הבנים שלי כשגדלו בבית היו ילדים של אמא. הרבה אמפטיה חיבוקים נשיקות אנרגיות סבירות.
הולכים לגן כמה חודשים ואצלי כל הפיוזים השתחררו.
הם פשוט חוזרים בתזזיתיות אלימות מתגפפים כל דקה וכל דקה וחצי מישהו בוכה. כל שתי דקות יש ריב על חפץ וכל ארבע דקות מישהו רץ להסתתר אצלי מאחיו כשהוא חובט בגוף שלי בראשו מההדף. כל עשר דקות מישהו רץ לפניי לחסום לי את המעבר בשתי ידיים וכל עשרים דרות שניהם מדברים בו זמנית בדרכ אליי ורוצים דברים בו זמנית ואני בו זמנית צורחת.
בבוקר להלביש אותם נהיה סיוט. למעשה בכל זמן. הורדתי לו חולצה והנה הוא רץ בכל הבית לחגוג את ערום החלקי. אני כל הזמן מלבישה ביד אחת וביד השנייה נלחמת להחזיק אותו שלא יברח והוא עושה מזה צחוק.
היום בבוקר הייתי מפלצת אחרי שאתמול שעה וחצי ולא הצלחתי להלביש אותם הודעתי שלא יוצאים לטייל. הם בכו אבל לא ויתרתי. לא כי גבולות האלה חשובים, גבולות תחת שלי, פשוט התעייפתי מנסיונות ההלבשה ולא נשאר לי כח לצאת איתם לגינה.
אני מוצאת שכבר לפני הגן הפכתי לאמא חסרת סבלנות, מאיימת לעיתים קרובות וצועקת אבל עכשיו למרות שאני רחוקה מהם חצי יום כשהם חוזרים זה כמו הוריקן טורנדו וצונאמי.
ומי דיברה על מקלות? אצלי גוררים ענפים מהגינות באורך של עץ ובוכים כשאני משאירה אותם בחוץ בשקר כלשהו שהם רוצים להישאר עם חברים שלהם העצים.
אני מרגישה שאני מדברת אליהם בפקודות איומים הפחדות רק כדי לקבל מינימום שיתוף פעולה ואני גורמת להם להפוך לצייתנים במקום למצוא דרך שלישית.
מה עושים.
בנים בחינוך ביתי
בנים בחינוך ביתי
איך הם בגן?
יצא לך להעלות את זה מול הגננת להשוואה?
זה לא משהו אינהרנטי לבנים שהיו בחינוך ביתי ועברו לגן, אצלנו לא היה.
אז אני מאמינה שזה ניתן לפתרון.
ומי דיברה על מקלות?
אין מה לעשות, מקלות זה משהו שילדים נקשרים אליו (-:
חמודים שהם יודעים איזה תירוץ מדבר ללב של אמא (-:
אצלנו שומרים מקלות בבגאז' של האוטו או בגינה.
אני מדללת מדי פעם בלי ששמים לב, כמובן לא את הגדולים ממש שהם אוצר יקר.
יעבור תוך כמה שנים.
עוד טיפ שקראתי כאן לגבי התגוששויות, הוא להסביר שזה בסדר להתגושש כל עוד שני הצדדים עושים את זה בכיף.
והם צריכים תוך כדי לשים לב להבעות פנים אחד של השני וכמובן לבקשות מפורשות להפסיק, כדי לעצור לפני נקודת הבכי.
כמובן שזה תהליך למידה שצריך הרבה הכוונה ממך ולוקח זמן, אבל זו מיומנות רבת ערך לחיים, במיוחד לבנים. אפשר ממש לומר - תראה את הפנים של אחיך, הוא נראה מפוחד/כועס/עצוב. זה סימן שצריך להפסיק.
יצא לך להעלות את זה מול הגננת להשוואה?
זה לא משהו אינהרנטי לבנים שהיו בחינוך ביתי ועברו לגן, אצלנו לא היה.
אז אני מאמינה שזה ניתן לפתרון.
ומי דיברה על מקלות?
אין מה לעשות, מקלות זה משהו שילדים נקשרים אליו (-:
חמודים שהם יודעים איזה תירוץ מדבר ללב של אמא (-:
אצלנו שומרים מקלות בבגאז' של האוטו או בגינה.
אני מדללת מדי פעם בלי ששמים לב, כמובן לא את הגדולים ממש שהם אוצר יקר.
יעבור תוך כמה שנים.
עוד טיפ שקראתי כאן לגבי התגוששויות, הוא להסביר שזה בסדר להתגושש כל עוד שני הצדדים עושים את זה בכיף.
והם צריכים תוך כדי לשים לב להבעות פנים אחד של השני וכמובן לבקשות מפורשות להפסיק, כדי לעצור לפני נקודת הבכי.
כמובן שזה תהליך למידה שצריך הרבה הכוונה ממך ולוקח זמן, אבל זו מיומנות רבת ערך לחיים, במיוחד לבנים. אפשר ממש לומר - תראה את הפנים של אחיך, הוא נראה מפוחד/כועס/עצוב. זה סימן שצריך להפסיק.
-
פלונית_אחרת*
- הודעות: 355
- הצטרפות: 26 אפריל 2002, 21:27
בנים בחינוך ביתי
הרבה אמהות פשוט לוקחות את הילדים מהגן למגרש המשחקים עם פיקניק, ומשם חוזרים רק בערב לשגרת ערב, אחרי שהם הוציאו את כל אנרגיית ההשתוללות בחוץ .
בנים בחינוך ביתי
הרבה אמהות פשוט לוקחות את הילדים מהגן למגרש המשחקים עם פיקניק, ומשם חוזרים רק בערב לשגרת ערב, אחרי שהם הוציאו את כל אנרגיית ההשתוללות בחוץ .
נכון.
אני פחות בעד. אם זה לתקופה מסוימת, או רק חלק מהימים זה פתרון מעולה.
אבל כדרך חיים, חשוב בעיני שיהיה זמן-בית.
וגם - לפעמים זה לא סתם "אנרגיות" אלא זה יושב על איזשהו קושי, ואם כל הזמן עוקפים את הצורך להתמודד, הקושי לא באמת מטופל.
בקיצור,צריך איזון גם בזה.
אה, ונזכרתי בעוד משהו - לפעמים גם להזמין חבר (או חברה! מאוד חשוב לדעתי לקשור קשרים גם בין בנים לבנות) הביתה עוזר, כל שיווי המשקל הביתי משתנה.
נכון.
אני פחות בעד. אם זה לתקופה מסוימת, או רק חלק מהימים זה פתרון מעולה.
אבל כדרך חיים, חשוב בעיני שיהיה זמן-בית.
וגם - לפעמים זה לא סתם "אנרגיות" אלא זה יושב על איזשהו קושי, ואם כל הזמן עוקפים את הצורך להתמודד, הקושי לא באמת מטופל.
בקיצור,צריך איזון גם בזה.
אה, ונזכרתי בעוד משהו - לפעמים גם להזמין חבר (או חברה! מאוד חשוב לדעתי לקשור קשרים גם בין בנים לבנות) הביתה עוזר, כל שיווי המשקל הביתי משתנה.
-
פלוני_אלמונית*
- הודעות: 43441
- הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
- דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*
בנים בחינוך ביתי
אולי באמת לאסוף את המקלות מתחת לאיזה שיח לפני הבניין שלכם?
אצלינו המקלות נערמים ליד הדלת, ובשביל עלים, אצטרובלים, בלוטים וכאלה יש סלסילה בכניסה (אבל לפי הבלוג המהמם שלך, בלבוסטה, נראה לי שעדיף כן להשאיר את המקלות בחוץ ( :
יותר מזה לא יכולה לעזור, כי לי יש בכלל בת (שמתה על מקלות)
אצלינו המקלות נערמים ליד הדלת, ובשביל עלים, אצטרובלים, בלוטים וכאלה יש סלסילה בכניסה (אבל לפי הבלוג המהמם שלך, בלבוסטה, נראה לי שעדיף כן להשאיר את המקלות בחוץ ( :
יותר מזה לא יכולה לעזור, כי לי יש בכלל בת (שמתה על מקלות)
בנים בחינוך ביתי
לגבי גינה אחרי הגן, הבנים שלי ישנים צהריים וכשמתעוררים משום מה נהיה כבד מדי לצאת, קר ומחשיך. וגם אני בצהריים סמרטןטית מכדי לצאת לגינות. כבר כתבתי איפשהו שאחרי שנים של חינוך ביתי וגינות שעשועים די מיציתי, אנחנו הולכים פעם בשבועיים בערך וזהו.
לגבי המקלות זה לא סיפור, הרוב בבית או בעגלה רק שלפעמים הם משחקים איתם אחד בפנים של השני אז אני מעיפה את זה מהשטח.
שכחתי לציין את שעת הסיפור כל אחד יושב מצד אחר שלי ואני מקריאה ומתחילה שעה של או סבבה או באסה... סבבה אם אני רגועה והם גם, באסה כשהם נשענים עליי ועל הספר משני הצדדים ומתחילים להשתגע ואני נהיית עצבנית כואב לי פיסית שכל רגע מישהו נשען עליי מחלק אחר של הגוף ואני מבקשת ״שחרר אותי״ ושוב ושוב ושוב.
כאילו שאין לי טיפת סובלנות לכל הפיסיות הזו. וזה בנוסף לתרימי אותי מדי פעם. הגוף שלי כואב מהחבטות שלהם בי מהנגיחות, מה הישענות הזו, מדחיפת העגלה הגדולה, והם ילדים עדינים סהכ וטובי לב ונוחים ומעסיקים את עצמם אבל עדיין אני לא באמת מצליחה להפסיק לרחם על עצמי בזמן אמת ולעצור את הכעסים,
לגבי המקלות זה לא סיפור, הרוב בבית או בעגלה רק שלפעמים הם משחקים איתם אחד בפנים של השני אז אני מעיפה את זה מהשטח.
שכחתי לציין את שעת הסיפור כל אחד יושב מצד אחר שלי ואני מקריאה ומתחילה שעה של או סבבה או באסה... סבבה אם אני רגועה והם גם, באסה כשהם נשענים עליי ועל הספר משני הצדדים ומתחילים להשתגע ואני נהיית עצבנית כואב לי פיסית שכל רגע מישהו נשען עליי מחלק אחר של הגוף ואני מבקשת ״שחרר אותי״ ושוב ושוב ושוב.
כאילו שאין לי טיפת סובלנות לכל הפיסיות הזו. וזה בנוסף לתרימי אותי מדי פעם. הגוף שלי כואב מהחבטות שלהם בי מהנגיחות, מה הישענות הזו, מדחיפת העגלה הגדולה, והם ילדים עדינים סהכ וטובי לב ונוחים ומעסיקים את עצמם אבל עדיין אני לא באמת מצליחה להפסיק לרחם על עצמי בזמן אמת ולעצור את הכעסים,
בנים בחינוך ביתי
עדיין אני לא באמת מצליחה להפסיק לרחם על עצמי בזמן אמת ולעצור את הכעסים,
נו, זה מובן מאוד.
קורה משהו שממש לא טוב לך איתו ואת לא מצליחה להפסיק אותו.
במצבים כאלו אני מכינה תכנית פעולה לפעם הבאה , כולל מקרים ותגובות, וזה מוריד את תחושת חוסר האונים שהיא בסיס מעולה לכעס.
סתם לדוגמה, עם שעת הסיפור - הייתי מסבירה להם לפני, ובזמן שהם נינוחים יחסית, שזה לא נוח לי כשנשענים עליי תוך כדי או זזים בלי הפסקה.
כן יהיה לי מאוד נעים אם [מה שנעים לך - אולי שיניחו ראש על הכתף? או יד אחת בעדינות על הרגל? או רק לשבת קרוב וזהו?].
אז מעכשיו לא נשענים על אמא בסיפור.
ואז בזמן אמת מזכירה להם ומציעה שוב את האופציה למגע שכן טובה לך.
אם אין מענה יותר מפעם-פעמיים, להחליט מה את עושה שהוא לא להמשיך להקריא ולסבול.
את יכולה לעבור לשבת על כסא מולם למשל, או פשוט להפסיק לקרוא.
סביר שבפעמים הראשונות זה לא יעבור לגמרי חלק, אבל בדרך כלל אחרי כמה פעמים מפנימים.
חשוב שזה לא יהיה מאבק כוחות איתם כי אז אין גבול לאנרגיה שהם יוציאו כדי לנצח.
אז ממש לדבר יפה ועניינית, ולהתמקד בזה שזה מאוד לא נעים לך ולכן את דואגת שיהיה לך נעים (בלי נזיפות). לפעמים עוזר לי לדמיין נגיד שאני מטפלת או גננת - מה הייתי עושה עם ילד שמתנהג כך.
בכל אופן זו דוגמה לתכנית פעולה, אפשר כמובן לבנות תכנית אחרת לגמרי, העיקר שתהיה תכנית.
לגבי המקלות אני מאוד קשוחה לגבי הנפות אחד על השני, וזה משהו שגם אצלי גורר העפה מיידית של המקלות כי זה פשוט מסוכן. כבר קרה לי שזרקתי מקל מהחלון, וגם שעצרתי בצד הדרך, זרקתי את המקל החוצה והמשכתי לנסוע.
נו, זה מובן מאוד.
קורה משהו שממש לא טוב לך איתו ואת לא מצליחה להפסיק אותו.
במצבים כאלו אני מכינה תכנית פעולה לפעם הבאה , כולל מקרים ותגובות, וזה מוריד את תחושת חוסר האונים שהיא בסיס מעולה לכעס.
סתם לדוגמה, עם שעת הסיפור - הייתי מסבירה להם לפני, ובזמן שהם נינוחים יחסית, שזה לא נוח לי כשנשענים עליי תוך כדי או זזים בלי הפסקה.
כן יהיה לי מאוד נעים אם [מה שנעים לך - אולי שיניחו ראש על הכתף? או יד אחת בעדינות על הרגל? או רק לשבת קרוב וזהו?].
אז מעכשיו לא נשענים על אמא בסיפור.
ואז בזמן אמת מזכירה להם ומציעה שוב את האופציה למגע שכן טובה לך.
אם אין מענה יותר מפעם-פעמיים, להחליט מה את עושה שהוא לא להמשיך להקריא ולסבול.
את יכולה לעבור לשבת על כסא מולם למשל, או פשוט להפסיק לקרוא.
סביר שבפעמים הראשונות זה לא יעבור לגמרי חלק, אבל בדרך כלל אחרי כמה פעמים מפנימים.
חשוב שזה לא יהיה מאבק כוחות איתם כי אז אין גבול לאנרגיה שהם יוציאו כדי לנצח.
אז ממש לדבר יפה ועניינית, ולהתמקד בזה שזה מאוד לא נעים לך ולכן את דואגת שיהיה לך נעים (בלי נזיפות). לפעמים עוזר לי לדמיין נגיד שאני מטפלת או גננת - מה הייתי עושה עם ילד שמתנהג כך.
בכל אופן זו דוגמה לתכנית פעולה, אפשר כמובן לבנות תכנית אחרת לגמרי, העיקר שתהיה תכנית.
לגבי המקלות אני מאוד קשוחה לגבי הנפות אחד על השני, וזה משהו שגם אצלי גורר העפה מיידית של המקלות כי זה פשוט מסוכן. כבר קרה לי שזרקתי מקל מהחלון, וגם שעצרתי בצד הדרך, זרקתי את המקל החוצה והמשכתי לנסוע.
-
יונת_שרון*
- הודעות: 8089
- הצטרפות: 13 יוני 2001, 02:23
- דף אישי: הדף האישי של יונת_שרון*
בנים בחינוך ביתי
אמן לכל מה שפלונית כתבה.
לגבי קרב מקלות: אני ממליצה לקנות מצוף ארוך (pool noodle) ולחתוך אותו לשניים. ככה אפשר להילחם עם כל הלב בלי סכנה.
לגבי קרב מקלות: אני ממליצה לקנות מצוף ארוך (pool noodle) ולחתוך אותו לשניים. ככה אפשר להילחם עם כל הלב בלי סכנה.
-
אלמונית_סדרנית*
- הודעות: 9
- הצטרפות: 06 פברואר 2019, 10:45
בנים בחינוך ביתי
להחליט מה את עושה שהוא לא להמשיך להקריא ולסבול.
זו החלטה חשובה מאוד, לא להמשיך לסבול...
זו החלטה חשובה מאוד, לא להמשיך לסבול...
בנים בחינוך ביתי
שלא תבינו, אני ממש לא אחת שסובלת ושותקת 
אני פשוט אמביוולנטית ובדרכ רוצה שיישאר לי רק הטוב מהסיטואציה בלי הרע ולא מבינה שלפעמים זה לא יקרה.
למשל יש משהו כייפי ונח מאוד שכולנו שקועים בספה הגדול הואני מקריאה סיפורים, אבל! החלק הפחות טוב זה כשהם נשענים עליי מלוא הכח משני הצדדים או שאחד מתחיל לטפס ולאבד ריכוז, בקיצור זה החלק הל אנעים, וכאילו שאני מנסה להילחם בהם כדי הלשאיר רק את ההתרפקות והקשב, ונרא הלי שזה לא יקרה.
מה שיכוה להיות אופציה אחרת, שתגרום לי לאי נוחות בקטע של לוותר על ההתרפקות ועל הספה ולשבת מולם כשהם ה על הספה ואני בכסא מולם כמו הגננת רק כמובן קרוב יותר וזהו.
זה קורה לי המון המון המון שאני אמביוולנטית לגבי סיטואציה ולא מבינה שאי אפשר גם וגם, ושבדרכ הרע מאפיל על הטוב כי זה בלתי נסבל מסחינתי ואז אני מתנהגת כמו מכשפה, כי כשאני סובלת כולם סובלים.
אני פשוט אמביוולנטית ובדרכ רוצה שיישאר לי רק הטוב מהסיטואציה בלי הרע ולא מבינה שלפעמים זה לא יקרה.
למשל יש משהו כייפי ונח מאוד שכולנו שקועים בספה הגדול הואני מקריאה סיפורים, אבל! החלק הפחות טוב זה כשהם נשענים עליי מלוא הכח משני הצדדים או שאחד מתחיל לטפס ולאבד ריכוז, בקיצור זה החלק הל אנעים, וכאילו שאני מנסה להילחם בהם כדי הלשאיר רק את ההתרפקות והקשב, ונרא הלי שזה לא יקרה.
מה שיכוה להיות אופציה אחרת, שתגרום לי לאי נוחות בקטע של לוותר על ההתרפקות ועל הספה ולשבת מולם כשהם ה על הספה ואני בכסא מולם כמו הגננת רק כמובן קרוב יותר וזהו.
זה קורה לי המון המון המון שאני אמביוולנטית לגבי סיטואציה ולא מבינה שאי אפשר גם וגם, ושבדרכ הרע מאפיל על הטוב כי זה בלתי נסבל מסחינתי ואז אני מתנהגת כמו מכשפה, כי כשאני סובלת כולם סובלים.