בלוג אשה שמחה

לבני האדם יש כושר חיזוי ממש גרוע, כך קראתי אצל סאלי תדמור . היא מצטטת שם מספר שהיא קוראת, להיתקל באושר, בהקשר של כמה קשה לנו לעשות שינוי בחיים שלנו. מסתבר שמחקרים רבים מוכיחים את זה. שלבני האדם יש כושר חיזוי ממש גרוע של המציאות ובגלל זה קשה להם לעשות שינוי בחיים, כי הם לא יכולים לחזות כיצד ישפיע השינוי.

בזמן שאני שוטפת כלים אני מסתכלת מהחלון ורואה שהחמנית מצד שמאל פרחה במפתיע. כנראה בסוף השבוע, כשלא היינו כאן.
פתאום אני נזכרת ביום שבו זרענו אותה, בתחילת הקיץ. אורי הכין עם חבר ערוגת מים אפורים מחוץ לחלון המטבח ושתלנו כמה שתילים של עגבניות. היו לנו גם כמה גרעיני חמניות שנשארו משנה שעברה, וזהרה ביקשה לזרוע אותם. אני בכלל תכננתי לזרוע אותם בגינה השנייה, זו של הפרחים, אבל היא התעקשה ובסוף נתתי לה אותם בהיסח הדעת, ושכחתי מהם. רק אחר כך נזכרתי שלא הסברתי לה איך לזרוע אותם, עם החלק הצר כלפי מטה (או הרחב, בעצם?). ניסיתי להבין ממנה איך היא זרעה אותם אבל היא לא הצליחה להסביר ואני חשבתי טוב, לא נורא, מקסימום לא ייצאו החמניות.
ובהתחלה באמת חשבתי שהן לא יצאו- שתיל העגבניות גדל די מהר, והתפרע על כל הגינה כי שכחנו לקשור אותו למשהו כדי שיצמח כלפי מעלה, ורק אחרי הרבה זמן שמתי לב לגבעול שצץ ועלה מתוך ערבוביית העגבניות, ורק הרבה יותר מאוחר, כשהגבעול גדל וגבה, ראיתי שהוא לא היחיד, שיש עוד אחד, ואז עוד אחד.
שלוש חמניות צמחו בערוגה שלנו.
לא בבת אחת.
הגבעול הראשון נשבר, נראה לי שאיזה כלב דרך עליו, ולמרות שבכלל לא ציפיתי שיצמחו בכלל חמניות בכל זאת אחרי שהן כבר יצאו התבאסתי נורא כשהוא נשבר, וכעסתי על הכלבים.
חשבתי שהוא כבר אבוד אבל לא, באיזו דרך פתלתלה הוא המשיך לצמוח, למרות השבר, מתוכו, ולעלות למעלה עד שיצא פרח צהוב, הראשון שיצא.

אחריו פרחה החמנית שהיתה הגבוהה מכולן. הסתכלתי עליה מבעד לחלון המטבח, ראיתי שהיא אוטוטו פורחת. איזה יופי, חשבתי, עכשיו כשאשטוף כלים אוכל להסתכל עליו, על הפרח הגדול והיפיפה הזה, כי הייתי בטוחה שהוא יסתובב עם הפנים אלי, ככה זכרתי, שהחמניות מסתובבות לכיוון האור, אבל שוב נכשלתי בחיזוי העתיד. החמנית לא הסתובבה אלי, וראיתי אותה רק מאחור, לא כמו שדמיינתי שזה יהיה.

ועכשיו החמנית הזו. אליה בכלל לא שמתי לב, רק כשהיא כבר הייתה ממש גדולה בכלל ראיתי אותה, ושמחתי שיש עוד אחת, מין לבלוב מאוחר, מפתיע ואחרון.

היום בבוקר כשרחצתי כלים הרמתי את העיניים ופתאום היא הייתה שם לפני, במלוא הדרה, עם הפנים אלי באור השמש של הבוקר, כל כך יפה היא הייתה, עם הוילון הסגול-לבן המתנפנף שעל החלון, שמסתיר וחושף אותה לסירוגין, שמיד הבאתי את המצלמה וצילמתי אותה.
ואז נזכרתי במשפט הזה, על זה שבני אדם כל כך גרועים בחיזוי העתיד. הוא חוזר אלי הרבה בזמן האחרון. והנה, בערוגה אחת קטנה שמחוץ לחלון המטבח שלי, שלוש דוגמאות מצוינות –
האחת, שגם כשנדמה לנו שמשהו נשבר ללא תקנה, הוא יכול להפתיע ולצמוח בכל זאת, בדרך שלא יכולנו לצפות.
ומהחמנית השניה, זו שחשבתי שתסתובב אלי, למדתי שגם כשנדמה לנו שהבנו, שאנחנו יכולים לצפות את מסלולו של היופי, של הטוב, אל האור, לא תמיד זה נכון. ולפעמים עלינו להסתפק בלהנות ממנו מאחור, משולי עלי הכותרת הצהובים שמציצים מבעד לאפרורית החלק האחורי, חסר החן כביכול, של הפרח.
ומהשלישית למדתי שהיופי והטוב מגיעים, בסופו של דבר, דווקא כשאנחנו לא מצפים להם. כשכבר וויתרנו. בזווית העין, מבעד לוילון.
וגם, שדווקא כשמשהו מתמהמה מלהגיע, כשהוא מגיע לבסוף הוא מביא אתו הבנה עמוקה יותר של הדברים, ושימחה שמכפילה את עצמה בכל מבט, כי מסתם פרח צהוב הוא הופך להיות שיעור קטן בדרכי היקום, בדרכי הלב.
ואיך יכולתי לחזות, באותו יום בראשית הקיץ, כשזהרה זרקה את זרעי החמנית אל הערוגה החדשה שלנו, שכל זה יקרה, שאלמד כל כך הרבה דברים ואהנה מכל כך הרבה יופי?
כפי שנאמר, יכולת גרועה לחזות את העתיד.
אז אם זה ככה לגבי שלוש חמניות, מה עם דברים אחרים, יותר משמעותיים, יותר גדולים?
כמה טוב שתמיד יש מישהו שיזרוק בשבילי (לפעמים זו אני בעצמי, כמובן), כלאחר יד, חופן זרעי חמנית, ויבטיח את צמיחתם של נבטים חדשים בערוגת חיי.

תתחדשי.
התרגשתי לקרוא. @}

אוי ספרי לי על זה....
יכולת חיזוי גרועה... אני עדה לזה יום יום (-:
וגם, שדווקא כשמשהו מתמהמה מלהגיע, כשהוא מגיע לבסוף הוא מביא אתו הבנה עמוקה יותר של הדברים, ושימחה שמכפילה את עצמה בכל מבט, כי מסתם פרח צהוב הוא הופך להיות שיעור קטן בדרכי היקום, בדרכי הלב.
ותודה גדולה על המשפט הזה...
ועל איחולי השימחה....הרבה שימחה

כתבת כל כך יפה כתמיד @}

עירית_לוי

תתחדשי!

ותודה על החופן שזרקת לנו פה

איך אני אוהבת לקרוא את מה שאת כותבת . וגם אוהבת חמניות -יש גינה אחת שאני עוברת לידה(היא ממש צמודה למדרכה),ויש בה חמניות שכל פעם מחדש מחממות לי את הלב. לנו עדיין אין גינה (רק באלגן) אבל כשנחה עלי המוזה אני הולכת בשביל המוביל לביתי , בעצימת עיניים ומדמיינת את עץ הלימון הענק שלי....(גם חמניות יתקבלו בברכה)

ש-א-לום!
אחד הפוסטים הכי יפים שקראתי שלך (ואולי בכלל..), ממש ממש סיפור מרגש, הייתי איתך בכל רגע ממש (שטפתי הרבה כלים (-;),
אי אפשר שלא להזכיר פה את הציור הכל כך מפורסם של ואן גוך, שבו כל חמניה נמצאת בשלב אחר בחייה...
נשיקות ואהבה

רוצה גם להגיד:
תודה @}

מקסים.

תודה לכן, איזה כיף.

אני לא מצליחה להכנס ל שיר חדש , אז החלטתי שזה כנראה הזמן לפתוח בלוג חדש.

מקסים.

תתחדשי

כתבת מקסים

אחד הפוסטים הכי יפים שקראתי שלך
טוב זאת לא חוכמה, בטח הייתי אומרת את זה כמעט על כל פוסט שלך! (מה אני אעשה, אני מעריצה חסרת תקנה!!)

אבל באמת ריגשת אותי

ומהחמנית השניה, זו שחשבתי שתסתובב אלי, למדתי שגם כשנדמה לנו שהבנו, שאנחנו יכולים לצפות את מסלולו של היופי, של הטוב, אל האור, לא תמיד זה נכון. ולפעמים עלינו להסתפק בלהנות ממנו מאחור, משולי עלי הכותרת הצהובים שמציצים מבעד לאפרורית החלק האחורי, חסר החן כביכול, של הפרח.
את המשפט הזה במיוחד אהבתי

(מתגעגעת, אבל לא מצליחה להרים טלפון, אז רק שתדעי...)

אוהבת לקרוא אותך.ריגשת אותי בכתיבה. התיאורים שלך כלכך ציוריים.שלא צריך תמונה מספיק לקרוא ולדמיין. תודה על השיתוף.

מקסים

וואו, תודה @}

חופשה בסיני
היום הראשון
סוף סוף הגענו. כבר לפני כמה שעות אבל אני מרגישה שרק עכשיו, ברמה מסוימת, ובטח מחר זה כבר יורגש עוד יותר.
יש בי מין פחד לא לחוות, שהנוף הזה והשקט שכל כך חיכיתי להם לא ייספגו בי, לא יכנסו אל תוכי.
והכל זה אתה. גם הפחדים האלה. גם הפנצ'ר שהיה לנו בדרך, והעיכוב שהתעכבנו באילת להחליף צמיגים (אחרי שנסענו ממצפה רמון בלי גלגל רזרבי), וזה שאחרי שנכנסנו כבר למצרים גילינו שבעצם אי אפשר להיכנס עם הרכב כי הוא דיזל, ואורי היה צריך לצאת שוב ולחנות את הרכב באילת ולהכנס שוב, ואני חיכיתי עם הילדות בחום, בעייפות.
וכל הזמן החזרת אותי אליך. אפילו כשהיה את הקטע עם האוטו וכבר נבהלתי, והבנות אמרו "איזה ביש מזל!", ואורי אמר-"צריך להזהר", (כאילו יש יותר מדי סימנים..), ודיברתי אתך וביקשתי להבין ואמרת לי שגם זה אתה, ושאני צריכה להיות במה שעכשיו בלי לרצות להגיע כבר, כי גם זה- ההמתנה הזו בעייפות בתחנת המעבר בטאבה, גם זה אתה.

היום השני
הגב שלי כואב קצת מכל הרביצה הזו על כריות ומזרונים קצת קשים מדי, ופחד אפל מזדחל- האם הגוף שלי מזדקן?
המקום הזה, בו הייתי בעבר, צעירה יותר מהיום, מעלה בי תהיות כאלה, וזכרונות על איך שזה היה פעם, בלי הילדות, שעדיין לא לגמרי מצאו את הזרימה ונדמה שהן קצת יותר דבוקות אלינו מהרגיל.
קיוויתי שהן יהיו יותר ביחד והאמת שגם זה קורה, בעצם. לא כל הזמן יש הרמוניה וזה טבעי.
אני קולטת שהיו לי המון ציפיות מהחופשה הזו, הרבה געגועים והרבה ציפיות אחרי אילת בשנה שעברה.
צמצם אותי צמצם,
מַעֵט אותי מַעֵט,
אני רוצה להיות אתך ממש כעת
אין עוד מלבדך, אין עוד מלבדך, ורק אתה אתי עכשיו רק אתה (לשיר לפי המנגינה של "שחרר אותי שחרר" מסבא טוביה).

בלי מילים, בלי רגשות סוערים. במין נהר של "מה אכפת לי?" ו-"מה רע?", שיישא אותי על מימיו הרוגעים, השוקטים, אל מקום של נינוחות וחופש, מכל מה שמיותר, מכל מה שמדומיין,
מכל מה שאינו הרגע הזה, הנשימה הזו, השקט הזה, היופי.
בלי רצונות, בלי ציפיות. בלי אכזבות כי אין ממה. יש רק אותך. ואותי ואת אורי ושירה וזהרה ותמר, שזה אותו דבר, זה הכל אתה. תן לי לראות, גם מבעד לדמיון הזה של סיני, היפה, המפתה, הנעים, אותך. שלא אשכח אותך. גם זה אתה. גם פה אתה נמצא ומכוון את הכל. אני בשבוע שכולו שבת, אני בסוד המעגל, שבו אין זמן ומקום, אני אתך בכל רגע ורגע.

היום השלישי
התאריך הוא יותר פרעון חוב. אין לו כל משמעות, אבל אני רושמת בכל זאת.
אנחנו כאן, בצהרים חמים בסיני. הילדות שלושתן במים ביחד, יושבות בגלים הקטנים, מדברות ונותנות לגלים לנדנד אותן.
אורי קורא במרפסת של החושה ואני כאן על הערסל. כותבת. נחה. אני כאן לעצמי, הפוגה בתוך המשפחתיות. רגע של שקט שלא מסתיים, כמו בשיר נואבה שמזדמזם לי כאן הרבה.
קשה לכתוב כאן בערסל, זה דורש מאמץ מהגוף והגוף מבקש להרפות.

היום הרביעי
בוקר, אחרי הקפה, לפני ארוחת הבוקר. אורי עושה הליכה, שירה לידי, קוראת ומציירת, זהרה ותמר מלוות את מוחמד בסיבוב הבוקר שלו של ניקיון וסידור החוף.
ואני לקחתי כסא וסובבתי אותו כך שאהיה עם הפנים להרים. הזבובים מציקים לי, זבובי הבוקר של סיני, מטרידים ומציקים כדי להזכיר שזה לא גן עדן כאן, או לפחות לא בלי מאמץ מודע. למשל כזה של הרפייה וקבלת הדברים כפי שהם.
סידרת לנו חופשה לא מושלמת הפעם. שנתאמן בלהגיד ככה זה טוב. על זה שהחושה שלנו לא על הים, על החום בחושה בלילה, על החופים הנטושים והמוזנחים, מלאי הפסולת, שאני רואה בהליכה שלי בערב, כמו לראות את הפיגומים של פנטזיית סיני שלי. זה התחיל כבר בדרך, עם הפנצ'ר וכו'. סדקים בפנטזיה.
ולאט לאט אני רואה, מבינה איך התרחבתי. איך דיברתי על סיני, השתחצנתי שאנחנו נוסעים, בירברתי בלי סוף על כמה שאנחנו אוהבים את סיני, על איך זו החופשה האידאלית בשבילנו, והתגאיתי בסתר על זה שאנחנו כאלה מגניבים, וצנועים ומחוברים לפשטות.
אז קצת הראית לנו, לי בכל אופן, ואני רואה.
ויחד עם זאת, הראית בהרבה חסד ורחמים, כי יש כל כך הרבה רגעי חסד ושלווה, רגעי שמחה וביחד מבורך, עם הילדות ועם אורי וכולנו יחד והן עם עצמן, בהמון הרכבים ואפשרויות. והכתיבה, וזה שזהרה התחילה ממש לקרוא וקראה את כל היידי בת ההרים, רגעי השקט האלה כשכולנו קוראים ואפילו תמר מוצאת לה מה לעשות, וסתם יושבת וחולמת או שרה לעצמה.

היום החמישי
אחר הצהריים. ("כבר אחר הצהריים.." שוב השיר הזה).
עכשיו חזרתי מהמקלחת. אני אוהבת את הרגע הזה של היציאה מהמקלחת, נקיה ורעננה, בדיוק בשלב שהאור משתנה, והמים מוארים באור הדמדומים.
וגם המקלחת עצמה היא משהו מיוחד. זרם איטי ודק, חלש, כמו טפטוף עדין של גשם, אי אפשר לשטוף את כל הגוף בבת אחת, אז אני מפנה אליו איבר אחר איבר, משפשפת עם היד, מורידה מעלי את מי המלח, והכל במין שילוב של תנועות נמרצות ועם זאת עדינות, מדויקות, כי אני פוחדת להתחכך בגופי בקיר או למעוד וליפול על שירותי הבול פגיעה (יש לי פוביית מקלחות ציבוריות סטנדרטית, נראה לי, לא יותר מהממוצע, אבל אולי רק נדמה לי).
בכל אופן החוויה היא איטית, מחושבת, כמו ריקוד יפני או מופע של מחול מודרני.

היום השישי
יושבים במסעדה. ארוחת בוקר שעוד מעט תגיע, שלווה של היום האחרון. אני שמחה לחזור הביתה, תחושה של מיצוי נכון, וקצת חששות מההתארגנויות ומהדרך, אבל עכשיו אני כאן.
יפה כאן כל כך ושליו, פתאום לרגע ראיתי, הרגשתי.
עלה בדעתי שזה שאני שמחה לחזור אומר שטוב לי בחיי היומיום, וזה משמח מאוד.
תמיד כשאני עוזבת מקום חשוב לי להבטיח לעצמי שאחזור (כשזה מקום שאהבתי, כמובן). ראיתי כאן אשה מבוגרת עם בתה, בת כעשרים, ודמיינתי שאני באה לפה לבד עם שירה, ולבד עם אורי כשהילדות כבר יגדלו, וגם כולנו ביחד.
הפעם הבאה תהיה, ב"ה, רק בעוד שנתיים, ועד אז שוב הכל ישתנה. אם יש משהו שלמדתי מהפעם הזו בסיני זה שאני לא יכולה לחשוב שאני יודעת משהו על החוויה בסיני, על כל חוויה שהיא בעצם, כי באמת הכל כל הזמן משתנה.
אי אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים, כפי שנאמר.
הייתי כאן כבר הרבה פעמים ובכל פעם זה היה אחרת, סיפור חדש לגמרי למרות אותם מוטיבים חוזרים- הרביצה במסעדה, הים וההרים, הבדואיות שמוכרות תכשיטי חרוזים, הטבילה במים.

לא היינו כאן לפני ראש השנה ולכן לא הכנתי שנות טובות, אבל הנה אני מאחלת כאן עכשיו, לעצמי ולכל אהוביי (ובדף הזה אלו בעיקר אהובותיי

), מעומק הלב ובאהבה גדולה-

למדני את השיר הפשוט של הלחם / רחל שפירא
למדני את השיר הפשוט של הלחם
ופרוס לי חלק משלומך
קחני עם אבק היומיום על השכם
כשתראני לפניך
אני שהנחתי לרגש יחף
לרחף
כבר יודעת כי התפתלה דרכי
ומגובה רב ראשי עכשיו מורכן
כבר יודעת כי התפתלה דרכי
ובאה עד כאן.

השיר הזה מרטיט את לבי תמיד תמיד.
כתבת מקסים וגלוי לב כתמיד @}

תודה על כל מילה
(לא מחוברת למחשב כבר הרבה זמן, ובמקרה נכנסתי לכמה דקות וישר "נפלתי" לבלוג שלך. תענוג צרוף!)

בעודי מתענגת על תפוז ראשון לעונה זו והוא עוד לא בשיאו וכל כך משמח את בלוטות הטעם שלי ועוד כמה בלוטות... קראתי את רשימתך על סיני.
היא לא עוררה בי שום געגוע למקום ונכון שלעורר געגועים למקום הזה אצלי - זה בהחלט אתגר (וזה לא שאני לא אוהבת חול צהוב צהוב וים כחול כחול...), אבל איכשהו ניבט מדברייך איזו סתמיות או מן תחושה פושרת, שאני מכירה בעצמי מהפעם האחרונה שהייתי שם וזה היה מזמן מזמן.
בכל מקרה ממש טוב לראות אותך פה וזו לא קריאה שלי אלייך לבוא לפה יותר! ממש לא !!(-:

התגעגעתי לקרוא אותך.
מאז שהאתר חזר אני בציפייה שתכתבי משהו....

איך יכול להיות שאת מנהלת חיים כל כך שונים משלי, ובכל זאת מתארת כאן שוב, בדיוק רב, את הרגשות שלי..

אני לא מצליחה להיכנס לבאופן וכשכן מצליחה לא מצליחה להוסיף תגובה, אז רק עכשיו אני מבינה שלא היית. איזה יופי שחזרתם.
הרבה אהבה שנה טובה וגמר חתימה טובה.

עכשיו בואי נראה אם יאות המחשב להוסיף תגובה.

נאות!

אני לא יכולה כרגע לשבת ולקרוא אבל בהזדמנות הראשונה אתיישב לי בניחותא.
רק רציתי בנתיים להגיד שאני מתגעגעת וחושבת עליך רבות...

הי, רק עכשיו גיליתי! תתחדשי!
@}

כשאני קוראת אותך אני מרגישה מין דחף בלתי מוסבר לבכות פתאום בקול, או להיות משהו הרבה יותר ממה שאני. ואולי בעצם יותר מדויק: להיות פתאום אני במלואי, וזה כנראה מה שעושה לי חשק גדול לבכות.
בא לי פתאום לעשות משהו גדול, משהו פורץ דרך, לפתוח משהו מתוכי, לתת למשהו לצאת החוצה, לשטוף החוצה אל העולם....
משהו בתוכי מתחיל להתדפק בעוצמה על דלתותיי, מבפנים.

אני לא יודעת אם הצלחתי להסביר.
אבל זה מה שהרגשתי כשסיימתי לקרוא.
זה מה שאני מרגישה הרבה פעמים כשאני קוראת אותך.

הנה סוף סוף הצלחתי לגלוש באתר ולקרוא את התיאור הממצה הזה... ונדמה לי שאני קצת מבינה איך היה לך בסיני. בכל אופן זה נשמע לי מוכר.

רוצה להצטרף ולומר שאני מזדהה עם מה ש אהבת עולם כתבה, כך בדיוק אני מרגישה כשאני קוראת אותך.

היום יום שבת ואני לא נוהגת להיכנס למחשב ביום שבת אבל אני כאן לבד בבית,
האיש בבית החולים עם אמו שמאושפזת, הבנים אצל השכנה, אחינעם ישנה ואני הרגשתי ריקנות קשה.
ואז נזכרתי שיש כאן את הפוסט האחרון שלך שעוד לא הספקתי לקרוא, אז הנה אני.
ואכן זה עשה לי טוב ואכן בכיתי.
"הכל זה אתה, הכל זה אתה..." כמהה כל כך להרגיש את זה שוב.
לפני יומיים בדרך לטיפול של NLP באוטו עם הפחדים שלי... שמעתי את אתי אנקרי בראיון ברדיו, היא דיברה על ההכנה הרוחנית שלה ליום הכיפורים, על החסד והרחמים של הקב"ה, על ניקיון ההיכל הפנימי שלנו כדי לקבל את פניו, כדי שיהיה לו נעים לשהות בתוכינו.
והיא דיברה על הקשר המתמיד שלה עם אלוהים.
ואני בכיתי ובכיתי והתייפחתי לי באוטו.

אני מלאה בהערצה והשראה על היכולת שלך להישאר מחוברת, לשאוף "אליו" תמיד. ומודה לך על הכתיבה שלך כאן שעזרה לי כבר אינספור פעמים להתחבר למקום שאליו אני מתגעגעת בכל רגע. התברכת ביכולת מיוחדת במינה.
תודה

אוהבת אותך ומאחלת לך שנה יפה ומאושרת.

וואו,
עכשיו אני בוכה.
תודה לכן, ריגשתן אותי מאוד.
בתקופה הזו הכתיבה כאן בבלוג בקושי מתאפשרת ועולות בי לפעמים תהיות לגביה, והתגובות האלה מחזקות אותי מאוד.
תודה. שיהיה יום כיפור מלא חסד ורחמים.

לפני ביוץ אני ציפור טורפת I
עפה גבוה I
ואז צוללת בצווחות I

לפני הווסת אני תנין I
עצל, כבד עפעפיים I
חציו בתוך המים I
פוער את פיו בעצלתיים I
בשאר הזמן ישן. I

וברגעי החסד I
אני יונק הדבש I
עוברת מפרח לפרח I
מלקטת את הצוף I
יודעת מתי יש לעצור I
מתי לעוף I

הו, מה, אתן כאן בכלל?
שבוע טוב. אהבה
מתגעגעת

זו אני

מזדהה @}

מקסים @}

הו, מה, אתן כאן בכלל?

אכן, לא מובן מאליו... כיף שאתן כאן

שבוע טוב, גם אני מתגעגעת

בניגוד לאחרות כאן, אני לא מכירה אותך, ובכ"ז רציתי לומר שריגשת אותי עד מאוד והרחבת לי את הלב ככה, על הבוקר

תודה פלונית, גם את ריגשת אותי.

ערב, ואני לבד. הילדות כבר ישנות ואורי לא כאן, וכמו שקורה תמיד היו לי תכניות לערב הזה- לכתוב, אפילו לשטוף כלים (יש ערימה ממש גדולה בכיור ובדרך כלל אני משאירה את הכלים לבוקר, אבל לפני שעתיים נראה לי שיהיה נחמד דווקא, לרחוץ לי כלים בשקט של הלילה)- אבל כשמגיע הזמן הזה, הלבד השקט, אז פתאום לא בא לי לעשות כלום.
ישבתי קודם בחוץ ושתיתי תה וניסיתי לתכנן מה אעשה, כדי להמריץ את עצמי לעשות, ופתאום קלטתי את עצמי ועצרתי- לילה, שקט, אני יושבת עם כוס תה במרפסת, ובמקום להיות בזה, בעכשיו, אני בראש, מתכננת את אחר כך.
אני רוצה שהערב הזה יהיה משמעותי, חשבתי, ואז אמרתי את זה בקול, לאלוהים (כי פתאום נזכרתי בו), והמשפט תיקן את עצמו- אני רוצה שהרגע הזה יהיה משמעותי.
ונזכרתי במה שאמרה לי קודם חברה שדיברתי אתה בטלפון, על זה שהיא עוברת תקופה מאוד קשה, ושהדבר היחיד שעוזר לה הוא לחזור לרגע הזה, להיות רק בו, ושהרגע הזה הוא תמיד מדהים.
ומיד זה התחבר לי לשיחה עם עוד חברה, אפרת, היום אחר הצהריים (זו שהיה לה סרטן השד, שסיפרתי עליה ב סיפורים מעכשיו ), היא בדיוק הייתה בשבוע ויפאסנה וסיפרה על הנוכחות הזו שמגיעים אליה כשעושים כל היום מדיטציה, ולא מדברים, על איך כל דבר שעשתה היה משמעותי ומדהים, כל כף של דייסת קוואקר תפלה שהכניסה לפה, כל נשימה.
ואני שואלת- איך אפשר למצוא את זה ביום יום?
אפרת אמרה לי שהייתה רוצה לחיות ככה כל הזמן, כמו בויפאסנה, כי ביום יום כל כך קשה להישאר ערים, לזכור. ואמרתי לה מה שאמרה מישהי בשיעור של הרבנית- אנחנו מתוכנתים לשכוח, שוב ושוב ושוב, כדי שנעשה את התנועה הזו, של לחזור- לנקודה, לרגע, לאמת, שוב ושוב ושוב, תנועה שאין לה סוף.
כמה שזה מתסכל לפעמים.
ואני יכולה להבין את הרצון שלה, לחיות בויפאסנה. שם קל לזכור.
ובתקופות קשות מאוד, כמו זו שבה נמצאת החברה שלי- אז נדחקים לשם באין ברירה.
אבל מה לגבי מה שבאמצע, מצב הביניים הזה שהוא החיים?
הנוחות מרדימה, כך אמרה לי אפרת. ואני יודעת שזה נכון. אבל היא כל כך מפתה.
וכשאני חושבת בדיעבד על כל התקופות בחיי בהן הייתי ערה, על הרגעים, ליתר דיוק, כי אלו תמיד רק רגעים, אני יודעת שאלו היו רגעים בהם נהיה פחות נוח, בהם קוצי המציאות אילצו אותי להתעורר, אם כתוצאה מבחירה שעשיתי - כמו כשהילדות חזרו הביתה אחרי שנה בגן- או מכורח- כמו בזמן מחלה שלי או של מישהו אהוב.
אז מה אני מנסה להגיד?
שאני מודה לאלוהים על כך שהוא מחזיר אותי אליו ברחמים. מודה על כל הטוב, ועל כך שעם כל הטוב הזה הוא מוצא את הדרך להחזיר אותי אליו.
ומבקשת שימשיך להזכיר לי, לכולנו, שימשיך להחזיר אותנו אליו ברחמים.

_שאני מודה לאלוהים על כך שהוא מחזיר אותי אליו ברחמים. מודה על כל הטוב, ועל כך שעם כל הטוב הזה הוא מוצא את הדרך להחזיר אותי אליו.
ומבקשת שימשיך להזכיר לי, לכולנו, שימשיך להחזיר אותנו אליו ברחמים._
אני אומרת כן בעיניים דומעות.
תודה שאני מרגישה סוף סוף קצת מהחסד הזה, מהרחמים, מהטוב.

רציתי רק להוסיף שאקהארט טולה אומר שהחרדה באה מהמחשבה על העתיד והעצב מהשהייה בעבר.
ביירון קייטי אומרת שאין דבר כזה עתיד הרי, יש רק את הרגע הזה.
באף רגע לא אוכל לחזות את הרגע הבא אז בשביל מה לנסות?

יש בזה משהו שמרגיע אותי.
שום דבר לא בשליטתי.
אז שוב ושוב אני יכולה להניח לעצמי לנוח.

הנוחות מרדימה, כך אמרה לי אפרת. ואני יודעת שזה נכון. אבל היא כל כך מפתה
אני חושבת על זה הרבה עכשיו.
אני הרי רב הזמן לכודה בתוך תחושות קשות, מאתגרות לפעמים סיוטיות ממש וכל רגע הוא לא מובן מאליו בשום צורה.
לפעמים זה מעייף נורא ואני מייחלת פשוט לא בזה יותר אבל אז בשעות שהקושי נעלם (והוא נעלם לפעמים ככה פתאום, לא ברור מה מביא אותו ואיך הוא עובר) וכל העולם נראה "נורמלי" שוב,בהתחלה אני בהתרגשות ואושר מטורפים אבל ככל שעובר הזמן אני מוצאת את עצמי בגעגוע מוזר למקום הקשה הזה.
זה לא יאומן אבל נדמה לי שמשהו בתוכי מבקש את זה.
כנראה מבקש לא להירדם שוב.

ועכשיו אני רוצה לישון.
אולי נמצא עוד זמן לדבר, היה לי טוב לשמוע את קולך. מרגיע, מנחם, אוהב.

עדינה

גם לי היה טוב לשמוע אותך.

_אבל ככל שעובר הזמן אני מוצאת את עצמי בגעגוע מוזר למקום הקשה הזה.
זה לא יאומן אבל נדמה לי שמשהו בתוכי מבקש את זה.
כנראה מבקש לא להירדם שוב._

מדהים.

לחזור לרגע הזה, להיות רק בו, ושהרגע הזה הוא תמיד מדהים

גם אני חוזרת להבנה הזאת כל הזמן.
בהקשר הזה לא יכולה שלא לשים גם פה (כמו בדף שלי) קישור לשיר טוב כמו עכשיו

ובתקופות קשות מאוד, כמו זו שבה נמצאת החברה שלי- אז נדחקים לשם באין ברירה.
מסכימה עם זה (מרגישה את זה).
אבל אני לא חושבת שהמילה "נדחקים" מתאימה.
הידחקות זה לתוך מקום צר,
ואילו המקום הזה - שבו כל רגע הוא מדהים - אין בו שום דבר צר או דחוק.
זה מרחב נפלא.

_שאני מודה לאלוהים על כך שהוא מחזיר אותי אליו ברחמים. מודה על כל הטוב, ועל כך שעם כל הטוב הזה הוא מוצא את הדרך להחזיר אותי אליו.
ומבקשת שימשיך להזכיר לי, לכולנו, שימשיך להחזיר אותנו אליו ברחמים._
אמן ואמן.

מעניין. אני מתנהלת בימים האחרונים עם אותם מחשבות ורגשות שעלו כאן, רק לא ידעתי לנסח אותם במילים. תודה. @}

אני רוצה שהערב הזה יהיה משמעותי,
האם מצבי הביניים לא משמעותיים בעצמם?

קוצי המציאות אילצו אותי להתעורר,

האם התעוררות מתרחשת רק בכאב? היא לא יכולה לקרות דווקא ברגע של עונג?
@}

_אבל אני לא חושבת שהמילה "נדחקים" מתאימה.
הידחקות זה לתוך מקום צר,
ואילו המקום הזה - שבו כל רגע הוא מדהים - אין בו שום דבר צר או דחוק.
זה מרחב נפלא._
נכון. אולי המילה הנכונה היא נדחפים, כי בכל זאת, אנו לא מגיעים לשם מבחירה. הדימוי שעולה לי הוא מישהו שדוחף אותנו מראש צוק, ואז אנחנו מגלים שאנחנו עפים.

הי חמומה, כיף שבאת לבקר @}

האם מצבי הביניים לא משמעותיים בעצמם?
הם יכולים להיות משמעותיים. זה בדיוק החיפוש שלי, הרצון שלי- למצוא בהם את המשמעות.

האם התעוררות מתרחשת רק בכאב? היא לא יכולה לקרות דווקא ברגע של עונג?

אפשר להתעורר ברגע של עונג, אבל זה יותר קשה, אני חושבת.

אצלי אני יודעת שכשהתעוררות נחווית ברגע של עונג, זה כמעט תמיד כקונטרה למה שהיה קודם.
למשל, אם ניקח כדוגמא התענגות על אוכל- אחרי צום, או אחרי שהייתי מצוננת ולא יכולתי להרגיש טעמים, אז תחושת העונג מורגשת ומעוררת אותי להודות ולהתחבר לאלוהים.
אבל ברוב הזמן אני פשוט אוכלת.
ועוד מצב שבו יש התעוררות כתוצאה מעונג- כשיש חידוש.
למשל בהתאהבות, בתקופה הראשונה, או כשרק מגיעים למקום חדש ויפה.

הדימוי שעולה לי הוא מישהו שדוחף אותנו מראש צוק, ואז אנחנו מגלים שאנחנו עפים.
מתחברת לזה

הו.. באת לי טוב כ"כ עכשיו.
נדמה שכל שאני עושה בימים אלה הוא להחזיר את המודעות למשמעות שברגע הזה.
אל המקום שבו גם כשנדמה לי שקיבלתי עונש יש חסד שקורא לי לחפש אותו.
תודה וחיבוק גדול
מתגעגעת אלייך @}

_אבל ככל שעובר הזמן אני מוצאת את עצמי בגעגוע מוזר למקום הקשה הזה.
זה לא יאומן אבל נדמה לי שמשהו בתוכי מבקש את זה.
כנראה מבקש לא להירדם שוב._

לי מרגיש באופן כלשהו שמה שאנחנו או אולי רק אני באמת מחפשת כל הזמן זו את התחושה הנעימה הזו שאני פוגשת את אלוהים, שהוא איתי, שאני סומכת עליו ויודעת שהוא עושה הכל לטובתי. ואת התחושה הזו יותר קל לי לפגוש ברגעים הקשים, אחרי הנפילה הגדולה.

הייתי רוצה להצליח להרגיש אותו איתי, את היד הזו שלא עוזבת אותי (וזו הרי תמיד אני ששומטת את כף ידי מתוך כפו הגדולה) כל הזמן בלי להצטרך את הקושי והנפילות לשם כך. מצד שני, המחשבות האלה מחזירות אותי קצת אל אדם וחוה והעשיבה שלהם את גן העדן - אולי באמת יש משהו כמעט בלתי אפשרי בלהיות כל-כך קרובה ומחוברת עם אלוהים כל הזמן ??

אל המקום שבו גם כשנדמה לי שקיבלתי עונש יש חסד שקורא לי לחפש אותו

כן..מוכר.

אולי באמת יש משהו כמעט בלתי אפשרי בלהיות כל-כך קרובה ומחוברת עם אלוהים כל הזמן ??
גם לי נראה שזה בלתי אפשרי. בעולם הזה, במציאות מלאת הסתירות הזו. ויחד עם זאת, אני מאמינה שאנחנו אמורות להמשיך לשאוף לזה (לא במובן של מאמץ מתוך האגו, שהרי דווקא ההרפייה מכל שאיפה היא זו שהכי מקרבת אותנו אליו), להתקרב לזה יותר ויותר.

עוד לקט מהמחברת-
בארקפה בכפר סבא, באמצע הליכה. עצרתי כאן לקפה. כרגיל היססתי לפני, חלפתי על פניו למרות שהתכוונתי לשבת, במיוחד בגלל שהיה ריק, וזה העלה בי את הפחד המוכר, שעדיין מוקדם מדי ואף אחד לא יבוא לשרת אותי, הפחד מלעשות טעות, מלהיות במבוכה. אבל אחרי כמה צעדים התגברתי וחזרתי, כי מצאה חן בעיני התמונה שלי יושבת כאן עם מוזיקת הג'ז (המעצבנת קצת אבל מתאימה לאקלים האירופאי שיש היום), אחרי הליכה בגשם, ובא לי לשבת כאן רגע ולשתות הפוך ולשמוע מוזיקה ולכתוב.
בהתחלה כשרק התיישבתי הרגשתי בכל זאת קצת לא נוח, עם מחשבות על הצוות של הקפה ומה חושבים עלי, והסתכלתי על הנוף שנראה לי מכוער נורא- רחבת השיש והבניינים שמעבר לה, ופתאום עלתה לי מחשבה- תחפשי את היופי, בטוח יש גם כאן איזה יופי.
ומצאתי, כמובן- העצים, והשמיים, הגזעים של עצי התמר שנטועים כאן באמצע רחבת השיש, וקול הגשם, כי פתאום נזכרתי שיופי הוא לא רק בעין אלא גם בצליל, ובחווייה.
עכשיו יש בוסה נובה וזה ממש מתאים, הרכות הזו של הצלילים וקול הגשם.

בתוך הבית כשבחוץ חורף, כבר כמה ימים שהגשם יורד בלי הפסקה, כמעט לא יצאנו מהבית, כבר שכחתי את התחושה הזו, של להיות מבוצרות, מכותרות על ידי הגשם, בבית הקר, הלא ערוך עדיין לגשם כזה. השטיח עוד לא נקי ותנור העצים עוד לא מאורגן, ואני מסתובבת בבית בשני זוגות גרביים כי הכפכפי טבע עם בוץ ונעלי הבית נמצאות איפהשהוא למעלה, מדשדשת כך בבית ומרגישה אבודה, מבולבלת, נזכרת בכל רגע בעוד משהו שרציתי לעשות היום- רציתי לאפות לחם, רציתי לעשות יוגה, ומה עם ארוחת צהריים?
שירה משחקת בחדר שלה, עוד מעט יש לה שיעור פסנתר, קודם היא התאמנה קצת וצליל נעים ורך מילא את הבית, משתלב יפה עם מזג האוויר. כל כך בקלות אני מאבדת ביטחון, קצת גשם ומשהו בי מתערער ונבהל. הלב שלי מכווץ, אין לי כמעט בכלל סבלנות לילדות, ביום כזה נדמה לי שהיה הכי טוב אם הייתי לבד, בלעדיהן, אבל לא בטוח שזה נכון, ובכל מקרה זה לא מה שקורה. מה שקורה הוא שאני בבית אתן, בעוד יום של חורף, שלמרות אי הנוחות והחרדה העמומה שהוא מעורר בי אני שמחה עליו מאוד, שמחה על שפע הגשם ומבקשת שהגשם הזה בחשוון יהיה אכן סימן לגשם בכסלו ובטבת ובשבט.
שמור עלי מהכעס. תן לי לאפק אותו ולהעלות אותו אליך. זה כל מה שאני מבקשת. שלא יהיה לי אכפת כל הזמן מהכל. שאתעסק בענייני, שאראה בכל אותך ואדע שהכל ממך, ושכמו שזה זה טוב.
אני יודעת שזה אפשרי מבחינתך, אתה רק רוצה שאזכור אותך, אז תעזור לי לזכור. שוב התחיל הגשם.

עוצמת עיניים ופוקחת. עוצמת ופוקחת שוב. כל פעם תמונה אחרת. יופי בַּכּל.
צנצנות תבלינים על מדפי עץ, ספרי בישול. מפה פרחונית על שולחן עגול, עצי זית ממוסגרים בחלון. זנב של חתול על שטיח צבעוני. אגסים בסלסלת קש.
היופי קורא לי לרשום אותו. להבחין בו, על הצרימות שהן חלק ממנו.
הוא נמצא כברירת מחדל בכל הדברים. למצוא אותו עוזר לי למצוא את אלוהים- כאן, ברגע הזה, בכל, בעצמי. הוא נהיה אפשרי, הוא מחייה את המציאות, את הרגעים החולפים המצטרפים לזמן. בשיר של ג'ון לנון watching the wheels הוא אומר- doing time , כמו בבית סוהר, אבל בשיר זה במשמעות אחרת, טובה. בעברית אומרים לרָצות זמן, לעשות שהזמן יהיה מרוצה, ואני אתו. שמחה ממה שיש. אני מרצה זמן ומרוצה מהריצוי.

כל כך כל כך יפה.
הפחד מלעשות טעות, מלהיות במבוכה. כל כך מוכר. קורה לי בעיקר כשאני לא בסביבה הטבעית שלי ומרגישה שאני לא יודעת מה "החוקים" של המשחק במקום שאליו הגעתי.

_יופי בַּכּל.
צנצנות תבלינים על מדפי עץ, ספרי בישול. מפה פרחונית על שולחן עגול, עצי זית ממוסגרים בחלון. זנב של חתול על שטיח צבעוני. אגסים בסלסלת קש.
היופי קורא לי לרשום אותו. להבחין בו, על הצרימות שהן חלק ממנו._

זו אני פה למעלה

וואו, כל כך רלוונטי לי היום.
בדיוק בזה אני עסוקה כל היום הזה -
יופי בַּכּל.
לא רוצה לרצות לברוח מהזמן הזה.
היום או אתמול חשבתי על משהו אחר שכתבת לא מזמן על איך שישבת בחוץ וביקשת מאלוהים שיעזור לך להרגיש שהערב הזה הוא מיוחד ואז תיקנת ואמרת שהרגע הזה הוא מיוחד (משהו כזה).
אז ככה אני מרגישה, רוצה, רוצה להודות על כל רגע על כל דבר.
הרצון לברוח הוא מענה.
היום ישבתי בקצה המיטה של אמא שלי, היא מחוברת לחמצן, העיניים שלה עצומות, הפנים רזות ונפולות, הפה שלה שמוט, כל הגוף שמוט ואני מחזיקה בשתי כפות רגליה ומביטה בה.
לאט לאט מאפשרת לעצמי להרפות מהמחשבה שאומרת לי שהלוואי שהיא לא היתה סובלת והלוואי שהכל היה שונה והלואי.....
ואני ממשיכה להביט בה ואני אומרת שוב ושוב לעצמי "הכל אלוהים הכל מושלם, הכל אלוהים הכל מושלם"
ולאט לאט הפנים של אמא שלי מתמזגים עם הכריות שהיא שוכבת עליהן ועם הקיר מאחוריה והכל נושם באותו הקצב יחד איתה ואני לא מרגישה אותי ולא אותה הכל אחד לכמה רגעים ויש שלווה
אין טוב או רע אין הפרדה ואני יכולה לנוח מהניסיון להחזיק הכל במקום.
אחרי שעה אני נוסעת בחוץ ואי אפשר שלא להבחין בשמים המרהיבים של אריזונה, במרחב האינסופי הזה (אין דבר כזה בארץ) וענני ענק מקשטים את השמים והאור הבוהק של השמש רגעים לפני הזריחה מאתר את הקצוות שלהם ואי אפשר לרגע אחד לפספס את אלוהים ביופי המרהיב הזה.
ואני נושמת את כל זה לתוכי כמו שנשמתי את אמא שלי לתוכי.
ואני מתפללת למצוא את האומץ לראות את אלוהים כל רגע בכל דבר בלי להפריד או לשפוט.

_עוצמת עיניים ופוקחת. עוצמת ופוקחת שוב. כל פעם תמונה אחרת. יופי בַּכּל.
צנצנות תבלינים על מדפי עץ, ספרי בישול. מפה פרחונית על שולחן עגול, עצי זית ממוסגרים בחלון. זנב של חתול על שטיח צבעוני. אגסים בסלסלת קש.
היופי קורא לי לרשום אותו. להבחין בו, על הצרימות שהן חלק ממנו.
הוא נמצא כברירת מחדל בכל הדברים. למצוא אותו עוזר לי למצוא את אלוהים- כאן, ברגע הזה, בכל, בעצמי. הוא נהיה אפשרי, הוא מחייה את המציאות, את הרגעים החולפים המצטרפים לזמן. בשיר של ג'ון לנון watching the wheels הוא אומר- doing time , כמו בבית סוהר, אבל בשיר זה במשמעות אחרת, טובה. בעברית אומרים לרָצות זמן, לעשות שהזמן יהיה מרוצה, ואני אתו. שמחה ממה שיש. אני מרצה זמן ומרוצה מהריצוי._
אני קוראת את זה שוב ושוב.
תודה

תודה אהובות @}

עדינה, מה שאת מספרת מדהים. ממש.
זה מעורר בי כל כך הרבה השראה ותקווה. אף פעם לא יכולתי לחשוב על המוות של אנשים אהובים מרוב שזה מפחיד אותי, מרוב שלא יכולתי להתמודד. הדברים שאת מספרת מאפשרים לי להאמין שאלוהים יהיה גם שם אתי, שגם בזמנים קשים כאלה יהיו רגעי נחמה ואור.
תודה

גם אני קוראת ועושה save בפנים שוב ושוב.
יופי בכל..
לעשות שהזמן יהיה מרוצה, ואני אתו. שמחה ממה שיש. אני מרצה זמן ומרוצה מהריצוי.
כן! @}

מקסים מקסים מקסים
גם המילים של עדינה.

רק לזכור כל הזמן שהיופי כאן,בכל רגע בכל מקום ובכל אדם.

סתם אמרת לי שאת לא פה, הנה היית פה לגמרי ועוד השארת כזה דבר יפה.
חיבוק גדול

יום ראשון, שבוע חדש. מסתובבת בבית מבולבלת ואבודה, רגע אחד צועקת רגע אחד שרה שירי חנוכה עם הילדות וברגע הבא מתלבטת אם לעשות אתן היום חנוכיות ומחליטה מיד שלא, שאין לי חשק לזה ויש עוד זמן עד חנוכה.

וכלים בכיור, ושאור שצריכה להעמיד, ויוגה, וכאילו הכל בסדר אבל לא בדיוק, לא ממש, משהו בי רוצה שקט, רוצה שימחה ולא מוצא, לא מוצא, לא בדברים הקטנים ולא בגדולים, משהו בי רוצה לברוח מכל זה, מעוד יום של כלים כביסה ריבים, וגם שמחות, אני מזכירה לעצמי, רגעי חסד שמסתתרים בתוך כל זה ומפתיעים אותי פתאום, רק שאי אפשר לנחש מתי הם יופיעו, זה כל הקטע אתם, וקשה להתנחם בזה עכשיו, בבוקר, כשיום ביתי בלי תכניות מיוחדות לפנינו, ובעצם אני לא יודעת איזה יום לפנינו, רק נדמה לי שהכל צפוי, אבל לא, כי הנה ישבתי עכשיו וכתבתי, ונזכרתי בחסד האפשרי, ורווח לי קצת.

וכאילו הכל בסדר אבל לא בדיוק, לא ממש, משהו בי רוצה שקט, רוצה שימחה ולא מוצא, לא מוצא, לא בדברים הקטנים ולא בגדולים
מזדהה מאד מאד.
וכל פעם מחדש נזכרת שאין כלום חוץ מרגעים, אחד אחרי השני. לעצור בכל פעם ולנשום את הרגע, את מה שיש וגם את מה שאין בו, להיות בתוכו.

כי הנה ישבתי עכשיו וכתבתי, ונזכרתי בחסד האפשרי, ורווח לי קצת. @}
היום במקלחת הבוקר שלי, אחרי התעוררות לא מהמוצלחות במיוחד, כשהכל היה נראה לי רע ומר, נזכרתי בך, ברצון לראות את היופי בכל, באפשרות להודות. עד לא מזמן היה לי קשה לשחרר את המקום הזה, זה הרגיש לי "דתי מדי" ואילו היום בקלות רבה הודיתי: על המים החמים בשפע (ושתסלח לי הכנרת), על הכסף שמאפשר לי לקנות את השמפו שאני אוהבת, על נשימה חופשית, על אהובי שעוד ישן במיטה ובטח על עוד כמה דברים שאני כבר לא זוכרת.
אז תדעי שבזכותך גם לי קצת רווח היום.

מזדהה עם הכל

ותמיד מפתיע ומרגש אותי לראות איך את מצליחה להעביר את הרגעים האילו בכזאת פשטות ויחד עם זאת כזה דיוק.

איזה כיף למצוא אתכן פה

וכל פעם מחדש נזכרת שאין כלום חוץ מרגעים, אחד אחרי השני. לעצור בכל פעם ולנשום את הרגע, את מה שיש וגם את מה שאין בו, להיות בתוכו.

בדיוק כתבתי היום ברכת יומולדת ברוח זו לחברה-

כמו בתרגיל בחשבון
מצמצמים, מצמצמים, מצמצמים
עד שנשארת היחידה הבסיסית
גולמית כמו אבן, פשוטה כמו מים
הרגע הזה
שבו הכל טוב.

אום שלום, ממש שימחת אותי

אום שלום הזכירה מקלחת ונזכרתי שבעודי מקלחת את הגדולה, היא שואלת אותי איזה שיר אני מכירה על מקלחת..
אההם ...לא מכירה שום שיר על מקלחת. יש שיר כזה? (לא הסבון בכה מאוד)

לא מכירה שום שיר על מקלחת. יש שיר כזה? (לא הסבון בכה מאוד)
אני מכירה לפחות אחד, לא בדיוק על מקלחת אלא על אמבטיה... לא מצאתי ביו-טויב - הגיוני שאין.
הנה המילים של ע. הלל
ואני מכירה את זה בביצוע מקסים של עזרא וצילה דגן.

השיר הזה היה האהוב ביותר על בנותיי מתוך הספר של ע. הלל. בכלל לא ידעתי שיש לו מנגינה

.

ויש את - "באמבטיה כמה טוב /מסביב הכל רטוב/ כך בתוך בועות סבון/ אשוט לי עם הברווזון". את יכולה להמציא מנגינה..

אה, תודה מתחדשת.
כן אני מכירה את זה, אבל מהקראה ולא לידעתי שיש לזה מנגינה.
ולאשה שמחה, נו ידעתי שתוציאי לי מההארד דיסק השווה שלך איזה אחד.
את זה אני גם מכירה, של מי זה?
ו...כן, נכון אפשר להמציא מנגינה. את מזכירה לי מישהו שהכרתי שניגן על גיטרה, אבל לא עניין אותו לנגן או לשיר דברים של אחרים. זה לא אותנטי, הוא לא אוהב לצטט אחרים יותר מידי..

מזדהה כמובן כתמיד.
ומזכירה לעצמי איך גם עכשיו כשאני חווה את חוסר החיבור הזה, וחוסר המוטיבציה ותולה אותן הפעם "במצב שלי" - איך כל אלה, הם שלי והיו שם קודם עוד לפני "המצב" החדש רק שעכשיו יש להם מן תרוץ חיצוני וגדול ו"לגיטימי".
אבל כמו שקודם התמצית הזאת של טוב היתה שם בתחתית או במרכז, בלתי תלויה בכלום, גם עכשיו היא שם, ואני יודעת את זה, ועם זאת כ"כ קשה לי לבחור בה...
נשיקות @}

את זה אני גם מכירה, של מי זה?
הגזמת, ההארד דיסק שלי כבר לא כזה שווה

גבירה, נשיקות בחזרה

אבל כמו שקודם התמצית הזאת של טוב היתה שם בתחתית או במרכז, בלתי תלויה בכלום, גם עכשיו היא שם, ואני יודעת את זה, ועם זאת כ"כ קשה לי לבחור בה...
לפעמים צריך פשוט להידחף לשם, כמו שכבר נכתב פה איפהשהוא במעלה הדף..

היום בילינו יום קסום ביותר על גדות אגם.
(מונפורט. אגם מלאכותי, עם סירות פדלים וקיוסק, שעל גדותיו עומדת עכשיו מפלצת בטון. מסתבר שבונים שם קניון של "חנויות עילית" P-: ).
ברגע הראשון התבאסתי כשראיתי את זה, וישר באו מחשבות ה-"אוף, איזו עליבות", מלוות בתוגת ה"הכל חייבים להרוס עם איזה קניון".
אבל די מהר נזכרתי שאני יכולה לבחור במה למקד את המבט. ושֲמים הם מים, עם הקסם שהשהיה לידם מביאה, ועם העצים האהובים עלי- ערבה בוכיה ודולבים וצפצפות בצבעי שלכת.
צבעי המים והטאקי נשארו בתיק, הילדים שיחקו במשך שעות בין העצים, קלעו כתרים מענפי ערבה וקישטו אותם בעלי כותרת של ורדים, דגו דגים דמיוניים והתגלגלו על הדשא והאכילו ברווזים.
לקח לי שנים לקלוט את זה, פדלאה שכמוני, אבל באמת כמו שנכתב כאן רבות, השהות בחוץ, במיוחד במקום שיש בו מים, היא ממש מרפא לנפש.

לקח לי שנים לקלוט את זה, פדלאה שכמוני, אבל באמת כמו שנכתב כאן רבות, השהות בחוץ, במיוחד במקום שיש בו מים, היא ממש מרפא לנפש.
מזדהה מאוד, במיוחד היום... אולי אח"כ אצליח לספר על השהות שלנו בחוץ, במקום שיש בו מים, היום.

ויש גם את "שביל באמצע שביל בצד"
קליפ חמוד בסאונד גרוע http://www.youtube.com/watch?v=PXQqgVaD ... re=related
ובסאונד טוב http://www.youtube.com/watch?v=PXQqgVaD ... re=related
לכבוד יום הולדת 60 למתי כספי

היום בילינו יום קסום ביותר על גדות אגם.
איזה כיף! טוב לשמוע.

איזה כיף! טוב לשמוע.

חזרנו משבת במרכז. למרות שהיה נחמד תמיד קשה לי לחזור, לוקח לי זמן למצוא את עצמי מחדש. לבית תמיד יש מין ריח מוזר, לא נעים, אחרי שלא היינו בו יום יומיים, ובחורף הוא גם נורא קר. וכל הכביסה נרטבה מהגשם.
שבוע חדש, חנוכה. לפני החג נזכרתי בחנוכה שעבר, כשהודינו על הניסים. והרגשתי שהשנה אני "לא מוכנה". לא מתרגשת, לא מרגישה כלום.
כשסיפרתי את זה לדפנה נזכרתי בשיחה אתה לפני הנסיעה לכותל, איך היא אמרה לי "זה כּוּלה קיר" וישר נרגעתי. אז ניסיתי את זה על חנוכה, וזה די עזר לי להרפות, להיזכר שמה שיהיה יהיה ושהכל בסדר, שאני לא חייבת להתרגש.
אתמול אחרי שהדלקנו נר ראשון כיביתי את האור בסלון וישבנו עם הנרות ושרנו, ולא היה שום חיבור מיסטי, אבל היה נעים, אור של נרות פשוט יוצר קסם.
והיום שוב הדלקנו נרות אצל גיסתי, ואחרי ששרנו ואכלנו סופגניות התחילה שיחה על מס הבצורת, מסוג השיחות שאני מרגישה בהן כמו ילדה, שחלק לא מבינה וברוב הזמן פשוט משועממת, ובזמן שכולם דיברו הסתכלתי על כל אחד מהנרות בשבע החנוכיות שדלקו על השולחן ואמרתי תודה על כל נר. מזמן לא אילצתי את עצמי ככה לומר תודות, אני אומרת תודה בכל מיני רגעים, וגם בהליכה, אבל כבר לא מקפידה על 21 תודות.
וקצת חבל, כי יש לזה כוח אחר כשצריך למצוא עוד משהו ועוד משהו להודות עליו, ומתישהוא כאילו נדלק איזה אור או שמשהו מתחבר בפנים, אפשר ממש לשמוע את ה"קליק", ולהרגיש את ההודייה, לראות פתאום בעיניים נקיות, חדשות, את החיים שלי, לקלוט שכל מה שקיבלתי כמובן מאליו הוא אשכרה פלא.

'אשכרה פלא' זה צירוף מילים שכל כך מתישב עלייך בול!
באמת כל יום קורים ניסים. את רובם אנחנו לא רואים ממילא אז מותר גם בחנוכה (מיד עולה לי בזכרון השיר ששמתי לך לפני שנה וזה אחלה שיר ללכת אתו לישון ).
חג שמח אהובה. נשיקות חיבוקים ואיחולים לאור גדול!
_{מזכירה לך ברכות לשמש ביום ראשון בעוד שבוע ויום}

אבל כבר לא מקפידה על 21 תודות

מה זה?

ממש לשמוע את ה"קליק", ולהרגיש את ההודייה, לראות פתאום בעיניים נקיות, חדשות, את החיים שלי, לקלוט שכל מה שקיבלתי כמובן מאליו הוא אשכרה פלא.
נכון...
ומאוד מזדהה (כמה מפתיע..) עם התחושה שאם אין ה- mood אז זה לא יתפוס, בעוד שבעצם זה בדיוק ההיפך. זה השריר שמאפשר למוד הזה להיות בסביבה מראש..
מתגעגעת אליך

'אשכרה פלא' זה צירוף מילים שכל כך מתישב עלייך בול

מיד עולה לי בזכרון השיר ששמתי לך לפני שנה וזה אחלה שיר ללכת אתו לישון
איזה שיר?

אבל כבר לא מקפידה על 21 תודות_ _מה זה?

כתבתי על זה פעם ב סיפורים מעכשיו - לפני כשנתיים הייתי אצל חמותי, אבודה בתוך התערובת הרגילה של עיתונים וטלוויזיה ואוכל לא בריא, ואז החלטתי לקחת את הספר מעורר ההשראה היחיד שיש לחמותי בבית, איזה ספר ניו אייג' אמריקאי כזה, לפתוח אותו איפה שייצא, ומה שיוצא אני מתחייבת לעשות אותו. מה שיצא היה המשפט-"21 שניות של הכרת תודה יכולות לשנות את חייך", ואז במשך תקופה ארוכה מאוד הייתי אומרת כל יום תודה על 21 דברים, בהנחה שזה ייקח בערך 21 שניות

מתגעגעת אליך
גם אני

איזה שיר?
זה
והנה בעברית
האמת שזה קיטש מתוק במיוחד ואני מודה במבוכה שזה מרגש אותי, לפעמים עד דמעות והייתי קצת נבוכה לשים לך את זה בשנה שעברה אז לא חשבתי לחזור על זה גם השנה , אבל אם כבר שאלת , אז יאללה.
<מימה אוספת את שאריות כבודה הרמוס והולכת להתחבא בפינה>

אה, זה. נו, ואני זוכרת שגם אותי להפתעתי זה ריגש בשנה שעברה, אפילו הכתרתי את זה כנס בפני עצמו

אתמול כשנסעתי עם הילדים באופניים אמרתי 21 תודות בקול רם (זה לקח בערך חצי שעה...)
בהשראתך!!! תודה@}

טליה, איזה כיף לקרוא, תודה

@}

לא הצלחתי להירדם. הקפה ששתיתי בשבע וחצי בערב כנראה לא היה רעיון טוב. או שאולי זה לא קשור.
כששכבתי במיטה התחיל להתנסח לי משהו לכתוב כאן, ובסוף קמתי. המשהו שהתנסח במיטה כבר התפוגג בינתיים, אבל בכל זאת רציתי להשאיר כאן משהו, מכתב בבקבוק כמו שקראה לזה מימה, ככה זה מרגיש כאן באתר בתקופה האחרונה, אז הנה משהו שכתבתי הערב, לפני שיצאתי מהבית לאיזה מפגש שהיה בקיבוץ-
עכשיו אני עייפה.
בטרנינג ירוק-זית וחולצה אפורה
יושבת במטבח עם כוס קפה (אסור)
דהויה מעורפלת
עין אחת דומעת והשנייה לא.
עכשיו אני מחכה
עוד מעט הולכת
הילדות משחקות בסלון מנופפות מקל גדול מדי למימדי החדר,
שרות וצועקות בקול חזק מדי למימדי נפשי
עכשיו.
בפינת התקרה יש קורי עכביש
ומתחתם הוילונות המשובצים ורוד לבן שתפרתי
מציפת תינוק ישנה,
אלו שאמרת שהם סמרטוטיים
שאני דווקא אהבתי
וגם עכשיו אני עדיין אוהבת, רק שכבר לא יכולה שלא לראות
את החלק הפרום בצד,
מתישהו אצטרך לקחת אותם לתופרת, שתוסיף מכפלת.
האף שלי נוזל, אני רוצה ללכת לישון.
אבל אני הולכת למועצת נשים.

(טוב, אני מודה, שוב קראתי קצת יותר מדי אגי מישעול. וגם קצת רחל חלפי)

לילה טוב @}