ברוש בלבוש סופרמן

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

זהו זה בטובו ובמיטבו הזכיר לי את שירו של שלום, ותודה על כך

כל כך הרבה עצים יש בעולם
אז תחת איזה עץ לשבת,
שהצל יפול עלי כולו
ויהיה לי טוב.

כל כך הרבה ימים יש בעולם
אז תגיד באיזה ים לשחות?
שהחוף יהיה תמיד קרוב
ויהיה לי טוב.

כל כך הרבה מילים יש בעולם
אז איך אדע מה את חושבת,
כל כך הרבה "אולי",
כל כך הרבה "אבל"
כל כך דומים אנחנו בעולם.

כל כך הרבה דרכים יש בעולם
אז איך אוכל לבחור בדרך
שבה אלך לי עד הסוף
ויהיה לי טוב.

ברוש צופה, דומע ומתגעגע

[צפרדע_ית]

שיר מקסים.
ץ

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

שנה.
שנה חלפה מאז נפתח הדף
שנה מוזרה
הרבה התמודדויות
שלושה חיסונים
עליות, ירידות
ועוד ירידות
הרבה עבודה על עצמי. לבד ועם עזרה
ובינתיים כאילו כלום לא קרה.
מי אני, מה אני, ומה אני רוצה להיות?
ואיך מגיעים לזה?
האם זה שווה את המאבק?

משה בקר שר לי פרלוד, לפעמים אני מזדהה

[עלה_ברוח*]

ברוש, שאלות טובות...

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

תודה.
ומה שלומך?

[צפרדע_ית]

ברוש!! קיוויתי לשמוע ממך!
חשבתי עליך הרבה לאחרונה, וקיוויתי שאתה בטוב.
מה זאת אומרת כאילו כלום לא קרה !? כל כך הרבה קרה!! שנה שלמה של דברים שקרו!
זה תמיד שווה את המאבק, ולכולם מחכה מקום בחלק הכי יפה ליד הכינרת (או מקום אחר), אבל אין שום סיבה לנסות ולמהר להגיע לשם....
עדיף לקרא עוד עמוד... או לכתוב.
חיבוק מרחוק, ובברכת מזל טוב לשנה הראשונה?
ובעיקר שיהיה משמח!
ץ

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

לא ממהר לכנרת
אבל מרגיש יותר נינוח לפגוש בה
תודה על קבלת הפנים והמחשבות. ובאמת, מה ולמה חשבת?
שנה הלכה, שנה באה,
אני כפי ארימה.
או אולי ידי ארימה?

[עלה_ברוח*]

אם תורה להסתלק,
היא לא תעשה מזה עניין.
אריכות ימים
הלא איננה מציאה גדולה...

[צפרדע_ית]

יותר מתחברת ל: "ואם עוד לא מחר,
ואם עוד לא מחר,
אז מחרתאאיים, מחרתאאייייייים!!!"
שלה.
ץ

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

רק שהאור בצהריים התחזק בשל התפרצויות שמש
ליבנו עבר לדום, אך לא חזר לנוח
המשחתות הישנות הוחלפו בחדשות
שירים עפים במרפסות, כי קורונה, ואסור לצאת
וכל זה גם בסימן שאלה - אולי....

פרלוד לבטח יעמוד במילתו

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

איכשהו דברי הזכירו לי את היונה הזקנה...

היונה הלבנה כבר זקנה
היא עומדת לה שם כבר שנים רבות
אתם יודעים
היונה הלבנה כבר זקנה
לציפורים אחרות בגילה כבר יש נכדים.

היונה הלבנה כבר זקנה
הרשו לה לרדת מהדגלים ולמצוא לה
שובך בגינה
היונה הלבנה כבר זקנה
כבר הגיע הזמן שגם לה יהיה גוזל קטן
בן יונה.

היונה הלבנה כבר זקנה
יותר מדי מלחמות עומדות אצלה בתור
היונה הלבנה כבר זקנה
ענף הזית מתייבש לה במקור.

היונה הלבנה כבר זקנה
ומיום ליום היא פחות לבנה
ויותר חיוורת
היונה הלבנה כבר זקנה
תגידו לה שכלו המים
ושהיא משוחררת.

[צפרדע_ית]

לפעמים גם אני מרגישה ככה, אבל אם יגידו לי שאני משוחררת, לא באמת אדע מה לעשות עם עצמי.
יותר נכון, אולי, לא אדע מי אני יותר...
אז אני ממשיכה להחזיק את הענף.
שיהיה לי בטוח.
ץ.

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

אם אני אשוחרר...
אקח לעצמי פסק זמן
ודי בטוח שיודע מה רוצה לעשות אחריו

לקחת פסק זמן ולא לחשוב
לשבת מול הים ולא לדאוג
אבל הנשמה רוצה קצת מנוחה
לתפוס אויר בשביל לחזור לעבודה


ואולי
זריחה על המדבר, עולה לאט לאט
נדרך אל המחר, בלי להרגיש כמעט
הילד בתוכי הולך לי לאיבוד
עכשיו זה אמיתי, קרב סף הבגרות
עוצם את העינים, שוכח את כולם
חובק את השמיים
ולוקח פסק זמן מהעולם.

[צפרדע_ית]

אז אני יודעת מה רוצה יונתן, ומה יזהר רוצה, אולי...
לפחות את מה שהם משחררים לציבור...
ואתה, ברוש, מה אתה רוצה?
ץ

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

מה הייתי רוצה?
מניח ש:
להוריד מהעומס
להוסיף מקורות תמיכה
למלא מאגרים
למצוא מכרים שאבדו

ולמצוא שוב את "עצמי"

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

אגב, לאיזה יונתן כיוונת?

[צפרדע_ית]

יונתן... נו... יהונתן גפן... ההוא מהיונה...
אני מאוד מבינה את המשאלות שלך.
אני גם חולקת איתך את רובן.
ונשאלת השאלה, מה אתה עושה כדי שזה יקרה?
(אני? אינני עושה דבר... רק מקווה שמשהו יקרה כבר... ומצד שני עושה המון וכל הזמן...).
ץ.

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

בעיקר מייחל,
משתדל,
מתטפל

וכנראה לא מספיק

[צפרדע_ית]

אני מבינה.
איך אפשר לעזור?
ץ

[צפרדע_ית]

(והמצהיבון מבטיח שאפשר להזמין הזדמנויות...)

ץ.

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

שאלה טובה
ואיך אפשר לעזור לך?

[צפרדע_ית]

המממ...
זו באמת שאלה טובה...
בוא ננסה...
_להוריד מהעומס
להוסיף מקורות תמיכה
למלא מאגרים
למצוא מכרים שאבדו
ולמצוא שוב את "עצמי"_
הראשון - זו בחירה אישית.
לפעמים באמת אי אפשר להוריד מהעומס. אבל אפשר לחשוב על זה אחרת, לא כ"עומס", אלא כ -הדברים שצריך לעשות, ואז לחלק את מה שצריך לעשות לדחוף או לא דחוף. .מבחינתי הכי פחות דחוף תמיד זה לנקות את הבית... למשל.
"להוסיף מקורות תמיכה":
באופן טבעי זה מקור אחד כזה. אני חושבת שלכתוב כאן, זה נפלא. התשובות שמקבלים מגיעות לרוב מתוך הלב, ועם רצון אדיר לתמוך. יש כאן גם ניסיון רחב שנצברו בעשרים השנים האחרונות, ואפשר לשוטט בין הדפים, ולמצא אנשים שהרגישח בדיוק כמוך פעם... ואולי לקבל גם רעיונות לפתרונות..
וכן, אם אני זוכרת נכון, התחלת לפגוש פסיכולוגית? בערך בזמן שהפסקת לכתוב כאן...איך זה היה?
"למלא מאגרים" - זה בעצם פועל יוצא מהוספת מקורות התמיכה, אז בזה כבר טיפלנו.
"למצוא מכרים שאבדו", טוב, זה בעצם מורכב משני דברים..
הדרך, שהיא כמובן קלה... פייסבוק, עושה את זה מצויין, ולינקדאין גם... ויש את היתר הרשתות החברתיות (אני הסתפקתי בשתיים הללו למרות שיש לי גם טלגרם ואולי אפילו סיגנל...), יש גם מיילים, שאולי המחשב שלך זוכר, ואפילו חיטוט בטלפון עשוי להניב לך איזה מספר טלפון ישן ונשכח (אני, למשל, תמיד מעדיפה טלפון... או ווטסאפ...). השאלה היא למה לחפש. אני חושבת שאתה פוגש את האדם שאתה צריך כשאתה הכי צריך אותו. אם הוא נעלם לך, אולי הוא כבר מילא את הפונקציה שהיית זקוק לה? (אני, כמובן, לא מדברת מנסיון, אני שומרת ומשמרת קשרים מהיסודי, ולא מזמן ניסיתי לחדש קשר עם חבר מהגן... אבל אולי לך זה מתאים יותר?)
למצוא את עצמך... בזה באמת אף אחד לא יוכל לעזור, אבל להמציא את עצמך מחדש, זו נראית לי אפשרות ריאלית יותר... אולי אפילו עצמך לא היה טוב מספיק, ולכן אתה מחפש עכשיו עצמך חדש? אז תמציא! תברר עם עצמך מה התכונות שאתה מחבב, מי היית רוצה להיות, מי האנשים שאתה רוצה להיות בסביבתם, תנסה לזכור למה, וויאללה, לעבודה.
בהצלחה?
(רק, בבקשה, אל תשכח שצריך לחזור ולטפל בי אחרי שתצליח לבנות "עצמי" חדש חזק ושמח...)
ץ

[יולי_קו]

אם מישהו יכול לגריין את זה בשמי, יבורך.

למצוא את עצמך... בזה באמת אף אחד לא יוכל לעזור, אבל להמציא את עצמך מחדש, זו נראית לי אפשרות ריאלית יותר... אולי אפילו עצמך לא היה טוב מספיק, ולכן אתה מחפש עכשיו עצמך חדש? אז תמציא! תברר עם עצמך מה התכונות שאתה מחבב, מי היית רוצה להיות, מי האנשים שאתה רוצה להיות בסביבתם, תנסה לזכור למה, וויאללה, לעבודה.

[צפרדע_ית]

את מותק יולי.
וסוך סוף מישהו רוצה לגריין אותי!!!!! איזה כיף!!
ץ.

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

את ההכרח כבר צמצמתי, למינימום האפשרי...
כל השאר פשוט כל כך,
בתאוריה...

[צפרדע_ית]

זה נכון שבתיאוריה הכל פשוט יותר.
וגם נכון שקל יותר להציע מאשר לבצע.
לחלוטין נכון.
האם אתה לשתף? אתה רוצה שבכלל יציעו לך פתרונות? או רק שנקשיב (שנקרא...)?
כל כך מקווה שאתה בטוב.
ץ

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

ברור שאשמח לפתרונות, אבל ישימים
עם הפסיכולוגית הולך בסדר, אבל זה לא זבנג וגמרנו. אבל בהחלט הרבה זבנגים
להוסיף מקורות תמיכה לא תמיד ממלא, אולי מפחית התרוקונות (שני ברזים ממלאים בריכה וזה)

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

ולהמציא עצמי מחדש, מהמצב בו אני נמצא,
זו תהיה החמצה

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

לא גרוע כמו שזה נשמע
אבל מצריך המון אנרגיה, שבדיוק חסרה

[צפרדע_ית]

חיבוק מרחוק...
ץ

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

תודה

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

על ראש הברוש שבחצר, בעיקר יש המולה
מזה זמן רב שלילותי אינם לילות, וימי גם הם לא משהו
ובקר מזמר לי:
אין הרבה סיבות לשמוח
בא יותר לבכות
אין כמעט לאן לברוח
יש עוד לחכות - כמה?

המטפלת מדברת על נראות, הצורך להראות
אני תמיד הייתי זה שרואה.
להראות?
היו תקופות שהייתי מסונוור מאור הזרקורים
יש זמנים בהם מרגיש שקוף
כאן, ללא ספק, רואים אותי, לפחות במידה שאני מאפשר, ותודה על כך. לפעמים זה לא מספיק.
פגשתי מני פרחים בחיי. חלקם עוד כאן
חלקם נבלו, נקטפו, נרמסו, או סתם פרחו להם. יש ימים בהם הגעגוע חזק יותר.
לא לכל מילות השיר מתחבר, לחלק הזה כן:
בינו לבינו הוא לא מצא מנוח
הייתה לו בראש כל הזמן
והוא באמת ניסה אותה לשכוח
למחוק אותה מן היומן

אבל היא נרשמה שם בדיו מיוחדת
כזו שרושמת פרחים
שמות ומקומות עם ימי הולדת
ושאר עניינים נשכחים

לפעמים ברוש היה רוצה לשכוח,אבל הצלקות ממשיכות לגרד

[יולי_קו]

מקשיבה לך, קוראת אותך, רואה אותך.

אני רוצה לשתף במה שלי עוזר בתהומות. יש לזה מקום בדף שלך? אם לא- הרגש חופשי לנקות ולעשות לך מקום


לי לפעמים להרפות ולקבל זה הכי עוזר. לקבל את המציאות ואת בחירות העבר שהביאו אותי לכאן ועכשיו. להפסיק להלחם במה שיש, וכך לצאת מתבנית דון קישוט שלי. זה עוזר לי לחבק את אני של היום ולקבל שהחיים צילקו, שפניתי בפניה שהיום נראית לי לא הבחירה הכי הכי, שבזכותה אני כאן.

הרבה פעמים אני מגיעה למקום הזה בעזרת.
בעזרת מי/ מה?
לרוב בשיחה עם מישהו שמאוד אוהב אותי ורואה אותי. יש לי כמה אנשים כאלה בחיי, ועל פני הגלובוס, כך שהרבה פעמים לפחות אחד מהם פנוי לעזור לי לשחרר (רגשות מגוונים, ביקורת עצמית וחיצונית, ביקורת על המציאות או על סביבתי, וצורך לשתף, לבטא, ולא רק ביני לביני).

בכל אופן ובכל שיטה (גם כתיבה, ריקוד, טיול, טכס, צ׳י קונג, נשימות, צעקות) שמפנים את המשקעים ומאפשרים לנשום, ומשם אפשר לנשום.

פה לשהות מעט. להיות. ומפה להמשיך.

להמשיך לאן?
פחות חשוב.
להמשיך איך?
בקבלה שלי, באהבה, בניראות.

חיבוק גדול, ברוש יקר.

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

ממה שיכולתי הרפתי, שחררתי הרבה דברים, אך עדיין נותרו דברים שאני חייב להחזיק, כי להם לבד לא תהיה תקנה
והם בדיוק אלו שצורכים את מירב הכוח
שחררתי גם דברים שנתנו לי כוח, אבל גזלו זמן. אותם, או חלקם, אני מנסה להשיב, במאמץ רב. לפעמים זה מרגיש אפילו שאני מאלץ עצמי לעשות, ומנסה לשאוב מהם כוח, מן מאזן לא ברור שכזה.
את עצמי אני מקבל, קצת פחות מקבל את המצב בו אני מצוי כרגע, סוג של מלחמת להיות או לחדול, ולחדול זו לא אופציה.
תודה על המבט והחיבוק.

[צפרדע_ית]

אוי, ברוש, אני שומעת.
כן, כן, גם קוראת. אבל שומעת.

_אין הרבה סיבות לשמוח
בא יותר לבכות_
לפעמים כולם מרגישים ככה, (אחרת לא היו כל כך הרבה שירים כאלה... ועוד עם כזו הצלחה... לא?).
ולפעמים באמת אני לא מצליחה להבין למה הכנסתי את עצמי, ועוד יותר, אני לא מבינה למה זה טוב.
אתמול למשל, הבנתי שוב, שממש חבל שאני לא באמת יודעת איך בוכים ככה החוצה את הכל.
שכנראה מידי פעם צריך...
וכמו יוליקו (וגם בעצם בזכות יוליקו) נזכרתי שיש לי כמה אנשים שמאוד מאוד אוהבים אותי על פני הגלובוס, ושאני חשובה להם מספיק בשביל שהם יתקשרו ויבדקו מה שלומי, ויגידו לי שהם דואגים לי...
ויש גם כאלה שאני חשובה להם, ולא מתקשרים... אבל הם שם.
הם קיימים.
אולי אם תתקשר, הם ישמחו? אולי תופתעו לגלות שגם הם שואבים כוח ממך, ולא רק אתה מהם?
אם יש מישהו שאתה יכול לבקש ממנו כוח - בקש. אנשים ששים לעזור.
לפעמים צריך רק לומר, ולהיות מופתעים מההיענות.
העולם מורכב, החיים מורכבים, המבט שלנו עליהם משתנה.
אתה לא צריך להציל, אתה פשוט צריך להיות.
המרגיעון הצהוב טוען ש"כולנו זקוקים לחיבוק" ואני כל כך מסכימה איתו.
שיהיה יום משמח!
ץ

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

תודה צפרדעית, שולח לך חיבוק (בהמלצת הצהובון)
כמוני כמוך, לא מצליח לבכות את הכל. מדי פעם שיר, תאריך או זיכרון משחרר כמה דמעות, רק כמה דמעות, ויש עוד כה רבות
יש עוד מעטים שמתקשרים מדי פעם לשאול לשלומי באופן אמיתי, לא רק לצאת ידי חובה, אבל הם התמעטו בשנים האחרונות, באופן טבעי או לאור המאבקים הרבים שלי, שכנראה הכבידו עליהם.
ויש אחרים, מנותקי קשר, ששלחתי הודעה, שלא נענתה. מדוע יד מושטת....
ואכן, החיים מורכבים, לפעמים מורכבים מדי

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

חזרתי לבשל.
אחרי זמן רב שלא. כלומר הכנתי אוכל כל הזמן הזה, את הדברים הרגילים.
תמיד הצעתי לגוון, רק תגידו מה. אבל נענתי בד"כ ב"תבחר אתה".
אז לאחרונה החלטתי לבחור.
חורף, ומה יותר טוב (ואפילו דיאטתי) ממרק.
כבר עשיתי כמה, כאלה שמעולם לא ניסיתי, ויצא טעים.
סתם חולק איתכן. יש גם רגעים טובים.
מוזמנות לטעום בהזדמנות...

[צפרדע_ית]

הי הי, ברוש, הזמנות כאלה לא מחלקים כלאחר יד...

אני שמחה לשמוע על הרגעים הטובים, ואם אתה כבר מקשיב למצהיבונים - אז זה של עכשיו מספר לי ש:
"גילוי התפקיד הספציפי שמקנה לך שמחה ולעולם ברכה, הוא חלק מהתפקיד עצמו".
אז, אולי הכנת מרקים זו בדיוק הדרך שלך?
.>ץ חולמת על מרק בעודה מנגבת חומוס מקופסא עם מלפפון לארוחת צהריים<

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

חס וחלילה לאחר יד.
אני חושב שכל מי שקולה נשמע בעמוד זה, קיבלה הזמנה בזכות ולא בחסד.
חומוס מקופסה...אוי ואבוי
ברוש מלקק את שאריות המרק משפתיו

[צפרדע_ית]

אמממ... יש עניין קטון קטן...
אני כבר כמה שנים חיה במקום שבו אנשים קוראים זה לזה בצווחות גיל (בעיקר נשים,, אבל למה להתקטנן) כאשר הן רואות זו את זו, ואחרי מספר צווחות וצחקוקים הן צועקות זו לזו -"חייבות לשבת יום אחד לקפה"...
וזהו.

כולם מבינים שזה לעולם לא יקרה...

כדי שזה יקרה ההזמנה צריכה להיות מגובה בתאריך, מיקום - ובדיקת אלרגנים.
רק אומרת...


>ץ הופכת לקרבית לאט לאט... זה מה שקורה כשאוכלים חומוס מקופסא. אפילו כשהמלפפון היה טעים<
אלווה את עצמי החוצה...

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

נתחיל בחלק הקל:
למה את אלרגית?
ברוש אוכל חומוס מקופסה רק כשהוא קרבי, יחד עם לוף ושאר מני שימורים

[יולי_קו]

_חיה במקום שבו אנשים קוראים זה לזה בצווחות גיל (בעיקר נשים,, אבל למה להתקטנן) כאשר הן רואות זו את זו, ואחרי מספר צווחות וצחקוקים הן צועקות זו לזו -"חייבות לשבת יום אחד לקפה"...
וזהו.

כולם מבינים שזה לעולם לא יקרה...

כדי שזה יקרה ההזמנה צריכה להיות מגובה בתאריך, מיקום_

אוף.

לי לקח זמן עד שהבנתי את הקוד הזה שהוא כל כך לא חלק מהתרבות (או ה'אין תרבות') הישראלית. אני מעדיפה שיגידו לי דוגרי שזה לא מתאים, ונגמר. למה למשוך ולמשוך באופן צבוע כל כך.

[צפרדע_ית]

יולי - כתמיד, צודקת.

ברוש, לא אלרגית. מה שתכין - אוכל.

(המצהיבון טוען שאין לאן לברוח..... אגב...).

ץ

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

צפרדעית,
כולם מבינים שזה לעולם לא יקרה...
ממה שאני קורא אותך, את לא חלק מה"כולם" הזה
בכל מקרה עכשיו נותר רק זמן ומקום, וכמובן שתבחרי מה בא לך

[צפרדע_ית]

אזכור זאת.
לפי איך שהעניינים מתנהלים עכשיו, אולי אפילו בקרוב...':b
ץ

[יולי_קו]

לפי איך שהעניינים מתנהלים עכשיו, אולי אפילו בקרוב...

צפרדעיתוש,
עם כל דלת שנסגרת נפתח חלון. ואם שכחנו, העולם יזכיר לנו (המציאות, חברים, והפניקס הפנימי שקם לתחייה מהאפר).

[צפרדע_ית]

הי יולי, תודה!!!
ץ

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

לפי איך שהעניינים מתנהלים עכשיו, אולי אפילו בקרוב...':b
ביקור מולדת או שיבה מהודו?
נסיבות טובות, אני מקווה

[צפרדע_ית]

נסיבות טובות, אני מקווה
פחות.

אבל זה הדף שלך פה, אז אני לא נדחפת...
ץ

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

אולי אם תתקשר, הם ישמחו? אולי תופתעו לגלות שגם הם שואבים כוח ממך, ולא רק אתה מהם?
הקשבתי לך צפרדעי ית (זו לא תלונה) ושלחתי הודעה

"אני די בטוחה שאתה בסדר גמור! " היתה התגובה
NEXT

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

ואולי באמת בכל בסדר.
ורק המחשבה שלא בסדר, היא לא בסדר

[יולי_קו]

ואולי אתה ממש בסדר כשאתה רוצה יותר. אולי אתה רוצה להיות מוקף באנשים שמקשיבים לך, שמשקיעים בך, בתקשורת, בביחד. אולי השתנית, וכבר לא מתאים לך רק לתת. אתה רוצה גם לקבל. ועדיף משהו עמוק וחי, ולא רק נפנוף מהיר.
אז אולי יהיו אנשים אהובים שיתאים להם לתת יותר ולהפתח יותר. אולי יהיו כאלה שיתרחקו ואולי גם יתפיידו. וכנראה יהיו אנשים שמחפשים בדיוק את זה שיכנסו לחיים.
אני חושבת ומרגישה שהכי טוב לעשות דברים שאתה אוהב, גם כי זה כייף, וגם כי יהיו שם אנשים שאוהבים דברים דומים, וזה מקל על פתיחת העולם החברתי.

אני מאוד מסמפטת את האדם שנשקף אלי פה בין השורות.

[צפרדע_ית]

הי ברוש,
נקרא שנעלבת מהתגובה שלה. צר לי על כך.
מאוד.
מאוד ייתכן של הבחורה ההיא עוברים דברים משל עצמה, ואולי היא לא מבינה את הכוח שהיית זקוק להפעיל כדי להצליח להושיט יד.
ואולי פשוט לא בא לה.
וזה בסדר.
מותר גם לה.
אתה לעולם לא יודע מה עובר על האדם שמולך... פשוט היה נחמד.
ותמיד כדאי לוותר על הציפיות. זה לא עוזר לכלום.
וגם - כל מה שיולי אמרה...
ץ.

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני מאוד מסמפטת את האדם שנשקף אלי פה בין השורות
תודה רבה יולי קו
צפרדע ית, נעלבתי, קצת.
אבל אכן היה מאוד קשה להושיט יד, אז גם אם זה ללא כוונה, סירוב מרגיש כמו סטירה

[צפרדע_ית]

ברוש, אני לגמרי יכולה להבין.
ומשתתפת בכאבך.
ובלי להכיר את הצד השני, אני יכולה להבין גם אותה.
אתה יודע,יש לי הרבה מאוד תאריכי ימי הולדת וימי נישואין של חברים ביומן.
אני טורחת להתקשר לכולם, או לפחות לשלוח ברכה. זאת הדרך שלי לשמור על קשר. יש כאלה שבקשו שאפסיק (טוב, נו רק מישהי אחת... ) כי זה מאוד אישי, יש כאלה שזאת הפעם היחידה השנה שאני בקשר איתם, ואחרי כמה שנים כאלה אני מפסיקה לבד, ויש כאלה שלא...
ועדיין, כמעט עוד לעולם אינני מוחקת אותם מהיומן. פעם בשנה, אני נזכרת לעצמי לבד, שהם קיימים, ממלמלת לעצמי איזו ברכה, לתקווה לחיים טובים ומאושרים, וזהו. הם לעולם לא ידעו על זה.
זה גורם לי להרגיש מעט קרבה לאנשים שהתרחקו מאוד, למעט פחות בודדה בעולם.
מאוד יכול להיות שאם אנסה ליצור קשר מחודש, ואדחה, אעלב מאוד. בעיקר אם הסיבה לניסיון המחודש ליצור קשר,היא צורך שלי.
אבל לא ניסיתי. זה עוד לא באמת קרה. אז אני לא יודעת אם אני יכולה להבין עד הסוף.
בכל מקרה, הא לך חיבוק ממני.
ץ

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

תודה על החיבוק, בהחלט עוזר
גם לי יש יומן וירטואלי בראש. עם שמות וימי הולדת, והרבה מנותקי קשר. מי שנותר חשוב, אינני זקוק ליומן כתוב עבורו.
זו שהושטתי לה יד, מודעת למצב, מרחוק (או לפחות חשבתי שהבינה)
וכן, לכל אחד יש חיים משלו. אם כי חשבתי שלאור העבר המשותף, והמקרים בהם אני עמדתי לצידה (ואף לצד בני משפחתה במקרים שנדרשו)
אבל זה היה מזמן...

[צפרדע_ית]

פנקסנות לא מביאה אף אחד לשום מקום טוב.
אני מניחה שעמדת לצידה ולצד משפחתה, כי כך רצית.
אני מקווה שהרגשתי טוב לגבי זה.
התפקיד שלכם אחד בחיי השני, כנראה הסתיים.
לפחות בינתיים.
מצא את מי שנותן לך כח, לא מי שלוקח ממך. הם שם בחוץ.
צריך רק ליצור קשר.
בהצלחה!!
ץ

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

אינני דוגל בפנקסנות
גם לא רגיל להיות בצד המקבל, יותר בנותן, או בהדדי, לכן כל הסיטואציה לא נוחה לי
איך מזהים את אלו שיתנו כוח? הן לא מסומן לידם כוכבית
לזו שפניתי, חשבתי שיש את הכוח והרצון לתת, ואולי באמת זה לא זמן או מצב טוב בשבילה, וזה בסדר, אבל איך מאתרים את האדם המתאים בשעה זו?

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

ברוש קורא את דבריו בשנית, ומרגיש נרגן משהו
בכל זאת משאיר אותם פה, בינתיים

[צפרדע_ית]

אוי, זו שאלה מצויינת.
איך...

אני לא יודעת..
אולי החיפוש הוא חלק מהדרך שעליך לעבור, כדי להגיע לתשובות עם עצמך, שעצמך יאמר לך את מי באמת אתה צריך, או אולי מה באמת אתה רוצה, וזה יוביל לאדם הנכון?
המצהיבון טוען שהכל יחסי/ם... אני מסכימה...
בהצלחה !
ץ

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

צפרדע ית,
הכל כל כך ברור, וכלום לא.
הכל כל כך פשוט, אבל מורכב.
לצערי, ככה זה אצלי כרגע. די ברור מה צריך, אבל לא הכל ניתן.

רֶגַע, רֶגַע, לְאַט לְאַט,
לֹא אֶת כָּל הַשְׁאֵלוֹת בְּבַת אַחַת.
כִּי יֵשׁ שְׁאֵלוֹת חֲשׁוּבוֹת וְטוֹבוֹת
וַאֲנִי לֹא יוֹדֵעַ אֶת כָּל הַתְּשׁוּבוֹת.
אָז נַסֵּה מֵחָדָש, בְּחַר לְךָ שְׁאֵלָה
וְנַתְחִיל מֵהַתְחָלָה.

שיר שהתנגן לי היום בראש.
והצהובון -"מה את רוצה"...הי, יש פה גם גברים

[צפרדע_ית]

רק אומרת שיהיה טוב יותר.
בטוח!
חיבוק.
ץ.

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

הבטחות צריך לקיים...

יהיה טוב
יהיה טוב, כן
לפעמים אני נשבר.

לברוש היה בצבא פנקס עם שירי מוטיבציה, זה אחד מהם

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

ולפעמים יש מושטת כן פוגשת יד אחות
אמנם ממרחק זמן ומקום, אך כזו שמחזירה לך את האמון - שיש אי שם.
ברוש נותר עם חיוך על השפתיים, ודמעות אושר וצער בעיניים למשך כל היום.
תודה לך צפרדע ית ששלחתני לחפש.

והצהובון:
בשביל שיח טוב כל מה שצריך זה מעט מים, מעט אור ומעט רצון טוב. יד?
לפעמים מרגיש שהוא עוקב אחרי

[צפרדע_ית]

אוי, זה כל כך משמח אותי!!!
תודה ברוש!
מסתבר שממש הייתי צריכה את זה (אמון זה עניין שברירי כל כך...).
עכשיו אני מחייכת!
תודה.
ץ

[יולי_קו]

}

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

תודה גם לך יולי קו

למרות הסערה, ברוש מתעורר ירוק ורם, עם חיוך קל על השפתיים
מדהים איך לפעמים דברים קטנים יכולים כך להשפיע
כמו שיתוש קטן, שעוקץ ומוצץ מגרד שבוע

ברוש מחייך לעצמו, אך חושש מהנפילה, שלבטח תבוא

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

לסיים את היום בריצה ארוכה,יחסית, שעוברת בקלות, יחסית,
והגשם ממתין לדקות האחרונות, וגם אז קליל, ומתגבר רק כשאני כבר מוגן,
לזה יקרא כיף

[יולי_קו]

כיף!

[צפרדע_ית]

כיף לקרא!!
(ותיקונון זואולוגי קטן, אם אפשר...- יתושה...)
>עכשיו ץ מחייכת.. והיא יודעת למה!!<

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

השתדלתי לא להיות מגדרי
אבל זאולוגית את צודקת!

אלי, אלי, שלא יגמר לעולם
החיוך כמובן

[ותיקה_שקטה*]

רק רוצה להגיד שגם עוקבת ומקשיבה לך בשקט ואוהבת לקרוא אותך וגם את ההתכתבויות המלבבות עם צפרדעית ויולי קו.

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

תודה רבה לך ותיקה, שמח שמדי פעם מתזכרת שרואה.

בכלל, בצורך להראות הוא משהו שעולה לא פעם בשיחה עם הפסיכולוגית.
לא להרגיש שקוף, להרגיש שרואים את הנוכחות שלך כשאתה שם, שאתה לא מובן מעליו.
לא רק להרגיש נחוץ כשאין, כשצריך - אין אוכל, צריך שתיקח אותי וכו

השיחה האחרונה עם הפסיכולוגית אכן הפילה אותי, קצת, אולי יותר כמו כיס אויר.
לא באשמתה, אבל כשהייתי על הרצפה, לא היה לאן לפול. כשמתרוממים, האופציה נפתחת.
ובכל מקרה סופה של אופוריה להגמר.

אתמול נזקקתי לזמן לעצמי, אז התנתקתי מכולם ויצאתי למסע
בדרך מצאתי עצמי מתבוסס בבוץ עד הברכיים, בשלולית שהכילה גם רפש פרות, ככל הנראה, או ככל המריח.
במהירות נזרקתי יותר מ25 שנים לאחור, לטיול הגדול בארץ אחרת, אבל החוויה לעולם נזכרת.
גם שם, כמו אתמול, מים, קור, פרות, תסכול,
וחיוך ענק על השפתיים. מפגר, אבל לפעמים גם אופטימי

נ.ב. יש תמונה של המצב הזה, לפני שנים, אבל היא משוחזרת. השותף שלי לא הספיק לצלם אותי בבוץ לפני שנחלצתי, והתעקש שאשוב לתוכו.
מפגר כבר אמרתי?

[צפרדע_ית]

הסיפור שלך מזכיר לי את הבדיחה על הציפור שלא עפה עם חבריה לדרום, הפרה, והשועל...

מכיר?
ואת מוסר ההשכל?
ץ

[יולי_קו]

אני לא מכירה. רוצים סיפור!

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

מכיר, אבל רוצים סיפור

[צפרדע_ית]

טוב, רק כי בקשתם כל כך יפה...

ציפור אחת עם קשיי התארגנות, לא התארגנה בזמן למסע לדרום לקראת ימי החורף הקרים...
כל משפחתה וחבריה כבר לא יכלו להמתין יותר, פרשו כנפיים, ועפו.
הציפור נותרה בודדה.
בהתחלה, היה לה דווקא די כיף. היא מצאה הרבה יותר אוכל, כל כך מי שהתחרה איתה על האוכל כבר עף לו לנפוש בארצות החום, אפילו מזג האויר היה סביר, לא חם יותר מידי, וגם לא הכי קר...
הציפור צייצה לה, וקפצה לה, ונהנתה מחיקות הפתאומית לעשות מה שבא לה, בלי לתת דין וחשבון לאף ציפור אחרת. בלי מחויבויות, ובלי דאגות.
אבל אז...
אז הגיע החורף.
ונעשה קר. וכל הזרעונים נעלמו, והתולעים קפאו. והציפור הקטנה רעדה מקור, ורעבה מאוד והייתה בודדה מאוד מאוד מאוד...
בשלב מסויים, היא התיישבה על אבן בשדה, וחשבה את נפשה למות.
הציפור כבר לא הצליחה לקפץ, ואפילו לא לצייץ...
היא ממש ממש רצתה לתת דין וחשבון למישהו, או אפילו לדאוג למישהו אחר, ואפילו שמישהו יתעצבן עליה... אבל היא היתה לבד.
ואז, עברה במקום פרה.
ענקית.
ו... חרבנה על הציפור.
ולפתע פתאום, לציפור היה חמים ונעים.
היא אפילו מצאה כמה זכיינים שם, שלא התעכלו, אז היא כבר לא הייתה רעבה יותר.
מרוב שמחה על מזלה הטוב, צייצה הציפור שיר הודיה לעולם.
שועל שעבר שם במקרה שמע את הציוצים, שלח כפתו, שלף את הציפור הקטנה מתוך החרא וטרף אותה.
מוסר ההשכל: לא כל מי שמחרבן עליך, שונא אותך.
לא כל מי ששולט אותך מתוך החרא רוצה בטובתך.
והכי חשוב,
כשאתה עמוק בתוך החרא - אל תצייץ...
>ץ מצייצת מהזיכרון<

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

מאחר ושלפתי את עצמי, אולי מתקרב יותר למינכאוזן

[יולי_קו]

D-:
לא הכרתי את הסיפור הזה. נחמד מאוד!
אבל המציאות נפלאה מכל דמיון:
היום האיש שלי שלף אותי מתוך החרא, למרות שלא צייצתי, ולא טרף אותי. הכל פה סיפורי סבתא. למעשה הוא עזר לי מאוד בסיפורי הנהלת חשבונות.

[צפרדע_ית]

רק חייבת לספר שכל כך הייתי מבסוטית מהסיפור,שהקראתי אותו לרביעית.
היא עקמה את אפה, היישירה אליי מבט אחרי שהסיטה את פרצופה קצת לצד ימין, והודיע שמוסר ההשכל השלישי לא לטעמה...
Go figure...
ץ

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

יש חלומות שמעיפים אותך לשמים
יש חלומות שחובטים אותך לאדמה
ויש שגם וגם
מהם את המתעורר עם חיוך על פנים שותתות דם

[יולי_קו]

להתעורר עם חיוך זה משהו שאני אוהבת!

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

כמו הקורונה, כך הברוש
גלים גלים של תקווה ויאוש
מחשבות על בחירות בחיים שנעשו לפני עשר או עשרים ומעלה שנים
והאם הברוש של היום היה בוחר אחרת
ואם כן, לאן היתה מובילה הדרך

"הנה ברוש, לבדו מול אש ומים"
למרות האנשים הסובבים אותו, ברוש מרגיש מאוד לבד לאחרונה

[יולי_קו]

_מחשבות על בחירות בחיים שנעשו לפני עשר או עשרים ומעלה שנים
והאם הברוש של היום היה בוחר אחרת
ואם כן, לאן היתה מובילה הדרך_

אני מרגישה שהדרך הזאת מובילה לדכדוך עמוק. הברוש של היום הוא כזה בין השאר בזכות הבחירות שהיו והדרך שנעשתה. אין דרך אחורה. אין טעם להתבוסס ב׳אילו ואילו׳, כי הרי אי אפשר לדעת אם זה אכן היה קורא ככה. זה רק משאיר טעם מר של החמצה, אבל בלי הצדקה, כי יתכן שהיה קורה עוד משהו שהיה מוביל לתוצאה דומה, או לכזאת שעוד פחות מועדפת עליך.
מה יעזור לך להבין שאולי יכולת לא להעליב את ההיא, או להשקיע יותר ואז אולי היא לא היתה עוזבת ומתחתנת עם ההוא? הרי אולי להשקיע יותר היה גורם לה לעזוב קודם, או שאולי היחסים היו עולים על שירטון, אולי היא היתה נהרגת בתאונה יום אחרי שהצעת לה נישואים והיא הסכימה, ואולי עוד מליון אולי. זה מבזבז אנרגיות חיוניות ממש כמו לשוטט בפייסבוק! חבל.

לפי תחושתי המתכון הוא להסתכל על ההווה וקדימה לעתיד. אם אתה מצליח לברר לעצמך איפה אתה רוצה להיות עוד כמה שנים (10?), אז אתה יכול לחשוב איפה תרצה להיות עוד חמש שנים בשביל להגשים את זה, ולפי זה לתכנן את השנה הקרובה, את החודש הקרוב, את השבוע הקרוב, את מחר, ואת השעות הקרובות.

אולי זה נקרא כמו ביקורת, אבל למעשה אני מדברת לעצמי. אני חושבת שאני מבינה אותך. יש לי נטיה לגישה שלך, וחיי הרבה יותר טובים מרגע שהתוודעתי לגישה השניה. עדיין נוטה לגלוש לבלוזים (דיכאונותים ), אבל עכשיו הם קצרים יחסית, כי אני מזהה אותם, ופועלת ויוצאת מהבוץ.

חיבוק גדול, איש יקר.

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

יול קו, אל חשש, דברייך אינם נקראים כביקורת.
אני מניח פה את עצמי, את רגשותי, חשוף ככל הניתן. אינני מחפש פה ליטוף, אלא שיקוף - מישהו שיסתכל מהצד ויתן את הפרספקטיבה שלו, ואת אכן עושה זו.
פעם הייתי עושה זאת בקלות, תמיד הרגשתי שאני כמו בסרט, שאני צופה בו פעם מעיני השחקן הראשי, ופעם ממצלמה הצופה מהצד. יש תקופות שבהן זה קשה יותר.
המחשבות על הדרך שנבחרה, וזו שלא נלקחה, אכן עשויות להוביל לדכדוך לפעמים. ומצד שני, הן מאפשרות לנו גם ללמוד, ולנסות להיטיב את הבחירה בפעם הבאה.

כפי שכבר כתבתי, אני נשוי לאישה שמאוד אוהבת אותי, אישה מורכבת עם חיים לא פשוטים, שגם מאוד תלויה בי.
בני הבכור, מורכב לא פחות, והיחסים בינינו נעים בין חברות, אהבה ודאגה, ל,סוג של, שנאה ורצון שרק יעלם מחיי. רבים יאמרו שכך זה גם אצלם, זו לא תחרות, אבל אני חשש שאנצח בה.
אשתי שאלה אותי לא מזמן - לו היית יודע שההכירות איתה תביא אותך למקום בו אני/אנחנו נמצא/ים, האם היית בוחר בדרך הזו.
והתשובה מאוד ברורה לי - אין מצב שהייתי בוחר בזה. כמובן שלא אמרתי זאת לה כך. אבל החיים הצליחו לשאוב ממני כוחות רבים, ורק מעט נותר, ב'מוד' של לשרוד.
האם דרך אחרת היתה טובה יותר? לעולם לא אדע
ידידה שהיתה לי, ורצתה להיות יותר מזה, חלתה בסרטן, ונמצאת כרגע בהחלמה. האם זו היתה בחירה טובה יותר? ואיך הייתי מתמודד עם זה?
ועדיין, בעיקר כשקשה, מאוד לא פשוט להתמודד עם ה'מה היה אילו'.
כאשר נסיבות החיים מפגישות אותך במצבים של, לכאורה, לפחות בפנטזיה, יש אפשרות לתקן בחירות, זה מקשה אף יותר

ברוש מוצף ברגשות, מנגב את הדמעות, ומודה לכן שאתן כאן, או אי שם

[צפרדע_ית]

גם אני כאן. מקשיבה.
ומשתתפת בלב.
ץ

[ותיקה_שקטה*]

_גם אני כאן. מקשיבה.
ומשתתפת בלב.
ץ_
גם אני

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

תודה רבה לכולכן

[צפרדע_ית]

מה היה אילו...
מאוד קל לנו ליפול לתוך ההרהורים הללו. מאוד אנושי, להתפס לכל אותן מחשבות.
אבל הכאן ועכשיו, זה מה שאנחנו חווים כרגע. זה מעצב את העתיד המיידי שלנו, וגם את העתיד הרחוק.
אפשר אולי לשגות במחשבות (מונח מרתק... לשגות... לא סתם...), ואולי אפילו אפשר לנסות ללמוד מזה משהו להתנהגות שלנו, ובעיקר לבחירות שלנו בפעם הבאה... אבל אי אפשר באמת לחזור אחורה.
גם אם לקחנו משהו מהנסיון הקודם, וחשבנו שלמדנו, זה לא תמיד נכון. אנחנו משתנים. תפיסת העולם שלנו משתנה, והעולם עצמו, סביבנו, משתנה אף הוא.
לא ברור אם תקרה בפנינו פעם נוספת - האם נחליט אחרת.
בכל מקרה, אני כאן, קוראת.
אני מאמינה שקל יותר להתמודד עם הצפת רגשות, ועם ניגוב דמעות, כשיש מי שמקשיב.

אז אני מקשיבה.
ץ

[צפרדע_ית]

(המצהיבון סיפר לי שבכל אדם מבוגר יש ילד שמחפש הכרה.
חשבתי שראוי להוסיף את זה...)
ץ