אני מרגישה את הפרפרים בבטן, התרגשות של התחלה, התרגשות של תפיסת כיוון, של התכוננות עצומה. זה קורה, זה קורה, האמנם ???
אני כל-כך כל-כך מקווה, שלא נתייאש, שנקיים את הבטחתנו לנו, שבספטמבר הבא, על החיים ועל המוות (ואצלנו זה הלחם והמלח (-; ), נצא לחופשה ארוכה ללא תוכניות מוגדרות. נשחרר את הילד שבנו ואת ילדינו מצרור המסגרות והמערכות.
אני מרגישה שהכמיהה שלי אל החינוך הביתי, כרגע לפחות, היא בעצם מין פיצוי עצמי עבורי על טריליוני שעות של "צריך", ומקווה כל-כך שלמרות שאנחנו עוד לא ממש ממשים (רק מבטיחים ועושים המון עבודה םנימית וחיצונית בכיוון...) אכן נקיים.
נזכרת פתאם בחוויות ישנות של "חינוך ביתי לעניים" שיש לי מילדותי:
כיתה י' - אני נוסעת לשבתון עם ההורים, אנגליה. בכיתה י' באנגליה, ניגשים למעין בחינות בגרות בחמישה מקצועות מתוגברים אותם לומדים באינטנסיביות (הכל יחסי, כמובן...) החל מכיתה ז' בערך. ההורים שלי, במודע או שלא במודע, משלבים אותנו במערכות חינוך גויות לגמרי ואני מאותגרת במגוון מקצועות חדשים שונים ומשונים. על דעת עצמי ומבחירה מוחלטת, זוכרת ימי ראשון (החופש החופש החופש...) ארוכים ומהנים בהם לימדתי את עצמי ביולוגיה מתוך ספר לימוד מיוחד. התענגתי על כל רגע (אני נורא נורא נורא אוהבת ללמוד באופן הכי בלתי פורמאלי שיש...).
נזכרת עוד, כיתה ח', החלטתי שאני רוצה לנגן על פסנתר. קצת מאוחר להתחיל, ובכל זאת, נורא רוצה. ההורים הבטיחו שאוכל להתחיל אך לא יקנו לי פסנתר מייד. אם אתמיד וארצה באמת, לאורך מספר חודשים, יבצעו את הרכישה. ואני התמדתי, כל-כך התמדתי, והייתי הולכת להתאמן אצל חברה. זוכרת את היום שבו הפסנתר היה אמור להגיע אלינו הביתה. הברזתי מבית ספר בתואנות על מחלה (המומה לגלות שקרים לבנים בעברי... ותודה לצפריר על הלגיטימציה). איזה אושר עילאי, אני והפסנתר שלי...
- .-.-.-.-.-.-
לאט ובזהירות - "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים".
(() @}
.