בעיה אצל זוג טרי

"זהו מקרה קצת מוזר, אבל עדיין בעיה"
אנחנו זוג נשוי טרי מאוד, אנחנו מאוד אוהבים האחד את השני - אין לשנינו כל ספק. אבל, לפני שהתחתנו, היינו מכרים טובים המון שנים, חברים במשך שנתיים+ וגרים ביחד כבר שנה שניה. הוא תמיד ידע על הרצון, החלום שלי - אופנוע. פתרון שחלקכם אולי לא יסכימו איתו כמוהו, אבל מקום העבודה שלי מרוחק ואני חייבת את זה. היה לנו הסכם, מפורט לחלוטין מהתנאי הקטן ביותר ועד לגדול ביותר.. כך או כך, ההסכם היה לא פייר לחלוטין לגבי, ושיכנעתי אותו לשנות להסכם אחר. ההסכם העדכני גרס: אני קונה אופנוע לשנה בלבד ואז מוכרת אותו, ורק אז, נוכל לחשוב על ילדים. כמובן, כל זאת תחת הכותרת: "אני אוהב אותך, ואני לא רוצה שיקרה לך משהו".

ובכן, כבר ביררתי הכול, לקחתי הלוואה, השגתי מספרי טלפון וכו'. מיותר לציין שכל המשפחה שלי, די התנגדה לרעיון ועד עכשיו מתנגדת, אבל בכ"ז עשיתי את הרשיון, ולפי דעתי - זכותי לקנות אופנוע. ההורים שלי - אנשים חכמים, הלכו איתי לחנויות כדי לראות, אולי במקרה יוכלו לשנות את דעתי ו"להוריד" אותי מרעיון ה"אופנוע" לרעיון ה"קטנוע". אני עדיין מתעקשת על אופנוע, אבל ע"מ לא לגרום להם (וכן, כמובן, ברור שאפילו לו) דאגה מיותרת, אני יכולה להתפשר על קטנוע.

עכשיו - פתאום ביום בהיר (הוא טוען שזה פתאום, בגלל שראה את זה מתקרב מדי, ב"בום") הוא אומר לי: אם את קונה את האופנוע, ברגע שהוא נכנס - אני יוצא! אמרתי לו: אתה רוצה כבר ללכת ליועץ נישואים????, - הוא: לא, לא נלך לאף אחד כי אני לא אבוא. ברגע שתמכרי אותו - אני חוזר... ואני: מה זה האולטימטום הזה????? בקושי התחתנו - כבר אתה מאיים לצאת מהבית??
יש לי המון סבלנות אליו, אל כל אחד, אבל אליו הרבה יותר - בגלל שאני אוהבת אותו! אבל חוצפה כזו??? אמרתי לו: אתה רוצה לכלוא אותי במגדל? לעטוף אותי בצמר גפן??? וכמובן, כל הדברים שאמרתי לו כדי לשכנע אותו להסכמים הקודמים... ללא הועיל. הוא עדיין בשלו: אני לא רוצה לעזור לך להתאבד... וכל שניה הוא ממשיך: הנה זה מת מתאונת אופנוע בסופ"ש הזה וחבר שלי ככה וככה.... בקיצור, הוא כבר הספיד אותי ומינימום אני כבר בבית לוינשטייין. כל זאת תחת הכותרת - אני אוהב אותך יותר מדי מכדי לתת לך להיהרג.

אוקי, אני יודעת מה אתם חושבים: רובכם בטח נגד אופנועים בעצמכם, אבל שימו עצמכם במקומי - כי אני שמתי עצמי במקומו כל הזמן, וזה לא עזר לי, אני מוכנה להתפשר המון - והוא כלום. ובכלל, לפי דעתי, אחרי כל הנסיונות שלי... אני חושבת שהוא פשוט באיזה שהוא מאבק שליטה עלי, לראות עד כמה אני אוהבת אותו, או משהו כזה, כי:
אם אני נכנעת פה, בגלל שאני אוהבת אותו ולא רוצה שהוא ידאג, יכעס או יתעצבן - אני מוותרת בכח על החלום שלי. אבל אם אני קונה את האופנוע, בתקווה שהוא יחזור מהגלות שלו... אני בעצם מראה לו שאני לא אוהבת אותו מספיק. בקיצור. אני לכודה!!!!!!!! מה לעשות???????

שליחה על ידי רעיה* » 04 יולי 2004, 18:43

אני מניחה שכל מי שנמצא כאן באתר הזה יוכל לספר לך על חלומות שהיו לו. חלומות שקווה להגשים אך מסיבה כזו או אחרת ויתר עליהם לאורך השנים.
אני גם מניחה שבמשך הזמן גם הוא יוותר על כל מיני חלומות שלו משום שאת והחלומות האלה לא כל כך תחיו בשלום.
אי אפשר לחיות ביחד בלי לוותר לפעמים. הפעם נראה לי שתורך לוותר כי הדבר חשוב לו מאד. נכון, גם לך, אבל מכיוון שכאן ישנו גם אלמנט הסיכון,אי אפשר התעלם מזה ולדון אותו לחיות בפחד התמידי.

ממש אין לי עצה.
בתור אופנוענית, אני נורא מבינה.
איך נראה לך הרעיון של טיול אופנוע בארה"ב או באירופה? להגשים את החלום, בלי לקנות אופנוע, ולא על כבישי הארץ?
או ביוון? עוד יותר זול...
אני נורא מבינה את שניכם.
כמה עובדות:
אין, אין רוכב אופנוע שלא ייתקל פה ושם בתאונה. השאלה היא רק אם תצאי מזה עם משהו "קל" או לא תצאי. זו רולטה רוסית.

לי היו שלוש. השתיים הראשונות היו בגלל חוסר נסיון ברכיבה על פגעים קשים בכביש (פניה שהיה מרוח עליה כתם שמן ענק ורכב שבלם בפתאומיות לפני - והייתי במהירות אפס, כביש מגורד שגירדו אותו בצורה לא תקנית ועם "נפילה לבור", בלילה בלי תאורה), והשלישית היתה במזג אויר ערפילי בחורף - איזו מכונית פשוט לא ראתה אותי ונסעה ישר עלי במקום שלא היה לי לאן לברוח.

כל יום אני רואה על הכבישים איך המכוניות פשוט לא רואות דו גלגליים. ואני לא מדברת על קטנים. אני מדברת על סוזוקי R 750 בצבעים זרחניים, על איזה קוואסאקי חיה עם רוכב בשלל צבעי הקשת. לפי המכוניות, את רואה שהם נקודה עיוורת בשבילם. ואין להם שום מושג מהו מרחק בטוח מרוכב אופנוע. אני נזהרת על הרוכבים, אבל זה רק בגלל שאני אופנוענית ואני רואה אותם ויודעת מה מסכן אותם.

אז אני מבינה גם את בעלך. באמת. זו ממש דילמה. שוב

לי היה קטנוע, שמכרתי כשנכנסתי להריון.
לפי מה שהבנתי, קטנוע זה הרבה יותר מסוכן מאופנוע בגלל שהוא קל יותר ופחות יציב.
לדעתי בעלך צריך להבין שעליו לסמוך עליך. זה לא פייר למנוע ממך להגשים חלום למען הבטיחות שלך.
אני לא אוהבת לתת עצות, אבל אני לא הייתי מוותרת. זה נשמע לי לגמרי כמו צורך שלו בשליטה.
אין שום קשר בין הרצון שלך לאופנוע למידת האהבה שלך כלפיו (ובינינו, אם המצב היה הפוך, כמה גברים היו מוכנים לוותר לנשותיהם במצב כזה...? אולי הדימוי הגברי של האופנוע הוא שמרתיע אותו).

זה נשמע לי לגמרי כמו צורך שלו בשליטה.
גם לי.
אני יכולה להבין שהוא מתנגד לזה (גם אני הייתי במקומו...)
אבל נראה לי תכסיס מלוכלך להבטיח הבטחות לפני הנישואים, ולא להסכים לממשן מאוחר יותר תוך איומים. ועוד לסרב לרעיון של ייעוץ נישואין במידת הצורך.
מה יהיה השלב הבא?
לאיים לעזוב אותך אם תרצי ללכת ללמוד משהו שהוא לא יסכים לו?
לאיים לעזוב אותך אם תרצי לצאת מהבית לפגוש חברות שהוא לא מסכים להן?
לאיים לעזוב אותך אם ...
לאיים לעזוב..
לאיים
לאיים
לאיים
להכות
לרצוח

נשמע לי רע לקיים מערכת יחסים כזאת. פיתוי גדול לומר "או קיי, אתה חופשי ללכת".

אני לא הייתי ניסחפת...

עירית_לוי

אפשר לקחת את השיחה הזאת לשני כיוונים:

מי צודק.
מה יהיה נכון לעשות למען האהבה.

לאיזה כיוון ללכת? תלוי לאן את רוצה להגיע בסוף.

אז שניכם צודקים, אני באמת יכולה להזדהות עם שניכם. אבל זה לא העניין. גם אני חושבת שיש לכם כאן עניין עם מאבק שליטה. אבל לא רק לו. גם לך. מרגע שזה התחיל גם את בתוך הקלחת. כל אחד על העץ שלו ואף אחד לא רוצה לרדת.

אחד מכם יצטרך לוותר בסופו של דבר (או שלא. תלוי עד כמה הקשר חשוב לכם ולמה כל אחד מכם מחוייב).

ולזה מכם שיוותר אני רק יכולה להציע דבר אחד: לוותר באמת ומתוך אהבה . לוותר אבל לזכור לו/לה את זה ? זה לא יהיה לוותר באמת. מי מכם שיוותר, שיוותר גם על התחשבנויות עתידיות ביחס לנושא. קשה ליישם, אבל בעיני זו הדרך. בהצלחה

שני דברים:
אליך - האם זה הנושא היחיד בו הוא מתנהג ככה? אם כן - טוב. אם לא - חזרי לתשובה ה"נסחפת" של שרון.
אליו - לגרום לך לוותר על חלום בשבילו זה משהו שישאר לעד מין משקע ביניכם, כזה שעם כל טלטול מתרומם ומעכיר. לא הייתי מתחילה ככה חיים משותפים יחד.

כשההורים שלי היו זוג טרי, אבא שלי קיבל הצעה להיות איש מוסד. לא פקיד במוסד, אלא ממש מרגל שנעלם לתקופות במדינות ערב )-:
אמרו לו לא לספר לאשתו, ולחזור אליהם עם תשובה.
הוא התחבט והתהפך עם זה עד שבסוף סיפר לה, והיא הגיבה אותו דבר כמו בעלך: או אני או המוסד. בחר בה. היה לו קשה, כי הוא מת על אקשן ועל סודיות.
לא צריך לרחם עליו שהוא הקריב יותר מידי, הוא מצא דרכים לתעל את הנטיות האלה (-;

אני מבינה פלונית שהסיפור של שניכם שונה, כי מדובר פה בהבטחה שהופרה, ובקיר שהוא מציב מולך.
וזה מצריך בירור זוגי מעמיק, אבל עדיין - עדיף על קיר פיזי שאפשר להתרסק עליו, או כתם שמן ערמומי, או מכונית עם נהג עאוואר.
מקום עבודה מרוחק הוא טיעון טוב גם לרכישת מכונית, אגב.

אולי תדחי את ההחלטה לקנות אופנוע בעוד קצת, כדי שהאנרגיה של תסריט זוועה תתפוגג קצת ותדעי אם זה חלום אמיתי שלך או שמא התרסה שרוצה להתממש. ממה שאת כותבת נראה שהתשוקה שלך לאופנוע קשורה בזה איכשהו, בלהקפיץ את כל המערכת.
אולי האופנוע מייצג את התשוקה שלך לחופש מול ההורים, מול בן הזוג, יותר מאשר חלום קונקרטי על אופנוע? כי אם זה היה כך כך רגוע ושלם אצלך אז כבר היית מגשימה את זה בפשטות ואלגנטיות כבר ממזמן. ועכשיו את כבר נשואה, ותכף ילדים, וזה די טבעי שיש מין רצון לשיחרור סופי, חופשי מכל מחוייבות למישהו.

לי באופן אישי נראה זוועה לחיות עם בן/בת זוג שמתנהלים בעולם על רולטה רוסית דו-גלגלית. ולמרות כל האמור לעיל, אלו הם החיים שלך ויש לך את החירות לעשות בהם מה שאת רוצה.

בתור אישה של אופנוען לשעבר, אני מבינה את בעלך עד מאוד.
אני הצבתי לבעלי את אותו תנאי, לאחר תאונה שבה הוא כמעט "הלך" לי.
הוא בסך הכל נסע על 60 קמ"ש אבל איזה נהג מכונית החליט פתאום לסטות מהנתיב ישר עליו.
כך שזה אפילו לא היה בשליטתו!!!!
ותאמיני לי, יש לו עד היום צלקות, והוא בעצמו מודה שהוא יצא בנס.
אז לא כדאי את כל הפחד הזה והסיכון המיותר הזה.
בעלך אוהב אותך בכל ליבו, אם הוא מבקש את זה.
כבדי את פחדיו, ונסו להגיע לפשרה פחות מסוכנת.
שתהיה נסיעה טובה בכל מקרה ודרך צלחה בזוגיות...

פלוני, אני לא חושבת שהאופנוע זאת הנקודה.
אופנוע זה מה שעומד עכשיו על הפרק. מה יהיה מחר? ומה מסוכן יותר, אופנוע או צניחה חופשית? והאם מותר לתת לילד בן שנתיים לטפס על עץ שהוא יכול ליפול ממנו?
צריכה להיות דרך לבני זוג לפתור בעיות בלי להציב תנאים כאלה, גם כשמדובר במשהו גדול שכנראה מאוד מפחיד את אחד הצדדים.

טוב שזה עלה עכשיו, כשאתם עוד "צעירים".
צריך להתמודד עם הבעיה (והבעיה היא שאתם לא מצליחים לדון בעניין).

בעצם אין לנו שום בטחונות בחיים, וכל רגע יכול לקרות משהו. והשאלה איך מתמודדים עם החששות האלה. אי אפשר לעצור את העולם, את הפיגועים, את הזקנה, את האובדנים הצפויים לנו בחיים. גם אם נעמוד ונצעק ונאיים ולא נסכים, הדברים האלה עלולים לבוא לפתע, באופן לא צפוי. יחד עם זאת, הפחד מפני הדברים האלה הוא עמוק, ארכיטיפי, מיתי וענקי... אז איך אנחנו יכולים לחיות עם זה בשלום?
ומה עם החירות שלנו לחיות בעולם הזה, עם הבחירות שלנו, עם התחושה שהכל פתוח ואפשרי? ואיך עושים שבני הזוג שלנו יתמכו בנו לחופש ולחירות אישיים? גם רגש מאד חזק, שאף אחד לא יגיד לנו מה לעשות, איך ומתי... וכאן יש איזה התנגשות של שני רגשות מאד עמוקים, מאד אנושיים.
מציעה לכם לכבד את רגשותיכם שלכם, ואולי להתחיל לחקור את הענין מהכיוון הזה, ולאו דווקא מהכיוון הפרקטי, הניחו לו קצת, לכיוון הפרקטי, ובידקו מה אפשר לאבד, מה אפשר לקבל, ומה תעשו במקרים הבאים? איך תתיחסו? איך תתנו את החופש והחירות מול הפחד העצום מהאובדנים?
ויתורים הם מקור מדהים לאהבה, כאשר הם באים ממקום נקי.

{ תמרולה עוד חוקרת את הנושא של ויתורים ואיך עושים את זה נקי...}

מסכימה לגמרי עם שרון וגילה.
האופנוע שולי פה.

פשרה אפשרית: לוותר על אופנוע בתנאי שהוא הולך בכל אופן לייעוץ זוגי (אני ממשיכה את הכיוון של אלו אשר הסכימו עם בעלך אבל לא הסכימו לסגנון האיומים).

כבר יום וחצי אני מחזיקה את עצמי חזק לא להגיב.....
די, אני לא יכולה יותר!!

אני לא מכירה אותך אישית ולכן אני לא יכולה לאמר לך מה לעשות אבל אני יכולה לאמר לך מה אני הייתי עושה לו בעלי היה מעלה על בדל דעתו (ואין שום סיכוי כזה) להציב לי אולטימטומים.
המונח העדין הוא "קיש מיין טוכעס" או בעברית "לך תחפש מי ינענע אותך" באנגלית "go fuck a duck"
אישית, הדבר הראשון שהייתי עושה הוא לקנות את הקטנוע, להניח את צרור המפתחות החדש על שולחן האוכל ולידו את המזוודה הכי גדולה בבית. עכשיו הכדור במגרש שלו. אם הוא רוצה ללכת, שילך, הוא אפילו לא צריך לעלות לבויידם להוריד את המזוודה.

תני לי לנחש שה"גיבור" יתקפל וישאר בבית. אני לא רואה אותו נסחב עם כל חפציו לבית הוריו ומתקבל שם בשמחה.
ואם הוא ילך, לא נורא, סימן שהוא לא היה שווה כלום מלכתחילה.

הוא חייב להפנים את המסר. ואם הוא לא מבין אותו בטוב, שיבין אותו ככה, עם פטיש 5 קילו על הראש. המסר הוא - אתה לא יכול לכפות את הרצונות שלך על מישהו אחר, גם אם אתה מסווה את זה ב"דאגה לשלומו".

בקיצור, תראי לו מאיפה משתין הדג!

(אני אכתוב בלשון נקבה, למרות שאולי היו כאן כמה גברים)
אז ככה, קראתי את כל מה שכולכן אמרתן, ותאמינו או לא, אני מסכימה אפילו עם אלה שהציעו לי להיות יותר קונפומיסטית (מה שאני בד"כ לא ממש - די עקשנית מטבעי...).
הבעיה שאין לי אפילו מושג מהי, צריכה להיפתר, וכמובן, ההצעות היו מצוינות ולמכביר.
לא נראה לי כ"כ שאוכל לוותר על האופנוע, ועדיין לא "להזכיר" לו את זה כל החיים - אפילו שאני יודעת שזה ממש לא בריא. זו אגב, בין הטענות הראשונות שהעליתי בפניו: ההסכם העדכני שערכנו, ושממנו הוא כרגע מתעלם וטוען שלא היה ולא נברא, כלל את העובדה שקודם יהיה לי אופנוע אך ורק לשנה - אז אני אמכור אותו ורק אז נוכל לעשות ילדים. (הוא כנראה חשב שבגלל טיקטוק השעון הביולוגי - שהוא טוען שלכל אישה יש... (: , הוא יוכל לגרום לי לוותר) אך אני בכ"ז הסכמתי.
ולעניין הטענה: אמרתי לו עכשיו - אתה דורש ממני לוותר על האופנוע ומה, נעשה ילדים? (לא רע בפני עצמו כמובן, אבל למה ילד במקום אופנוע??? הרי בסוף אני כל הזמן אזכיר לעצמי שבגלל הילדים -לא היה לי אופנוע... - כמו שאמא שלי לפעמים אומרת - אני לא הלכתי לאוניברסיטה, בגילכן כבר היה לי אתכן. זה משהו כמו - לו לא הייתי יולדת אתכן - הייתה לי השכלה אקדמית.... נכון, זה קצת לא יפה לומר כזה דבר (אבל בכ"ז היא אמא שלי). אני לא רוצה אפילו לחשוב במרירות על בעלי או על ילדי העתידיים...
אז
ל- בשמת א: אני בהחלט מסכימה עם ההצעות שלך, והנה מה שכבר קרה. בירח הדבש, נסענו ליוון - ותאמינו לי היו שם אופנועים..... חבל"ז. אז ידעתי אמנם מה דעתו על אופנועים, ולכן, לא דיברתי על זה יותר מדי...בערך באמצע השבוע (ירח דבש של שבוע...) ראינו סוכנות השכרת אופנועים באדג'ט..., נכנסתי, שאלתי, ונורא זול. בסה"כ רציתי לקחת לסיבוב - אמרתי לו: רק לכמה שעות - אפילו שהתשלום הוא ליום שלם... - שום כלום... אין עם מי לדבר. אני - שלא רציתי לקלקל את ירח הדבש (משהו שיישאר בטוח למזכרת...) בלית ברירה ואחרי הפצרות רבות מצידי כמובן, השתקתי... והמשכנו את הטיול כאילו לא קרה כלום. עשיתי חשבון - שלא שווה להרוס את ירח הדבש בשביל אופנוע להשכרה שבין כה וכה אני הולכת לקנות למשך שנה (להזכירכם ההסכם העדכני דאז)
אז מה, הוא לא נתן לי גם בחו"ל לנסוע, אז בטענה, שהכבישים מסובכים ומתעקלים מדי...

ל - עירית לוי: אמרת נכון, לוותר באמת ומתוך אהבה . לוותר אבל לזכור לו/לה את זה ? זה לא יהיה לוותר באמת. מי מכם שיוותר, שיוותר גם על התחשבנויות עתידיות ביחס לנושא. קשה ליישם, אבל בעיני זו הדרך. בהצלחה
אם אני אדרש לוותר פה, אני בהחלט לא אשכח לו את זה לעולם... אמרתי לו את זה ויודעות מה אמר לי???? אני מעדיף שתכעסי עלי בגלל זה ויום אחד תשכחי, מאשר לעזור לך להתאבד!!!

ל - ברונית ב: מקום עבודה מרוחק הוא טיעון טוב גם לרכישת מכונית, אגב. האוטו שיש לנו מביא אותי למקום העבודה המרוחק, אך האולקוס שאני אקבל מהעצבים שאני מוציאה בפקקים שבדרך (2,3 הלוך ו2,3, חזור) לא יתרום לי הרבה... באופנוע, גם אם אסע הכי לאט שאפשר, בצד הכביש וכו'... אני עדיין אגיע הרבה יותר רגועה ובפחות זמן מרכב...

אני גם מסכימה מאוד, שיכול להיות שאת באמת צודקת עם העניין: ממה שאת כותבת נראה שהתשוקה שלך לאופנוע קשורה בזה איכשהו, בלהקפיץ את כל המערכת.אולי האופנוע מייצג את התשוקה שלך לחופש מול ההורים, מול בן הזוג, יותר מאשר חלום קונקרטי על אופנוע? כי אם זה היה כך כך רגוע ושלם אצלך אז כבר היית מגשימה את זה בפשטות ואלגנטיות כבר ממזמן. ועכשיו את כבר נשואה, ותכף ילדים, וזה די טבעי שיש מין רצון לשיחרור סופי, חופשי מכל מחוייבות למישהו.
אבל, אני לא חושבת שאני יכולה לדחות את עניין האופנוע. לצורך העניין, אני חושבת שאני מסכימה עם הצעתו הקודמת של בעלי... שזה צריך להיות לפני הילדים... אז אולי באמת יהיה סיכון גדול יותר. אמא שלהם נוסעת על אופנוע ויקרה לה משהו, הם ישארו רק עם אבא. או משהו בסגנון... אני חושבת שאם זה צריך להיות - אז זה צריך להיות עכשיו, ואח"כ יבוא זמן הילדים והכלבים והחתולים וכל מה שצריך לטפל...

ל - ה עוגיה: אני מאוד מסכימה עם מה שאמרת, ואפילו אמרתי לו לפני כמה ימים הדיוק אותו הדבר: אז אם יהיהו לנו ילדים - תסגור אותם בבית ולא תיתן להם ללכת לחברים כי אולי הם ילכו לרכב על סקייטבורד ולא גלשן וחס וחלילה כדורגל...זה גם הרי - מסוכן נורא... (לי היו כל אלה ואני תמיד עשיתי דברים מסוכנים נורא... כאלה...)

ואני חושבת שסיכמה את זה הכי טוב
תמרולה: בעצם אין לנו שום בטחונות בחיים, וכל רגע יכול לקרות משהו. והשאלה איך מתמודדים עם החששות האלה.

ולאחרונה החביבה ביותר עוף החול: אני מאוד מסכימה איתך ותאמיני לי ביום שבת, כמעט שקיללתי אותו ואת כל מה שגרם לו לאיים עלי וכו'... ותראי... אני בכיף הייתי מבצעת את ההצעה שלך ואפילו משכללת מעט... רק שלמרות ההיכרות העמוקה והארוכה שלי איתו... אין לי מושג למה לצפות ממנו. יכול מאוד להיות, שהוא אכן יעזוב... אחרי חודש (אפילו לא וחצי) שאנחנו נשואים. אני מפחדת... בגלל שאני אוהבת אותו מאוד ולא הייתי מתחתנת איתו מלכתחילה לו לא היה שווה את זה.... זו הסיבה היחידה שעדיין לא קניתי את האופנוע הזה.

ובכל זאת, לכולכן, אני מודה שחלקתן איתי את דעותיכן - זה טוב לדבר, לשמוע ולהוציא את הכול, בכזו סמטוחה...
אז מראש - תודה לכולכן.

בסה"כ רציתי לקחת לסיבוב - אמרתי לו: רק לכמה שעות - אפילו שהתשלום הוא ליום שלם... - שום כלום... אין עם מי לדבר.
נשמע רע מאוד

. (אני צריכה להיזהר עם הדף הזה... תשוקת האופנוע מתחילה להרים ראש גם אצלי... (-:

אני מעדיף שתכעסי עלי בגלל זה ויום אחד תשכחי, מאשר לעזור לך להתאבד!!!
הוא חושב שתשכחי?
"לעזור לך להתאבד"? מה זאת ההגזמה הפרועה הזאת?

יכול מאוד להיות, שהוא אכן יעזוב... אחרי חודש (אפילו לא וחצי) שאנחנו נשואים. אני מפחדת... בגלל שאני אוהבת אותו מאוד ולא הייתי מתחתנת איתו מלכתחילה לו לא היה שווה את זה.... זו הסיבה היחידה שעדיין לא קניתי את האופנוע הזה.
תראי, אני הולכת ומסכימה עם בקי יותר מכל. (זו רק היתה שאלה של זמן עד שטבעי האמיתי יתגלה (-; )
הוא חושב שהוא יודע מי יחיה ומי ימות? הוא רוצה לקבוע את זה גם לגבייך?
ממה שידוע לנו על תאונות מכונית בארץ, את כל יום נוסעת לעבודה במכונית - מחר הוא ייזכר בסטאטיסטיקה של השבוע האחרון, ויאסור עלייך גם את זה.
אין לו שום זכות לאסור עלייך.
ודברייך האחרונים מדאיגים:
"אני מפחדת" - שהוא יילך באמת?
את שוקלת להיכנע לסחטנות באיומים בגלל פחד נטישה?
תחשבי על זה מהזוית הזאת:
מי שמאיים ככה וגם יקיים איום כזה - תפדל. לך. ממש לא כדאי גם ללדת לו ילדים. פחד אלוהים. הרבה הרבה הרבה יותר מפחיד מתאונת אופנוע.
אחד שאוהב אותך יגיד: "הסכמנו, וזהו. אבל אני מבקש שתחשבי עלי שאוהב אותך כשאת על הכביש, ותשמרי על עצמך בשביל שנינו. אני מבקש שתהיי הכי ממוגנת שאפשר, שתסעי תמיד לאט ובזהירות ותשמרי על החוק ולא תעשי השכבות בין המכוניות. אני מבקש שביום גשם תעברי למכונית". בקיצור - בקשות קונקרטיות סבירות.
אי כיבוד הסכם?
מכתיב לך אם לממש או לא לממש חלום שלך שלא מערב אותו? (החלום שלך לא כולל שגם הוא יהיה על האופנוע, לא ביקשת דבר כזה)

מצטרפת להצעות ללכת בדחיפות לייעוץ זוגי טוב. יש פה בעיה קשה מאוד, וטוב מאוד שהיא עלתה כבר בהתחלת חיי הנישואין, לא אחרי עשר שנים, וטוב מאוד שזה על אופנוע ולא חס וחלילה על ילדים.

אני רק רוצה לציין שאני לא רק נאה דורשת אלא גם נאה מקיימת.

בעלי קנה אופנוע לפני שנה אחרי הפסקה ארוכה של 12 שנים בעקבות שתי תאונות במהן הוא יצא שבור ופגוע למדי. (הוא החלים - תודה על ההתענינות)
לכל המקטרגים עניתי (ועדיין עונה) שאלו החיים שלו וההחלטות שלו והכיף שלו. ושאין לי שום זכות למנוע ממנו את הבחירות שאישיות שלו.
לא שזה מקל עלי כשאני יודעת שהוא נוסע לטיולים עם החברה שלו והם בוחנים את הגבולות האישיים שלהם ושל האופנועים שלהם, אבל זה אף פעם לא חורג אצלי מבקשה שקטה לפני שהוא יוצא מהבית "תיזהר בבקשה, אני רוצה לשחזור הביתה בריא ושלם בסוף היום".

כך שאני יודעת מה זה לחכות בחשש בבית ועדין מאמינה בזכותו של אדם לבחור את גורלו.

אגב התשובה הקבועה שלי לכל אלה ששואלים אותי "את לא מפחדת שהוא יהרג?" היא "לפחות הוא ימות כשהוא עושה את הדבר שהוא הכי אוהב בעולם." (השיחה בדרך כלל מסתיימת בנקודה הזו.)

"לפחות הוא ימות כשהוא עושה את הדבר שהוא הכי אוהב בעולם."
אוי, בקי, הזכרת לי.
היה לנו חבר כזה. בסוף לא הצלילות ולא טיולי האופניים בארץ ובעולם ולא מכוניות הספורט ולא האופנועים ולא המטוס הרגו אותו, אלא מין כלי טיסה זעיר כזה שמרחף (לא זוכרת מה זה בדיוק, אולי דאייה?). ולא בגללו. מישהי אחרת עשתה טעות. מישהי נכנסה בו, בדרום צרפת. באמת הוא נהרג בזמן שעשה משהו שאהב מאוד, שנתן טעם לחייו, אחרי שנים על גבי שנים של פעילויות מסוכנות. )-:

סליחה, ושכחתי להגיד: אילו מישהו היה לוקח ממנו את זה, אני לא חושבת שהוא היה מוצא טעם בחייו. )-:

סליחה שלא קראתי את הכל אז בתקוה שאני לא חוזר פה על שום דבר.

לדעתי את צריכה להפריד פה את השיחה לשני דברים נפרדים לחלוטין:
קודם כל, לדון בשאלה האם אתם נשואים, במובן המילולי (סליחה שזה לא הגרסה היהודית): "לטוב ולרע, בבריאות ובחולי, עד שהמוות יפריד בנינו"? - אני חושב שנשואים צריכים להיות כמו אקסיומה, ולא אחד הפרמטרים במשוואה. זו צריכה להיות הידיעה הבסיסית שלכם בכל אשר תלכו, כמו שאבא ואמא נשארים תמיד אבא ואמא. אחרת זה פשוט לא יעבוד כי יהיו לכם בחיים עוד נושאים הרבה יותר מורכבים מאופנוע, ומצבים הרבה יותר קשים לפתור. בלי הסכמה מוחלטת להשאר ביחד בכל מקרה - לא תשארו ביחד. התוצאה המיידית של ההסכמה הזו היא בכך שצורת הבטוי הזו, צורת הוויכוח הזו, יוצאת "מחוץ לחוק".

אחר כך אפשר לדבר על האופנוע, ועכשיו (לדעתי הסביקטיבית) את יכולה לותר בלי להרגיש שזה נעשה לך בכח.

אני - שלא רציתי לקלקל את ירח הדבש שנים חייתי ככה עם אישי הראשון. כל הזמן רק שמרתי על אוירה טובה, חבל לקלקל וכו'...בהתאם לכך לרוב עשינו מה שהוא רצה. בסופו של דבר התברר שהוא בטוח שאני הכי מרוצה בעולם, שאין לי תלונות ושרק הוא המסכן תמיד סובל ומוותר. כי הוא אפילו לא ידע שויתרתי...
לא יודעת כבר למה סיפרתי את זה, בכולופן, לא שוה לוותר ככה רק השביל האוירה. כי הרי בעצם, האוירה לא היתה טובה, נכוון? את הרגשת רע.

הוא לא נתן לי גם בחו"ל לנסוע, ולמה את לא נתת לך?

לדעתי, אם זה הגיע לקיצוניות כזאת, אז כנראה שהוא מאוד אוהב אותך.
נכון שזה לא יפה לשים אולטימטום כזה, אבל כנראה שהוא בפאניקה בעצמו

אם זה הגיע לקיצוניות כזאת, אז כנראה שהוא מאוד אוהב אותך
ואם זה יגיע לקיצוניות עוד יותר גדולה, נגיד הוא ייתן לה מכות כדי שלא תצא מהבית, אז הוא עוד יותר אוהב אותה?
לפי עניות דעתי, שתלטנות - או פחדים (כגון פאניקה) - אינם עדות לאהבה בשום מקרה.
הם רק עדות לפחדים וחרדות (שתלטנות היא ההתנהגות של מי שמפחד פחד מוות מאיבוד שליטה, ומרגיש כל כך חסר אונים שהוא מנסה לשלוט במה שאי אפשר לשלוט בו, כך שזה שוב: חרדות ופחדים).
אני מסכימה לגמרי עם רוני ש, שהוא בפאניקה.
אני לא מסכימה שזה מעיד על אהבה.
ואני סבורה, שיש בהחלט מקום לפתור את בעיית הפאניקה, וכמה שיותר מוקדם. וגם את הבלבול שלו בין הפאניקה שלו לבין זה שהוא חושב שאם הוא חרד אז זה נותן לו זכות לכלוא אחרים.

בשמת- כל מילה זהב.

זהב טהור

לעניין הפאניקה כתבתי מנסיון (טוב לא שלי, של ידידה טובה).
חבר שלה לשעבר התרסק עם האופנוע שלו שלא באשמתו (כנראה). לפני זה היא התחננה שלא יקנה דו-גלגלי, הוא לא מי יודע מה אופנוען.
בסוף זה נגמר בתאונה.
לגבי שתלטנות, שאלה אם זה ככה לגבי כל הדברים או רק אפנוע?

"לפחות הוא ימות כשהוא עושה את הדבר שהוא הכי אוהב בעולם."

לפני חודש נהרג בתאונת אופנוע החבר הכי טוב של השכן שלנו. בחור בן 24, בן יחיד לאמא חד-הורית.
השכן הביא לשבעה אמא של חבר אחר שלהם, שבנה נהרג בתאונת אופנוע לפני כמה שנים, כדי לפתוח קבוצת תמיכה.
המשפט הזה נאמר שם, בהטיה לזמן עבר.
אני לא בטוחה שהוא הביא נחמה גדולה.

ולך פלונית יקרה אני מאחלת בריאות ואריכות ימים, הגשמת כל משאלותייך, חירות פנימית, אושר וטוב. יאללה לכי תקני אופנוע, תחרשי עליו, וכשיהיו לך ילדים תראי אם זה עדיין מתאים לך.

ווומממממ!

"לפחות הוא ימות כשהוא עושה את הדבר שהוא הכי אוהב בעולם"
אופנוע שווה את זה?

אופנוע שווה את זה?
מי יכול לקבוע בשביל מישהו אחר מה "שווה את זה"?

לא, לא שוה.
אבל זו דעתי והיא לא רלונטית.
רלונטית רק דעתה של אלמונית.

מעניין אם הוא היה מוותר בשבילה על דבר דומה.

מענין אם היא הייתה מבקשת שיותר. או יותר נכון מציבה אולטימטום שכזה.

לפי עניות דעתי, שתלטנות - או פחדים (כגון פאניקה) - אינם עדות לאהבה בשום מקרה
מסכים לגמרי.

מסכים גם עם בועז חן:
בלי הסכמה מוחלטת להשאר ביחד בכל מקרה - לא תשארו ביחד

היום זה על אופנוע ומחר זה יהיה על משהו אחר: "אם ... אז אני עוזב". זה לא טיעון קביל בין בני זוג. אם יש לכם החלטה שאתם ביחד ולא משנה מה, אתם תתגברו על המשבר הנוכחי (וגם הבאים) הרבה יותר בקלות ובאופן הרבה יותר עמוק. אם אין החלטה כזו - פחד/איום העזיבה יהיו תמיד ברקע ולא יתנו לכם לנהל את החיים לקבל החלטות באופן מושכל ומתחשב.

אני מציעה שתוותרי לו אם זה עד כדי כך חשוב לו. זה לא סוף העולם לוותר בזוגיות.

אבל זה סופעולם לאיים

מה האופציה האחרת?

בלי הסכמה מוחלטת להשאר ביחד בכל מקרה - לא תשארו ביחד
באמת... ומה קורה עם בגידה? מה שווה הסכמה כזאת?

מה האופציה האחרת?
שאלתותי?

לא לאיים?
לכבד?
לקבל גמים לא מסכים?
לנסות לשכנע?
למצא פתרונחר מקובלל שנינו?

_אני הצבתי לבעלי את אותו תנאי, לאחר תאונה שבה הוא כמעט "הלך" לי.
הוא בסך הכל נסע על 60 קמ"ש אבל איזה נהג מכונית החליט פתאום לסטות מהנתיב ישר עליו.
כך שזה אפילו לא היה בשליטתו!!!!_
סיבה טובה להתנגד. אבל זאת רק דעתי.

באמת... ומה קורה עם בגידה? מה שווה הסכמה כזאת?
ההסכמה שווה בדיוק מה שהיא אומרת. שנשארים יחד בכל מקרה. גם במקרה בגידה.

ואם כבר, אז לדעתי - ברגע שיש הסכמה והבנה כזו, וחיים מתוך אמונה עמוקה שאכן כך יהיה, אז הסיכוי לבגידה דווקא קטן ולא גדל. וזה למרות מה שאולי נראה במבט ראשון, שכשיש ברקע את הפחד מפירוק הקשר אז לא ייעשו מעשים שיסכנו אותו. להיפך - ההבנה וההסכמה העמוקה הזו מחזקת את הקשר עד כדי כך שבגידה (או נסיעה על אופנוע, או כל דבר אחר) הופכת להיות עניין שהוא בתוך הקשר וצריך להתמודד איתו, ולא משהו שבעטיו הקשר עלול להתפרק.

גם במקרה בגידה
אולי אני קצת קיצונית, אבל זה למשמל לא מקובל עלי. למה צריך להישאר עם מישהו בוגד?!?

לא "צריך". זו בחירה אישית.

עירית_לוי

בלי הסכמה מוחלטת להשאר ביחד בכל מקרה - לא תשארו ביחד. התוצאה המיידית של ההסכמה הזו היא בכך שצורת הבטוי הזו, צורת הוויכוח הזו, יוצאת "מחוץ לחוק".
מאוד מסכימה עם מה ש בועז חן כתב.
אני קוראת לזה "לסגור את הדלת האחורית". כי כשהדלת הזאת פתוחה, תמיד תימצא איזושהי סיבה לצאת ממנה. עכשיו זה אופנוע. מחר זה משהו אחר.
זה קשור, בעיני, ביצירת המחוייבות ההדדית שלכם לקשר הנישואים. כל עוד המחוייבות לא קיימת באמת, ישנה קרקע פוריה לעימותים מסוג זה. ברגע שתיצרו יחד את המחוייבות הזאת, הדלת תיסגר. כשהדלת פתוחה, אנחנו מרשים לעצמנו אמירות כמו: "אם את/ה לא... אז אני הולכ/ת". סגירת הדלת, מנקודת מבטי, היא חלק מ"תהליך ההתבגרות" של (כמעט) כל קשר.

פלונית אלמונית, כתבת בתגובה לדברי על וויתור אמיתי מתוך אהבה:
אם אני אדרש לוותר פה, אני בהחלט לא אשכח לו את זה לעולם
אז זהו, שלא תידרשי, אף אחד לא יכול לדרוש ממך. אתם לכודים כרגע בתוך מאבק שליטה טעון מאוד, ולכן נראה לך שדורשים ממך. ההצעה שלי היה שזאת תהיה בחירה שלך (במובחן מדרישה שלו), לא בגלל שהוא איים, אלא בגלל שאת רוצה לתת את המתנה הזאת לקשר שלכם. אבל זה מחייב שאת תבחרי לוותר.

טוב, אז הוא הסכים שאם אני "דורשת" ממנו לוותר על העישון שלו - הוא מוכן, למרות שזה יהיה קשה לו מאוד. (בהשוואה לדרישתו - לוותר על הרעיון האופנוע. אני בכ"ז ביקשתי שיבוא איתי לייעוץ - אמרתי לו שאולי הייעוץ יעזור לי "לרדת" מהעניין... הוא הסכים רק לאחר תחנונים רבים...... "חוץ מהאופנוע - אין שום דבר רע ביחסים שלנו".... הוא כ"כ עקשן.... אמר: "הייעוץ לא יעזור, אני לא מסכים להתפשר.." אם כבר אז את תוותרי...."
אז חבר'ה, אני ממש לא יודעת.....

תסתכלי על חצי הכוס המלאה.
עכשיו תלכו ליעוץ, ואולי היועץ יעביר לו את המסר שהוא לא יכול לשלוט בחייך. שהחולשות שלו הן שלו והוא לא יכול להפוך אותך לקורבן של החולשות שלו.

הייתי שוקלת לחפש יועץ גבר ולו רק בכדי שהוא לא יוכל לאמר שכל הנשים נגדו.

שני הסנטים שלי: בפרקטיקה של משא ומתן נהוג להתייחס לאולטימטום בתור עדות לחולשה של הצד שמציב את האולטימטום. לכן הדרך היעילה לטפל באולטימטומים היא בדיוק מה שבקי הציעה: לבחון אותם.

לפותחת הדף:
בהמשך לדברי רועי - את רוצה אופנוע? לכי קני אופנוע. אם זה מה שאת באמת רוצה.
את לא צריכה אישור ממנו. את האישור הוא נתן מראש, לפני נישואיכם.
את לא צריכה לבקש רשות ממנו. את לא קטינה והוא לא ההורים שלך.
הוא יעזוב?
עילה טובה לבחון את הנישואין.
(רעיונות בשבילך, לא המלצות לביצוע)

עירית_לוי

D-: שמחה לשמוע שהוא הסכים ללכת ליעוץ. גורם חיצוני אובייקטיבי יוכל אולי לעזור לכם לשחרר את הפלונטר (וגם אם הוא עושה קולות של "נגרר ליעוץ", ועושה שרירים תוך כדי, אני מניחה ששם, ביעוץ, דברים קצת ישתנו).

בעיני, אולטימטום רק יסבך את הפלונטר. כי נניח שהאולטימטום "יצליח": את תקני אופנוע והוא יחליט להישאר, עדיין אין כאן בחירה אמיתית אלא הורדות ידיים . ולזה יהיו השלכות עתידיות על הקשר שלכם.

טוב, אז הוא הסכים שאם אני "דורשת" ממנו לוותר על העישון שלו - הוא מוכן, למרות שזה יהיה קשה לו מאוד. (בהשוואה לדרישתו - לוותר על הרעיון האופנוע
לכאורה יש כאן וויתורים הדדיים. לכאורה נוצר איזון.
בפועל בעצם פתחתם פנקס והתחלתם להתחשבן.... בטור שלך יש אופנוע, בטור שלו יש עישון. מה יהיה הלאה? מתי תצטרכו לפתוח שוב את הפנקס? כל עוד זה לא וויתור מתוך בחירה ומתוך אהבה, זה לא וויתור נקי ואמיתי, אלא וויתור "בכדי ש...".

למה צריך להישאר עם מישהו בוגד?!?

לא ממש קשור לדף,אבל מה זה בוגד?
אישי הראשון בגד בי, למרות שלא עשה כלום עם אישה אחרת. מעניין אם הייתי עוזבתותו (אילו לא היה עוזבותי...)

גם בעיני, בגידה היא מושג הרבה יותר רחב מאשר במובן המיני.
למשל, לא לכבד הסכמים זו בגידה. זו בגידה באמון ובקשר הזוגי. (כמובן, כל מקרה לגופו והחומרה תלוי במעשה).
ולכן זה כן קשור לדף.

לא קשור, אבל אם כבר מדברים - בגידה בעיני היא לא עילה לשום דבר. היא סימפטום.

בעניין האופנוע, אני מסכימה עם בשמת.

עילה טובה לבחון את הנישואין.
בשמת לא הגזמת קצת? בגלל אופנוע? שאלה אם זה בכל דבר או רק האפנוע.

בשמת לא הגזמת קצת? בגלל אופנוע?
להיפך: אני מצטרפת לדברים שכתבו אחרים בדף זה.
בכלל לא מדובר באופנוע.
יש פה אי-כבוד להסכם זוגי, ושתלטנות מוגזמת.
בן זוגה מאיים בעזיבה אם היא לא תעשה מה שהוא אומר לה.
זאת התנהגות לא קבילה בנישואין, במיוחד אחרי שהיה הסכם.
היום זה בגלל אופנוע, מחר זה יהיה בגלל לידת בית.
אי אפשר לפתוח חיי נישואין עם אקדח מכוון לרקה.

ב"עילה לבחון את הנישואין" התכוונתי לומר: מוטב לבחון את האיום הזה כשמדובר "בסך הכל" באופנוע, מאשר להכנע לסחטנות באיומים על אופנוע, ואחר כך זה כבר קובע את כל הנישואין. הוא יבין שמספיק שהוא מאיים בעזיבה, ואשתו תעשה כל דבר שהוא דורש. ומה יהיה כשיהיו ילדים?
אם הוא לא יעזוב אחרי שהיא תקנה אופנוע - אז התבררה רצינות האיום, וזה דבר שהם צריכים להתמודד איתו.
אם הוא יעזוב אחרי שהיא תקנה אופנוע - אז התברר מה שווים לו הנישואין, וזה דבר שהם צריכים להתמודד איתו.
בכל מקרה לדעתי הם חייבים להתמודד עם זה, בתיווך צד שלישי (יועץ).

בשמת- שוב, כל מילה זהב.

טהור

טוב, אז בוקר טוב - אחלו לנו בהצלחה.... הולכים היום לייעוץ, נראה מה יהיה - שכנעתי אותו לבוא בכך שאמרתי: אנחנו חייבים את זה, יש בעיה וצריך לפתור אותה.. כו' - אבל מה ששכנע אותו סופית היה - שאולי אם אני אבוא לשם, אני אשתכנע לרדת מזה.... - הוא כמובן אומר שאנחנו באים בשבילי...
ואני אומרת: לא משנה - העיקר שאנחנו באים!
אז תודה וביי בינתיים - אשתדל לעדכן בקרוב....

באמת לא משנה.
וגם אם הוא לא ילך-לכי לבד.
בהצלחה.

עירית_לוי

בהצלחה

פלונית, איזה יופי שהלכתם.
ממרומי מלאן שנות נישואין אני מוסיפה גרוש וחצי משלי ואומרת שלא כדאי לוותר ושהאנסטינקטים שלך מעוררים התפעלות מצדי. ועוד יותר מזה הייתי שואלת את עצמי, (למרות שלא ויתרת אלא 'התנהלת', בלשון משא ומתן 'בתבונה') - למה בכלל עלה הערעור על רצונותיך? למה 'הזמנת' אפשרות לדיון, מה היה שם בשבילך בשניה וחצי שחשבת לפני שהחלטת לא להניח את המפתחות על השולחן?
אם מה שעלה הוא מחשבה נוספת על אופנועים - מצויין, הוא עוזר לך לרדת מעץ מסוכן. אם שקלת לוותר על עצמך בגלל אולטימטום שלו - זו הזדמנות מצויינת לבירור.

ושוב, את מדליקה @}

מקווה שהוא היה חכם וויתר.

בסדר, אז ככה: הלכנו. היינו, שילמנו. למי שהוא בחר - רציתי דווקא גבר שלא יהיו לו טענות, אבל הוא דווקא בחר באישה... ושלא תחשבו ששילמנו מעט... אבל כנראה שזה היה שווה - כי אחרי שיצאנו משם בדרך חזרה הוא אמר לי שהוא מסיר את האולטימטום.

בשיחה דיברנו על כל מה שדובר כאן בדף... היא כמובן ניסתה לשכנע אותי לרדת מזה ונתנה דוגמא מעצמה שגם לה יש בעל שנוהג על אופנוע וכו'... אבל היא בפירוש אמרה לו שהוא לא פייר... אחרי שהיא הסבירה לנו את הקושי שייווצר אצלי (האבק, החום וכו') אבל בכ"ז בסופו של דבר אמרה: את לכי קני אופנוע, הוא אמור היה להוריד את האולטימטום ולתת לי לעשות מה שאני בוחרת. וכמובן הוסיפה שיכול להיות שאני אסע קצת ואז אראה כמה הרכב הרבה יותר טוב ואולי לא! אבל זו תהיה בחירה שלי.

אז הוא הסיר את האולטימטום - אבל כנראה ציפה שאני אוותר על האופנוע, כי הוא עכשיו "עושה לי פרצופים" כל הזמן...- ואני חושבת: מה הרעיון??? הרי הלכנו אליה כדי לפתור את הבעיה שלא יכולנו לפתור, הוא ראה שהוא לא צדק באיום שלו... למה בדיוק הוא מצפה ממני שאני אוותר על האופנוע עכשיו... אחרי שהוא כבר לא לא מרשה לי... (ואני בכוונה לא אומרת מסכים, כי הוא פשוט נגד זה).

ואני חושבת - הוא אמר לי קודם כשהמצב היה הפוך והוא היה "המאיים", שהוא מעדיף שאני אוותר על האופנוע, אכעס עליו ואז אפסיק... אני יודעת שזה לא הולך כך, אבל עדיין, אני מקווה שהוא יפסיק לכעוס עלי ו"לעשות לי פרצופים" (פשוט אין לי דרך אחרת לתאר את זה...)

ול- ב דחילו: את שאלת: הייתי שואלת את עצמי, (למרות שלא ויתרת אלא 'התנהלת', בלשון משא ומתן 'בתבונה') - למה בכלל עלה הערעור על רצונותיך? למה 'הזמנת' אפשרות לדיון, מה היה שם בשבילך בשניה וחצי שחשבת לפני שהחלטת לא להניח את המפתחות על השולחן?

היתה לי בעיה - (וכמובן עד עכשיו יש לי) שאני מאוד אוהבת אותו, אבל גם מאוד רוצה את האופנוע - כמעט באותה מידה - אני פשוט לא יכולה להשוות בינהם, בלתי אפשרי לדעתי, וזה מה שהוא דרש ממני. ואני, בניגוד לאופי המרדני והעקשני שלי, יודעת שאפשר להתעקש ולנצח, אבל אפשר גם להפסיד - וכאן, לא רציתי להפסיד אותו. אני כנראה, עדיין לא יודעת איך זה בחיי נישואין, אבל אני חונכתי במשפחה שגירושין וכל דבר בכיוון, לא ממש מתקבל בעין יפה, (עד כמה שאפשר כמובן...) ובעיקר כשהנישואין כאלה טריים.
לומר לכם את האמת, הייתי בטוחה שאני באמת לא בסדר, שאני לא עושה את רצונותיו של בעלי - בכ"ז הוא בעלי.... צריך לשמור על שלמות המשפחה... אבל אני גם יודעת, שאנחנו במאה ה-21 ולא בימי הביניים, ופה היה לי מקום להתעקש... זה גם מה שקרע אותי מבפנים.

אז כנראה שאני הולכת לקנות את האופנוע הנכסף...
נקווה שהכול יסתדר....
ביי בינתיים ושוב תודה

שהוא מעדיף שאני אוותר על האופנוע, אכעס עליו ואז אפסיק
לי זה מזכיר דברים שאמר לי אבי, כשהייתי ילדה.
זו אמירה פטרנליסטית ומתנשאת (נוסח "אני יודע יותר טוב ממך מה טוב בשבילך, כשתגדלי תביני"). אין לה מקום בין הורים לילדים, ועל אחת כמה וכמה בין בני זוג.
זו הנקודה שאתם צריכים לברר ביניכם.

מקווה שתיהני ואולי זה יהיה הגשר לערוצים פתוחים.
הרוח הנושבת בשיער, שיהיה לך כיף, עם קסדה כמובן.

לומר לכם את האמת, הייתי בטוחה שאני באמת לא בסדר, שאני לא עושה את רצונותיו של בעלי - בכ"ז הוא בעלי
המשפט הזה קפץ לי לעיין, לא רוצה להתחיל אפילו למה זה נשמע כ"כ...

וד"א אם אתם כבר ביעוץ זוגי, למה רק פעם אחת? כדאי להכנס לתהליך בדר"כ בסוג זה של עניינים

עירית_לוי

וד"א אם אתם כבר ביעוץ זוגי, למה רק פעם אחת? כדאי להכנס לתהליך בדר"כ בסוג זה של עניינים
מסכימה, כי נשמע שפתרם את הסוגייה הספציפית אבל לא את הבעיה שבשורש, בבסיס היחסים שלכם.

בכל מקרה - תהני מהגשמת החלום !

פלונית אלמונית, מה שלומכם?
יש אופנוע? איך המצב ביניכם?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תקשיבי לי הייתה בעיה דומה לשלך אני לעומתך הייתי כבר רוכב מאז שאני מכיר את עצמי ואישתי הכירה אותי בתור"חולה אופנועים" ככה "הם" קוראים לנו....בכול אופן היא העמידה לי אולטימטום "או אני או המפלצת הזו" והיה לי ממש קשה לוותר בזמנו הייתי עקשן כמו פרד! אז אמרתי לה "אני לא מוותר על האופנוע את הכרת אותי ככה וככה אני ישאר וכמובן היא אספה את הדברים שלה ונסעה לאמה....
לאחר מספר ימים שאנחנו מתקשרים בשיחת טלפון וגם בשיחות הללו היו ניגמרות ב-"אז אני מבינה שלא מפריע לך שאני רחוקה ממך ואתה התחתנת איתי בלי סיבה ושאני מאמינה שאתה אוהב את ה"מפלצת" יותר ממני ואתה מעדיף שדברים ישארו ככה" בקיצור....נישארתי עקשן ונישארתי "אני" עם אופנוע ועם אהבה ענקית לאופנוע ולרכיבה אבל אחרי שעברו עליי שבועיים בלי אישתי התחלתי להישתגע והגעתי למסקנה כשהיתחתנתי למרות שלא דיברנו על זה יש דברים שצריך להקריב זה עבור זה ואני הקרבתי את ה"אהבה" הענקית והעצומה הזה למען אישתי ולמען הנשואים שלי היה לי מאוד קשה בהתחלה למכור אותו ולהיתרגל לעובדה שאין לי איך לפרוק את עצמי בשבתות אבל אנחנו נשואים כבר שנתיים ועבר מהמקרה הזה כבר שנה והיום היא התרככה והגענו להסכם שאני יקנה קטנוע וברוך השם הכול בסדר עד עכשיו העצה שלי אלייך זו שאם תביני שחיי הנישואים שלך חשובים יותר מכול לא יהיה לך כול כך קשה לוותר על האופנוע ושצריך לכבד כול החלטה של בן הזוג גם היא לא נישמעת הגיונית בימיוחד אבל זה חובה אם את אוהבת אותו את צריכה לוותר על הרעיון לכי תדעי אולי בהמשך הזמן אולי יקרה שגם הוא יסכים שתביאי קטנוע שיהיה לכם המון בהצלחה ותיזכרי בני זוג נשואים מבחירה ומרצון ולא מהכרח לוותר יותר ולהקשיב יותר זה הסוד