יום ד', 15.7.10 הגיע היום המיוחל לו חיכיתי כל כך: שבוע 37.
זהו, מעכשיו אפשר ללדת במרכז לידה כמו שקיווינו.
אחרי הריון לא פשוט בכלל בכלל, והרבה שמירה וזהירות ותפילות שהכל יקרה בזמן ולא לפני הזמן... סופסוף אפשר לנשום לרווחה. מותר לשתות תה פטל, מותר לשחות, יאללה בלגאן.
מעכשיו אני מתחילה לנהל עם צ'וּצַ'ה שם בבטן שיחות ערות שמזמינות אותה לבוא.
אני יודעת שהיא בשלה, אני מרגישה שהיא ממש קרובה, ודי, אני רוצה ללדת.
בוקר יום ו', שבוע 37 +2
אני מרגישה כאבים חדשים. לא בדיוק יודעת לזהות במה מדובר וזורקת לגלעד באדישות: "נראה לי שיש לי צירים"... הוא לא יודע אם להתחיל להלחץ או שאני מתבדחת, אני מציעה שנפתח בקבוק יין כדי לבדוק אם אלו באמת צירים ולא זוכה לשיתוף פעולה, כנראה שגם את עצמי לא ממש שכנעתי כי מהר מאוד אנחנו חוזרים להתנהלות רגילה. גלעד עובד בחצר בשיא החום ואני לוקחת את אליה לבריכה של סבא וסבתא ומאושרת מכך שאני יכולה לקפץ איתו במים, להרים אותו, להשתולל (במגבלות הבטן הע-נ-קית שלי) ולא צריך לפחד ולהזהר כל הזמן – כבר מותר לי ללדת!!! אח"כ נוסעים לבקר חברה אהובה ופוגשים שם את אחותה המקסימה שילדה לפני חודש. אני שומעת את סיפור לידת הבזק שלה (20 דק' מהציר הראשון ועד הלידה...אמאלה!) ואני מתפעלת ובעיקר נלחצת – הי, אני לא רוצה שלי זה יקרה. את הלידה שלי אני מדמיינת כתהליך מתמשך, יש לי בראש תסריט די מדוייק ולי ברור שאני לא רוצה לידה מהירה. גלעד מתקשר, מתעניין מה עם הצירים ואני מדווחת שאין כלום. "אוקיי... בפעם הבאה שמתחשק לך לפתוח את היום עם כוסית יין את לא צריכה להמציא תירוצים משונים..."
בצהרים אני מגלה בתחתונים הפרשה מאוד סמיכה ולא מוכרת, אבל היא לא תואמת שום הגדרה מהספר. בכל זאת אני מספרת לגלעד שנדמה לי שיצא הפקק הרירי, מקווה שאני לא סתם זורקת השערות חסרות בסיס.
בערב אנחנו מתארגנים לשבת, מדליקים נרות, יש תחושה חגיגית במיוחד באויר. אני מבקשת מגלעד שיצלם את אליה ואותי (והבטן) בבגדים החגיגיים, ויודעת בלב שזו הזדמנות אחרונה חביבה לתמונות הריון.
אצל הורי, ארוחת ערב שבת, שוב כאבים לא רגילים. הפעם אלו כאבי גב תחתון שבאים והולכים. זה כבר ממש ממש משמח אותי. את סלט החסה המעולה של אבא שלי אני מתאפקת מלטעום כי הוא שוחה בשום ולא בא לי ללדת עם טעם של שום בפה... אני כבדה ואיטית מהרגיל, כנראה שמדי פעם הפרצוף שלי הסגיר את הכאבים שהרגשתי, כי כל כמה דק' אמא שלי שואלת אותי מה קורה ואם הכל בסדר. טוב, הצלחתי כבר להלחיץ את כולם מסביב, זו חייבת להיות אזעקת אמת אחרת אצא ממש פארשית.
אליה מרגיש... הוא נצמד אלי יותר מהרגיל, כל הזמן רוצה על הידיים. אני לא יכולה להרים אותו והוא בוכה. קווץ' לגמרי. אנחנו מסכמים עם ההורים שיהיו למשך הלילה ומחר בכוננות שמרטפות. יש להם ארוחת בוקר להגיש בצימרים בשעה 9:30 אז אני אומרת שאשתדל לחכות עד 10:00...
חוזרים הביתה ואני מתחילה להכין תיק לידה. בשבוע האחרון אני בקינון מטורף, לא מפסיקה לסדר את הבית לכבוד צ'וצ'ה, על אף הכבדות והתשישות... אבל משום מה לא הצלחתי להביא את עצמי לארגן תיק ללידה. לא הצלחתי להחליט מה ארצה ללבוש בלידה (אירוע מבחינתי) וגם עכשיו קשה לי להחליט, מוציאה המון בגדים מהארון ומתחילה למדוד... בינתיים מבקשת מגלעד שסופסוף יצרוב על דיסק את שירי החתונה שלנו (כל השירים שבחרנו אחד אחד כדי להשמיע בקבלת הפנים בחתונה – זה מה שאני רוצה שילווה את הלידה ברקע) אחרי שאני מנדנדת לו על זה כבר שבועות, הערב הוא משתכנע. כשהדיסק מוכן וגם התיק פחות או יותר, אנחנו מתיישבים מול המחשב להשלים תכנית של כוכב נולד ואני מבקשת מסאג' בגב התחתון. גלעד קרוע מעייפות, כל הגוף שלו תפוס מהעבודה בחצר, עושה לי מסאג' בגב התחתון... יש על מי לסמוך
הולכים לישון בערך בחצות.
3:00 בבוקר, אני מתעוררת מציר. אוקיי, עכשיו זה ציר. בטוח.
כולי התרגשויות, אין סיכוי שאני חוזרת לישון. מתחילה לנסות לתזמן יחד עם גלעד, אני עדיין חזק עם סיפור לידת הבזק בראש, פתאום ממש מפחדת שזה יקרה גם לי. לא רוצה. לאורך כל ההריון לא היה לי ולו פחד קטן לגבי הלידה – הייתי כולי עם בטחון שיהיה נהדר, ודווקא עכשיו מגיע הפחד הזה שמפריע לי להיות נינוחה ומחוברת לעצמי – אני באובססיה עם שעון העצר בטלפון הנייד, גלעד מודד מרווחים בן הצירים ואני את משך הציר.
ב- 5:00 בבוקר עולה השחר, אני שולחת SMS לרוזי: "הצירים מגיעים בערך כל 10 דק', משך כל ציר דקה"". אין תגובה. אני מבקשת מגלעד שיתקשר אליה, שבת בבוקר יום יפה... 5:00 בבוקר אמנם... קצת לא נעים אבל מתגברים. רוזי מבקשת שניצור שוב קשר כשיבוא ציר כל 5 דק'.
רגע, מה עם החוקן? אני רוצה ללדת במים, לא רוצה קקי במים, אני רוצה לעשות חוקן, לעשות עכשיו?... רוזי אומרת שזה מוקדם מדי.
גלעד מקבל ממני אישור לחזור לישון ואני יושבת מול המחשב ומתחרפנת... עם מי אפשר לדבר כל כך מוקדם בבוקר....? הי! אחותי בקנדה. בקנדה ערב. מגניב. מתקשרת, שומעת אותם הם לא שומעים אותי. לא הולך, באסה.... שמה את הדיסק שגלעד צרב אתמול בלילה, מעבירה שעה בקריאת סיפורי לידה, מדי פעם צירים נסבלים, וב 6:00 אליה מתעורר. אני מנסה להתנהג כאילו הכל כרגיל, לשמור על השגרה ככל האפשר. מתענגת על הרגעים האחרונים שלנו כאמא ובן יחיד... מדי פעם עוצרת לנשום עם ציר שבא. מתפתלת קלות..."אמא מה קרה?" "קצת כואבת לאמא הבטן מתוק שלי" "לא נורא אמא, זה עוד מעט יעבור". וככה עם כל ציר "אמא זה יעבור" יופי של דולה סידרתי לי D-: ב 7:00 אנחנו מצליחים לתפוס את אחותי בסקייפ ואני מעדכנת בהתרגשות. קצת מתבאסת לשמוע שזה עשוי לקחת גם עוד יומיים, אבל כיף לחלוק ולשתף וגם אליה מבסוט לפגוש את הבנות-דוד על המסך. בשלב הזה גם גלעד מצטרף אלינו ("לא עצמתי עין"
) והצירים מתחזקים. אני מנסה לנמנם על הספה, מקשיבה לשירי החתונה היפים שלנו, אבל אליה רוצה בדיוק בדיוק עכשיו שנשים את הדיסק של 100 שירים ראשונים. "עכ-שיו אמא!!" טוב, ... זה לא בדיוק היה בתסריט הלידה שלי "היום יומולדת לאיתמר" (בלופ) ברקע... <רק בדיעבד אני מבחינה בסמליות שבבחירת השיר> מצליחה להעביר איזה ציר או שניים על הספה, עד שבא ציר אחד כל כך עוצמתי ומשתק שמבהיר לי שבשכיבה זה לא ילך יותר.קמה ומתחילה לסדר את הבית. כל דבר שאינו במקומו מפריע לי ממש. מסדרת באובססיה, שוטפת כלים, עוצרת לציר, נשענת על השיש, כואבבבבבב "מאמי מה השעה?" גלעד מתזמן מהסלון. לא סדירים בכלל. מדי פעם מגיע ציר חלש יותר בעוצמתו ואני לא יודעת איפה להכניס את החלשים בחישוב. נדמה לי שקראתי איפה שהוא שאת החלשים לא סופרים. יוצאת לזרוק את האשפה, מתפללת שלא יתפוס אותי ציר חזק בדרך...
9:30 - פתאום ציר מ-טו-רף. "מאמי, טוס עם אליה להורים שלי ותחזור מהרררררררררר" אני יודעת שבדיוק עכשיו ההורים שלי מגישים ארוחה לצימרים ולא מעניין אותי כלום, גלעד שואל "רגע, מה לקחת? יש תיק לאליה?" "סע כבר!!!!!!!!!" הכנתי לו תיק אבל לא היו לי הכוחות להסביר שומדבר סע!
אני אפילו לא נפרדת מאליה. רצה למקלחת ופותחת זרם מים חמים על הבטן. פששששששש...... איזו הקלה. אפשר לנשום.
מעבירה ככה ציר ועוד ציר, לא נוח לי, צריכה להשען על משהו/מישהו, יש לי בחילה, אוי, רק לא להקיא... הקאתי מספיק בהריון הזה. רק לא להקיא. אני חושבת שאולי החום והאדים במקלחת לא עושים לי טוב, מנסה להתנגב ולהגיע לסלון לשתות מים קרים. עוד ציר. רצה למקלחת – פשוט לא מצליחה להגיע לבקבוק מים, הצירים הצטופפו כנראה. והתארכו.
אני נזכרת בשיחות עם דגנית (הדולה המקסימה שליוותה אותי בהריון) על כך שאת תהליך הלידה והצירים אני לא עוברת לבד, צ'וצ'ה איתי וזאת משימה משותפת של שתינו... מאוד עוזר ומחזק אותי לחשוב על צ'וצ'ה, לדמיין אותה, לדבר איתה ולתמוך בה בדרך שהיא עושה עכשיו. זה חזק.
גלעד חוזר מהר, אני מבקשת שיתקשר לרוזי ויתן לי לדבר איתה. בטלפון אני מסבירה שהצירים לא סדירים עדיין אבל מ-אוד כואבים, ואני כבר רוצה להגיע למרכז לידה לא רוצה להעביר צירים כאלו באוטו. רוזי אומרת "מאה אחוז, תבואי עכשיו. אה... רגע, קודם אני צריכה להגיע" רוזי גרה ברמת הגולן.... "כמה זמן זה ייקח?" אני שואלת, יודעת שכל זמן שהיא תגיד עכשיו יישמע לי כמו נצח "40 דקות" אני "אוקיי, תוך 40 דקות אנחנו שם" רוזי: "בואו נקבע שנפגש ב 11:00" אני "בסדר". מנתקת, מסתכלת על השעון 9:45. רגע רגע רגע רגע רגע... 11:00 זה עוד שעה ורבע??????? לא לא לא, לא יכול להיות "מאמי תתקשר לרוזי, משהו לא הגיוני" טוב, הלחצנו אותה ממש, היא בדרך.
אני על הקו בין המקלחת לסלון, לא מוצאת את עצמי, גלעד מציע שאעזר בכדור פיזיו – זה לא עוזר. בסוף אני מוצאת שהכי טוב לי פשוט להשען על גלעד בצירים, גלעד אומר לי שאני מדהימה ומתמודדת בצורה מעוררת התפעלות [-:
רוזי מתקשרת מהדרך "אתם יכולים לצאת" יששששששששש! "מאמי, תיקח שקית הקאה לדרך".
נוסעים. 2 צירים בדרך ומבט על השעון מבהירים לנו שעכשיו זה כל 5 דקות בול. בצירים אני מכווצ'צ'ת לגלעד את היד, איכשהו הם עוברים בקלות יחסית לציפיות שלי. מתקרבים, מתקרבים... גלעד מסתכל על השעון ואומר: "עוד רגע יבוא עוד ציר, רוצה להעביר אותו באוטו או בחוץ?" אני "החוצה!" ציר כואב במיוחד בחניה של הלוחשות לתינוקות.
אני נכנסת עם דמעות בעיניים, רוזי מקבלת אותנו בחיוך, מסתכלת עלי ואומרת: "הי, תחייכי, today is birthday…" ואני לא מוצאת את המילים או הכח להסביר לה שאלו לא דמעות של כאב אלא דמעות של
התרגשות גדולה
אני לא מאמינה שהנה אני פה והגעתי למעמד הזה שכל כך חיכיתי לו ודמיינתי אותו והנה זה קורה וזה אמיתי וזה עוצמתי וזה מד-היייים. אין... ללדת זה הכי הכי D-:אני נשכבת ורוזי בודקת את הדופק של צ'וצ'ה, הכל בסדר. רוצה לבדוק לי פתיחה, עוד ציר מגיע. אני נעמדת, כואבת, מנסה להתמודד בדרכי ואז רוזי מתקרבת ואומרת "נשיפה ארוכה" ונושפת יחד איתי "פפפפפפפפפפפפפפ" וואו, איזה הבדל. למה לא נשמתי ככה עד עכשיו?? (בעוד יומיים היינו אמורים לפגוש את רוזי ולתרגל נשימות...) נגמר הציר, אני נשכבת, רוזי בודקת ומכריזה: פתיחה 5-6. אני בשוק. מה?? D-: כבר???
רוזי אומרת שמבחינתה אני יכולה להכנס לאמבטיה אם אני רוצה. רוצה רוצה בטח רוצה. איזה אושר.
כשהיא הולכת להתקשר לקרוא לרותי לבוא (שבת ורותי דתיה) אני נזכרת בחוקן שלא עשיתי... "רגע רוזי, חוקן" רוזי אומרת שהיא לא ממליצה בשלב הזה. הראש נמוך, הפתיחה גדולה, לא כדאי. יהיה בסדר don't worry! יאללה כנסי למים.
סומכת עליה.
נכנסת.
אח, תענוג... כל כך נעים.
ציר.
אחחחחחח כואב (אבל פחות!)
אני בכריעה במים, נשענת על דופן האמבטיה. רוזי וגלעד מולי.
שקט.
וואו, היה כל כך שקט ונעים.
גלעד מנסה לשים את הדיסק שלנו, לא מצליח ואז מסתבר שהבאנו בטעות דיסק אחר. רוזי מחפשת מוזיקה בשבילנו, מפעילה,
ברקע "אדון עולם"
הי, זה שיר מהדיסק שירי חתונה שלנו...
אין מקריות...אח"כ המוזיקה מתחילה להפריע לי ואני מבקשת לכבות.
את הצירים העברתי בנשיפות ארוכות. אוירה כל כך שונה מהשאגות בלידה הקודמת....
בלידה הקודמת גם המאמץ הפיזי היה עצום, ואני חששתי מזה שאני מגיעה ללידה הנוכחית כל כך לא בכושר, אבל הפעם הכל שונה.
גלעד שואל מה עם רותי, רותי בדרך...
גלעד אומר "אז בגללנו היא מחללת שבת..." ורוזי אומרת שגם ככה יש לרותי משמרת בבי"ח ב 15:00.
"רגע, אז ב 15:00 היא תעזוב אותנו? באמצע?" רוזי "אתם תלדו לפני 15:00" הרבה לפני...
באיזשהו שלב מגיע דחף ללחוץ, רוזי מבקשת שאשתדל לנשום ולא ללחוץ עדיין. אני משתדלת. ואז מתחילה ההרגשה השורפת המוכרת מהלידה הקודמת.
"אני מרגישה את הראש מתחיל לצאת".....
ווואו
משנים תנוחה.
גלעד נכנס למים, מתיישב מאחורי, אני בכריעה נשענת עליו עם הגב, מוחצת לו את הידיים. רוזי מולי מזכירה "לנשוףףףףףףףףףףףףף לא ללחוץ, תני לזה לקרות לאט"
אני קצת לוחצת אבל בעיקר נושפת
והראש בחוץ.
וואו, תחושה מדהימה.
עם יציאת הראש נפקע גם שק מי השפיר.
אני זוכרת את השלב הזה מהלידה הקודמת ויודעת שהחלק הקשה מאחורי. עכשיו מנוחה...
אין צירים.
הראש בחוץ, ז'תומרת במים, ואני נחה.
רותי מגיעה בריצה, נכנסת, מתיישבת גם היא מולי.
אני זוכרת את הרגע הזה, עם הראש בחוץ, כארוך ארוך ארוך, הרגיש לי כמו 1/2 שעה. כשביררתי עם רוזי הסתבר שזה נמשך קרוב ל- 2 דק'.
מנוחה, 2 מיילדות יושבות מולי נרגשות וחסרות מעש...
אני מבקשת: "טוב, שמישהי תצלם! רותי, תצלמי?"
תוך כדי צילומים יש ברקע דין ודברים לגבי אלוהים, שיסלח לרותי על הבוק שעשתה לי בשבת. אני כל כך שקועה בעצמי, בכלל בכלל לא קולטת מה נאמר ואיזו בקשה חסרת טאקט זאת הייתה... (רק אח"כ, בדיעבד) אבל רותי מסכמת: "לא מסרבים לבקשה של יולדת, גם בשבת". יצא אחלה בוק, אגב
שוב דחף ללחוץ,
פפפפפפפפפפפפפ
11:26 הגוף בחוץ,
רוזי משחררת חצי ליפוף של חבל הטבור מהצוואר
מגישה לי אותה (ההתערבות היחידה שלה לאורך כל התהליך)
- והנה היא עלי
תינוקת סגלגלה ומושלמת
שקטה ורגועה
ילדה שלי
שירה*
חסד גדול...
מתרגשים,
עדיין יושבים במים
גלעד מחבק אותי, אני מחבקת את שירה, עטופה במגבת, וכל כך טוב לנו...
מציעים לי לצאת, ואני לא רוצה. טוב לי ככה.
המים באמבטיה צלולים צלולים למעט חתיכת מקוניום קטנטנה והמיילדות לא מזדרזות להוציא אותי מהמים. אני זוכרת שבמהלך הלידה יצא לי כמה פעמים להביט במים הצלולים ולחייך לעצמי.
<אח"כ רוזי תספר שזו הלידה הכי נקיה בהסטוריה של הלוחשות לתינוקות...>
מחכים לשליה, וכשהיא מתמהמהת מחליטים לעבור למיטה.
עוזרים לי לצאת כששירה בזרועותי, עדיין מחוברת אלי, ואני מרגישה טוב! לא מסוחררת, לא כאובה.
במיטה נעים ומפנק אבל גם שם השיליה לא באה. מנסה ללחוץ, אבל זה לא כיף.
אני מבקשת לעבור לתנוחה אנכית, מקבלת כסא לידה עם קערה מתחתיו.
מתיישבת
והופ –
השליה בשלמותה בקערה.
וגם אני שלמה, ללא קרעים,
ובלב אושר גדול.
@}
איזה תענוג,
אבא אמא ובת שוכבים במיטה,
בת יונקת,
אבא מקלף לאמא שוקולדים בזה אחר זה (יש הפתעות במקרר של הלוחשות).
אבא גיבור חותך את חבל הטבור שהפסיק לפעום.
כעבור שעתיים אליה מגיע עם סבא וסבתא לשיר לצ'וצ'ה "היום יומולדת" ולהתחיל בסדרת קווצ'וצ'ים ומעיכות, כיאה לאח גדול. הוא בהתרגשויות, קופץ ומשתולל, מבטא את מה שאני מרגישה בדיוק.
משאירים אותנו לבד לנוח, רוזי מגישה לנו ארוחה למיטה, אנחנו גוועים ברעב טורפים עד הפירור האחרון.
אני שואלת את גלעד "איך הצימר שסידרתי לנו?"
מזמן לא התפנקנו ככה...כעבור עוד כמה שעות אנחנו בבית.
אבא, אמא, בן, בת והשגחה אלוהית.
תודה לאל על הלידה הכי טובה שיכולתי לבקש ולחלום
