בלוג אשה שמחה

[מתחדשת*]

_עכשיו אני מחכה
עוד מעט הולכת
הילדות משחקות בסלון מנופפות מקל גדול מדי למימדי החדר,
שרות וצועקות בקול חזק מדי למימדי נפשי
עכשיו._

מקסים @}

[אום_שלום*]

אכן מקסים @}

[אשה_שמחה*]

תודה

[אמא_ללי*]

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

אגי מישעול. וגם קצת רחל חלפי
לא קראתי. מה הם כתבו? או איך הם כתבו?

[עדינה_ניפו*]

_עכשיו אני מחכה
עוד מעט הולכת
הילדות משחקות בסלון מנופפות מקל גדול מדי למימדי החדר,
שרות וצועקות בקול חזק מדי למימדי נפשי
עכשיו._
גם אני אוהבת מאד.

טוב, אני מודה, שוב קראתי קצת יותר מדי אגי מישעול. וגם קצת רחל חלפי
זה הזכיר לי שלי היתה פעם תקופה שחשבתי שאני רוצה לכתוב שירה עד שהבנתי שמה שאני באמת רוצה זה להיות ריימונד קארבר (ואני ממש לא) אז הנחתי לזה:-P
(רק להבהיר שאני כמובן לא אומרת שזה מה שאת עושה, את יודעת איך אני מרגישה לגבי הכתיבה שלך. פשוט התחשק לי לספר את זה!)

[אשה_שמחה*]

מה הם כתבו? או איך הם כתבו?
הן כותבות שירה, מאוד יפה בעיניי. כשתהיי אצלי אני אראה לך.

עד שהבנתי שמה שאני באמת רוצה זה להיות ריימונד קארבר (ואני ממש לא) אז הנחתי לזה
גם אני רציתי להיות ריימונד קארבר, אבל בקטע של כתיבת פרוזה. (את השירים שלו אני לא כל כך מכירה).

רק להבהיר שאני כמובן לא אומרת שזה מה שאת עושה, את יודעת איך אני מרגישה לגבי הכתיבה שלך. פשוט התחשק לי לספר את זה!
את משהו!
שבת שלום @}
(שבת לבד בתל אביב!!! )

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

שבת לבד בבית

[ריש_גלית*]

באתי לראות מה חדש אצלך P-:
.
כי אני מרגישה התחדשות גדולה.

[מי_מה*]

גם אני רוצה שבת לבד!
אבל חוסכת לשבת הבאה כי רוצה ללכת להופעה של הטריבל דאנס ומטבוחה בסילבסטר ולמחרת מוזמנת למסיבה.
תתפננו בלבד!

[אשה_שמחה*]

היום יום הולדת. 38.
החגיגות נפתחו כבר בשבת הקודמת, כשנסעתי לתל אביב לבד, ליומיים של כיף ופינוקים.
היה כיף ללכת ברגל בשבת בתל אביב. כל כך כיף שהלכתי במשך שעות, לא יכולתי להפסיק. בגלל שגרתי שם פעם, למשך כמה שנים, ההימצאות שם מאפשרת לי חוויה חזקה של נסיעה בזמן, ומצד שני, בגלל שכבר 12 שנים אני גרה בגליל, רחוקה מאוד פיזית ונפשית מהמציאות התל אביבית, יש בביקור שם מן החידוש והריגוש של טיול בחוצלארץ. השילוב הזה פותח לי את העיניים לראות ואת הלב להרגיש, וזה כיף.
חוץ מזה שעשיתי תיקון לחוויית הסושי מהפעם הקודמת
( _כמה לבד הייתי, כמה הלכתי כדי לא להרגיש את הלבד, את הפחד, הלכתי והלכתי, שעתיים שלמות הלכתי, בלי לעצור, לא יכולתי. ניסיתי לתכנן מסלול- עד לבאזל לראות את המסעדות סושי כי חשבתי לקפוץ בערב לאכול לבד א-לה גבי ניצן בספר דיוטי פרי, ואחר כך לים לעשן את הג'וינט (רק שגיליתי שהחוף עמוס אנשים, בכלל לא כמו שדמיינתי) אז חזרתי לשדרות בן גוריון ושם, ממש כשכבר ירד הערב, עישנתי אותו ישובה על ספסל, השדרה הייתה די ריקה ורק פה ושם עברו אנשים.
עישנתי כדי לא להרגיש את הפחד, וזה רק העצים אותו עוד יותר. ואחר כך עליתי לדירה הריקה, וקראתי המון אגי משעול ושמעתי מוזיקה ואכלתי כמו ניצולה את הסושי, שבסוף הזמנתי לדירה, בלעתי את כולו לבד, מאוד לבד, בחושך בדירה בתל אביב, למרות שהדירה הייתה מוארת כמובן אבל זה מה שאני זוכרת_ ) וישבתי לבד, א-לה גבי ניצן, בסושי בר מעוצב בבוגרשוב, ואכלתי אחלה ארוחת סושי ושתיתי בירה, ויצאתי חזרה אל רחוב בוגרשוב מתנודדת מעט ושמחה מאוד.

בעצם, תחושת יום ההולדת התחילה כבר יום קודם, כשקיבלתי במתנה גיטרה. מזה זמן מה אני מתכננת לקנות גיטרה ולהתחיל ללמוד לנגן, וביום שישי אחר הצהריים ביקרתי חברה שהכרתי כאן באתר, ובעלה (שהוא מוזיקאי ועזר לי בעצות ובירורים בעניין) הציע לי במתנה גיטרה קצת שבורה שאני יכולה לתקן. בהתחלה ההצעה קצת הביכה אותי וגם קצת בלבלה אותי ("אז רגע, מה, אני לא אקנה גיטרה חדשה? שוב אני הולכת על דפוס הניצולה שלי?"), אבל קול ברור בתוכי נדלק לפתע והכריז - שימי לב, את מקבלת מתנה! ועזר לי להבחין שזה מה שזה, מתנה, ושמשמח אותי מאוד לקבל גיטרה יד שנייה ולתקן אותה. כשהסתבר לי שאני מקבלת גם נרתיק, כזה שיאפשר לי לשים את הגיטרה על הגב בטיולים הרבים שאצא אליהם ואנגן בהם סביב המדורה- אז כבר לא היה ספק שמדובר במתנה.
אחר כך אני והחברה הלכנו לטיול ברחובות תל אביב וליד הים, והיא הזמינה אותי לשייק בננות ותמרים ולשייק סלק וסלרי, ושוב זיהיתי מתנה ואמרתי כן, ודיברנו על ספרים ועל כתיבה ואימהות.
והיו עוד המון מתנות השבוע, קשה לי למנות את כולן.
אתמול (יום ההולדת העברי שלי) נסענו לחברתי דפנה. בדרך לדפנה, באוטו, חשבתי על זה שאני יכולה לבקש מאלוהים מתנה ליומולדת, כמו שמבקשים מההורים בילדות. אבל לא ידעתי מה לבקש, או ליתר דיוק איך לנסח את מה שאני רוצה.
אחר הצהריים הלכנו לשוק שיש אצלם פעם בשבוע. דפנה מוכרת פיצות בשוק, ואני יושבת לידה. בדרך כלל אני מביאה לעצמי כסא, אבל אתמול שכחתי, אז חזרתי לאוטו וקפצתי אליה הביתה להביא כסא, וחשבתי- זה יום ההולדת שלי, אז אני נותנת לעצמי במתנה את הזכות שיהיה לי נוח.
ואז קלטתי שיכולתי לראות את זה גם כחוסר מזל- דווקא ביום הולדת שלי שכחתי להביא לעצמי כסא, ושזו המתנה שאלוהים נותן לי ליום ההולדת- זה שאני לומדת לראות איך כל דבר הוא מתנה.
אני מסיימת בשיר יפה שדפנה כתבה והראתה לי אתמול, עוד מתנה-
תְּלו אותי מעץ הדעת I
בחבל גס מקרסוליי ן
אולי ראשי המתמלא בדם ן
יזכור איך שננגס הפרי ן
האדמדם ופי אדם נמלא ן
בידיעה החמוצה. ן
אני רוצה להתנדנד ברוח החמה ן
ערומה וגולמית ן
עד ששכינתה עצמה תתנדב ן
להוריד אותי משם.

[ריש_גלית*]

מזל טוב!!! . צעירונת... בגילך הייתי בהריון ראשון. תראי כמה הספקת, כמה את עשירה במתנות. .

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

אז גם פה:
@}@}@}מזל טוב@}@}@}


כזה שיאפשר לי לשים את הגיטרה על הגב בטיולים הרבים שאצא אליהם ואנגן בהם סביב המדורה
D-:
תודה, תזכי למצוות . כל צחוק כזה זה עוד מנת בריאות בשבילי.

[אסנת_ש*]

@} מזל טוב @}
זה שאני לומדת לראות איך כל דבר הוא מתנה.
ותודה לך על זה (-:

[מי_מה*]

מזל טוב אהובה @} @}
שירד עליך גשם של מתנות ושתקבלי אותו בשמחה ואהבה והודיה פשוטה, כמו שאת כבר עושה.
אוהבת אותך מאוד מאוד.

[פלוני_אלמונית*]

כשהסתבר לי שאני מקבלת גם נרתיק, כזה שיאפשר לי לשים את הגיטרה על הגב בטיולים הרבים שאצא אליהם ואנגן בהם סביב המדורה
תשמעי, זאת גיטרה שיחד עם הנרתיק שלה כבר ראתה עולם! חגגה את ערב ראש השנה תש-משהו בקמפינג בעיירה קסיס שבדרום צרפת... עשתה כיפור בטוסקנה... וכמובן פסח וסוכות בסיני... המדורות והג'וינטים שהיא הריחה... והאושר שהיא גרמה לבעליה הקודם (ולזוגתו)... בטח יש לה קרמה טובה, כמו שאומרים אצלכם בניו-אייג'. @}

[אום_שלום*]

מזל טוב @}
זו המתנה שאלוהים נותן לי ליום ההולדת- זה שאני לומדת לראות איך כל דבר הוא מתנה. אחלה מתנה.
השיר של דפנה מאוד יפה.

[עדינה_ניפו*]

אוי אהובה יקרה, כרגיל המילים הפשוטות שלך נוגעות בי עמוק, המתיקות והישירות שלהן גורמת ללב שלי להתרחב ולחייך.
את מתנה אמיתית.

אגב, יש לי מתנה בשבילך
(ואנחנו בסוף מגיעים לצפון כבר מחר אבל זה יהיה קצר אז לא אראה אותך... )-:)
אז מזל טוב וירטואלי גדול גדול
זו המתנה שאלוהים נותן לי ליום ההולדת- זה שאני לומדת לראות איך כל דבר הוא מתנה. אחלה מתנה.

[אשה_שמחה*]

תודה לכולכן על האיחולים והאהבה

השיר של דפנה מאוד יפה.
אני שמחה שאהבת!

ואנחנו בסוף מגיעים לצפון כבר מחר אבל זה יהיה קצר אז לא אראה אותך
אכן ספרי לי איך הלך..

[רסיסים_של_אור*]

מזל טוב מזל טוב מזל טוב

[אמא_ללי*]

יום הולדת שמח, והרבה מזל טוב!
(מרגישה הרבה דברים שקשה לי לבטא במלים, הפרח הוא תחליף עלוב).

[אשה_שמחה*]

תודה @}

מרגישה הרבה דברים שקשה לי לבטא במלים, הפרח הוא תחליף עלוב
מכירה את ההרגשה

[מתחדשת*]

@} @}


מזל טוב קצת באיחור (לא הייתי פה כי גם אני חגגתי רחוק מהבית )

[אשה_שמחה*]

מחכות לשלג, בבית הסגור והחם.
בבוקר, עת דישדשתי ישנונית בבית המבולגן, בגדים בסלון, המון נמלים במטבח, התנור מכובה ומלא אפר שצריך לרוקן, רשימת מטלות מתנסחת בתוכי וגואה ומציפה, וכל מה שמתחשק לי לעשות (או שכך לפחות נדמה לי) זה לשתות קפה. חמש כוסות ברצף, אם אפשר.
אני רואה את שני הנתיבים משתרעים לפניי. האחד- להתגבר על החשק, לסדר קצת את הבית, לעשות יוגה, להכין ארוחת בוקר, לכתוב.
השני- קפה. לוותר על היוגה. עוד קפה. ללכת בעקבות החשקים, להתפתות להבטחה השקרית שבהם- פתרון קל ומיידי לכל המצוקות, אבל לא, אני יודעת שלא כי כל חודש, בתקופה הזו, זה ככה, וההבטחות לא מתקיימות.
אז הפעם התאפקתי. הלכתי על הנתיב השני. ההבטחה שבו חדשה, עדיין לא כל כך מוכרת, כשההורמונים מתחילים לגעוש היא גם נשכחת בקלות, מתעמעמת- "יוגה? משעמם. למי יש כוח. לחכות עם הקפה? שעה וחצי?! בשביל מה?". החוט הזהוב שנרקם בתוכי בכל פעם שאני עושה משהו שטוב לי, טוב באמת, נפרם בקלות.
ובכל זאת הצלחתי הפעם.
והנה- מעשה פלאים, שעתיים וחצי אחרי שקמתי, אני מנהלת עם שירה שיחה על הודייה. זה המשך לשיחה שהתחילה אתמול בערב, כשהייתי זועפת מאוד. מוזר לנהל שיחה על הודייה בזעף, אבל זו אחת מאותן סיטואציות הזויות שהאמהות מזמנת. "חשוב להגיד תודה! לראות את הטוב בחיים", נבחתי על שירה, והיא -"אבל זה משעמם! ואני לא אוהבת לעשות דברים רק כי חייבים!".
הבוקר זה היה אחרת, תיקון לאתמול, ושתינו שפענו רעיונות לאיך לעשות שזה לא יהיה משעמם (לשיר את התודה, להגיד לפי הא"ב, לצייר ועוד).
בסוף היא החליטה לעשות לעצמה מחברת שבה היא תכתוב את כל הדברים הטובים שיש לה ושקורים לה.
ואז גם יכולתי לראות איך עצם זה שאנחנו מנהלות שיחה כזו זה משהו להודות עליו.

בזמן שכתבתי כאן התחיל לרדת שלג!

[מתחדשת*]

[אמא_ללי*]

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

אז הפעם התאפקתי. הלכתי על הנתיב השני.
ועל זה נאמר איזהו גיבור - אז הערך המוסף זה בוודאי כיבוש היצר וכמובן בטח גם תחושת ההתעלות כשהגוף קצת זז ומתחמם ומתחזק.
כיף לך. בטח הקפה אחרי זה היה הרבה הרבה יותר טעים ומספק.

[עדינה_ניפו*]

בסוף היא החליטה לעשות לעצמה מחברת שבה היא תכתוב את כל הדברים הטובים שיש לה ושקורים לה.
מאמצת לי.
תודה שירה (-:


בזמן שכתבתי כאן התחיל לרדת שלג!

[ריש_גלית*]

.
שלג, איזה כיף! הבטחתי לילדים שאם ירד בירושלים ניסע לשם. עוד לא אבדה תקוותנו.

[אום_שלום*]

החוט הזהוב שנרקם בתוכי בכל פעם שאני עושה משהו שטוב לי, טוב באמת, נפרם בקלות.
כמה מוכר...
כל כך נעים תמיד לקרוא את כתבייך, המלים המדויקות, התיאורים נוגעים ללבי.
תהנו מהשלג, כאן סתם קר.

[הגבירה_בחום*]

הי אהובה
כ"כ הרבה דברים פספסתי כאן
כ"כ הרבה דברים אני מפספסת בכלל לאחרונה, והנה בהקשר של הפוסטים האחרונים שלך, הבחירה שלי להסתכל על הריק ולא על המלא...
קודם כל, מזל טוב!!!
מאחלת לך שנה של מתנות ובעצם לפי איך שהיא התחילה נראה שהזרע ניתן לך כבר במתנה (הוא ניתן לכולנו הא?)
וחוץ מזה, תענוג לקרוא כרגיל ולהנהן בהזדהות.
נשיקות ו-

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

@}

[מי_מה*]

תודה על השלג , מה, לא?
חיבוק גדול. כייף לקרוא.
הרבה אהבה

[אשה_שמחה*]

תודה יקירות
בסוף השלג ירד רק לרגע ומאז לא התחדש, וגם מצב הרוח חזר להיות מדושדש, כך שהתגובות שלכן מחממות לי את הלב ומשמחות.

[אנד_לוסיה*]

מרגישים את החמימות. @}
<סובבת בבית ומחפשת איפה הסדקים שהרוח נכנסת מהם.>

[עדינה_ניפו*]

בסוף השלג ירד רק לרגע ומאז לא התחדש, וגם מצב הרוח חזר להיות מדושדש
מזכיר לי משהו שכתבה הגבירה בחום בקטע שלה "להחזיק אננדה"
אנחנו יכולים רק לפעול ולחכות להתרחשות, וכשמגיע פתאום מן רגע כזה מזוכך וחופשי ומתמלא באננדה, לא נותר לנו אלא לחוות אותו במלואו ולתת לו ללכת ולדעת, שהזרע שלו טמון שם בפנים וישוב לפרוח, בזמנו.

אוהבת אותך, שבת שלום ומבורך

[אשה_שמחה*]

תודה אנדלוסיה, כיף לראות אותך כאן @}

ותודה עדינה על האהבה והציטוט, בהחלט בא לי בזמן
שתהיה באמת שבת שלום, שופעת רגעי אננדה או לפחות סבלנות ואמונה עד לשובם...

[אשה_שמחה*]

שמחה פשוטה. זה מה שהביא לי החג הזה.
יום לפני ליל הסדר חזרו לרגע לתפקד כמה מתאי הזכרון שלי ונזכרתי במעורפל שההגדות המקוצרות שגיסתי שיכפלה בשנה שעברה, ושהחלטנו להשתמש בהן גם השנה, היו בעצם לא מוצלחות ומאכזבות.
קצרות מדי, עם מעברים לא הגיוניים וסיום שמגיע במפתיע, מהר מדי.
אבל כבר אי אפשר היה לשנות את זה, ונאלצתי להרפות מכל הציפיות, ולצפות רק לקבלה של כל מה שקורה, ולשימחה פשוטה בדברים כפי שהם.
ביום של ליל הסדר חברה התקשרה להמליץ על השיעור של הרבנית ימימה מזרחי לקראת ליל הסדר. התחלתי לצפות בו, אבל לא היה זמן וראיתי רק חלק קטן מההתחלה. היא מדברת שם על החכם מההגדה ששואל "מה העדות הזאת לכם?" (או משהו כזה, זה אחד החלקים שהושמטו בהגדות המשוכפלות שלנו P-: ), ושהכוונה היא- בשביל מה אני צריך את המעשים האלו שיעידו שאני מאמין? מספיק שאני יודע שיש בורא לעולם. והיא אמרה שגם אם בשכל אנחנו יודעים שיש בורא עולם, הלב זקוק למעשים כדי לדעת. לעדות.
"יופי, תודה רבה", חשבתי בזעף. ממש מחזק. אז מה היא אומרת בעצם? שכדי להאמין אני צריכה לקיים מצוות? שליל הסדר לא יהיה שווה אם לא נקרא את ההגדה כמו שצריך ולא נעשה כמעט כלום מהטקס המקורי?
אבל נזכרתי במה שאחותי אמרה לי, דווקא אחותי הדתיה שמקיימת סדר כהלכתו- אל תצפי לאורות גבוהים. פשוט תתפללי לשימחה. וזה מה שעשיתי.
והיום יכולתי להודות בלב שלם על כך שזה מה שהיה. ככה, כמו שהיה, עם ההגדות הקצרות המשוכפלות, עם הדאחקות והמריבות תוך כדי, עם הנסים- שלא שכחנו הפעם לשיר את אחד מי יודע, שגיסי השונא-חרדים-מצביע-שינוי הזכיר לנו והתעקש בכוס השלישית שאביו יברך בורא פרי הגפן, שהצלחתי להיות שמחה בתוך כל זה.
לא, לא הצלחתי. כי לא ניסיתי. זה פשוט קרה מעצמו.

[אשה_שמחה*]

האמת היא שחשבתי שכבר לא אכתוב כאן.
משהו בזרימה של הכתיבה כאן השתנה לי. אני משערת שזה בעיקר בגלל שעברתי תהליך של אימון שכחלק ממנו נגמלתי מההתמכרות לבאופן, ואני כבר לא נכנסת בתדירות של פעם.
וחוץ מזה אני כותבת משהו אחר (ספר, רומן) ורוב האנרגיות היצירתיות שלי מופנות לשם.
אבל פתאום בא לי.
נראה מה יהיה.

[מי_מה*]

איזה כייף שפתאום בא לך!
בטיול הבוקר עם הכלבה עברתי על יד המקום שעשינו בו מדורה בפסח שעבר והצרתי על זה שלא קבענו כלום לפסח הזה וחשבתי על כמה אני מתגעגעת אלייך ואל המשתתפות האחרות במדורה ההיא ואיך חברתי נ' שהגיעה מאוחר אמרה כמה הרמוני היה נראה הכינוס הזה כשהצטרפה אליו. ולמרות הכמיהה לפגוש אתכן לא התעכבתי על הגעגועים וגם אני הצלחתי היום להיות מאוד נוכחת בהווה ולשמוח על מה שיש ועל מי שישנו.
הללויה!
<מתרגשת בשקט מהחדשות על הספר המתהווה ומאחלת בהצלחה >

[רסיסים_של_אור*]

אל תצפי לאורות גבוהים. פשוט תתפללי לשימחה
ואו כמה שזה מדויק !!

[אשה_שמחה*]

אחרי המוות של הווסת משהו מתעורר. האגו או האור? זה מבלבל, מטעה. כי זה מרגיש טוב, נעים. כאילו חזרתי. אבל מי חזר? מי זה שלא היה? אני חושבת על הימים האחרונים- בלי רצונות וציפיות. לא הייתה התלהבות, לטוב ולרע. כך גם הרצון להוכיח משהו למישהו, הכעס, האשמה. הכל היה כמו מעומעם. אישיות בהולד. זה כאילו שבימי הוסת יש בי פחות ייחוד, פחות ברק.
הניצוץ הזה, שהופך אותי כביכול למי שאני - לא היה שם. וגם לא החלק שמוכן להילחם בחירוף נפש כדי להגן על מי שאני.
וגם עכשיו- זה לא שכל זה חזר. עדיין לא. עדיין אין יותר מדי רצונות, דווקא איזה שקט נעים. יכול להיות שאלו הפירות של הדהיוּת הזו, של ההולד באישיות. ואולי לא. הכל ממילא פרשנות.

כתבתי את זה במחברת לפני כמה ימים, ומאז, בדיוק כמו שקרה לפני חודש, בימים שלפני הביוץ, בהם אני אמורה להיות בשיאי (לטוב ולרע...)- סטראח! חטפתי איזה וירוס שהשכיב אותי במיטה ליום אחד, אותי ואת כל התכניות והרצונות וההתלהבות, אותי ואת התיאבון והתאווה והפרפורים והפרפרים.
מאוד מעניין כל העניין הזה.
בדיוק קראתי אצל חוחית על כך שהיא דוקא אוהבת את הימים שבין הביוץ לווסת. אני עד עכשיו לא כל כך אהבתי אותם, כי הם סימלו בשבילי את תחילת הירידה..אולי זה יתן לי השראה למצוא בהם את היופי.

(כשאני לא כותבת הרבה אני נופלת לבור המעצבן של- "עד שאת כבר כותבת, את בטוחה שאת רוצה לכתוב עכשיו דווקא את זה ??! )

[מי_מה*]

וואחד בור מעצבן. צריך שישימו עליו שלט וגדר ונפסיק ליפול לתוכו. אולי יונת יודעת לעשות את זה?
ואת יודעת מה עוד בור? המודעות הזאת שלנו. אני שמה לב שככל שאני יותר מודעת להשפעות השונות של הסייקל שלי, ככה הן חריפות יותר כי אני מתעסקת בהן ואז הן גדלות. זה אשכרה בור. מילכוד. המודעות עוזרת לך להבין מה קורה ואפילו להתכונן ולהיערך לקראת וזה דבר טוב, אבל כל ההתכוננות הזאת מעצימה את האפקט וזה כבר פחות טוב.
הנה חפרתי לי פה עוד בור רק בשביל להגיע שוב למסקנה שצריך להרפות
אוהבתותך

[אשה_שמחה*]

הנה חפרתי לי פה עוד בור רק בשביל להגיע שוב למסקנה שצריך להרפות
כן, כן, כן. זו תמיד המסקנה, אין מנוס מזה.
הלוואי רק שהייתי טובה בלהרפות כמו בלהסיק מסקנות P-:

אוהבת גם

[אשה_שמחה*]

ואת יודעת מה עוד בור? המודעות הזאת שלנו. אני שמה לב שככל שאני יותר מודעת להשפעות השונות של הסייקל שלי, ככה הן חריפות יותר כי אני מתעסקת בהן ואז הן גדלות. זה אשכרה בור. מילכוד. המודעות עוזרת לך להבין מה קורה ואפילו להתכונן ולהיערך לקראת וזה דבר טוב, אבל כל ההתכוננות הזאת מעצימה את האפקט וזה כבר פחות טוב.

כמובן שאני מסכימה. מה שעוזר לי לצאת לפעמים מהבור הזה הוא להזכיר לעצמי שאני לא אוסף של הורמונים. שיש, תודה לאל, עוד גורמים במשוואה.
ואם כבר לרכב על הדימוי- שזו בכלל לא משוואה, יותר מין משהו ערפילי כזה.

[חוחית*]

אוי יש לי המון מה לכתוב אבל חייבת ללכת. מקווה שאזכור את הכל בהמשך. @}

[מתחדשת*]

יואו, איך אני כבר מתגעגעת לסייקל אחד שלם. נראה לי שעוד לא בייצתי מאז ההפלה (טוב עוד לא עברו שבועיים) ועכשיו אחרי שקראתי את שתיכן גם אני כבר מתה להיות בשלב הלוטאלי. אפילו חלמתי אתמול בלילה שאני מקבלת. איזה געגועים...

רק עכשיו קראתי את מה שכתבת על ליל הסדר,
ואני יודעת שאת כבר אחרי האכזבה וזה, אבל בכל זאת שתדעי,
קראתי איפהשהו שהעיקר בחג זה לשבת עם הילדים ולקיים אישזהו דיבור על יציאת מצריים, זה ממש לא חייב להיות דווקא מה שכתוב בהגדה.

<מתרגשת בשקט מהחדשות על הספר המתהווה ומאחלת בהצלחה >

[אמא_ללי*]

מתרגשת בשקט מהחדשות על הספר המתהווה ומאחלת בהצלחה
זה קודם כל. ממש מרגש!

מזדהה כמובן עם העיסוק המחזורי... ממש מעניין כל ההשפעות ההורמונליות האלה ואיך הן שונות מאשה לאשה (אני כמו חוחית, ואחרי שקראתי את ההסבר בבלוג שלה על הפעולה של ההורמונים השונים זה ממש התחבר לי. מרגישה שאני הרבה יותר "אני" בימים של הרגיעה ומאד קשה לי עם כל החושים המחודדים והקצוות הפתוחים של ימי הביוץ). וכן, כמובן שיש שם גבול דק בין המודעות שעוזרת למודעות שמפריעה. לאחרונה יצא לי לחשוב על זה שכתבתי בבלוג שלי כל כך הרבה פעמים על ההשפעות של הביוץ, וזה ממש משהו שתופס הרבה מקום.
(ואז כמובן שהגיע הקול הביקורתי - על זה יש לך לכתוב? כמה אפשר להתעסק בסיפור הזה של ההשפעות ההורמונליות? את מי זה מעניין? אבל כנראה שאם אני כותבת על זה כל כך הרבה זה סימן שזה מעניין אותי ויש תקופות שבאמת יש לזה המון השפעה על החיים ועל הכל, אז ברור שנהיה עסוקות בזה).

[אשה_שמחה*]

בשלב הלוטאלי

שזה השלב בין הביוץ לווסת? מאיפה המילה הזאת? יש שם גם לשלב השני? (טוב לגלות שעם כל המוּדעות שלי לא הכל אני יודעת )

קראתי איפהשהו שהעיקר בחג זה לשבת עם הילדים ולקיים אישזהו דיבור על יציאת מצריים, זה ממש לא חייב להיות דווקא מה שכתוב בהגדה.

נשמע לי מאוד הגיוני ונכון. למרות שאת ליל הסדר הזה גמרנו בהכרזה ששנה הבאה עושים הכל מההתחלה עד הסוף... נראה אם נעמוד בזה.

מאד קשה לי עם כל החושים המחודדים והקצוות הפתוחים של ימי הביוץ
תיאור מעולה של זה.
מאוד מעניין שאתן מתחברות לשלב הזה (הלוטאלי ). כאילו, גם מובן, וגם מוזר. אני בטוחה שזה פותח לי דרך התבוננות חדשה לגביו.

כמה אפשר להתעסק בסיפור הזה של ההשפעות ההורמונליות? את מי זה מעניין?
ציטוט מדוייק של המחשבות שלי

ולגבי הספר- תודה לכולכן על האיחולים וההתרגשות. זה מאוד נעים.
חשבתי כבר כמה פעמים לפתוח בלוג שישתף בתהליך אבל כל פעם אני יורדת מזה, חוששת מהקושי לתחזק אותו וכו'...נראה, אולי עוד יקרה.

[מתחדשת*]

_בשלב הלוטאלי
שזה השלב בין הביוץ לווסת?_
כן

מאיפה המילה הזאת?
לא יודעת בדיוק, משהו לטיני שקשור לצבע הצהוב... קשור להורמון ההצהבה (LH, luteinizing hormone) ולגופיף הצהוב (corpus luteum)...
(הידע בא מסדנת תכנון הריון באופן טבעי שלמדתי לפני כמעט שנתיים)

כמה אפשר להתעסק בסיפור הזה של ההשפעות ההורמונליות?
אוהו, הרבה...
את מי זה מעניין?
ממה שהולך פה בבלוגים, נראה לי ש... אותנו!

[מתחדשת*]

לפתוח בלוג שישתף בתהליך

אם תפתחי, אני אשמח מאוד לקרוא.
(כתיבת ספר זה משהו שאני רוצה לעשות אבל פוחדת)
(הנה, אמרתי את זה)

[הגבירה_בחום*]

באתי רק לתת (())(())(())
ולהתרגש מיציאת הספר החדש
ולהתגעגע בוירטואליה אל מפגשים וירטואליים ופיסיים (אני יודעת, אני יודעת שפספסתי אחד לאחרונה ביג טיים)
נשיקות @}

[אשה_שמחה*]

אם תפתחי, אני אשמח מאוד לקרוא.
כבר סיבה טובה



_(כתיבת ספר זה משהו שאני רוצה לעשות אבל פוחדת)
(הנה, אמרתי את זה)_
מרגש לקרוא.
אז מעבר לשיתוף בתהליך שלי -שאולי עוד יגיע- יש ספר שאני מאוד מאוד ממליצה עליו . אם מעניין אותך אספר עליו בהזדמנות, אין לי כל כך זמן כרגע.

ולהתרגש מיציאת הספר החדש

יציאה במובן של יציאה לעולם, כן ? כי נראה לי שהוא עוד רחוק מלצאת לאור
חיבוקים ונשיקות חזרה, מקווה שתצוץ הזדמנות נוספת בקרוב לאיזה מפגש.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

או! איזה התעוררות יש פה...
האמת שבאופן מוזר קראתי את מה שכתבת על פסח כבר ומשום מה הייתי מעורפלת מכדי לקלוט.
רק עכשיו קלטתי. אני בוחרת לא להגיב על הכל פה, רק רוצה לאמר שניכר מאוד היה שיש בך שמחה ופרקטיות וזרימה ובלעדייך מי יודע איך הסדר המבורדק הזה היה מסתיים...

לגבי הספר...מאוד סקרנית לקרוא.

[רסיסים_של_אור*]

מה שעוזר לי לצאת לפעמים מהבור הזה הוא להזכיר לעצמי שאני לא אוסף של הורמונים.
ואני לפעמים תוהה האם יש בי עוד משהו פרט להורמונים ?? הולכת לחפש את הבלוג של חוחית כדי להחכים קמעה כי לפעמים נראה לי שהם לגמרי מנהלים אותי ... גם לטוב וגם לרע ...

[מתחדשת*]

ואני לפעמים תוהה האם יש בי עוד משהו פרט להורמונים ?? הולכת לחפש את הבלוג של חוחית כדי להחכים קמעה כי לפעמים נראה לי שהם לגמרי מנהלים אותי ... גם לטוב וגם לרע ...

האמת שרציתי לכתוב בדיוק את זה אבל בסוף התביישתי

(המממ. חשבתי עכשיו על משהו. אולי אני אכתוב על זה אצלי, אם אצליח לסדר את המחשבה)

[מי_מה*]

אני גם, מה שהן אמרו.. מנוהלת על ידי הורמונים (ושלי מתחילים להיות מגעילים מחמת גיל המעבר המתדפק על דלתי) , חושבת מחשבות פחדניות על ספר , מתגעגעת ואוהבת.
בקיצור אני ציטטה

[עדינה_ניפו*]

אני גם, מה שהן אמרו.. מנוהלת על ידי הורמונים

מתגעגעת ואוהבת

בקיצור אני ציטטה
גם כי אין בי יכולת כתיבה לאחרונה וגם כי אני מזדהה עם הכל....
(חלמתי על כל השפחה שלך הערב, חלום ארוך, בהזדמנות אספר לך)

[יעל_צ*]

@} @}

שופע הורמונים, הדף הזה... ברור, כמובן שאצלי הכל רציונלי ואף הורמון לא מעז להתערב לי בחיים.

<עכשיו גם יודעת מי בעלת הבלוג >

[חוחית*]

מחשבות על הורמונים וכמה הם שולטים בחיינו:
ראשית אני חושבת שכתוכננו להיות מה שאנחנו לא תציכננו לנו הפרשה הורמונלית כזאת בדיוק. בעצם היינו אמורות משלב די מוקדם של פוריותינו להרות, להניק וחוזר חלילה ולמעשה נשים שבאמת חיות כך (דתיות ולדניות, נשים בשבטים נידחים וכיוב') חוות את המחזור החודשי פעמים די ספורות בחייהן לעומתינו שחוות כ- 12 מחזורים בשנה במשך כמעט 30 שנות פריון מינוס כמה שנות הריונות והנקות (נגיד, הבאופנית המצויה שמניקה מעל שנה ומביאה לעולם 2.4 ילדים תוריד 5-7 שנים מהמחזוריות הזאת). בקיצור מה אני רוצה להגיד? אנחנו קצת משגעות את הגוף עם התנודות הבלתי פוסקות הללו (כמובן שגם בהריון, בהנקה ובגיל המעבר יש תנודות הורמונליות אבל הן לפחות מגוונות).
שנית וכפועל יוצא ממה שכתבתי כאן אנחנו נאלצות להתמודד עם מצב מתמיד של שינוי, כפי שאומרת מורתי היקרה- השינוי הוא הדבר הקבוע ביותר בחיי אשה, יעני עד שהתרגלתי להתכנסות פנימה שלקראת הוסת ובמהלכה אני כבר צריכה להיות כולי פתוחה ויצירתית לקראת הביוץ ובעצם כל יום, וסביר יותר שכל דקה היא בעלת ניואנסים חדשים ודורשת הסתגלות מחודשת.
אז מה עושים? מתבוננים, וההתבוננות מטבעה מקצינה את התחושות הללו לפחות בשלב הראשון, אחר כך גם את זה צריך לשחרר אבל אנחנו לא הכי טובות בזה, כי עד שהבנתי שאני ככה וככה בזמן הוסת או הביוץ או אנא עארף פתאום לשכוח הכל ולאפשר לעצמי לחוות חוויות חדשות סביב המחזור החודשי, למה מי מת?
אני יכולה להעיד על עצמי שהרגשתי שחלק משמעותי מהקושי שלי להרות היה קשור בהקשרות למחזוריות הקבועה ולכל מה שהיא מביאה איתה, מצד שני, עכשיו כשאני סוף סוף בהריון יש משהו מאוד משחרר, ואני מרגישה נינוחה באופן מפתיע ולא מוכר.
סליחה על ההשתלטות, זה אחד הנושאים האהובים עלי.

_כמה אפשר להתעסק בסיפור הזה של ההשפעות ההורמונליות?
אוהו, הרבה...
את מי זה מעניין?
ממה שהולך פה בבלוגים, נראה לי ש... אותנו!_

[מתחדשת*]

לעומתינו שחוות כ- 12 מחזורים בשנה במשך כמעט 30 שנות פריון מינוס כמה שנות הריונות והנקות (נגיד, הבאופנית המצויה שמניקה מעל שנה ומביאה לעולם 2.4 ילדים תוריד 5-7 שנים מהמחזוריות הזאת). בקיצור מה אני רוצה להגיד? אנחנו קצת משגעות את הגוף עם התנודות הבלתי פוסקות הללו (כמובן שגם בהריון, בהנקה ובגיל המעבר יש תנודות הורמונליות אבל הן לפחות מגוונות).

אז זהו, שבהריון ובהנקה ההורמונים אמנם קצת אחרים ובעיקר זורמים בנו בזמנים ובכמויות אחרים, אבל הם שולטים בנו לא פחות (ואולי יותר כי הם פחות צפויים).
אתמול חשבתי על זה. גם כשהייתי על גלולות, ההורמונים (החיצוניים לי) שלטו בי לגמרי!
אי אפשר לברוח מזה כל שנות הפוריות...

אז מה עושים? מתבוננים
אתן יודעות, אני חושבת שזה מדהים. גיליתי שאם אני חושבת נגיד שהבן שלי מעצבן אותי ביום מסוים, כשאני מתבוננת בהשפעת ההורמונים עלי אני מגלה שזה ממש לא הבן שלי שעצבן אותי - זה ההורמונים (כי הרי אותה התנהגות ממש, שבוע קודם או אח"כ, תוציא ממני חיוכים אמהיים מכילים וסלחניים), וככל שאני יותר מודעת לזה אני יותר ויותר מבינה שכל החיים האלה קורים בתוך הראש שלי, כל העולם הוא תמונה בתודעתי... כמו ב-100 אחוז אחריות (מצד שני זה מוזר, כי הרי גברים, ילדות ונשים שעברו את הגיל - גם הם אנשים, לא?)

[חוחית*]

אבל הם שולטים בנו לא פחות
לא התכוונתי שבמצבים האלה או בכלל בכל רגע נתון בחיים אנחנו לא נשלטות בידי הורמונים אלא שבאופן פרדוקסלי יש משהו לא מאוזן בזה שיש כל הזמן מחזור מאוזן.
כל העולם הוא תמונה בתודעתי...
וגם בתודעתם של גברים, ילדות ונשים שעברו את הגיל עם ובלי קשר להורמונים.
ההורמונים הם כוח חזק מאוד אבל לא היחיד שמשפיע על האופן שבו נצייר את התמונה.

[מתחדשת*]

ההורמונים הם כוח חזק מאוד אבל לא היחיד שמשפיע על האופן שבו נצייר את התמונה.
נכון האמת, די ברור, אבל מכיוון שהם השפעה כל כך גדולה על החיים שלי, קשה לי לדמיין איך זה יכול להיות

שבאופן פרדוקסלי יש משהו לא מאוזן בזה שיש כל הזמן מחזור מאוזן.
נכון. ועם זאת, כמה זה חסר לי בימים אלה... (או שזה האסטרוגן שגורם לי להרגיש ככה, go figure)



שבת שלום

[אשה_שמחה*]

מאוד מעניין, כל הדיון הזה. גורם לי להתבונן בתחושות ובמציאות אחרת, להבין דברים קצת אחרת.
אחד הדברים שהבנתי זה שאני אוהבת את התקופה שלפני הביוץ כי יש בי אז איזו קלילות שמתוך הרגל נדמה לי שחסרה לי בשאר הזמן.
פתאום אני נהיית כזו עליזה וחברותית (למרות שגם נכנסת לסרטים חברתיים יותר בקלות), תקשורתית מאוד..
כל השנים חשבתי שטוב להיות כזו, שזו השימחה האמיתית, עד שבלימודי ימימה למדתי את המונח "שימחת קיום פשוטה" והבנתי שלא בהכרח, שיש עוד סוג של שימחה.
אבל העליזות הזו, המרץ, בכל זאת נעימים לי, כי הם שונים מהטבע הרגיל שלי.

מה שבטוח, השתכנעתי שזה בהחלט מעניין, ומסתבר שלא רק אותי

שבוע טוב לכולנו

[רסיסים_של_אור*]

(אני מקווה שזה בסדר להמשיך את דיון ההורמונים כאן, אבל אולי אפשר לשקול שנעביר לדף שייחוד לנושא ?? )

אני שמתי לב שמעקב אחרי הגלים האלה מאד עוזר לי ואז לפעמים, כשאני מרגישה שמתחילה לי נפילה רצינית אני פשוט מסתכלת בלוח השנה וישר קולטת שאני בפאזה הנמוכה של גל הסינוס...

עוד שמתי לב לאחרונה שהרבה פעמים עולים שוב ושוב אותם נושאים, אותן נקודות, אותם דברים שמפריעים לי ואולי ה"שירות" של ההורמונים הוא בזה שהם לא מאפשרים לי לשקוט ולנוח אלא דורשים שאמצה את פוטנציאל ה"עבודה" בנקודות האלה. כאילו מעלים אל פני השטח סוגיות שלא עובדו מספיק ולא מרפים מהן ואני, במקום לשמוח על ההזדמנות להוסיף ולעבוד, מתעצבנת ומתייאשת מזה ששוב ושוב מוצאת את עצמי לכאורה באותם בורות בדיוק...

[מתחדשת*]

עוד שמתי לב לאחרונה שהרבה פעמים עולים שוב ושוב אותם נושאים, אותן נקודות, אותם דברים שמפריעים לי ואולי ה"שירות" של ההורמונים הוא בזה שהם לא מאפשרים לי לשקוט ולנוח אלא דורשים שאמצה את פוטנציאל ה"עבודה" בנקודות האלה. כאילו מעלים אל פני השטח סוגיות שלא עובדו מספיק ולא מרפים מהן ואני, במקום לשמוח על ההזדמנות להוסיף ולעבוד, מתעצבנת ומתייאשת מזה ששוב ושוב מוצאת את עצמי לכאורה באותם בורות בדיוק...

בול, אבל בול מה שקורה לי.

[מי_מה*]

אולי אפשר לשקול שנעביר לדף שייחוד לנושא ??
עיינתי די ביסודיות בדף מצבי רוח במחזור החודשי , הוא מתעסק אמנם בעיקר בתקופה שלפני הווסת אבל נראה לי אחלה פלטפורמה לדיון הזה.
יום דבש ושבוע טוב.

[רסיסים_של_אור*]

ממשיכה כאן עד ש אשה שמחה תאשר העברה...)

מתחדשת - מדהים כמה לגיטימציה אני מקבלת מעצם זה שעוד מישהו בעולם חווה את הדברים כמוני, תודה

אני חושבת פתאם, שככל שאסכים לקבל את המחזוריות הזו, העליות והירידות, אולי אצליח לקחת אותן יותר בפופורציות ולא להיבהל מכל נפילה. בנפילה האחרונה לפחות זכרתי להגיד לעצמי שאיזה כיף שהיא מגיעה כי אני מאד אוהבת את התובנות וצלילות המחשבה שמגיעות אחרי... אני חושבת שזה מתחבר לדברים של חוחית על
להתמודד עם מצב מתמיד של שינוי, וללמוד להתבונן בו ולא להיקשר אליו רגשית, לקבל את עצמי בכל רגע ומצב נתון ולדעת שזה רק חלק מגל (גם כשאני בגל החיובי לא להתלהב ולחשוב שאני מי יודע מה מתוך הכרה שרק לפני רגע הייתי בשפל ויש עוד שפל לפני... - מין איזונים ובלמים לנפש ?!?!)

[אשה_שמחה*]

אין לי בעיה להעביר את הדיון, אבל להעתיק, לא למחוק.
עוד שמתי לב לאחרונה שהרבה פעמים עולים שוב ושוב אותם נושאים, אותן נקודות, אותם דברים שמפריעים לי ואולי ה"שירות" של ההורמונים הוא בזה שהם לא מאפשרים לי לשקוט ולנוח אלא דורשים שאמצה את פוטנציאל ה"עבודה" בנקודות האלה. כאילו מעלים אל פני השטח סוגיות שלא עובדו מספיק ולא מרפים מהן ואני, במקום לשמוח על ההזדמנות להוסיף ולעבוד, מתעצבנת ומתייאשת מזה ששוב ושוב מוצאת את עצמי לכאורה באותם בורות בדיוק...

גם אצלי זה ככה.

אם כי- כמו כדי להוכיח איזו נקודה - השבוע היו לי מין ימים כאלו מוזרים. בלתי ניתנים להגדרה. אני חושבת שהביוץ כבר היה אבל אין לי שום מושג מתי. ואחריו בינתיים לא באה ירידה. דווקא ימים סבבה.

למרות שאני רואה את אלוהים כמשהו שנמצא עמוק בתוכי ובכל הדברים וכו', כשקורים דברים כאלו אני ממש מרגישה שזה מין מישהו בחוץ שעושה לי תעלולים.

[סגו_לה*]

ואני מרגישה שאנחנו יכולות לחבר את המצב רוח לכל דבר,לעייפות,למצב הורמונאלי,להמוגלובין נמוך,אצלי לתפקוד נמוך של בלוטת תריס או הפרעות קשב וריכוז.
בקיצור,וסליחה עם אני שוחטת איזו פרה או עגלה,אנחנו יכולות לתלות את הקושי בגורם פיזי/כימי/רגשי ולדלג על עבודה נקייה שאפשר לעשות.
אני יודעת שכל המתוקות כאן הן נשים עם מודעות עצמית גבוהה.אבל יש נטייה לפעמים לחפש מישהו או משהו לתלות בכיכר כדי לא לקח אחריות.
אז הפעם אלה ההורמונים ואצלי אני תולה את חוסר תפקוד הבלוטה (במקום חוסר התפקוד שלי....)


אוקי,העגבניות בדרך אלי....<תופסת מחסה>:-)

[סגו_לה*]

וגם אני בעד העברה לדף נפרד.

[אמא_ללי*]

סגו לה, אני מסכימה ולא מסכימה איתך בו זמנית. אני לא חושבת שהחיבור של מצב הרוח לגורמים הורמונליים או אחרים בהכרח משמעותו שלא לוקחים אחריות או לא עושים את העבודה. אני דווקא מרגישה שככל שאני יותר מתחברת למחזוריות של ההורמונים ולומדת להכיר את ההשפעות שלה עליי, זה מאפשר לי לעבור את זה יותר בקלות וכן לקחת אחריות על מה שקורה לי בימים האלה (שבדיוק התחילו היום ). ולמשל לטפל בעצמי יותר כשקשה לי או לדאוג שתהיה לי יותר עזרה בימים האלה זה חלק מלקחת אחריות, לא פחות מהעבודה הפנימית שאפשר לעשות עם זה.

[סגו_לה*]

ללי,אני מרגישה שלא דייקתי,כי כמו שאמרתי,דווקא הנשים שמעלות את זה כאן הן נשים שעושות עבודה אמיתית,ובכל זאת,אני מרגישה שיש הגזמה בתליית הכל בהורמונים,נכון שיש גלים ובמיוחד ביום שלפני המחזור או באותו היום,
תמיד שאני אומרת לבעלי "קיבלתי" הוא עונה "אני יודע !" כי הוא חוטף ממני את כל הג'ננה עד שאני מקבלת ונרגעת.
מצד שני,אז מה אם קיבלתי,זאת הצדקה להיות מפלצת?
למה שאני כן מתחברת,זאת ההקשבה העצמית,לדעת לדרוש פחות מעצמי ,לשים לב שאני חלשה יותר,למצוא זמן לנוח (בטח,בטח...)
ועם כל זה לדעת שיש זמנים שלמרות כל אלה החיים דורשים ממני עשייה גם בזמנים פחות נוחים-עיין ערך יום שישי אצל דוסים.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

בלי קשר:
התחלתי לשטוף כלים בשיטה שלך וזו ממש שיטה מנצחת! מעולה!
אפילו שדרגתי ואת הכוסות את שוטפת מעט ואז משאירה קצת מיים כדי שלא אצטרך לפתוח את הברז בזמן סיבון
(-:

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

ועם קשר:
כשראיתי את תגובתך סגו לה, התחלתי להרהר לעצמי..
אני בסך הכל לא בסיפור של הרוב המוחץ פה. לא מרגישה כל כך נורא. לפעמים כואב בבטן, אבל לא מרגישה בכזה לונה פארק. אפשרות אחרת היא שאני לא מודעת לזה. מעולם לא חקרתי את זה בכל אופן. מתפקדת בכל הימים עם ובלי מחזור.
גם אני אמרתי לא פעם שעושים מזה יותר מידי, נתלים בזה יותר מידי, משתמשים בזה יותר מידי
אבל, אני חושבת שקשה לשפוט את זה מפני שיכול להיות שיש נשים שחוות את זה הרבה יותר חזק מנשים אחרות.

בהריון הראשון שלי, בתוך יחסים סבוכים משהו, היו לי תופעות הורמונליות שזה לא יאומן שיש כזה דבר!! ואני דווקא כפי שכבר אמרתי, די מאוזנת הורמונלית (או שכך נדמה לי).
בהריון הזה יכולתי לראות דוגמית או יותר נכון דוגמא למה שהורמונים יכולים לעשות. ממש ממש יצאה ממני מישהי שאני לא מכירה. הייתי מטורפת לחלוטין. הייתי מדברת ואחרי זה נוגעת בעצמי להרגיש אם זו אני. זה היה משהו מאוד מאוד קיצוני.

אז אולי צריך להיות זהירים. אנחנו בטח לא חווים דברים אותו דבר. ואת זה אני אומרת גם לעצמי, שיהיה מובן (-:

[רסיסים_של_אור*]

*** בעתקתי את כל החלק האחרון מה
_העבר | מחק | קישוראשה שמחה (07.04.2010 23:12):
אחרי המוות של הווסת משהו מתעורר. האגו_
ועד הקטע שמעלי לדף מצבי רוח במחזור חודשי
אתן מוזמנות להמשיך את הדיון שם !!!

[מי_מה*]

למצוא זמן לנוח (בטח,בטח...)
את זה מתחשק לי לתלות על הדלת של המקרר ועל המראה באמבטיה ועל לוח ליבי. אבל יודעת שאני, כמו רבות וטובות, אשאר כלואה בסוגריים של הבטח בטח, אז לפחות זה שיחרר ממני צחוק בריא.

[מתחדשת*]

מצבי רוח במחזור חודשי
ערכתי קצת שמה.

יש לי דברים להוסיף אבל בטח אגיע לזה רק מחר
@}

[אשה_שמחה*]

יופי, תודה.
גם אני אמשיך שם.

[אשה_שמחה*]

אתמול על הבוקר עשיתי קולאז'.
לפני כמה שנים, בהשראת הסרט "הסוד", הייתי עושה הרבה כאלה. (שם הם קוראים לזה "vision bord"). בהתחלה סתם הייתי מדביקה גזירי עיתון עם תמונות של דברים שאני רוצה, ולאט לאט זה התפתח. לפעמים כתבתי כמה מילים, צבעתי בפנדה, הדבקתי ברכה שחברה כתבה לי ליומולדת, כאלה.
הם היו די יפים, לדעתי, הדבר הכי קרוב לאמנות פלאסטית שעשיתי בחיי כבוגרת, אחרי שנים רבות שבהן הגדרתי את עצמי כבעלת שתי ידיים שמאליות. אבל קצת התביישתי בזה, וכרגיל זילזלתי בעצמי שאני עושה "הדבקות" ועוד מתגאה בזה.
מתישהוא הפסקתי עם זה. ואז נתקלתי לפני כמה ימים באיזה אתר באינטרנט של ציירת אחת, שממליצה-כדרך לרענון היצירתיות- לעשות "קולאז' בוקר". היא מראה שם כאלה שהיא עשתה- ממש יפים. זה עשה לי חשק, ונתן לי לגיטימציה להתייחס לזה כאל אמנות, וגם פתח לי את הראש בנוגע למה עוד אפשר לכלול בקולאז'- הדבר הראשון שהדבקתי היה התווית של המחשב הקטן החדש שלי, שכתוב עליו- batery notice , כתזכורת לבדוק מה מצב הבטריה שלי מבחינה רגשית, יצירתית, גופנית.
וכתבתי ציטוט מתהילים, ושורה משיר של זלדה- רק לב שרוי בישימון מאושר באורח כזה, בחיבה האילמת של עלים (ובמקריות המופלאה שבה יצירה מתרחשת, יצא שהמילה עלים נכתבה על עלה של ורד מהשיח בגינה שהדבקתי בדיוק בסוף הציטוט).
גם היה נורא כיף לעשות את זה על הבוקר, ממש אחרי הקפה.
בקיצור, אני מבסוטה.
חבל שאי אפשר לשים כאן תמונות.

[עדינה_ניפו*]

חבל שאי אפשר לשים כאן תמונות.
אפשר לשים.
תצלמי ואז תעלי (יש כאן דף שקוראים לו משהו כמו העלאת תמונות, לא זוכרת בדיור אבל אני העליתי כמה כמה צילומים).
אני מתה לראות!

בכלל כיף לראות אותך כאן לרגע. אני גם כן בגמילה מהמחשב אז לא נכנסת הרבה אבל לקרוא אותך זה כמו ממתק קטן לכבוד השבת.
שבת שלום

[אשה_שמחה*]

לקרוא אותך זה כמו ממתק קטן לכבוד השבת.
תודה עדינה גם בשבילי.

אנסה את הדף שהצעת.

[רישגלית*]

נשמע מקסים. שבת שלום! @}

[מי_מה*]

תעזבי את הדף זה מסובך נורא. את פשוט צריכה להעלות את התמונה לאתר אינטרנטי כמו פיקאסה או פליקר ולשים כאן קישור. או לעשות מה שכמה חברות שלי כבר עשו ולשלוח לי ואני אעלה....
ותמיד גם אפשר להשאיר לדמיון...
חיבוק גדול ושבת שלום

[מתחדשת*]

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

עשיתי קולאז'.
ממש מדגדג באצבעות @}

[אמא_ללי*]

איזה בידור, יש לי עכשיו שעה יקרה ונדירה של זמן לבד ובדיוק החלטתי לנצל אותה כדי לצייר....

אני אשמח לראות תמונה של הקולאז' שלך. ובכלל, התגעגעתי

[אשה_שמחה*]

אני אשמח לראות תמונה של הקולאז' שלך

עובדים על זה...

ממש מדגדג באצבעות
נו, לכי על זה!

התגעגעתי
גם אני, כיף לראות את שמותיכן כאן. מחמם את הלב.

[אשה_שמחה*]

אוקיי, הנה הקולאז' -


+קולאז'

[אשה_שמחה*]

גזירי הבריסטול הצהוב הם כרטיסיות של משימות כתיבה שבוצעו