בלוג המארחת

רציתי להביא קצת דברים שקורים אצלינו בימים אלה.
הגיעה אלינו משפחה עם שני ילדים מהצפון. הם הגיעו בעקבות פרסום שלנו באינטרנט (לא ב באופן טבעי ) והם מאוד לא באופן טבעי .
מה אני אגיד לכם? המצב מורכב ומלא שיעורים. שיעורים בסבלנות, ענווה, קבלת השונה, דירוג מה הדברים החשובים לי ביותר ומה פחות חשוב.
ההורים נחמדים אבל לא עוזרים כמעט בעבודות בית בכלל. אני מבשלת, תולה כביסה, שוטפת כלים ומנקה את הבית. הם שותים המון קפה וצמודים לחדשות. גם דברים שהילדים מבקשים מהם, הם שולחים אותם לפעמים לבקש ממני כי אני ממילא במטבח...
הילדים ממש מתוקים והתחברו מיד עם הילדים שלי. הם מהבוקר ביחד, ישנים ביחד מהלילה הראשון וכיף להם מאוד.
וחוץ מזה הבית מלא ממתקים, המקרר מלא נקניקיות וכל מיני בורקסים והטלויזיה פתוחה כל היום על התוכניות הכי מזעזעות. הם אצלי רק שלושה ימים אז אני מקווה לשינוי.
אתם לא מאמינים! בדיוק עכשיו האשה באה לשאול איפה המטאטא! וואו מה קורה פה? משהו משתנה תוך כדי כתיבה!
הבעל עכשיו במכולת. בעצם אולי אני סתם מקטרת? כרגע לפחות שניהם עושים דברים שקשורים לבית.
אני רצה לילדים, אמשיך בהזדמנות.

מארחת,
בהצלחה!
לקחת על עצמך משימה מאתגרת וחשובה!
@}

ואוו, מארחת. דרוש אומץ בכדי להכניס משפחה זרה אל ביתך.
אני נמצאת בצד השני, של המתארחים. אמנם אצל הסבתא, ובכל זאת לא קל.
לא רואה את עצמי מתארחת אצל אנשים זרים.
מעניין לקרוא אותך.
המשיכי לעדכן.

את עושה מצווה גדולה.
יישר כוח.
סבלנות ואורך נשימה.

אני מעריצה אותך יקירתי
איזה רוחב לב
נשימה עמוקה
וגם...
את יכולה בעדינות לבקש עזרה.

הרבה תודה על התגובות. אני זקוקה להרבה עידוד.
כנראה שכחתי יחסים "נורמליים" בין הורים לילדים. האורחים צועקים ומאיימים על הילדים שלהם די בכל הזדמנות. פותחים טלויזיה ממש חזק וצועקים על הילדים: "עכשיו למיטה! מיד!" כל הבית מרעיש מהטלויזיה והם מצפים מהילדים ללכת לישון.
הילדים בהתחלה היו ממש באטרף של שחרור. הוציאו את כל הצבעי גואש וציירו, רצו, צעקו, פתחו את הצינור מים והשפריצו אחד על השני וממש השתוללו. ההורים שלושה ימים לא זזו איתם מכאן. סיפרתי להם שיש באזור מקומות ממש יפים וכדאי אם הם כבר פה, קצת לטייל אבל הם קמו ב-12, שתו קפה ועוד קפה, אכלו ארוחה שאני הכנתי (אחרי שכבר הייתי עם כל הילדים מהבוקר והכנתי להם ארוחת בוקר) ונכנסו לנוח בצהריים.
ואת כל זה אני מספרת בלשון עבר כי היום היה שינוי!
אתמול היה יום הנישואים שלנו. הייתי כל כך עייפה ומרוטה מכל היום המזעזע שעבר עלי אבל הרגשתי בכל זאת שבא לי קצת זמן שקט עם בעלי. הילדים נרדמו בעשר וחצי בלילה ושאלנו את האורחים אם בסדר מצידם שנצא לשעה. הם מיד אמרו: "איזה רעיון טוב, ביום אחר גם אנחנו נצא ואתם תהיו עם הילדים". יצאנו למסעדה ממש חמש דקות מהבית והכול די פרץ ממני החוצה. כל הקושי שבממתקים כל היום, הטלויזיה הרועשת, הצעקות, האיומים כלפי הילדים שלהם ועוד.
בעלי היקר, תפס את הבעל המתארח לשיחה קצרה על הבוקר ואמר לו בערך ככה: "אשתי יכולה לתת המון, לעשות ולעשות מכל הלב. לפעמים לא רואים שקשה לה עד שהיא כבר נשברת. אני לא יודע איך הדברים בבוקר כשאני בעבודה אבל תשימו לב שלא קשה לה מדי".
שני משפטים שיצרו שינוי. הם אומנם קמו בשתים עשרה כרגיל אבל האישה תלתה היום כביסה וטאטאה את המטבח והסלון. הבעל כיון את הטלויזיה שתקלוט את הוידאו והרגיש שעשה את שלו. אבל אחר הצהריים הם הלכו למשחקיה עם הילדים ולקחו גם את שני הילדים שלי!
הם עדיין לא חזרו ואני בשוק. הבית די נקי, אני רק עם התינוק והכל שקט ורגוע.
צריך לאמר בעדינות מה מרגישים, צריך להבהיר ציפיות די מההתחלה וצריך כל הזמן לזכור שקשה הרבה יותר להתארח מאשר לארח. מקווה שתהיה לי הסבלנות להכיל אנשים שונים ממני, שאראה מה אני יכולה ללמוד מהם ואשים לב יותר לרווח העצום שכל המשפחה מקבלת מהימים האלה. הרווח החינוכי לילדים, הרווח הלימודי בשבילנו.

וואו מארחת!!

את נהדרת!!!!!!!

@}

תודה!
הילדים מאוד נהנו. אחד חזר ישן והשני חזר ער ומלא התלהבות. הם יצרו קשר ממש יפה עם הילדים האורחים והיה להם ממש כיף ביחד.
בזמן שהם היו במשחקיה אני ניקיתי את החדרים וצבעתי את השיער. אני מרגישה שממש התפנקתי היום.
בסך הכול אני אוהבת לנקות ולסדר ולבשל. יכול להיות שיש לי איזה צורך למדוד כל הזמן מי עושה כמה ולראות שלא "יצאתי פראיירית". אולי בלי זה, הייתי לוקחת את הדברים הרבה יותר בקלות. הרי הילדים כל היום עסוקים אחד עם השני ואפילו הקטנצ'יק עסוק איתם. אז אני מבשלת ומנקה וזה משהו שאני די טובה בו ונהנית ממנו.
שני הבעלים הלכו לעל האש שבעלי אירגן עם חבר ועוד לא חזרו (מפגש גברים מתקרבים לגיל ארבעים עם הרבה בשר והרבה בירות). בסך הכול היה יום ממש טוב.
האישה אמרה אתמול: אתם תצטרכו לגרש אותי מפה, אין סיכוי שאני חוזרת לאזעקות. זה היה בשלב שבאמת היה בא לי לגרש אותה ובמקום זה אמרתי לה: בטוח שלא תחזרו לצפון במצב כזה. אנחנו ממש שמחים שאתם פה! תראי איך כיף לילדים ביחד זה ממש כמו קייטנה בשבילם.
לפעמים מחשבות יוצרות מציאות ולפעמים שקרים יוצרים מציאות. והשקר שלי שמאוד רציתי להאמין בו בעצמי שאני כזאת מארחת למופת שמקבלת את האורחים שלה בשמחה ולא חשוב איך הם מתנהגים, יצר מציאות בה האורחת הרגישה רצויה וגם התנהגה כך היום.
כרגע אני מרגישה שהם יכולים להשאר כאן גם הרבה זמן וזה יהיה ממש בסדר מצדי.
היא הולכת להכין מחר מרק קישואים מוקרם לארוחת ערב! בסוף מכל הקיטורים עוד יצא שבט לתפארת....

חזרתי לכתוב אחרי יום מאוד עמוס. קמתי מוקדם בבוקר, הכנתי המון אוכל ובעלי הלך למכולת וסידר את הבית. בערך באחת עשרה נסענו עם הילדים לקנות ספות לסלון.
האורח שלנו לקח את הילדים שלו לבריכה והאורחת נשארה לבד בבית. כשחזרנו בחמש, בדיוק האורחים חזרו מהבריכה. האורחת הכינה מרק, טאטאה את הבית והייתה ממש נחמדה.
הארוחה ביחד הייתה נעימה ואחר כך היא ישבה לידי, שמה עלי יד ואמרה לי ככה בשקט: חברה אמרה לי לשאול אותך דוגרי אם אנחנו יכולים להשאר. אני הייתי קצת נבוכה מהקירבה הפתאומית הזאת ואמרתי לה אוטומטית: בטח, אין בעיה, תשארו! ואז היא המשיכה: את יודעת שאין לנו לאן ללכת. לאזעקות אני לא רוצה לחזור ולדוד שלי (יש לה דוד מבוגר שחי לבד. הם היו אצלו שבוע במרכז והיה שם מאוד קשה עם הרעש והאקשן של הילדים אז הם חזרו לכרמיאל) אנחנו לא יכולים לחזור. כאן טוב לנו כי יש כאן הרבה חופש.
הרגשתי באמת שלפחות כרגע זה ממש בסדר מצדי ואמרתי לה שוב הפעם בכוונה: אנחנו רוצים לעזור לכם וטוב לנו שאתם פה. אם יהיו קשיים נדבר עליהם ונפתור אותם. כרגע ממש בסדר.

איזו גדלות נפש מצידך, איזה אורך רוח ולב רחב.
יישר כוח.

הי מארחת ,
חיזקי ואימצי .
ממש מעניין לי לקרא , אני מקיבוץ שמתארחים בו מעל 500 איש וכל הזמן קולטים עוד ועוד , הקיבוץ פשוט יוצא מגדרו , אני אישית מתנדבת במועדונית שפתחו פה לילדי הצפון כל יום מ9:00 עד9:00 (כמובן שאני שם רק חלק מהשעות .)
בכל אופן אני נתקלת בתופעה ממש דומה :
ההורים יושבים, שותים קפה מול הטלויזיה , והקיבוצניקים , נוער ומבוגרות משחקים עם הילדים שלהם , מנקים ומסדרים .
הילדים שופכים את כל הלגו (ארגז עצום) על הרצפה , אני וילדי מסדרים והאבא שיושב ממש קרוב יחד עם ילדיו ששפכו לא נוקף אצבע .
לעיתים ובעיקר משפחות שכבר נמצאות הרבה זמן , מישהו אומר לי תני לי את המטאטא או אני אקח זבל לפח.
זו תופעה מעניינת ואני חושבת על כך הרבה איך אני הייתי מתנהגת במצב כזה , מזוית הראיה שלי ברור לי שהייתי מארגנת פעילויות לילדים ומתנדבת להגיש אוכל בחדר האוכל בשישי בערב, במקום מתנדבים מהקיבוץ, אבל כמובן אי אפשר לדעת מה היה קורה במציאות. כל מיני אנשים פה מקשרים את זה לפוסט -טארומה של להיות פליט אני לא יודעת,
מאוד מוזר לי אי הם מתנהגים .
עכשיו גם משפחה באה לגור צמוד אלינו בבית של שכן רווק שיצא למילואים , שתי אמהות חד הוריות, אחת חולת דיאליזה עם חמישה ילדים , דיברתי איתה וקצת הבנתי . היא מספרת על החודש במקלט , על הילדים שפרקו עול ושהיא כל כך צריכה שמישהו קצת ייקח אותם כי היא כבר חודש רצוף מתמודדת איתם 24 שעות .
חוץ מזה היא לא מבינה כל כך מה הציפיות ממנה ובכללי מנסה כמה שפחות להפריע , משמע מכינה לעצמה נס ויושבת מול הטלויזיה .
מה שעוזר לי שאני מרגישה המון רחמים ורצון לחבק אותם על מצבם , וחושבת אולי אנחנו מקבעים אותם במצב הפסיבי הזה .
וגם מחקר שקראתי שלא משנה מה עושים , תמיד 70% מהאוכלוסיה הם פסיבים ומחכים שיגיד ולהם מה לעשות , אחרת לא עושים כלום .
אבל כמובן אצלך זה בתוך הבית אז הקשיים הרבה יותר גדולים.
שולחת לך חיבוק גדול , כל הכבוד לך , באמת .

אורית, הרבה תודה על המחמאות והתגובות המחזקות.
א ש , מאוד עוזר לי מה שאמרת וגורם לי לראות אותם באור קצת שונה. גם אני כשאני חושבת על עצמי במקומם, מיד ברור לי שהייתי עושה עבודות בית, ומנסה בכל דרך להקל על המארחים. בטח לא הייתי ישנה עד 12 בצהריים ומשאירה למארחים לטפל בילדים שלי.
עכשיו, אחרי שקראתי מה אמרת, אני רואה את הצורך לא להפריע. מה הכי פחות מפריע? לשבת בגינה, להיות צמודים לרדיו או לטלויזיה ולישון.
אני גם מאד מתחברת לכך שאנחנו מקבעים אותם במצב הפסיבי הזה. שלושה ימים האורחים שלנו היו פסיבים לחלוטין וממש פיזית לא זזו מהכורסא.
ברגע שהעמדתנו דרישות לעשייה, היחסים בינינו השתפרו וההערכה העצמית שלהם גדלה. פתאום יש רצון לצאת קצת, לטייל. האורח אתמול נסע למועצה האזורית וחזר עם רשימת הנחות לתושבי הצפון והחלטנו לצאת היום לפיקניק משותף. כנראה זה כמו עם ילדים. צריך לערב אותם ולשחרר אחריות ואז הם לוקחים אותה.

כל כך מדוייק ונכון
כנראה זה כמו עם ילדים. צריך לערב אותם ולשחרר אחריות ואז הם לוקחים אותה.
עוד שיעור מעניין מכל הסיטואציה .

מארחת, ואוו, איזה שינויים אתם עוברים.
ממשיכה לעקוב.

כל הכבוד על הנדיבות העצומה !
כמה חשוב לא לשפוט,בטח לא עכשיו שהם בסך הכל ברחו ממציאות מטורפת,עכשיו הם לא במקום הטבעי שלהם,יש אולי צורך להרפות,לוותר קצת...
מה שכן חייבת להיות הכרת טוב והעברת אינפורמציה כדי לחסוך הצטברויות של הרגשות לא נעימיות.
אפשר אפילו לשבת יחד ולהחליט כמה זמן הטלוויזיה פתוחה,איזה תוכניות בשום אופן את לא רוצה שהילדים יחשפו,
שאומרים את הדברים ברחל ביתך הקטנה- הכל יותר ברור ונחסכת אי נעימות.
<ציפציף חזקה בעצות מרחוק,
בטח בעצמי לא הייתי עומדת בגבורה כזאת במציאות כזאת>

הבית עד עכשיו היה מלא אנשים. הילדים רק נרדמו לפני שעה. אין לי כוח לאינטנסיביות הזאת. אני רוצה שקט!

מזדהה עם הקושי שלך.

כל הכבוד על פתיחת הלב והבית.

רק שבסוף לא תברחי את מהבית...

נראה לי שמישהו יצטרך בקרוב להציב גבולות או לשלוח אותם חזרה לגבול...
<איכס,כתבתי ממש בצורה גועלית אבל אני מזדהה עם המצוקה>

כל כך מזל שלילדים כיף ביחד.
כנראה שאין בי את יכולת הנתינה האמיתית שיכולה לעזור לאנשים בלי לצפות לתמורה. אם היה לנו רק קשה וצפוף בלי הכיף הזה של הילדים שממש נהיו חבורה, היה לי קשה מאוד לראות את המצב של האנשים האלה ואת הצורך שלהם בעזרה ולעזור בלי לעשות חשבונות של מי עושה כמה ומה יוצא לי מזה.
היום מדברים על הפסקת האש. האורחת כבר ארזה תיקים ומתכוונת לחזור מחר הביתה. אני מצד אחד רוצה את השקט שלי ואת האינטימיות של המשפחה שלי ומצד שני באמת שנורא כיף לילדים.
כמה מילים על האורחת: מהרגע שהיא הגיעה היא מתעוררת כל יום בשתים עשרה בצהריים. אוכלת, ביומיים האחרונים גם שוטפת כלים, ונכנסת לישון עד ארבע-חמש. נראה לי שאולי היא בדיכאון. אולי חסר לה ברזל או משהו. היא כל כך עייפה ואיטית כל הזמן. היום פתאום התחלתי לראות בה ממש אישה חולה. הבנתי מדבריה שגם בבית היא קמה בערך באותה שעה, מכינה אוכל לילדים ומחכה שיגיעו. היא לא מזיקה אבל היא גם לא נראית לי כל כך נוכחת בחיים של מישהו.
בעלה לפעמים גוער בה ובשאר הזמן מקבל אותה. הוא בכלל הטיפוס המקבל. הוא לא נלחץ, לא צועק ומטפל בילדים בנכונות ובקלות.
מנפלאות המלחמה - כל כך לא רגיל להכיר אנשים זרים בכזאת אינטימיות. אני לפעמים כועסת ולפעמים מתוסכלת אבל אני מתחילה להרגיש שהם משפחה - מעוררים את חוש הביקורת שלנו, קצת משתלטים לנו על החיים ומצד שני - נותנים לילדים שלי יחס ממש כמו לילדים שלהם.

מארחת, את מקסימה.
כל הכבוד על פתיחת הלב והבית.

איזה מזל יש למשפחה המתארחת אצלכם. מעניין איך השהות במחיצתכם וכל מה שהם לומדים מכם ישפיעו אליהם אחרי שיעזבו.
(מן הסתם לא רק לכם יש שיעורים לקבל מהמצב הזה;-) )