בלוג מיילדת מתחילה בכל פעם מחדש

[דנה_ה*]

בלי מילים

לפני כמה לילות יצא לי ללוות אישה מאריתראה בלידתה השניה. אישה קטנת גוף, עם פנים מתוקות וחיוך ביישני, שערה מחולק ל – 7 צמות, ובטן ענקית מלפנים. מצבה הרפואי היה כזה שהצריך כל מיני הסברים והתערבויות, והבעיה היתה שהיא לא דיברה עברית. גם לא אנגלית. גם לא ערבית או צרפתית או הולנדית אלא רק תיגרינית.. שפה שלא היתה שגורה בפי אף אחד מאיתנו.
מצאנו את עצמינו לרגע אובדי עצות, אבל אז עלו כל מיני אפשרויות.. אולי נתקשר למרכז לסיוע לפליטים.. אבל לא, עכשיו אמצע הלילה. אז אולי נמצא מישהו שעובדים אצלו אנשים הדוברים את השפה.. לא מכירים.. כל מיני אפשרויות עלו, ואיתם עלו גם תסריטי אימים – מה יקרה למשל אם נצטרך ניתוח קיסרי דחוף – איך נסביר לה ונחתים אותה על הסכמה? מחול שדים של ספקולציות וחרדות החל להסתובב בחדר, ללא הועיל בעצם.

ושם באמצע ישבה לה האישה, מחייכת בביישנות ומסתכלת עלינו משועשעת משהו.

פתאום הרגשתי שיורד ממני משא כבד. הבנתי שאין מה לעשות ואנחנו לא נמצא מתורגמן. הבנתי שזה מה שיש ועם זה ננצח, ופתאום, כאילו מישהו פתח חלון ואוויר צח נכנס לחדר, והכל נהיה פשוט לגמרי.
התקרבתי אליה, נגעתי בה קצת, חייכתי אליה, התחלתי לדבר איתה, והיא חייכה בחזרה, צחקה קצת, ואז הסברתי לה כל מיני דברים בפנטומימה (זה גם הצחיק את שתינו) והיה נראה שהיא מבינה, השפה חדלה מלהיות מחסום בינינו והכל בא אל מקומו בשלום..

אחר כך חשבתי לעצמי כמה הרבה אני נעולה על תפיסה מסוימת, על דרך פעולה אחת אפשרית, ושוכחת שאנחנו לא דבר אחד, שיש בנו כל מיני סוגי חיים, ויש הרבה דרכים להגיע לאותו נקודה. כמה קל לשכוח את זה, להילחץ ולהיתקע על "מה שמחייבים הנהלים" ובמה ש"חייבים, אבל פשוט חייבים לעשות"..
אז אני מזכירה לעצמי להרשות לחלקים השונים בתוכי לשלב את עצמם לפעולה, בלי להישאר מאחורי הקלעים, כבולי ידיים.. מזכירה לעצמי להיות קצת יותר משוחררת, קצת יותר מגיבה למה שקורה עכשיו.

[לב_שומע*]

איזה סיפור יפהפה. תודה.

[בשמת_א*]

[מרב*]

מחכה בסבלנות לעוד. ומקווה שלא החמצתי משהו, שלא עברת לדף חדש אחר.

[עדי_א*]

קוראת.

[פלוני_אלמונית*]

קוראת

[דנה_ה*]

היא, בחורה בת 19, יפה ותמימה, עומדת ללדת את ילדה הבכור. השעות האחרונות היו לא פשוטות עבורה, מפחידות, כואבות. אבל היא מתמודדת, בדרכה שלה, עם משפחתה התומכת בה מכל העברים. בעוד כמה רגעים היא תהפוך לאם ואני, אמא לשניים בעצמי, מלווה אותה במסע המיוחד הזה, המאתגר הזה..

רגע רגע, על מי אני עובדת, אלו לא המחשבות האמיתיות שרצות לי בראש. אז אני אתחיל מחדש:

היא, פרחה טבריינית, לא חכמה במיוחד (בלשון המעטה), צורחת כמו משוגעת כבר שעתיים, בוכה ומייבבת כמו ילדה קטנה – איך בדיוק היא עומדת להיות אמא? אלוהים אדירים! והמשפחה שלה – כל הזמן נכנסים ויוצאים כאילו זה שוק ולא חדר לידה, צועקים בפרוזדור ומדברים בפלאפון בלי הפסקה. כל טבריה מקבלת בשידור ישיר עדכונים לגבי מצב הפתיחה וירידת המים.. ואילו אני, אני נמצאת במסע רוחני - דתי! אני בעניין של צמיחה וגדילה אישית! אני בעסק של התפתחות אישית! מה לי ולה?

מה לי ולה?
מה לי ולה?
השאלה הזו שבה ומנקרת במוחי בעוד אני עושה כמיטב יכולתי בסיטואציה הזו. מרגישה רוב הזמן כאילו אני מעמידה פנים, וכשקוראים לי מותק או מאמי אני מחייכת בחזרה במקום לצרוח "אל תקראו לי מאמי!”.
מה לי ולה? מה אני עושה כאן? יש לנו איזה שהוא מכנה משותף בכלל, לי ולפרחה הטבריינית?

ופתאום זה מכה בי. המחשבה הפשוטה הזו – כן. יש לנו משהו במשותף. אני עושה זום אאוט וחושבת – שתינו נשלחנו לכאן מרחוק, ממרכז הבריאה, לשתינו יש רוח, חלקיק אלוהי, שתינו כאן במשימה משותפת. ומה נחשבים כל ההבדלים הקטנים לעומת זה?

ואז היא קוראת לי: “אחות!”
ואני עונה לה: “כן מאמי?”

[בשמת_א*]

את מתוקה את, מאמי.

[דנה_ה*]

[אינדי_אנית*]

ריגשת אותי @}

[מרב*]

איזה יופי

[תפילה_לאם]

כתבת בכנות ומתוך מודעות עצמית וסיימת בהומור.

[תינולפ*]

שני סיפורים שונים כל כך ונוגעים כל-כך. תודה מאמי. @}

[רוזה_לי*]

את באמת מאמי. @}

[דנה_ה*]

עברו להם כמה ימים ובאחת ממשמרות הבוקר הגיעה בסערה אישה צעירה לחדר לידה. ברגע הראשון היה קשה לזהות שזאת אישה – זה היה יותר דומה למערבולת של ידיים ורגליים, מתעופפות ומתנפנפות, בליווי צווחות ויללות.
מבט שני מעמיק יותר גילה לי שהצווחות, היללות והזרועות המתנפנפות בכלל לא שייכות ליולדת אלא לאימה שהיתה במקרה רבנית מפורסמת מסוימת.
הרבנית הנ"ל בעיניי רבים נחשבת לאגדה באמונתה, בצדיקותה ובמעשי הניסים שהיא מחוללת. בעיני רבים אחרים היא נחשבת למוזרה, מטורפת על כל הראש, קיצונית ובעלת התנהגות מופרזת. יצא לי לפגוש אותה כבר כמה פעמים בחדר לידה, ואני חייבת לומר שהתנהגות מופרזת זה בהחלט לשון המעטה לגביה. היא לא הפסיקה לצרוח, ליילל, לברך, להתפלל, לספוק כפיים, לשמוח, לבכות.. והכל בערבוביה אחת גדולה.
תוך כדי ההילולה (הבת היולדת כבר התחילה ללחוץ והתינוק כבר החל לבצבץ לו) אמרתי משהו, לא זוכרת כבר מה. הרבנית אמרה לי בקול בוכים - “בבקשה, בבקשה, בבקשה תגידי בעזרת השם, תגידי בעזרת השם, פעם אחת, פעם אחת בשבילי, בשביל הבת שלי, בשביל המצווה, פעם אחת, רק פעם אחת, בבקשה..” וכך זה נמשך ונמשך.
אני מייד התקשחתי – מה פתאום שמישהו יגיד לי מה להגיד, ועוד 'בעזרת השם'. מה זה פה – סדנה להחזרה בתשובה? לא רוצה להגיד!
והיא ממשיכה, וניגשת אלי ומחבקת אותי, מושכת בבגדיי, מתחננת שוב ושוב שאגיד, רק פעם אחת, “בעזרת השם" רק פעם אחת למען השם!
ואני מרגישה את עצמי מתקשחת, ולא רוצה, כמו ילדה קטנה שמישהו אומר לה לעשות משהו שהיא לא רוצה. אני מרגישה איך מתגייסות להן אלף סיבות למה לא להגיד "בעזרת השם" והן כולן הגיוניות, מחושבות, worked out לגמרי, סיבות מצויינות ממש... ואני מתקשחת יותר ויותר, והרבנית מתחננת יותר ויותר, והיי! אנחנו בכלל באמצע לידה כאן, הלו!
ופתאום, משהו בי נמס, נמס לגמרי ואני מצליחה לראות את הסיטואציה מבחוץ, את הגיחוך שבה, את האפשרות להיות לרגע אחד ספונטנית, את היכולת לזרום עם הסיטואציה מבלי לקחת את עצמי כל הזמן כל כך ברצינות, את האפשרות להחזיק בתוכי כמו גביש שקוף ואחיד ויציב את מה שחשוב, ומבחוץ להיות רכה ונוזלית וחמימה וזורמת.. ואז אני נושמת עמוק ואומרת לרבנית "את יודעת מה, שיהיה בעזרת השם!”.

האויר בחדר קופא לרגע, היולדת משתתקת ואז, בשניה שלאחר מכן החדר מתפוצץ משמחה, הרבנית לא יודעת את נפשה מרוב אושר, הבת היולדת מחייכת, ומשהו בי שמח, מרגיש שהספונטניות הצליחה להבקיע מבעד למעטה ה"צריך ל" וה"ככה אני אמורה להתנהג". וזה משחרר, ומרגיש חופשי ונכון, ואני מרגישה קלה יותר, גמישה יותר, ולא מרגישה שאיבדתי משהו אלא להפך, זכיתי במשהו.

ואז הרבנית נרגעת קצת ואומרת "אפשר שוב?”.

[מאי*]

דנה, את כזאת מקסימה אגב, השתרבב לך שם הרבנית למרות כל ניסיונות ההסוואה. אולי תרצי לערוך אותו החוצה.

[דנה_ה*]

תודה מאי.. אל תגלי לאף אחד.

[תפילה_לאם]

נראה לי שגם בלי לכתוב את השם המפורש - ברור במי מדובר.
ו... ברוך ה'.

[בשמת_א*]

ברור במי מדובר
רק לכן! איזה לא-רכלניות אתן )-: אני לא מזהה )-:

[רק_מה*]

אומרים שעבור בקשותיה של יולדת מותר לחלל שבת...
אז יפה שעברת על דתך

[תפילה_לאם]

רק לכן!
כיוון שמבחינתי זה רק ניחוש, נראה לי שבסדר שאכתוב את השם של הרבנית שאני מהמרת עליה. (דנה, מחקי אם מפריע לך שכתבתי.)
הרבנית @#$%^

[בשמת_א*]

אאאאאאאאאאאאאאאאאאאההההההההההההההההההההה
(זה בשביל שדנה תוכל למחוק (-: )

[בשמת_א*]

(אה כזה ארוך של הבנה)

[מאי*]

ואגב, בלי שום קשר דווקא לרבנית הנ"ל, שאיני מכירה ואין לי מושג לגביה, במחשבה שנייה על המשפט שלך, דנה,
בעיניי רבים נחשבת לאגדה באמונתה, בצדיקותה ובמעשי הניסים שהיא מחוללת. בעיני רבים אחרים היא נחשבת למוזרה, מטורפת על כל הראש, קיצונית ובעלת התנהגות מופרזת דעתי האישית היא שהדברים לאו דווקא סותרים. כשהייתי צעירה יותר וידעתי הכל, הייתי בטוחה שמי שלא עומד בחוקי הלוגיקה והרציונליות שלי חייב להיות אדם פגום קשות ונטול יכולות בעלות ערך באמת. היום, כשאני הרבה פחות חכמה ויודעת, אני כבר לא כל כך בטוחה

[דנה_ה*]

מאי, נקודה מעניינת למחשבה, תודה..

אה, ומחקתי את שם הרבנית, לא בגללה כל כך כמו בגלל בתה שמעורבת.. אשמח אם לא תעשו לה outing..

רק מה -

[אחת*]

תודה על הסיפורים היפים , את נשמעת מיילדת מדהימה ומספרת בחסד.

[רסיסים_של_אור*]

דרך הסיפורים המרגשים שלך רואים גם כמה את גדלת כאשה, כמיילדת וכאדם

[אישה_במסע*]

קוראת ונהנית

[פלוני_אלמונית*]

ואז הרבנית נרגעת קצת ואומרת "אפשר שוב?”


מקסימה את. תמשיכי לכתוב, אני קוראת
<תמרוש>

[שמחת_ציון*]

תענוג שחזרת לכתוב

[אמא_עייפה*]

מתה על הבלוג שלך... אמא לשתיים עייפה
תמשיכי את אישיות מלבבת וכותבת בחסד