היא, שאני יותר מתעסקת באיזה סוג של מנשא יתאים לי מאשר בלידה עצמה. הממממ... הכחשה אולי?!

אני מרגישה שלא צריך אומץ ללדת בבית. צריך אומץ כדי ללדת בבית-חולים - אני כל כך מתחברת לזה, אין לך מושג. גם אצלי הריון ראשון, מאוד נהנית מכל יום. ד"א - אתמול הרגשתי את העובר שלי לראשונה. הפרפרים האלו בתוך הרחם זה פשוט הרגשה מדהימה.
אצלי ההריון הגיע לאחר מאמצים מרובים, כך שהיה לי די זמן לחשוב כמעט על הכל (לידה, מנשא, מיטה משפחתית...) ואני די סגורה על הכל (פחות או יותר). רק מקווה שילך לי לפי הרצונות שלי...

בדרך - מקווה שזה בסדר שהצטרפנו ככה לדף שלך.
גם אצלנו ההריון הגיע אחרי מאמצים לא מעטים, וזה באמת נתן הרבה זמן למחשבה. אבל עדיין אני אומרת, אני רוצה ככה וככה אבל אולי אחרי שהילד יגיע אני לא ארצה, למשל נראה לי להפסיק לעבוד אחרי הלידה, אבל אולי בפועל לא תהיה לי סבלנות לזה. יכול להיות.
ממש כיף ש עגור לבן התחילה להרגיש את העובר. בדרך מרגישה? אני נהנית מכל תזוזה, וזה מאוד מצחיק אותי כשאני עומדת מול כיתה ומלמדת ופתאום - תזוזה בבטן. נורא בא לי לשתף את התלמידים

(אני כמובן לא עושה את זה).

בטח שזה בסדר שהצטרפתן...........זה אפילו יותר כיף!
האמת היא שיש לי המון מה לספר, אבל מאוחר לי. אז לילה טוב לכן ולפרפרים שבבטן...

גם אנחנו עברנו דרך ארוכה לפני ההריון. לא פיזית (זה דוקא היה מדוייק ומהיר) אלא בתהליך הנפשי שעברנו עד ההחלטה. אני כבר הרגשתי בשלה מכל הבחינות, ומתוסכלת עד אינקץ ששותפי מרגיש אחרת. בסופו של דבר, אחרי המון כעס,בכי, מחשבות שזה לעולם לא יגיע ואכזבה - הצלחתי להרפות. ואז זה הגיע. בדיוק בזמן. וגרם לי להאמין מחדש - זמן לכל. וצריך לתת לדברים את המרחב.
גם לי כבר יש תוכניות בראש - איך אני אשא אותו (אני מתייחסת כרגע אל העובר אבל יכול להיות שזו עוברית...) כל היום צמוד-צמוד, איך נבנה תוספת למיטה, איך הוא ינק בלי סוף...........
וגם אני מקווה לא להתאכזב. ואני כל הזמן אומרת לעצמי, שזו הצהרת כוונות, ושאולי יהיה אחרת, ואני צריכה להתכונן גם לזה.

בדיוק התקשרה גיסתי.
תמיד קשה לי לשמוע אותה מספרת על הילדים. אני לא מצליחה להבין את הגישה. ואני מתאפקת חזק-חזק לא להתערב (לא תמיד זה מצליח לי). למשל -
היא התקשרה והתלוננה שהתינוק שלה (בן שנה) השתנה בזמן האחרון. "הוא כל הממן נודניק. רוצה רק את אמא. לא מוכן לישון לבד". היא ספרה איך אתמול בלילה הוא לא נרדם (במיטת הסורגים, בחדר משלו, לבד) ולא עזר שום דבר. "דיברתי אליו, ביקשתי שיניח את הראש. הסברתי לו שעכשיו לילה, וכולם הולכים לישון. ושאני לא מתכוונת להרים אותו".
בסוף היא "נשברה" - הביאה מזרון לחדרו ונשכבה על הרצפה למרגלותיו. והוא כל כמה דקות התרומם לבדוק אם היא עדיין שם. "וביקש שאני אציל אותו" (ככה! זה המלים שלה!). אבל לא. היא לא ויתרה. בסוף הוא ויתר.
כואב לי. זה כל כך עצוב.

ועכשיו סיפור שמח -
כל לילה, לפני שאני נרדמת, בן-זוגי מלטף לי את הבטן. וזה מדהים - מיד אחרי שהוא מוריד את היד, העובר מתחיל לזוז. כל לילה מחדש. זה כבר הפך מעין טכס, ואתמול ביקשתי ממנו: "בוא, תעיר לי את התינוק..."

שוב מסיפורי גיסתי:
היא שאלה באיזה שבוע אני, ועניתי שזה בדיוק החצי. "נו, טוב, זאת לא חוכמה, החצי הראשון עובר נורא מהר, חכי שתגיעי לחודש תשיעי, אז זה הכי קשה!". אישי שמע את זה ואמר לי: "למה כולם מרגישים צורך להדגיש רק עד כמה זה קשה?!"

אולי היא צודקת. אולי זה באמת קשה. אז מה? ואני בטוחה שאחרי הלידה היא תגיד: "נו, טוב, זאת רק ההתחלה, חכי ותראי כמה זה קשה כשהם גדלים!"...

כן, כן, לאנשים יש הרבה מה להגיד. כתבתי על זה בדף אחר (אולי עצות בהריון), כל מיני תגובות "נפלאות" שקיבלתי כשהתחלתי לספר שאני בהריון. אבל אין מה לעשות. זה כנראה חלק מכל העניין.

תנסי לא להתרגש כל-כך מגיסתך. מאוד קל להגיד, אני יודעת. לי תמיד מאוד הפריעה ההתנהגות של חברה שלי כלפי הבת שלה, וזה עוד לפני שהייתי בהריון. כל פעם שהבת "התנהגה לא בסדר", במקום לחבק אותה חזק חזק, שזה מה שאני הרגשתי שהילדה רוצה, היא הייתה מוציאה אותה מחוץ לבית - עונש! זה היה קורע לי את הלב.
אחרי שנולד אח שלה - בכלל... פעם אחת שמרנו על הילדים. הם חזרו בלילה די מאוחר, היא מיד הרימה את התינוק (היה אז בן שנה בערך) והאבא הרים את הילדה. אז חברה שלה (האמא) אמרה, למה הילדה על הידיים? זה כל-כך כאב לי.
אבל אין מה לעשות. אנחנו לא יכולות לשנות את כל העולם. רק לנסות לעשות את זה טוב יותר אצלנו.

למה כולם מרגישים צורך להדגיש רק עד כמה זה קשה?!"
לא כולם. אולי רק מי שבתחרות איתך "לי יותר קשה מאשר לך, נה נה נה!"

האמת היא שלא ממש התרגשתי מזה. אני לא מרגישה בתחרות עם אף אחד, ולא מוכנה להגרר לזה. אז פשוט המשכתי הלאה בשיחה. אבל מצא חן בעיני שבנזוגי שם לב לזה, והיה מסוגל לומר את זה בקול רם (פעם היה לו קשה מאוד להעביר ביקורת על קרובי משפחה...).

השבוע נפגשנו עם המיילדת. היתה שיחה נפלאה, והתחושה שלי היא, שהדברים ממשיכים לזרום בדרך בה אני רוצה. בדרך בה אני מאמינה ובוטחת. שיחה על הרבה פרטים טכניים, אבל גם על פילוסופיה ודרך חיים. ובחירה. ואחריות.

אתמול גילינו במקרה, שיש לנו בן. מוזר, נכון?
הרופא, בבדיקה שגרתית, ציין מה הוא רואה ("הנה הקיבה, עמוד השדרה, הלב. שלפוחית השתן וגם הבליטה בין הרגליים...") ואנחנו נותרנו המומים. לא החלטנו עדיין אם אנחנו רוצים לדעת, ובינתיים החלטנו שנמתין. אני עדיין תוהה אם זה חוסר רגישות מצד הרופא ("אה, לא ידעתם? אז לא אמרתי כלום... אני לא מכיר זוגות שלא מעוניינים לדעת".) או שזו האחריות שלנו לציין מראש שאנחנו לא רוצים לדעת.

בדרך, עדיין לא קראתי את כל הדף אבל אהבתי מאוד את רשימת הסיבות ללידת בית. נראה לי שכדאי להעתיק אותה לאחד מהדפים שעוסקים בנושא, אם תסכימי. ובהצלחה!

בדרך שלום,
מאוד נהנת מהדף שלך, את מעלה על הכתב דברים שאני רק חושבת עליהם ביני לבין עצמי.
אני בשבוע ה-24, הריון ראשון, מרגישה תנועות מהשבוע ה-20 ונהנת מכך כל יום. משתדלת לשתף את בן-זוגי כמה שאפשר.
את מחזקת אצלי את הרצון ללדת בבית. נראה לי שאתחיל לגשש בנושא.
אולי אפשר לעשות מחלק מהתכנים שבדף שלך דף לנשים בהריון ראשון. התחושות, החוויות והדברים המלווים מאוד יחודיים לדעתי, מה דעתך?
אני קצת מרגישה כחודרת לדף פרטי. אולי שם בנות ירגישו חופשי יותר לשתף.

אני כל פעם שמחה לגלות שיש מי שחולק איתי מחשבות, התרגשויות ותחושות. זה מעין ליווי בדרך הזאת, שאני מדברת עליה כל הזמן. אין לי כל התנגדות לפרסום חלקים שכתובים כאן בדפים אחרים. עצם העובדה שבחרתי בכותרת בדרך להיות הורים באה להזמין את כל מי שהנושא קרוב ללבו להצטרף ולחלוק. החלטתי לערוך מחדש, ולהוריד את המלים "דף בית אישי", ולהשאיר רק את ההזמנה לכולם להצטרף למסע. אכן, אלו מחשבות פרטיות, אבל פרסומן כאן הוא מבחירה ובמטרה שיהיה מי שישמע, יגיב ואף יוסיף מהרהוריו.

הדרך בה אנשים רואים נשים בהריון מפתיעה אותי בכל פעם מחדש. אתמול התקשרה חברה, ואמרה שהיא עוד מעט מגיעה אלי. אמרתי שאין בעיה, ושבדיוק אני מסיימת לנקות את חדר המדרגות. לרגע נעשה שקט בקו, ואז היא אמרה: "במצבך?! השתגעת?!"
צחקתי (היא דוקא הייתה רצינית לחלוטין) והסברתי, שכל עוד אני מרגישה עם זה בסדר גמור, אין שום סיבה שלא להמשיך בשגרה.
והיא לא היחידה. לפני שבוע מישהי התנצלה בפני שהיא גורמת לי להתכופף...
והכי מצחיק זה, שאלו בדיוק האנשים שאחר כך מדקלמים בפולניות: "הריון זה לא מחלה"...

הבעיה לפי דעתי היא לא אם את עושה או לא עושה (מנקה או לא, מתכופפת או לא) - הבעיה היא ה"עצות" שנותנים כל הזמן. הנקודה היא שזאת ההחלטה שלך לנקות גם בהריון. והנקודה היא לא אם זה בריא או לא, העניין הוא לתת לך לקבל את ההחלטות שלך מבלי להביע דעה כל הזמן.
נכון, אני לא מפסיקה לכתוב על זה, אבל לי זה מאוד מפריע. והכי גרוע, שלפעמים אנשים אומרים דברים, ככה סתם, בלי לחשוב, כי הם רגילים להביע דיעה בכל מצב, והדברים שהם אומרים מלחיצים ומפחידים. בדרך נשמעת מאוד רגועה ובטוחה בעצמה, אני ההיפך הגמור.
די בתחילת ההריון, בדיוק כשגמרתי לצעוק על אחת הכיתות שלי (וזה באמת מאוד נדיר, לעתים מאוד, מאוד רחוקות שאני צועקת בכיתה) - ובדיוק אז אחת המורות (שלא שאלתי לדעתה) אמרה, הכי חשוב תישארי רגועה, אל תתעצבני... זה לא בריא לעובר.
ואני נכנסתי להיסטריה ממש. מה עשיתי? לאיזה נזק גרמתי? וזה סתם, ממשהו סתמי שמישהי אמרה באופן לא מוזמן. רק כעבור יומיים סיפרתי לחברה והיא אמרה: כל ההריון צעקתי על בעלי ועל הילדה, והילד יצא בסדר גמור.
נכון, אני היסטרית ברמות גבוהות, אבל אני תמיד הייתי מאוד רגישה להבעת הדעות הבלתי מבוקשות - עוד הרבה לפני ההריון.

אני פשוט החלטתי - ממי אני מתעלמת וממי אני מוכנה לשמוע עצות (בדרך כלל ממי לא...), ובעיקר החלטתי שאני יכולה להקשיב לעצמי, לבחון דברים בדרכי ולהחליט מה נכון עבורי.

ובלי קשר, גם אם הילד של חברתך יצא בסדר גמור, לא הייתי מנסה לצרוח על הבעל במשך כל ההריון. איכשהו זה לא מרגיש לי נכון...

(אבל את מוזמנת להתעלם גם מעצתי...)

בדרך - את בסדר:-) אני אוהבת את הגישה החיובית שלך. כל פעם שמישהו יגיד משהו שלא מוצא חן בעיני, אני אחשוב: רגע, בדרך לא הייתה בכלל מתייחסת! אדווח לך אם זה מצליח לי.
בכל מקרה, אני לא צועקת על גיא. באמת!
וחוץ מזה, עכשיו הייתי במקלחת והעובר זז לו, וזאת ההרגשה הכי נפלאה בעולם. אז אמרתי לעצמי שאחזור למחשב ואכתוב משהו שמח, ואפסיק לקטר. כי ההריון הזה זה פשוט הדבר הכי נפלא בעולם: התזוזות, התחושות, השינויים בגוף. הבריאה הזאת היא מדהימה.

מחר אני מתכננת לצאת למסע קניות כי שום דבר כבר לא עולה עלי. אבל אני מתכננת מסע זול. ואז נזכרתי איך סדרי העדיפויות שלי השתנו מאז שאני בהריון. בכל שנה אני מאוד אוהבת לקבל מתנות מגיא, ליום ההולדת וליום הנישואין. אני תמיד יודעת מה אני רוצה חצי שנה מראש (לפחות(-;). והשנה קרה דבר מוזר ביותר - אני לא רוצה כלום. כבר עברו חודשיים מאז יום הנישואין וחודש מיום ההולדת, ואני לא רוצה מתנה.
יש לי מתנה. יש לנו את ההריון הנפלא הזה. וזה מעל ומעבר, ושום מתנה חומרית לא יכולה להשתוות לזה. וגם חבל לי לבזבז כסף עכשיו כשעוד מעט כבר נצטרך את הכסף למטרות טובות יותר

>יוחננית עדיין מפחדת לכתוב דברים על עתיד אופטימי כמו לידה וילד, אבל עובדת על עצמה שעין הרע לא באמת קיים<

קודם כל - עשית לי חשק למקלחת... (היום גם גיסתי, שהיא עצמה בהריון , הרגישה את התנועות העדינות של העובר שלי).
שנית - אני מאחורייך! (בעניין ההתעלמות-מאנשים-שלא-נדרשה-דעתם-בנושא)
ולבסוף - אני מסכימה איתך - ההריון זאת באמת המתנה המופלאה ביותר שיש (אבל אל תוותרי על פינוקים משלך מדי פעם...לאו דוקא כאלה שעולים כסף).

>בדרך המומה מכמות השימוש שלה בסוגריים לאחרונה<

והכי גרוע, שלפעמים אנשים אומרים דברים, ככה סתם, בלי לחשוב, כי הם רגילים להביע דיעה בכל מצב, והדברים שהם אומרים מלחיצים ומפחידים - למה בעצם הם אומרים את הדברים האלה אם הם לא חשבו עליהם? כנראה כי אנשים אחרים שלא חשבו עליהם אמרו להם את זה קודם. והאנשים האלה בטח שמעו את זה מאנשים אחרים שלא חשבו על זה. הרי באופן כללי רוב האנשים אינם חושבים. אז בעצם יש כאן שורה ארוכה של אנשים שאומרים זה לזה דברים בלי לחשוב, ואת -- היחידה בשורה הזו שבאמת חושבת על הדברים -- נלחצת ממה שהם אומרים?

אני חושב שאת יכולה, מתוך מקום העוצמה של המחשבה העצמאית שלך, פשוט להתעלם בשקט ובשלווה ממה שהם אומרים.

רועי, אתה ענק! נשפכנו מצחוק D-:

רועי |y|

עברו לי הרבה מחשבות בראש (חלקן גם הועלו על הכתב), עד כמה זה מעצבן שכולם מרשים לעצמם להתערב, איך אנשים חושבים שהבטן מופרדת מהאשה ההרה - מותר לגעת, מותר לשאול, מותר להביע דעה ולהציע עצה. אבל היום גם שמתי לב לעוד משהו. מול הדברים המעצבנים, עומד משהו אחר - ההתעניינות הכנה, הרצון לחלוק חוויות, הדאגה האמיתית והתחושה, מעל הכל, שהריון הוא משהו קדוש, טהור, ראשוני בכל פעם מחדש (למרות שיש סתירה במשפט, זאת התחושה שלי). אני לומדת לסנן. כשלא בא לי לדבר עם מישהו על "איזה בדיקות עשית? אצל מי?", אז אני עונה הכי לקוני וקצר שאפשר, וממשיכה הלאה. וההפך - עם אנשים שמתעניינים בלידת בית, למשל ,ולא רק רוצים להשמיע ביקורת מתלהמת (אין לי בעיה עם דיון ענייני, גם אם הוא סותר את דעותי) כיף לי לדבר. מדהים לגלות עד כמה הנושא הזה חדש לאנשים, ופותח את המחשבות לכיוונים אחרים.

קודם כל ליוחננית, בדף פחדים בהריון את יכולה לקבל עוד חיזוקים חיוביים.
בדרך, אני דווקא מרגישה שאני כן רוצה שאנשים יתעניינו בהריון שלי. לפעמים בא לי "לפרסם" את הבשורה שאני בהריון.
כשמעירים לי או כשמאירים לי משהו אני חושבת, שוקלת, בודקת אם בכלל יש מה להגיב ולפעמים פשוט אומרת "בסדר" וגומרת את השיחה, בלי כעס.
אני גם יודעת שכשאני מתעניינת בהריון של מישהי אחרת זה אמיתי ולכן חושבת שזה הדדי ומתייחסת ברצינות. אולי סתם יש לי מזל לפגוש אנשים שבאמת אכפת להם.!?

דרך אגב מקלחת: יש לי ג'קוזי שידוע לי שאסור במצבי להשתמש בו. מה לגבי ישיבה/שכיבה באמבט חם? כמה זמן אם בכלל?
אני מתה לאמבטיית פינוק...

אני מוכרחה להגיד, שאני מאוד אוהבת שמלטפים לי את הבטן. זה מרגש כל פעם מחדש.

לגבי האמבטיות, יש דעות סותרות בעניין. בסקנדינביה המון אנשים עושים סאונות, גם נשים בהריון. ובאנגליה בכלל לא שמעו על המצאת המקלחת, כך שאמבטיה במהלך כל ההריון זה דבר מובן מאליו. קראתי לאחרונה באיזה מקום שאפשר לעשות אמבטיות, רק לוודא שהמים לא חמים מדי. אה כן, עכשיו אני נזכרת שבספר הריון שיש לי מאנגליה כתוב כשיש כאבי גב, מומלץ לשכב באמבטיה חמה!

אבל תי תי - אני לא לוקחת אחריות

חיפשתי את הדף הרלוונטי בספר, A child is Born. יש תמונה של אשה הרה נהנית באמבטיה, וכתוב (בתרגום חופשי): מהנה במיוחד להירגע באמבטיה חמה כאשר הגב כואב ותפוס.
ממה שהצלחתי להבין, מחברי הספר הם... משוודיה.

אני זוכרת מההריון שלי שההוראות היו - לא אמבטיות חמות (כן אמבטיות פושרות אבל, מי עושה אמבטיות פושרות?)
למה? לא זוכרת... אני חושבת שזה עושה משהו ללחץדם ויש בזה איזושהי סכנה. יש פה בסביבה הרבה בעלות מקצוע, אולי הן יכולות להוסיף.

תי תי, אני מסכימה איתך. וכמו שגם אני כתבתי למעלה:
מול הדברים המעצבנים, עומד משהו אחר - ההתעניינות הכנה, הרצון לחלוק חוויות, הדאגה האמיתית והתחושה, מעל הכל, שהריון הוא משהו קדוש, טהור, ראשוני בכל פעם מחדש
גם אני נהנת לחלוק, וגם אני עצמי מתעניינת בכנות בנשים הרות או נושאות תינוקות סביבי. דיברתי על גבולות.

בעניין האמבטיה - גם אני קראתי שהסיכון הוא באמבטיה עם מים חמים מדי, ובעיקר בשליש הראשון.

אני שמעתי שהבעיה עם אמבטיות היא שהשלייה עלולה להתנתק... לא קראתי את זה, אני לא יודעת אם זה נכון. היום אנחנו אצל הרופא, אם אזכור, אז אשאל אותו.

לגבי אמבטיות, שאלתי את הרופא. הוא אמר שטענו בעבר שנשים בפינלנד שעשו סאונות בתחילת ההריון - התגלו אצל העוברים שלהם יותר מומים. הוא אמר שאין בעיה לעשות אמבטיה באמצע ההריון.

אתמול גילינו במקרה, שיש לנו בן
בת דודה שלי הלכה לבית חולים במהלך ההריון שלה כי היו לה התכווצויות בבטן. חברה הסיעה אותה והחברה נשארה איתה באולטרה סאונד. הרופא בדק, ראה שהכל בסדר, ואמר "יש לך בן בריא". בת דודה שלי כמעט התעלפה, כי היא ובעלה ידעו את מין העובר אך הם לא סיפרו על כך לאיש. איזו רגישות, אה.

אם זה לא היה ברור, זה היה סתם רופא, לא הרופא שמטפל שלה, שלא ידע ולא שאל האם הם יודעים את מין העובר

כשהרופא ציין שזה בן, גם אני כמעט והתעלפתי. לא בגלל שזה בן, פשוט כי לא הכנתי עצמי נפשית למצב בו אדע את מין העובר. מאותו רגע פשוט הפסקתי לשמוע מה קורה סביבי (טוב שיש איש שמקשיב...), וכשיצאנו, לא הצלחתי לעצור את הדמעות. אין לי הסבר הגיוני. בעצמי קצת נבהלתי מהתגובה שלי, וניסיתי אפילו להאשים את ההורמונים...

כמה טוב שיש את ההורמונים להאשים בכל. גיא טוען שתמיד הייתי מפונקת אבל עכשיו יש לי תירוץ

אני מצאתי את עצמי לא מקשיבה לכלום בסקירה המוקדמת, הבדיקה הייתה כל-כך לא נוחה, בלשון המעטה, שלא יכולתי להתרכז בכלום.
זה באמת לא סוף העולם שאת יודעת את מין העובר, זה סתם חוסר רגישות מצד הרופא. אבל על זה יש כאן דפים שלמים.
מה עוד יש לך לספר? הייתי בחנות בגדים וראיתי אישה עם תינוקת פיצית בתוך מנשאה, ניגשתי אליה וביררתי איתה מהו סוג המנשאה, האם הוא נוח וכו'. היא הייתה ממש נחמדה וסיפרה מה נוח, מה לא... והכי חשוב, היא אמרה לאסוף מכל החברות את כל סוגי המנשאים ולנסות, ולא לקנות.

< יוחננית כבר אמרה שהיא מתעניינת יותר במנשאים מאשר בלידה

>

תודה על התגובות בנוגע לאמבטיה. לחץ הדם שלי נמוך מהבדרך כלל וסיבה נוספת שאני צריכה אמבטיות זה טחורים...

נושא אחר - הסקירה המוקדמת:
ברגע שהרופא התחיל הוא אמר, "אה כשתרצו לדעת את מין העובר אז תגידו, בנתיים נמשיך". מייד שנינו אמרנו " תגיד תגיד". שנינו רצינו בכל מקרה לדעת במהלך הסקירה ואני הבנתי מייד שזה בן, הרי איך הוא ידע כל כך מהר? דווקא היה מרגש כשראינו את "החבילה"כל כך ברור.
בהמשך הבדיקה הייתי ערנית והקשבתי לכל מילה. התרגשנו ממה שראינו ומההסברים.
בסוף קבלנו תמונות, תקליטור וגם וידאו. רק את הוידאו עוד לא יצא לנו לראות.

בבית תי תי אין מכשיר טלויזיה כבר 4 שנים מסיבה עקרונית. חיים נהדר בלי.-

אני ממליצה על יוגה בהריון, מצאתי מורה שמכניסה גם הכנה ללידה, עם נשימות ותנוחות שמתאימות ללידה.

גם אני מתעניינת מאד במנשאים. קראתי את ההמלצות השונות באתר וב"באופן" האחרון. אבל אני מאמינה שרק נסיון "על רטוב" יעזור לי להחליט מה טוב עבורנו. בנתיים קיבלתי שני מנשאים מהגיסה (אחד "מערבי" לנשיאה מקדימה בחודשים הראשונים ושני לנשיאה צידית), שלא היו בשימוש בכלל, כולל קלטת וידאו עם הסברים. בכלל "ירשתי" מגיסותי בגדי-הריון, וקבענו שגם בגדי תינוקות וחפצים (כסא לרכב, למשל) יושאלו. איזה כיף!
אני לא רואה טעם בהוצאות גדולות, בטח לא מראש. יש לנו רשימה מאד מצומצמת של קניות מראש (בעיקר מקום איחסון, שגם כרגע הוא בעייתי עבורנו) וכל השאר - כשנראה שבאמת יש צורך.

>בדרך לא מתכוונת לצבוע את הקירות בתכלת, למרות שיש לה בן בדרך...<

היום אמא שלחה לי תמונה שרואים בה תינוק ישן בצמוד למיטת הוריו, במין תוספת למיטה. משהו שנראה פשוט מאד להרכבה עצמית. אבא הבטיח להכין לי כזה, וככה כל מה שאצטרך, זה להסתובב ולהניק... כמה טוב שיש אבא עם ידי זהב!
אני אקשר כאן את התמונה ברגע שאלמד איך (זה לא בתוך אתר, אלא במחשב שלי. מישהו יודע איך עושים את זה?)

מהמחשב שלך - אי אפשר.

יש כמה גרסאות למיטה של תינוק צמודה למיטת הורים
שתיים למכירה שאני מכירה הן:
http://www.armsreach.com/[po]product compare[/po].asp
https://sslserver.com/inventiveparent.com/babybunk.htm

גם אנחנו חשבנו על מיטה שכזאת ומכיוון שאין לנו מי שיבנה לנו (ידי הזהב של המשפחה עסוק מדי) החלטנו ללכת לכיוון יותר קונבנציונלי.
נקנה מיטת תינוק שיכולה להפוך למיטת מעבר, המיטות שראינו מתאימות יפה, דופן אחת יורדת בקלות ע"י שחרור הברגים ומוחלפת במעקה של מיטת מעבר שיורדת ונכנסת בקלות, וזה יותר בטיחותי לדעתי במקרה והתינוק ישן לבדו במיטה.

מה שגם ברגע שהם מתחילים להתגלגל, להתנסות בעמידה, המיטות האלה נעשות מאוד לא בטיחותיות.

תי תי, כל הכבוד על אי-טלוויזיה בבית. הרשמת אותי!

אני חושבת בהתחלה שתכננתי לקנות הרבה דברים, ככה כמו שכולם קונים. עד שיום אחד חבר אמר: אל תקנו כלום. אז אנחנו לא קונים כלום. בכל מקרה אנחנו לא מתכננים חדר נפרד לתינוק, וגם לא מיטה נפרדת - בשאיפה. ואם בכל זאת נרצה, תמיד נוכל לקנות אחרי הלידה. (יותר קרוב לזמן בטח נקנה חיתולים ובגדים ראשוניים, אבל לא רהיטים).
בדרך, התמונה של המיטה ה"מצטרפת" למיטת ההורים נראית מעולה.

אביטל, חשבנו גם על אופציה של מיטה בלי דופן. תוכלי לומר לי איפה ראיתם מיטות כאלה? (שדופן אחת יורדת לחלוטין והמיטה עדיין נותרת יציבה). חוצמזה - תודה על הקישורים!
האם מישהו מכיר אתר שממש מסביר "איך תבנה בעצמך תוספת למיטה משותפת"? (בכל מקרה, נראה לי שאבא יסתדר גם ככה, ואז אני מבטיחה לפרסם מין דף כזה עם תוכניות בעצמי).

יוחננית - גם אני מתרשמת בכל פעם מחדש כשאני רואה תינוקות נישאים (במנשא כמובן) או יונקים בפומבי. גם אישי התחיל להתלהב ומפנה את תשומת לבי בכל פעם שיש בסביבה... אתמול היינו בחתונה מאד מיוחדת, ממש לא הסטנדרט הרגיל של אולם-אוכל-ריקודים המשמים כל-כך, ובין היתר היו שם תינוקות נישאים ואחד שינק במרץ... איזה כיף! וכמובן שכולם איחלו לי המשך הריון נעים, ושלחו ליטופים לעוברון.
וכמובן היה מי ששאל, עוד לפני ששאל בכלל לשלומי, "נו, עשיתם מי שפיר?", ואני, ברוח הדברים הקודמים שנאמרו פה, חייכתי והמשכתי הלאה.........

בדרך
אם תיכנסי לפורום באתר אמנות הלידה
ותעשי חיפוש על מיטה משפחתית תקבלי כמה דיונים מעניינים.

לינק נוסף - בחנות של Mothercare
יש מיטת תינוק שמיועדת בדיוק למטרה הזאת:
http://www.mothercare.com/[po]mc uk[/po]/shop/product mc.jsp.html?BV SessionID=@@@@1950983422.1068206850@@@@&BV EngineID=cccfadcjkieehmjcfngcfkmdfffdgom.0&SessionAssigned=true&oid=260571&cat=-13229

אם בא לכם אפשר להזמין מהם איכשהוא
אבל זה יכול לתת לכם רעיונות לבנייה

בישראל מיטת תינוק בלי דופן מעולם לא מוגדרת כך בחנות, כי זה נחשב לא בטיחותי ומנוגד לתו תקן (הייתם צריכים לראות את המבט של איש מכירות בשילב כששאלתי על האפשרות הזאת.)
אבל אם תלכו לסיור בחנות לרהיטי תינוקות ותבקשו לראות מיטת תינוק שיכולה לשמש גם כמיטת מעבר, תראו שיש דופן אחת שמחוברת ע"י ברגים.
ברגע שמורידים את הדופן אפשר לחבר מעקה.

אני זוכרת שלרהיטי טל יש מיטה אחת כזאת, וגם שאר המיטות שלהן הן עם דופן שמחוברת על ברגים.
וזאת בניגוד למיטות אחרות שראיתי שבהן אין הברגה ולא הצלחתי לחשוב על דרך להוציא את הדופן בלי לגרום נזק ממשי.
אם את באזור המרכז אז יש את המיטות שלהם בבייבי קלאב
את יכולה גם להציץ באתר של [url=http://www.talbaby.co.il,]רהיטי טל[/url] ולבציץ בקטלוג שלהם, יש באתר גם רשימת חנויות שבהם נמכרים הרהיטים שלהם.

אביטל - תודה @}

מה עם קורס הכנה ללידה? אתן מתכננות לעשות? חשבנו לעשות באזור שלנו בקופ"ח, כדי להכיר עוד זוגות שצריכים ללדת בערך באותו זמן. חוץ מזה, אני הולכת לכנס נשים הרות. בטח ישגעו אותי עכשיו עם שיווק של כל מיני דברים, כי הכנס חינם, אבל נורא בא לי ללכת למשהו שקשור בהריון

ממש מדהים שהילד ממשיך לעלות. בהתחלה התזוזות היו מאוד נמוכות, והיום הן כבר בגובה הפופיק! פשוט מדהים. כל תזוזה מרגשת אותי כאילו זאת הראשונה.

קורס הכנה ללידה

אחרי כמה בירורים התגלו העובדות הבאות - הקורסים ה"ציבוריים" (בתי חולים וקופ"ח) נועדו בעיקר להכין את היולדת ללידה שנוחה לצוות הרפואי.
הם לא יגידו לך את מה שהם לא רוצים שתדעי.
מקולגה לעבודה של האיש שלי אני מבינה שחלק מהקורס של טיפת חלב מתרכז בנשימות.
וזה נשמע קצת מתכון למילוי זמן - המדריכה גמרה לומר את מה שיש לה, ונשארה רבע שעה ריקה אז מתרגלים נשימות.
ובסה"כ כל העניין הוא לנשוםן בצורה מסויימת, המדריכה יכולה להסביר ולהדגים, לתרגל קצת ואז לתת לזוגות לתרגל בבית. למה בדיוק צריכים לתרגל את זה בכל מפגש של הקורס ?

בסופו של דבר בחרנו בקורס פרטי (וזה לא כל כך יקר) ואנחנו מאוד מרוצים בינתיים.

לגבי הכנס - לכי ותהני.
אני בדעה שכמה שיותר מידע זה טוב.
רק כדאי להבין מראש מה מנסים להעביר לך ומאיזה אינטרסים.

המון זמן לא כתבתי. קצת עדכונים (בדרך, ברשותך...):
מסיימת היום 20 שבועות של כיף, עם הפנים לעתיד, כמובן.
ההעלמות החלה מבדיקת מי שפיר, שביצעתי לאור העובדה שאני נשאית של X שביר. מחר זה בדיוק שבועיים מהבדיקה. תוצאות עוד אין.
בינתיים אני נהנית ביותר מהבעיטות, שלשום אפילו ראיתי את הבטן שלי קופצת - לראשונה.
בינתיים התחלתי יוגהריון, הלכתי פעם אחת, והאמת - צפיתי למשהו אחר. צפיתי לתרגילים כמו שעשיתי בקורס יוגה לפני שנה בערך, רק מותאמים לנשים הרות, ובמקום זה קיבלתי שילוב בין יוגה להכנה ללידה, עם נשימות וסיבובי אגן - אני אישית לא ממש התחברתי... מחפשת דגשים אחרים כרגע. עוד צריכה לראות אם זה מתאים לי לעכשיו.
תי תי - במקרה, את מדברת על שירלי?
בדיוק לפני יומיים התחלנו לתכנן את השינויים בחדר שלנו - נראה לי שנקנה מיטת יחיד ונצמיד לשלנו, למזלנו יש מספיק מקום בחדר. וגם החיפוש אחר שם מתקדם (נוסף שם שני לרשימה...

).
ועוד משהו - כואב לי הגב בטירוף. כבר שני לילות רצופים אני לא ישנה. מאוד קיויתי שזה יתחיל בשלב מאוחר יותר. אני חייבת לקנות את הכרית המוארכת של מילגה - ומהר...

לגבי קורס - יש עוד זמן, אבל נראה לי שאחרי שנסגור עם מיילדת ביתית - בינתיים מסתמנת מיכל בונשטיין - כנראה שנלך לקורס הכנה אצל גילה רונאל, שנראה לי תתאים לנו בראש, ובאופי הלידה הרצויה.

רחל. כמה נעים לקרא כזו הודעה ממך. באינטרנט

. כנראה שבאמת הרבה זמן לא נפגשנו.
אני רואה שהצלחת לשכנע את אסי. (טוב אני מניחה שזה לא היה קשה).

אנחנו עדיין לא חשבנו על קורס הכנה. בשיחה עם המיילדת, היא אמרה שהיא לא רואה בזה הכרח. לעומת זה, היא מאד המליצה על יוגה (דרך אגב, יש כאן מישהו מאזור חיפה?) ואמרה שיחד איתה, בפגישות שלפני הלידה, נתרגל תנוחות לצירים ודרכי התמודדות עם כאב (מסאג', תנועה, נשימות וכו') והיא גם תלמד אותנו על עיסוי הפירנאום לקראת הלידה-ללא-חתך הצפויה לנו...
האמת היא שאני ממש לא מרגישה צורך בהסברים על לידה מבחינה טכנית. אולי כי בשנה האחרונה עשיתי "דוקטורט" בענייני לידה. אולי בנזוגי זקוק לכך יותר, ולאחר התייעצות משותפת נחליט אם ואיפה להשתתף בקורס.

בדרך, גם לדעתי הקורס מיועד יותר לבן הזוג, שלא קורא את כמויות החומר שאני קוראת ונחשפת אליהם.
לגבי עיסוי פירנאום - לי נראה יותר האפי-נו, לפי הבנתי התיאורטית קל יותר להשתמש בו, מבלי לתהות - האם אני עושה מה שצריך ובמידה המספקת שתמנע חתך...
ד"א - מי המיילדת שבחרת? ואיך?

לי נראה יותר האפי-נו
מה זה?

לגבי הכנס ביום שישי, התשובה לא איחרה להגיע. אתמול התקשרו אלי ממגזין כלשהו שבחיים לא שמעתי עליו, והם מארגני הכנס, לשכנע אותי לעשות מנוי. כשאמרתי שאני לא אעשה מנוי למשהו שבחיים לא ראיתי, המוכרת מאוד התעצבנה ואמרה, מהבוקר אנחנו עובדות כאן במרץ ואף אחת עוד לא אמרה "לא" להצעה המפתה שלנו. היא אף הוסיפה: במחיר הזה, מישהי אמרה שזה מחיר של פלאפל וקולה. (מה הקשר???).
קצת הוציאה לי את החשק ללכת לכנס, אבל אני דווקא רוצה ללכת להרצאות: אחת של גילה רונאל ומפגש עם מיילדות מבי"ח לניאדו, שם אני רוצה ללדת, כך שחבל לי לפספס.

ובנושא אחר לגמרי, כמעט התעלפתי היום בבית הספר. בהתחלה הרגשתי שאני עומדת להקיא אז הפסקתי את השיעור, ואז כשהגעתי לחדר מורים כבר ראיתי ממש שחור בעיניים. נכנסתי לחדר מורים, צנחתי על הרצפה, וזכיתי לטיפול מדהים כמובן מחבריי לעבודה. ועכשיו אני בבית, מרגישה הרבה יותר טוב אבל עוד עם בחילה וסחרחורת.

הבעיה היא, שאין לי תיאבון בזמן האחרון, כך שאני לא אוכלת הרבה, וזה... לא טוב! אבל לא בא לי כלום, מה אני אעשה? עצות, רעיונות??? לדברים משביעים + מזינים + מעוררי תיאבון.

דוקא המגע האנושי נראה לי יותר נעים ומתאים לנו (בעניין העיסוי). אבל נראה כשנגיע, איך נרגיש עם זה.

בעניין המיילדת - אני אפרט בעוד כמה ימים, אחרי שנודיע לה סופית ש"אנחנו הולכים על זה" איתה. באופן כללי - דיברתי בטלפון עם שלוש מיילדות הבית הרלוונטיות באזורנו, והלכתי לפי "תחושת הבטן" (תרתי-משמע...). נפגשנו פנים-אל-פנים רק עם אחת, ויצאנו בתחושה טובה. הכנתי רשימת שאלות מראש, וגם "הכנתי" קצת את בנזוגי (מה זאת לידת בית, קצת סטטיסטיקות וכו'), כדי שיוכל להרגיש חלק מהעניין ולהשתתף באופן פעיל בשיחה (זה אכן עבד).

יוחננית - אני שונאת שיווק אגרסיבי שכזה (מזכיר לי שהיום במעלית (!) מישהי ניסתה למכור לי כלים שי טאפרוור...). אני מציעה שתפרידי בין הדברים - לכי לכנס ותהני, ותשכחי מהשיחה המטרידה הזאת. לך יש את הכח, ואת יכולה להחליט שאת מעדיפה פלאפל וקולה (בעיניי דווקא עדיף שווארמה!).
חברה הזמינה אותי לבוא עמה לכנס הנקה ב-25/11 בבי"ח איכילוב (בארגון ליגת לה-לצ'ה). התוכנית נשמעת מעניינת מאד.

ואחרון (הכי חשוב) - אני מקווה שאת מרגישה עכשיו בטוב. לי דוקא היו סחרחורות בהתחלה, אבל זה עבר. כיום הבעיה היחידה שלי, היא לעלות במעלית המהירה באוניברסיטה. אז אני מחכה בסבלנות למעלית השירות האיטית. אין לי ממש רעיונות בעניין האוכל, אבל אם זה הגיע עד מצב של עלפון, אולי כדאי להתייעץ עם הרופא?

אתמול שמתי לב שאני לא שותה ולא אוכלת מספיק. אז החלטתי להקפיד מאוד, ולראות אם ההרגשה משתפרת. ישבתי עם בקבוק מים ליטר וחצי ושתיתי את הכל במהלך הערב (עם לימון, כדי שזה לא יעשה לי בחילה). פעם ראשונה מתחילת ההריון שאני שותה כזו כמות.
ואז גיליתי, שבערב אני פשוט לא אוכלת כלום, בוודאי לא ארוחה. אז הכרחתי את עצמי לאכול ארוחת ערב, ובינתיים התעוררתי הבוקר מאוד רעבה

איזה כיף. סוף, סוף רעב.
חברות שלי שהן כבר אמהות צוחקות עלי ואומרות שלהן אף פעם לא היה חוסר תיאבון בהריון.

יוחננית - אפי נו זה מעין בלון גומי שהאישה מכניסה לנרתיק. בהתחלה מנפחים את הבלון ממש מעט והאישה מתאמנת על להכיל אותו ולהוציא אותו. לאט לאט מנפחים יותר, כאשר הגודל הסופי הוא בערך שווה לראש התינוק. התרגול אמור להתפרש על פני כמה שבועות (3-4 משהו כזה).
מצרפת קישור מתוך האתר 'אומנות הלידה' - אפי נו

תודה רחל על ההסבר.
אני בינתיים יצרתי קשר עם 2 מיילדות בבי"ח לניאדו שמיילדות באופן פרטי (הן עובדות גם ככה במח' יולדות בבי"ח, אבל תמורת תשלום הן נהיות המיילדת הבלעדית שלך). יש לי 2 חברות שילדו שם בצורה הזו והיו מאוד מרוצות.
הראשונה אמרה שהיא לא בטוחה שהיא תמשיך לעשות את זה, כך שהיא לא יכולה כרגע להתחייב. התקשרתי לשנייה, ולא אמרתי לה שכבר דיברתי עם הראשונה, והיא אמרה בדיוק אותו הדבר. לי נראה שמשהו מתרחש שם, ששתי מיילדות בו-זמנית רוצות להפסיק את עבודתן.
בכל מקרה, הן אמרו לי שעוד מוקדם לסגור ושאני איצור איתן קשר בעוד כשבועיים, ואז הן ידעו יותר מה לעשות.

עכשיו אני נורא מבולבלת. היה לי ברור שאני יולדת בלניאדו עם אחת משתי מיילדות. אבל לא בטוח שהן ימשיכו לעשות לידה באופן פרטי. אז אולי בכל זאת בית חולים אחר? אולי מיילדת אחרת? וקראתי באחד הדפים, מישהי כתבה שהיא התכוננה להכל חוץ מלניתוח קיסרי, ובסוף עברה ניתוח קיסרי. אז אני מתחילה לחשוב, אחרי ניתוח קיסרי, בטוח יקחו לי את התינוק. וזה לא מתאים לי. אוף, כמה דאגות

יוחננית, אני זוכרת שקראתי שבלנדיאו (או אולי בי"ח אחר ?) לאחר קיסרי מאפשרים לאם ולתינוק להיות ביחד בחדר התאוששות.
או שעושים את זה כשיש עוד מישהו (בן הזוג למשל) איתם כדי לטפל בתינוק בשעת הצורך.
או שמאפשרים לתינוק לשהות עם מישהו אחר עד שהאם יוצאת מהתאוששות.

אני מציעה לך לברר את העניין הזה מראש.

את האפי-נו לא מומלץ לדחוף החוצה, זו תנועה הפוכה למומלץ לשרירי רצפת האגן. מספיק להתאמן בניפוח שלו בלי לדחוף החוצה.

תודה אביטלה, אני באמת אבדוק את העניין כדי להיות יותר רגועה ומוכנה.

לא יוצא לי להכנס לאינטרנט לעיתים קרובות יותר אז אני עונה באיחור:

רחל, את מתכוונת למורה ליוגה? אז שמה מוניקה והיא מיקנעם. היא גם מכינה ללידה תוך כדי היוגה. השבוע למשל נתחיל ללמוד איך לעסות את הפירנאום. בנוסף אנחנו מתרגלות נשימות המיועדות לזמן הצירים. רק התחלתי אצלה החודש אז עוד אספר. נראה לי שבשבילי זו תהייה הכנה ללידה. אולי עוד אקח, יחד אם בן זוגי, קורס מרוכז של סוף שבוע כהכנה מבחינה טכנית ומידע כללי.

בדרך, יש מורה ליוגה בהריון מקרית טבעון, ששמה סיגל והיא מומלצת גם. דרך אגב, ליקנעם באות נשים מקיבוץ הסוללים... (מרחוק יחסית, לא?)

לגבי מיילדת, אני מאוד רוצה ללדת בבית אך בן זוגי לא שלם עם זה וגם לא עם המחיר...
בדרך, אשמח אם תשלחי לי את שמה של "הנבחרת" שלך לדוא"ל, שנמצא בדף הבית שלי.

יוחננית, מקווה שאת מרגישה יותר טוב. לי היה חוסר תאבון בשלושת החודשים הראשונים בלבד. (לא היו לי בחילות או הקאות גם.) אבל מהחודש הרביעי באמצע התאבון גדל וגדל וגדל...

היום נפגשים עם המיילדת. אתמול דיברתי עם מישהי שילדה איתה לפני 3 שבועות והייתה מרוצה עד הגג. מאוד אופטימית ומרגישה ממש טוב עם זה. אתמול נרשמתי ליוגהריון (הוד השרון). בדף ההרשמה היו הרבה פרטים למלא, בין היתר 'בית יולדות מועדף' ואני שאלתי אם גם 'בית' תופס ?! אמרו לי 'בטח תופס', ואח"כ הרגשתי כל כך טוב עם זה, כי כבר הפסקתי לדבר על זה עם אחרים... חוץ מהאיש ואחותו, נראה לי שאף אחד לא יודע על התוכניות, והיה לי ממש טוב לצאת בהצהרה הזו, החוצה.
יוחננית - שמעתי המלצות טובות על אביגיל מלניאדו. האם היא אחת מהשתיים שאליהן פנית?

תי תי - שלחתי לך מייל.

אני מתחילה השבוע יוגה עם רוזמרי מטירת הכרמל. היא מיילדת ברמב"ם, אבל עם גישה טבעית (היא שכנעה את גיסתי ללדת בלי אפידורל). גם היא אמרה שהיא עובדת בעיקר על נשימות שעוזרות בלידה, חיזוק רצפת האגן, הרפיה וכו'. נשמע נחמד. אני אעדכן בהמשך. גם היא שמחה לשמוע שאנחנו עומדים ללדת בבית.

אנחנו דוקא לא מסתירים את כוונותינו ללידת-בית, אבל גם לא מצהירים על זה בראש חוצות. מי ששואל מקבל תשובות. את המשפחה אנחנו מרגילים אט-אט לרעיון... בהתחלה אמא שלי התנגדה נחרצות. אז שלחתי אותה לקרוא קצת באתר... וגם הבאתי לה כתבה על לידות בית. חוצמזה היו לנו כמה שיחות בנושא (בכל פעם הצלחתי להפוך את השיחה לקצת יותר עניינית ופחות ריגשית) והבטחתי שאם תרצה, תוכל להפגש עם המיילדת. עם שאר השגעונות שלי היא גם משלימה עם הזמן (שינה משותפת, מנשא וכו'). עם הרצון שלי שלא לעשות ברית, קשה לה. ודוקא זה כל כך מוזר לי, כי אם אני הייתי נולדת בן, הם לא היו עושים לי ברית! (אלו היו הדעות שלהם בזמנו! אח"כ, כשנולדו אחיי, זה עבר להם...).

קודם כל, אני כבר חזרתי לעצמי, אולי בכלל היה לי וירוס שבוע שעבר? אני אוכלת די טוב עכשיו וקניתי מכנסי הריון

וניסיתי לא להתבאס כשהמוכרת אמרה לי, את רק בהתחלה, לא? חייכתי ואמרתי לה, אני בתחילת שישי, והיא לא האמינה.

עגור לבן - כן, אביגייל הייתה המיילדת של חברה שלי והיא הייתה מדהימה. אבל לא בטוח שהיא ממשיכה.
בדרך - נעלמת לנו! כל הכבוד שאת מכינה את ההורים, ושאת עונה בכנות למי ששואל. אני לא מסוגלת להתמודד עם זה.

אני כאן. לא הולכת לשום מקום. פשוט לא תמיד יש לי מה לומר.

<בדרך מנסה להגשים דברי חכמים....בעניין הסייג לחכמה>

אתמול סיירנו בבית חולים לניאדו, וממש נכנכסתי לדכאון. כל-כך לא מתאים לי. אבל גם הבית שלנו לא מתאים ללידת בית. לא יודעת מה לעשות, מאוד עצובה ומבולבלת. לא פלא שהיה לי חלום זוועה בלילה (כתבתי ב- חלומות בהריון).
בערב כשיהיה לי זמן אפרט את כל הדברים שהפריעו לי.

הי יוחננית. בדיוק "קפצתי" לראות מה חדש וקראתי את החלום שלך... אז קודם כל

גם לי היו כמה פחדים שהתבטאו בחלומות (כרגע לא ממש זוכרת, למזלי...), אבל אני חושבת שזה דוקא טוב שהפחדים מוצאים דרך החוצה. זה מקטין אותם. זה מעמיד אותם מולנו להתמודדות. היי חזקה.

את יכולה לפרט למה הבית לא מתאים ללידת בית? דיברת על זה עם מיילדת?
אולי יש בית חולים אחר ששווה לבדוק? (מאיר?)

יוחננית, יש פיתרון באמצע - בין בי"ח ובין הבית האישי שלך.
יש מיילדות בית (כמו אילנה שמש) שיש אצלן צימרים שמיועדים למטרות האלה.

יש עוד מיילדות בית שיש להן צימרים?

איזה כיף שיש את הדף הזה - בדרך, כל הכבוד לך שפתחת אותו! בבוקר מה זה איחרתי לעבודה, וגיא שראה אותי כותבת כאן שאל "את לא צריכה ללכת?", אבל היה לי כל-כך חשוב לפרוק את מה שעבר עלי, ידעתי שזה יעזור לי קצת להשתחרר.

אז איפה להתחיל? אני שמעתי משתי חברות שילדו בלניאדו עם מיילדת פרטית. וזה ממש נראה לי. האמת היא, שבכלל לא חשבתי בעבר על לא ללדת "כמו כולן" ובבית חולים, עד ששמעתי מיונת שרון על 2 הלידות הקודמות ועל הלידה האחרונה שלה, וזה ממש נתן לי חומר למחשבה. אני כל הזמן בהיסטריה, מה אם יקחו לי את התינוק מיד אחרי הלידה (כמו במצב של ניתוח קיסרי למשל) - וזה משהו שלפני השיחות עם יונת בכלל לא חשבתי עליו כבעיה, וכשאני אומרת את זה לחברות הן רובן משיבות "בכלל לא רציתי שהתינוק יהיה איתי בהתחלה, פחדתי".

בלניאדו חדר הלידה פיצי! קטנטן. ויש שירותים צמודים בין 2 חדרים. אין מקלחת צמודה. ומה אם אני בדיוק אצטרך לשירותים, והחדר יהיה טפוס? כשיצאנו גיא אמר, התפלאתי, לא ידעתי שחדרי הלידה הם כאלה קטנים. אם רוצים סתם לטייל בפנים החדר - אין איפה. וגם בחדר הקבלה, כשבודקים את היולדת במוניטור וכו', אסור לבעל להיות.

אני רוצה לברר אם אפשר לקחת מיילדת באופן פרטי בבילינסון או בתל השומר. על מאיר לא חשבתי כי די מגעיל שם באופן כללי - ככה שמעתי. בשבוע הבא ארים כמה טלפונים ואבדוק.

אביטל - באמת חשבנו על אילנה שמש, קראתי עליה כאן באתר וגם רופא השיניים שלנו המליץ עליה - זה היה מאוד משעשע, גיא סיפר לו שאנחנו רוצים מיילדת והוא אמר שהרבה מטופלים שלו ילדו איתה. אבל, זה קצת רחוק, יכול לקחת גם שעה וחצי לנסוע. ומה אם לא נספיק? לא יודעת.

רציתי לשאול, המפגש עם מיילדת זה אצלה בבית או אצלנו? כי חשבתי שאולי אם נצליח להיפגש עם מיילדת אצלנו בבית, היא תוכל להסיר ממני את הדאגות מלידת בית שקשורות בבית עצמו (הוא קטנטן, הוא ליד שביל ציבורי... לא רוצה שכולם יראו/ישמעו...).

קצת צוחקים עלי שאני כבר מבררת ובודקת, אבל אני נהנית, וחוץ מזה אני מוטרדת ומעדיפה להירגע ולסגור עניינים מראש.

יוחננית כמה תשובות יש לי בשבילך . אניילדתי בלניאדו עם אביגיל, ויש לי רק דברים טובים לומר עליה. היא אישה מאוד מיוחדת, וחווית הלידה איתה היתה מדהימה ומעצימה. מאוד חבל שהיא לא ממשיכה (לפי מה שאמרת) .

לגבי החדר הפיצי. את לא חייבת להשאר שם, אנחנו טיילנו כמעט כל הצירים בחוץ, או על המרפסת עם הכדור פזיוטרפיה. לגבי מקלחת יש טוש שצריך לצאת מהחדר בשבילו, (שזה קצת מבאס) .

לגבי בדיקת מוניטור. בלידה פרטית הכל נעשה בחדר הפרטי עם הבעל, כל הזמן.

לגבי השירותים המשותפים, זו בחדר לידי שכבה כל הלידה במיטה עם אפידורל, כך שהם היו פרטיים. בכל מקרה סביר להניח שזה יהיה המקרה גם אצלך אם תחליטי ללדת שם. אבל אבישלום ניקה את השירותים כל פעם לפני שנכנסתי אליהם. (הוא רצה שארגיש בבית ויהיה לי נעים (-: ) .

לגבי אם יקחו לך את התינוק, לאחר הלידה הם הביאו לי כיסא גלגלים כדי שאני אבוא עם זיו לתינוקיה להבדק ע'י רופא, וכל הזמן הוא היה בידיים שלי. הצוות שם מדהים. לא עזבתי את זיו לרגע.הם מאוד פינקו אותנו בזמן שהיינו שם.

במאיר בתור דולה שעבדתי שם. בחדר הטיבעי במאיר יש לך ג'קוזי בתוך החדר. חדר יפה ומרווח. אין שם מיילדות פרטיות, אבל יש שם כמה מדהימות.
המחלקות כך שמעתי שהם לא משהו, לא הייתי שם. אבל את יכולה להשתחרר באותו יום.

יוחננית - גם אני מרגישה צורך "לסגור" דברים מראש (עדיין, בידיעה שהדברים "מתגלגלים" לעיתים לכיוונים לא צפויים). זה מרגיע. זה כיף. אלו הדברים שהכי מטרידים ומעניינים אותי כרגע.

אנחנו נפגשנו עם המיילדת בביתה, אבל אני בטוחה שאת יכולה להסביר שאת מוטרדת מהתאמת הבית ללידה, ולבקש שתבוא אליך. המיילדת שלנו אמרה שאת הפגישה שלפני הלידה אנחנו בכל מקרה עושים אצלינו. במקומך - הייתי מתקשרת לאחת ממיילדות הבית, ופשוט שואלת שאלות בטלפון. אין בזה כל התחייבות, וכבר מהשיחה תוכלי להרגיש אם יש "קליק" בינכן. חשוב שתרגישי בנוח. גם בעניין המרחק (אם את חושבת על אילנה שמש), כדאי לברר אם זה באמת בלתי אפשרי. הבנתי שהלידה הראשונה בד"כ אורכת יותר זמן.

בעניין "מאיר" - ביררתי קצת, כי חשבתי גם על אופציה ללדת שם (קרוב להורי). שמעתי דוקא דברים מאוד טובים (אמא נמרה ילדה שם, ובזמנו הציעה לי לקבל יותר פרטים. בסוף לא ניצלתי את ההזמנה, אז אולי את יכולה). נראה לי שהגישה שלהם נעימה וטבעית יחסית לבתי-חולים אחרים. באתר שלהם יש אפילו טפסים של "תוכנית-לידה", שאת מוסרת עם הגעתך לבי"ח, ואפשר לכתוב שם שחשוב לך שהתינוק ישאר איתך כל הזמן (אני כמעט בטוחה שיש שם אופציה ל"ביות מלא"). על התנאים הפיזיים במחלקה לא ביררתי. אבל משומה, זה נראה לי פחות חשוב. לי חשובה יותר גישת הצוות.

גם אנחנו, על אף ש"סגרנו" עם מיילדת-בית, נלך לסיור בבי"ח (ואולי שניים - נראה לי "רוטשילד" ו"כרמל"), כדי לראות במה מדובר. חשוב לי להיות מוכנה גם למקרה שאאלץ/אחליט ללדת בבי"ח.

יוחננית - גם אני מתכננת גדולה מראש
עדיף לתכנן ולדעת מאשר שלהגיע לא מוכנים

אני מציעה לך באמת להתקשר לאחת ממילדות הבית, ולדבר ולשאול בטלפון
תוכלי לקל דיעה (דעות) ואולי המלצות בקשר לאיך להמשיך.

היום התחלתי יוגה לנשים בהריון. היה נעים וטוב. גם לתינוק היה נעים, לפחות זה מה שהבנתי מהתנועות שלו...
באיזה שהוא שלב המורה אמרה שכדאי להביא לחדר הלידה מוזיקה שאוהבים, ואז הסתכלה עליי ואמרה "או בבית". כל המבטים הופנו, כמובן, אליי, במין מבט מופתע. מישהי שאלה: "את מתכוונת ללדת בבית??" אמרתי שכן, אז אלו שזו להן כבר לידה שניה אמרו "בהצלחה", במין טון של "תגידו-היא-נורמלית-זה-נראה-לכם-בכלל-אפשרי?".
המורה, כמו שכבר סיפרתי, היא מיילדת ב"רמב"ם", ומכירה את מיילדת הבית שלי (איך כבר ניכסתי לעצמי את המיילדת?...), ודוקא היא נראית לי הכי זורמת עם לידת הבית בטבעיות.

יוחננית - נרגעתם מהסיור?... ביררתם אפשרויות נוספות?

אנחנו היינו אתמול בסריקה המאוחרת (היחידה שעשינו). בכלל לא נהנתי. אני מרגישה שהתנועות שאני מרגישה בתוכי, והידיעה הברורה שהכל בסדר, פי אלף חזקים מאיזו תמונה מטושטשת של אברים במסך האולטרהסאונד.
חוצמזה, הרופא לחץ נורא על הבטן, וזה לא היה נעים.
התינוק המתוק שלי הוכיח שכבר מעכשיו הוא לא אוהב רופאים, והפנה לו את הגב (הייתי צריכה "לצאת לסיבוב" באמצע, כדי שיראו לו את הפנים...).